Renault S.A.S נ. שלומי גנות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 22239-04-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערת: Renault S.A.S נגד המשיבים: 1. שלומי גנות 2. קרסו מוטורס בע"מ ערעור על פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 9.2.2025 בת"צ 3172-03-22 שניתן על ידי כבוד השופט אבי גורמן תאריך הישיבה: ב' באב התשפ"ה (27.7.2025) בשם המערערת: עו"ד רון פלג; עו"ד רונן זיו; עו"ד נועם גילאון; עו"ד רונה פורת בשם המשיב 1: עו"ד דוד מזרחי; עו"ד רון סולן בשם המשיב 2: עו"ד הראל צדוק פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט אבי גורמן), מיום 9.2.2025, בת"צ 3172-03-22, במסגרתו נפסקו הוצאות משפט לטובת המערערת והמשיבה 2, לאחר שנדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגדן. השתלשלות העניינים עד כה 1. ביום 2.3.2022 הגיש המשיב 1, מר שלומי גנות (להלן: המבקש המייצג), בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: בקשת האישור) נגד המערערת, יצרנית הרכבים Renault S.A.S (להלן: רנו); ונגד המשיבה 2, קרסו מוטורס בע"מ, היבואנית הישירה של רכבי רנו בישראל (שתיהן ביחד יקראו להלן: הנתבעות), לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". בתמצית, על פי הנטען בבקשת האישור, מערכת הבלימה האוטומטית בעת חירום המותקנת ברכבי רנו (להלן: מערכת הבלימה); וכן מערכת ניטור מרחק מלפנים (להלן: מערכת ההתרעה), אינן עומדות בתנאים הקבועים בנוהל 3/13 של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: נוהל 3/13). זאת בהתבסס על חוות דעת מומחה (להלן: חוות הדעת), ממנה עולה כי מערכת ההתרעה מזהירה מפני סכנת התנגשות באמצעים ויזואליים, אך לא קוליים; וכי מערכת הבלימה מזהה רק עצמים ניידים, אך לא נייחים. 2. לאחר שהתקיימו שתי ישיבות קדם-משפט, וכן התבקשה עמדתו של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ביחס לחלק מהטענות שהועלו בבקשת האישור (להלן: עמדת המאסדר), ביום 11.9.2024 קיבל בית המשפט המחוזי בקשה מוסכמת להסתלקות מבקשת האישור, לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, ולפיכך הוא הורה על מחיקתה. אשר להוצאות המשפט, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הצדדים, וקבע כי יינתן פסק-דין משלים לאחר שיוגשו טיעונים ממוקדים לעניין זה. 3. ביום 9.2.2025 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בסוגיית ההוצאות, במסגרתו נקבע כי ראוי לחייב את המבקש המייצג בהוצאות ממשיות לטובת הנתבעות (להלן: פסק הדין המשלים). קביעה זו התבססה על מספר טעמים: ראשית, בקשת האישור הושתתה על יסודות "רעועים" – בעיקר משום שחוות הדעת שצורפה לה "אינה מתאימה ו[]אינה יכולה לבסס את שנטען במסגרתה" (פסקה 5 לפסק הדין המשלים). שנית, גם כאשר המבקש המייצג עומת עם הקשיים הניצבים בפני בקשת האישור, הוא בחר להמשיך בהליך, ואף התעקש על קבלת עמדת המאסדר. לבסוף, היה מקום להגיש את בקשת ההסתלקות בשלב מוקדם יותר, ולא רק לאחר שתי ישיבות קדם-משפט, הגשת שורה של בקשות נוספות וקבלת עמדת המאסדר. על יסוד האמור, וכן בשים לב להלכה לפיה יש לנהוג במתינות בעת הטלת הוצאות על מבקש מייצג בגין דחיית בקשת אישור, ולכך שכבר הוטלו עליו הוצאות בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, נקבע כי המבקש המייצג יישא בהוצאות הנתבעות בסך של 80,000 ש"ח שיתחלקו באופן שווה בין הנתבעות. מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש על ידי רנו ומופנה כלפי סכום הוצאות המשפט שנפסק לטובתה בלבד. הערעור 4. בהודעת הערעור (להלן: הערעור) רנו טוענת כי שגה בית המשפט קמא בכך שפסק לזכותה הוצאות משפט בשיעור נמוך מדי, המהווה אך כ-10% מסכום הוצאותיה הריאליות. זאת, בפרט, בשים לב לקביעותיו כי בקשת האישור הייתה בקשת סרק, וכי המבקש המייצג התנהל לאורך כל ההליך בחוסר תום לב. יודגש, כי מעבר לעניינה הפרטני, רנו העלתה טענות גם במישור המדיניות העקרונית ביחס לחיוב מגישי הליכים ייצוגיים בהוצאות משפט. בעיקרם של דברים, רנו מבקשת כי תשונה ההלכה לפיה יש לנהוג במתינות בעת פסיקת הוצאות לחובת מבקשים מייצגים בקשר לבקשות אישור שנדחו (אותה היא מכנה "כלל המתינות"). 5. לטענת רנו, כלל המתינות, שנקבע בראשית דרכו של מוסד התובענות הייצוגיות בישראל, אינו נדרש עוד בשים לב לתכלית שלשמה נקבע – למנוע אפקט מצנן ומרתיע מפני הגשת תובענות ייצוגיות. בניגוד לחשש זה שעמד עת נקבעה ההלכה, נטען כי כיום מוגשות תובענות ייצוגיות רבות לבתי המשפט, ואין לומר כי יש שימוש חסר במכשיר משפטי זה. למעשה, לעמדתה של רנו, החשש שצריך לעמוד לפני בתי המשפט בנקודת הזמן הנוכחית הוא דווקא החשש מפני שימוש יתר ובלתי מרוסן במכשיר התובענה הייצוגית. לביסוס טענה זו, רנו הפנתה לדו"ח הצוות הבין-משרדי: משרד המשפטים דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (2023) (להלן: הדו"ח בעניין תובענות ייצוגיות), בו צוין כי כ-78% מההליכים הייצוגיים אינם מסתיימים במתן פיצוי או הטבה כלשהי לחברי הקבוצה; ולמרות זאת, על פי רוב, הערכאות הדיוניות נמנעות מלפסוק הוצאות לחובת המבקשים המייצגים. על רקע האמור, טוענת רנו כי כלל המתינות הוביל לכך "[ש]תוחלת הסיכוי לרווח [מהגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית] עולה באופן משמעותי על תוחלת הסיכון [בהגשתה]" (סעיף 7 לערעור), ולכן יש לשנותו. 6. על מנת להתמודד עם הקשיים שתוארו לעיל, רנו מציעה לשנות את כלל המתינות, כך שהשתת הוצאות ריאליות על מבקש מייצג לא תהיה עוד מותנית בכך שמדובר בתובענת סרק שהוגשה בחוסר תום לב. לדידה, יש להגמיש את התנאים, ולבחון את האפשרות להטיל הוצאות ריאליות על מבקש מייצג בשים לב לשלושה "מבחני עזר": האם מדובר בבקשת אישור בלתי מבוססת על פני הדברים; כיצד התנהלו המבקש המייצג ובא הכוח המייצג לאחר הגשת בקשת האישור, ובכלל זה, האם נעשה על ידם שימוש לרעה בהליך הייצוגי; ולבסוף, המאפיינים הספציפיים של בא הכוח המייצג, ובפרט השאלה אם מדובר ב"שחקן חוזר" בתחום התובענות הייצוגיות. יישום מבחני עזר אלה על נסיבות המקרה דנן מוביל, לשיטת רנו, למסקנה כי מדובר בבקשת סרק; כי המבקש המייצג התנהל בחוסר תום לב דיוני; וכי בא כוח המייצג הוא שחקן חוזר בתחום התובענות הייצוגיות בכלל, ובתחום הרכב בפרט. לאור זאת, רנו מבקשת כי ייפסקו לזכותה מלוא הוצאותיה הריאליות, ולחלופין הוצאות בסכום שלא יפחת מ-200,000 ש"ח. 7. ביום 27.7.2025 קיימתי דיון קדם-ערעור בנוכחות הצדדים. במסגרת הדיון, רנו שבה על טענותיה בכתב, וציינה כי בראייתה, בשים לב לריבוי ההליכים הייצוגיים, בין שיש בהם ממש ובין שלאו, נדרש לבחון מחדש את כלל המתינות. הדברים נכונים בראייתה אף ביתר שאת מקום בו בא הכוח המייצג הוא "שחקן חוזר" כבענייננו. למרות הצעתי שלא לעמוד על העתירה במקרה דנן, בהינתן שנפסקו הוצאות, ואף בשיעור לא מבוטל לטובתה, הודיעה רנו כי היא עומדת על הכרעה בערעור. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בטענות המערערת (רנו), ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה בדיון קדם-הערעור מיום 20.5.2025, אציע לחברי ולחברתי לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ולדחות את הערעור, אף מבלי להיזקק לתשובה. 9. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בפסיקת הוצאות משפט, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות אלו, למעט במקרים חריגים, כאשר ההחלטה מנוגדת לדין או בלתי סבירה באופן קיצוני (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 6145/19 גלריית קריאף מרדכי תל-אביב נ' סמדג'ה, פסקה 16 (6.5.2021); ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 (24.2.2022) (להלן: עניין אייזלר); רע"א 1102/23 עו"ד מיכה צמיר מפרק שער הגבינות שיווק מזון בע"מ נ' אופיר, פסקה 11 (28.8.2023)). הדברים נכונים גם כאשר מדובר בתובענות ייצוגיות, אם כי מתחם ההתערבות רחב יותר ביחס להליכים אזרחיים אחרים (ראו: ע"א 4067/24 ויסולי נ' בנק דיסקונט לישראל, פסקה 11 (19.3.2025) (להלן: עניין ויסולי)). זאת, בדומה לאמת המידה שנקבעה ביחס להתערבות בענייני גמול ושכר טרחה, "נוכח השלכות הרוחב הנודעות [להם]" (ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 31 (5.8.2018); ראו גם: ע"א 1582/20 חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 78 (29.12.2021); ע"א 234/24 עמית פולק מטלון ושות' עורכי דין נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, פסקה 22 (1.10.2024) (להלן: עניין קלאב אין)). כפי שיפורט להלן, המקרה דנן אינו מצדיק בראייתי את התערבותנו. 10. בהליכים אזרחיים רגילים, נהוג בשיטתנו, עוד מקדמת דנא, הכלל לפיו הצד המפסיד הוא זה שיישא בהוצאות המשפט, בראי "העקרון של הטלת 'ההוצאות לפי התוצאות'" (ע"א 26/56 טעם חיים בע"מ נ' אסרי, פ"ד יא (1) 553, 550 (1957)). בהתאם לעיקרון זה, תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי ברירת המחדל היא שיפסקו הוצאות משפט לחובת הצד המפסיד, אלא אם בית המשפט "מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור" (לדיון בהבדל בין ההסדר שנקבע בתקנה זו להסדר שהיה קבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ראו: רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 14 (28.12.2020); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 609 (מהדורה רביעית 2026)). אשר לשיעור ההוצאות, ובהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כי "ככלל, יש לפסוק לבעל דין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך" (עניין אייזלר, בפסקה 6; ראו גם: ע"א 3018/23 פלוני נ' אלמונית, פסקה 18 (14.11.2023); רע"א 1689/24 ינקילוב נ' נחשונוב, פסקה 13 (21.3.2024)). יחד עם זאת, דומה שבעניין זה קיים פער, שמא נאמר דיסוננס, בין "החוק בספרים" (Law in Books) לבין "החוק למעשה" (Law in Action). בחינת הפרקטיקה של פסיקת הוצאות מלמדת כי, הלכה למעשה, רק במיעוט מהתיקים נפסקות הוצאות למי מהצדדים, וגם כאשר נפסקות הוצאות, הרי שהסכומים הנפסקים נמוכים משמעותית מההוצאות הריאליות, מבלי שעובדה זו מהווה ברגיל עילה להתערבות ערכאות הערעור (ראו: קרן וינשל ויפעת טרבולוס "פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים" משפטים מו 763 (תשע"ח)). 11. בעוד שזוהי מערכת הכללים (לפחות להלכה) החלה בהליכים אזרחיים רגילים, שונים הם פני הדברים בהליכים המתנהלים לפי חוק תובענות ייצוגיות (ראו: תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010). בהליכים מהסוג האמור, ועל מנת שלא ליצור אפקט מצנן מפני הגשת תובענות ייצוגיות, מקובל לנקוט גישה מתונה בפסיקת הוצאות לחובת מבקשים מייצגים (הנושא של פסיקת הוצאות לטובת המבקשים המייצגים חורג מהמסגרת הנוכחית, ונבלע לרוב בדיון בפסיקת גמול ושכר טרחה לטובת באי הכוח המייצגים). בפרט, נקבע כי פסיקת הוצאות ריאליות תיעשה אך במקרים חריגים, כאשר מדובר בבקשת סרק שהוגשה בחוסר תום לב (ראו: ע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל, פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת אסתר חיות (22.9.2014); ע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 32 (22.1.2015), בקשה לקיום דיון נוסף נדחתה תוך שבית המשפט עמד על המתינות הנדרשת בפסיקת הוצאות לחובת מבקש מייצג (דנ"א 944/15 פלאפון תקשורת בע"מ נ' אי.אר.אמ טכנולוגיות בע"מ, פסקה 12 (29.3.2015)). עוד ראו: ע"א 2729/14 ארומה אספרסו בר בע"מ נ' נג'ם, פסקה 5 (24.3.2016)). למיטב הידיעה, זוהי גם הפרקטיקה הנוהגת. כפי שצוין לעיל, במסגרת הערעור רנו מבקשת בראש ובראשונה כי נשנה את הכלל האמור. לבקשה זו לא מצאתי כל הצדקה להיעתר. 12. כידוע, לא בנקל יסטה בית משפט זה מתקדימיו שלו (ראו והשוו: רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, פ"ד סו(1) 678, 712 (2013); ע"א 6893/19 חברת בית אבות שלמה המלך בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן, פסקה 25 (4.8.2020)). מעבר למשוכה הפורמאלית, וזה עיקר, גם מטעמים מהותיים איני סבור כי יש הצדקה לסטות מהכלל האמור. אכן, כפי שציינה רנו, היקף השימוש במכשיר התובענה הייצוגית בשיטתנו הולך ומתרחב, ולעיתים, למרבה הצער, גם נעשה בו שימוש לא ראוי (ראו: הדו"ח בעניין תובענות ייצוגיות, בעמ' 18, 26-24). ואולם, איני סבור כי פירוש הדבר הוא שהתפוגג החשש שמא השתת הוצאות משפט משמעותיות על מבקשים מייצגים תביא להרתעתם מפני נקיטת הליכים ייצוגיים. 13. מנקודת מבטו של מבקש מייצג פוטנציאלי, ההחלטה לנקוט בהליך ייצוגי כרוכה בחשיפה למספר סיכונים. סיכון ראשון ומשמעותי הוא כמובן הסיכון הכספי. נקיטת הליך ייצוגי כרוכה לא פעם בהוצאות רבות בהן מבקש מייצג נדרש לשאת. כך, ומבלי למצות, עליו לשאת בתשלום אגרות (רכיב אשר נוסף בשנת 2018, בין השאר על מנת להילחם בתופעה של תביעות סרק (ראו: הדו"ח בעניין תובענות ייצוגיות, בעמ' 17-16)); בעלויות של הכנת חוות דעת מומחה; להקדיש זמן מספיק לניהול ההליכים; ועוד (ראו: עניין ויסולי, בפסקה 12; ת"צ (מרכז) 4263-03-11 אשל היאור בע״מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע״מ, פסקה 23 (5.4.2012) כן ראו: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 260 (2017)). ככל שהליך לא יצלח, ואף אם לא יוטלו עליו הוצאות הנתבע, המשאבים שהושקעו מצדו ירדו לטמיון. לפיכך, כפי שציינתי בקשר לתביעה נגזרת, עצם הסיכון שמא המשאבים שהשקיע מבקש מייצג בייזום ההליך הייצוגי ירדו לטמיון "משמעותו השתת הוצאות ההליך על כתפיו" (רע"א 7763/21 ביסקר נ' רוזנפלד, פסקה 36 (14.11.2022)). ודוק, הוצאות פוטנציאליות אלו, מהוות בעצמן גורם מרסן משמעותי מפני הגשת תביעות סרק. 14. לסיכון הכספי יש להוסיף סיכון נוסף אותו נוטל על עצמו מבקש מייצג עת הוא בוחר אם להגיש תובענה ייצוגית – סיכון של פערי מידע. כידוע, אחד ממאפייניו של ההליך הייצוגי הוא פערי מידע משמעותיים בין המבקש המייצג לבין הנתבע (ראו: רע"א 7714/22 מואב נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 12 (20.12.2022); ע"א 4354/22 טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פסקה 28 (12.10.2023)). זאת, כפי שאמר השופט עוזי פוגלמן, כיוון "[ש]עיקר המידע הרלוונטי [מצוי] בידי הגורם הנתבע, ולא אחת התובע הייצוגי למד על אודות התשתית העובדתית המלאה מתשובת הנתבע לבקשת האישור" (בר"מ 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, פסקה 15 (22.11.2012)). דברים אלו נכונים ביתר שאת בתובענות ייצוגיות צרכניות, כבענייננו, שכן מדובר על "עוולות הנוגעות להתנהלות השוטפת של גורם מסחרי גדול [...], אשר השפעתן על הלקוח הבודד מועטה, ואיתורן מחייב עין בוחנת והבנה מקצועית" (עניין ויסולי, בפסקה 12; ראו גם: ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ, פסקה 35 (2.9.2018); ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר-דוש בע"מ, פסקה 32 (15.5.2022)). פועל יוצא מכך, הוא כי פעמים רבות במהלך ההליך מתברר כי אין עילת תביעה נגד הגורם הנתבע. ודוק, דווקא משום פערי המידע המאפיינים הליכים ייצוגיים, "הפסדו של התובע בהליך, הן בשלב האישור והן לאחריו, אינו מעיד שהתובענה הייתה תביעת סרק" (קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט "יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית" משפטים מה 709, 753 (2018)). 15. שילובם של שני הסיכונים האמורים מצדיק בראייתי את הותרת "כלל המתינות" (כפי שכונה על ידי רנו) על כנו, וזאת גם בהינתן המספר הגבוה (הן יחסית והן באופן מוחלט) של הליכים ייצוגיים במדינת ישראל. בעניין קלאב אין, ציינתי כי "באמצעות פסיקת שכר הטרחה והגמול מעצב בית המשפט את המדיניות הראויה בהגשה ובניהול של הליכים ייצוגיים" (שם, בפסקה 20). דברים אלה נכונים גם ביחס לפסיקת הוצאות משפט בהליכים ייצוגיים – באמצעותן בית המשפט מתווה את גדר הסיכונים בנקיטת הליך ייצוגי (ראו: אלון קלמנט ונעמה הדסי "על יישומן הראוי של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות בתובענות ייצוגיות" פורום עיוני משפט מה 1, 29 (2020-2021)). סבורני כי הגדלה נוספת של הסיכונים אשר נוטל על עצמו מבקש מייצג בדרך של ביטול או שינוי "כלל המתינות" כפי שמבקשת רנו, עלולה להביא להרתעת יתר של מבקשים מייצגים מהגשת בקשות אישור שראוי לבררן. כפי שציין פרופ' קלמנט, "התובע המייצג הנו חסר אמצעים, בדרך כלל, ואינו יכול לשאת במלוא הוצאותיו של הנתבע. יתרה מכך, גם תובעים מייצגים היכולים לשאת בסכום זה, יימנעו מהגשת תובענות ייצוגיות אם יהיו חשופים לסיכון שייפסקו נגדם הוצאות ראליות" (אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 164 (2006)). דברים אלה נאמרו אומנם עם חקיקת החוק, ואולם גם כיום לא נס ליחם. כך, בהינתן שהנהנים המרכזיים מ"הפריחה" בשוק התובענות הייצוגיות, עליה מצביעה רנו, הם באי הכוח המייצגים (שאכן המצליחים בהם אינם "חסרי אמצעים" – וטוב וראוי שכך), בעוד שההוצאות מושתות, במקרה הרגיל, על התובעים המייצגים, וזאת בהתאם לכלל הנוהג בשיטתנו המשפטית, לפיו חיוב עורך דין בהוצאות יעשה רק במקרים חריגים (כן ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024, ה"ח הממשלה 1272, 1299 שם מוצעת האפשרות להטיל הוצאות משפט גם על בא הכוח המייצג. עוד יוער בהקשר זה כי אף מבחני העזר המוצעים על ידי רנו מופנים בעיקרם להתנהלות באי הכוח המייצגים, בעוד הם מבקשים להחמיר עם המבקש המייצג). לא בכדי, איפוא, חברי הצוות הבין משרדי שחיברו את הדו"ח בעניין תובענות ייצוגיות, ואשר תופעת תביעות הסרק הונחה לפתחם, מצאו כי "אין מקום לקבוע ברירת מחדל בדבר השתת הוצאות ריאליות על תובעים וזאת על מנת שלא להביא לפגיעה בתמריצים להגשת תביעות ראויות" (הדו"ח בעניין תובענות ייצוגיות, בעמ' 69). 16. עוד אעיר כי את המספר הגבוה יחסית של תביעות ייצוגיות בישראל בתחומים מסוימים, ובמיוחד בתחום הצרכני, צריך לבחון גם אל מול היעדרם של מנגנוני אכיפה אפקטיביים חלופיים בתחומים אלה בישראל (וזאת בשונה ממדינות הנכר). בראיית שיקול זה, ובשים לב לכך שאחת מתכליותיו המרכזיות של חוק התובענות הייצוגיות היא "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו" (סעיף 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות), אין לומר, בראייתי, כי יש לצנן את השימוש במכשיר התובענות הייצוגיות בתחומים אלה – נהפוך הוא (ראו: Shay Lavie, Class Actions and the Regulatory State Lessons from Israel, in the Cambridge Handbook of Class Actions 503, 518-519 (Brian Fitzpatrick & Randall Thomas eds., 2021)). 17. וביישום למקרה דנן, איני סבור כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי – לא ברמה העקרונית; אף לא ברמה הפרטנית. אכן, בית המשפט התרשם כי מדובר בתובענה שאינה מבוססת, וכי היא אף התנהלה בדרך "שאין הצדקה או אינטרס ציבורי לעודד" (פסקה 5 לפסק הדין המשלים). בהתאם, בית המשפט המחוזי השית על המבקש המייצג הוצאות משפט בסכום משמעותי – 80,000 ש"ח שהתחלקו בין שתי הנתבעות (שהצטרפו להוצאות בסכום לא מבוטל של 19,500 ש"ח שהוטלו על המבקש המייצג לאורך ההליך). לפיכך, במכלול הנסיבות, על רקע השיקולים שתוארו לעיל, סבורני כי ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא מביאות לאיזון ראוי בין השיקול בדבר התנהלותו הדיונית של המבקש המייצג מחד גיסא; ובין השאיפה שלא ליצור אפקט מצנן מפני נקיטת הליכים ייצוגיים ראויים, מאידך גיסא. אשר על כן, לא קמה בנסיבות העניין כל עילה להתערבותנו. 18. סוף דבר: לשיטתי, דין הערעור להידחות, הן ביחס לטיעון העקרוני; הן ביחס לטיעון הפרטני. כל צד יישא בהוצאותיו בקשר להליך הערעור. עופר גרוסקופף שופט השופטת רות רונן: 1. בדומה לחברי, אף אני סבורה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא וכי דין הערעור להידחות. עם זאת, וכפי שיפורט להלן – דעתי שונה במידת מה באשר לשאלה העקרונית המתעוררת בערעור דנן. כפי שתיאר חברי, המערערת (להלן: רנו) העלתה במסגרת הערעור שלפנינו טענה עקרונית לפיה יש מקום לשנות את הגישה הנוהגת בפסיקה ביחס להשתת הוצאות לחובת מבקשי אישור שבקשותיהם נדחו או נמחקו. בהתאם לגישה זו, בתי המשפט נוהגים ככלל במתינות בפסיקת הוצאות לחובת מבקשי האישור (מחשש מפני יצירת אפקט מרתיע מפני הגשת תובענות ייצוגיות), תוך חריגה מן הכלל האמור כאשר מדובר בבקשות סרק שהוגשו בחוסר תום לב (ראו: פסקה 11 לחוות דעתו של חברי). רנו טענה כי גישה זו אינה רלוונטית עוד, לאור השימוש הרווח בכלי של תובענות ייצוגיות בשנים האחרונות; וכי החשש העיקרי בשלב הנוכחי הוא מפני שימוש יתר בלתי מרוסן בכלי זה. חברי בחוות דעתו סבר כי אין מקום לסטות מן הגישה האמורה. פסיקת הוצאות לזכות התובע המייצג ולחובתו ככלי לוויסות תובענות ייצוגיות 2. אכן, כבכל הליך אזרחי אחר – פסיקת הוצאות בהליך ייצוגי, כמו גם פסיקת גמול ושכר טרחה למבקש האישור ולבא כוחו, עשויה לשמש ככלי בידי בית המשפט ל"ויסות" היקפן וטיבן של תביעות המוגשות אליו. לעניין זה יש משמעות רבה בתחום של התביעות הייצוגיות. זאת מאחר שבניגוד להליכים אזרחיים אחרים, התמריץ העיקרי של מגישי התביעות הוא תמריץ כלכלי – הנובע מהסיכוי לעשיית רווח שמקורו בפסיקת גמול ושכר טרחה בשיעורים משמעותיים (ראו: רע"א 3698/11 שלמה תחבורה ‏(‏2007‏)‏ בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ, פסקה מ"ד ‏(‏6.9.2017‏)‏; דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 42 ‏(17.12.2019)). 3. מטרת פסיקת ההוצאות בהקשר זה, היא צמצום מספרן של תביעות הסרק, תוך ניסיון שלא לפגוע בתביעות בעלות בסיס איתן שראוי לתמרץ את הגשתן. לשם השגת מטרה זו, נדרש כי שיעור ההוצאות הצפוי שיוטל לחובת מבקש האישור (יחד עם עלויות התדיינויות נוספות), יוביל לתוחלת רווח חיובית בתביעות בעלות סיכוי ממשי, ולתוחלת רווח שלילית בתביעות חסרות בסיס. תוחלת זו תחושב על יסוד ההסתברות לזכייה בתביעה (בהתבסס על הערכת סיכוייה וסיכוניה) כשהיא מוכפלת בסכום הזכייה הצפוי (שווי הגמול ושכר הטרחה); בניכוי עלויות ההתדיינות, לרבות הוצאות שיוטלו לחובת מבקש האישור (להלן: חישוב תוחלת הרווח; ראו אלון קלמנט ורות רונן "בחינת עילת התביעה וסיכוייה בשלב אישור התובענה הייצוגית" עיוני משפט כה 5, 14 (2019)). בהתאם לאמור, פסיקת הוצאות בשיעור גבוה יותר נגד מבקשי אישור, עשויה להגדיל את הסיכון בהגשת תובענה ייצוגית, ובכך להוביל לתוחלת רווח שלילית ולהפחתת מספר בקשות האישור שיוגשו לבתי המשפט. מנגד, זיכוי תובעים מייצגים שתביעותיהם מתקבלות בגמול ושכר טרחה בשיעורים גבוהים, עשויה להגדיל את סכום הזכייה הצפוי ולעודד הגשת תביעות ייצוגיות. באופן דומה, גם הסתברות גבוהה יותר לקבלת התביעה פועלת להגדלת תוחלת הזכייה, ועמה תוחלת הרווח (ראו: קרן וינשל ואלון קלמנט "יישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית" משפטים מה 709, 720 (2016)). 4. בהקשר זה יוער, כי לעניין חישוב תוחלת הרווח יש להביא בחשבון מחד גיסא – כפי שציין חברי – שתובע ייצוגי חשוף לסיכונים נוספים מעבר לסיכון שהוא יחויב בהוצאות. בכלל זה, הוא חשוף לנשיאה בתשלומי האגרה; לעלויות הכנת חוות דעת מומחה (ככל שיש בכך צורך); להקדשת זמן וטרחה לניהול ההליכים; ועוד (חוות דעתו של חברי, בפסקה 13; וראו גם: ע"א 1834/07 קרן נ' פקיד שומה גוש דן, סה‏(‏3‏)‏ 636, 659-658 ‏(‏2012‏)‏ (להלן: עניין קרן)). יתרה מכך, ואף זאת צוין בחוות דעתו של חברי – בעוד שהערכת הסיכויים והסיכונים של בקשת האישור נעשית לרוב על ידי בא כוח המבקש, החיוב בהוצאות מוטל על המבקש עצמו. מאידך גיסא, יש לזכור כי מוסד התובענה הייצוגית מבוסס כאמור על תמריצים כלכליים – ובפרט על רתימת האינטרס הכלכלי של התובע המייצג ובא כוחו לשם קידום תכליותיו הציבוריות של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). כך, מבחינת התובע המייצג ובא כוחו, זכייה בתביעה משמעה בדרך כלל פסיקה של גמול ושכר טרחה בשיעור כולל העולה באופן משמעותי על הוצאותיהם הריאליות. זאת משום שרק בדרך זו – על ידי יצירת אפשרות לעשיית רווח חיובי – ניתן לתמרץ תובעים מייצגים לקחת על עצמם את הסיכון לניהול ההליך, על כל הכרוך בכך (ראו: ע"א 234/24 עמית פולק מטלון ושות' עורכי דין נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, פסקה 20 ‏(‏1.10.2024‏); עניין קרן, בעמ' 658‏; אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006 131, 149 (התשס"ז)). 5. הטעם לדברים אלה הוא משום שבשלב הגשת בקשת האישור ניצבים המבקש המייצג ובא כוחו בפני אי-ודאות באשר לסיכויי ההליך; כאשר ככל שהבקשה או התביעה יידחו – הם יישאו לבדם בנטל הכספי הכרוך בכך, ואף עלולים לשאת בהוצאות הצד השני. מנגד, גם אם התביעה הייצוגית תתקבל, יזכה התובע המייצג באופן אישי (כחבר קבוצה) בדרך כלל בסכום שאינו משמעותי (בניגוד למצבו של תובע בתביעה אזרחית "רגילה"). לכן נדרש קיומו של תמריץ כלכלי משמעותי, אשר יפצה על הסיכון הגלום בהליך ויעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות על ידי תובעים שייצגו את הקבוצה. בהיעדר תמריץ כאמור, לא יהיה לתובע המייצג טעם כלכלי ליטול על עצמו את ניהול ההליך בשם הקבוצה, אף אם הוא יזכה לבסוף להשבת הוצאותיו הריאליות‏ במלואן. מטעם זה כאשר בוחנים בתי המשפט את שיעור הגמול ושכר הטרחה שיש לפסוק לזכות תובע מייצג שתביעתו התקבלה (בין בפסק דין או בפשרה), הם מביאים בחשבון בין היתר את השאלה האם מדובר בתביעה עתירת סיכון (סעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות; וראו גם: עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פסקה 28 ‏(‏25.12.2012‏); ע"א 9134/05 לויט נ' קו אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, פסקה 12 ‏(‏7.2.2008‏)‏). בתביעות מסוג זה – רק גמול ושכר טרחה בסכומים משמעותיים מאוד יצדיקו את הגשת הבקשה על ידי התובע חרף הסיכון המשמעותי שהיא תידחה בסופו של דבר ללא שהוא יקבל כל תמורה על מאמציו. הוצאות לזכות הנתבע בתביעות ייצוגיות 6. כל האמור לעיל התייחס לפסיקת הוצאות מנקודת מבטו של התובע המייצג. לגביו, כיוזם ההליך, ישנה חשיבות ליצירת תמריץ "מדויק" להגשת תביעות ראויות. ואולם, נקודת המבט ביחס לפסיקת הוצאות לזכות נתבעים בתביעות ייצוגיות היא שונה. אכן, ההוצאות לזכות הנתבע הן הצד השני של המטבע של הוצאות לחובת התובע המייצג (או התובעים המייצגים). בהתאם לכך, הסכומים שנפסקים לזכות הנתבע צריכים להילקח בחשבון כחלק מהסיכונים בהם נושא התובע המייצג (שככלל הוא הנושא בתשלומם). עם זאת, בשונה מן התובע המייצג – אשר יש לעודד את הגשת תובענותיו הראויות באמצעות מנגנון גמול ושכר טרחה – אין הצדקה ליצירת תמריץ מיוחד לטובת הנתבע בהליך ייצוגי. לכן, שיעור ההוצאות שנפסק לזכותו אינו צריך להיות גבוה מהשיעור הרגיל שנפסק במסגרת הליכים אזרחיים אחרים. נקודת המוצא ביחס לנתבע בכל הליך אזרחי, היא שפסיקת הוצאות לזכותו אינה מיועדת להעניק לו פרס או בונוס על זכייתו בהליך; אלא לשפותו בגין הוצאות שהוציא לצורך ניהולו. לכן, ככלל, מנקודת מבט זו – יש לפסוק לזכותו של נתבע שזכה הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהולו של ההליך (סעיפים 151-153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; וראו גם: חוות דעתו של חברי, בפסקה 10; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת ‏(‏שותפות מוגבלת‏)‏ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, ס‏(‏1‏)‏ 600, 615 ‏(‏2005‏)‏). גישה זו מאזנת בין השאיפה למנוע חסרון כיס של הצד הזוכה, להרתיע תובעים מנקיטת הליכי סרק ולעודד נתבעים להתגונן מפני תביעה ראויה, מחד גיסא; לבין הרצון למנוע הרתעת יתר של בעלי דין, וכך גם ייקור הליכים משפטיים, פגיעה בשוויון בין הצדדים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות, מאידך גיסא (ראו:‏‏ רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 10 ‏(‏28.12.2020‏); חמי בן- נון וטל חבקין הערעור האזרחי 353 (2012)‏). ריבוי הליכים ייצוגיים וההשלכה לפסיקת הוצאות 7. נחזור לנקודת המבט של התובעים הייצוגיים. אכן, כפי שציינה רנו, בהליכים ייצוגיים מקובל לנקוט גישה מתונה בפסיקת הוצאות לחובת תובעים מייצגים שבקשתם נדחתה או נמחקה (קרי הוצאות מתונות לזכות הנתבעים). מתינות זו נובעת בעיקרה מן החשש מהרתעת מבקשי אישור פוטנציאליים ומיצירת אפקט מצנן מפני הגשת תובענות ייצוגיות (ראו: בפסקה 11 לחוות דעתו של חברי). לצד זאת, הכירה הפסיקה בחריג לכלל האמור שיחול במקרים שבהם מוגשת בקשת סרק בחוסר תום לב (ראו למשל: ע"א 2729/14 ארומה אספרסו בר בע"מ נ' נג'ם, פסקה 5 (24.3.2026) (להלן: עניין ארומה); ע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל, פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה דאז) א' חיות ‏(‏22.9.2014‏)‏; ‏ע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 32 ‏(22.1.2015‏)‏). ‏ 8. ואולם, אין להתעלם מכך כי בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעה של ריבוי הליכים ייצוגיים המוגשים לבתי המשפט ובכלל זה גם ריבוי הליכי סרק (ראו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקאות 23 ו-25 ‏(‏5.8.2018‏)‏). מגמה זו, כפי שציינה רנו, אכן מעוררת חשש מפני שימוש יתר בכלי התובענה הייצוגית. כך, מדו"ח שנערך על ידי הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (מרץ 2023) (להלן: דו"ח הצוות הבין-משרדי או הדו"ח) – אליו הפנתה רנו – עלה כי בין השנים 2021-2016, מתוך כלל התיקים שהסתיימו ונכללו במחקר, רק בכ-22% מההחלטות השיפוטיות, התוצאה הייתה קבלת התובענה או סיומה בתוצאה המיטיבה עם הקבוצה המיוצגת (ראו גם: תזכיר חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024, בעמ' 2-1; הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024, שנמצאת עתה בהליכי חקיקה). הגם שאין בכך כדי ללמד כי יתר ההליכים הם בהכרח הליכי סרק – אחת ממסקנות הדו"ח התייחסה לחשיבות פסיקת הוצאות "סבירות והוגנות" במקרים המתאימים. זאת, ככלי נוסף דרכו ניתן להכווין התנהלות במסגרת ניהול הליך ועל מנת לסייע בהפחתת תובענות המוגשות ללא עילה מבוססת (שם, בעמ' 68). תביעות כאלה מעמיסות כמובן על מערכת המשפט ועל נתבעים, אינן מקדמות את המטרה של מוסד התביעה הייצוגית ולעיתים אף פוגעות בה. מסקנת הדו"ח התבססה, בין היתר, על מחקר אמפירי (שנערך על ידי אלון קלמנט, קרן וינשל-מרגל, יפעת טרבולוס ורוני אבישר-שדה – "תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית" (2014)), אשר בחן את שיעורי ההוצאות שנפסקו לחובת תובעים מייצגים בשלבים שונים של ההליך. מן המחקר עלה כי במקרים של הסתלקות טרם אישור הבקשה – שיעור ההוצאות הממוצע שנפסק לחובת התובע המייצג עמד על כ-17,000 ש"ח, בעוד ששיעור ההוצאות החציוני עמד על כ-11,600 ש"ח בלבד. מכאן, שבמרבית המקרים נפסקו לחובת התובע המייצג הוצאות בשיעור נמוך יחסית, שהוא לרוב נמוך יותר מן הממוצע. למיטב ידיעתי – וכפי שעולה מעיון בפסיקה – מאז לא חל שינוי משמעותי בשיעורי ההוצאות הנפסקים לחובת מבקשי אישור. כן יש להביא בחשבון בהקשר זה כי בחלק לא מבוטל מן המקרים נמחקות בקשות האישור ללא צו להוצאות (בין בהסכמת הצד שכנגד ובין לאו); או תוך פסיקת גמול ושכר טרחה לזכות התובע המייצג ובא כוחו. האם יש מקום לשינוי בשיעור ההוצאות לחובת מבקשי אישור? 9. על רקע מכלול האמור לעיל, אין זה מן הנמנע כי הגיעה העת לשקול – במהלך הדרגתי וזהיר – פסיקת הוצאות בשיעורים משמעותיים יותר (קרי הוצאות שאינן סמליות או מתונות) נגד מבקשי אישור. זאת, לא רק באותם המקרים שבהם הוגשה בקשת סרק על ידי מבקש שפעל בחוסר תום לב – אלא במקרים נוספים כגון מקרים שבהם מוטב לו בקשת האישור לא הייתה מוגשת מלכתחילה, או לו הייתה נמחקת בשלב מוקדם יותר של ההליך. מהלך הדרגתי כזה עשוי לתרום לאיזון מערך התמריצים: מחד גיסא, לצמצם את הכדאיות שבהגשת בקשות לא רצויות, מקום שבו אי-פסיקת הוצאות עלול לשדר כי מדובר בהליך בעל פוטנציאל רווח ללא סיכון של ממש; ומאידך גיסא, בהקשר אחר, לעודד משיבים שלא להתקשר בהסכמי פשרה מטעמים הנובעים משיקולים של עלויות התדיינות גבוהות בלבד (דו"ח הצוות הבין-משרדי, בעמ' 68). מאחר שכאמור הגשת תביעה ייצוגית מונעת ברוב רובם המקרים משיקולי רווח והפסד, יוכלו בתי המשפט באופן זה להשפיע על הכמות והאיכות של בקשות אישור שיוגשו אליהם. בבחינת אפשרות זו יהיה מקום להביא בחשבון את מכלול הדברים שצוינו לעיל – את הסיכונים המוטלים על תובעים מייצגים; ובה בעת את הסיכוי לזכייה ולקבלת גמול ושכר טרחה בשיעורים משמעותיים. כן יהיה מקום לשקול את האופן בו כל אלה משפיעים לעת הזו על תהליך הסינון של הבקשות המוגשות לבתי המשפט בהינתן המטרה של צמצום מספרן של תביעות הסרק בלא לפגוע בהגשתן של התביעות הראויות; וכן בהינתן החשש מפני הרתעת יתר – אשר עודנו עומד בעינו ביחס לתביעות מסוימות. 10. עם זאת, לגישתי מדובר כאמור בשינוי הדרגתי, שיהיה מקום לבחון את השלכותיו מעת לעת; ואשר אין להחילו באופן גורף על כלל בקשות האישור. כך למשל, ניתן יהיה לשקול זאת ביחס לבקשות אישור בתחומים המתאפיינים בריבוי בקשות סרק; בתחומים שבהם אין פערי מידע מובנים משמעותיים בין הצדדים; במקרים שבהם בקשת האישור נעדרה תשתית עובדתית או משפטית ולו מינימלית (אף שניתן היה לברר קיומה של תשתית כזו במאמץ סביר); כאשר מדובר ב"תביעה משוכפלת" שההשקעה בה הייתה מינימלית; כשהבקשה הוגשה בחוסר תום לב (אף אם אינה בהכרח בקשת סרק); או כאשר מתעורר פער מובהק בין הנטען לבין המציאות בפועל – ללא כל הסבר מניח את הדעת לכך. כן מדובר בשינוי אשר ראוי כי ייושם מלכתחילה על ידי הערכאות הדיוניות, בהתאם לשיקול דעתן ובהתבסס על המידע העדכני הקיים בידיהן ביחס למכלול השיקולים שלעיל: סוגי בקשות האישור השונות (האם מוגשות בתחום כזה או אחר בקשות סרק רבות או שמא יש צורך לעודד הגשת בקשות ראויות רבות יותר); שאלת קיומם של מנגנוני אכיפה והרתעה בתחום מעבר לכלי התובענות הייצוגיות; ויתר נסיבות העניין, ובכלל זה התנהלותו של מבקש האישור במסגרת ההליך. לא למותר לציין כי פסיקת הוצאות לחובת התובעים המייצגים צריכה להיעשות תוך תשומת לב לגמול ולשכר הטרחה שעשויים להיפסק לזכותם – תוך שקלול של השניים לצורך עריכת חישוב תוחלת הזכייה. 11. ואולם, הדברים הללו נאמרים בעיקרם למעלה מן הצורך. זאת שכן במקרה דנן – ההוצאות שנפסקו לטובת רנו אינן הוצאות סמליות או מתונות. כפי שהבהרתי לעיל, הוצאות הנפסקות לזכות נתבע בתביעה ייצוגית אמורות, ככלל – מנקודת מבטו – להיקבע לכל היותר בשיעור דומה להוצאות שהיו נפסקות לזכותו בהליך אזרחי "רגיל", ולא מעבר לכך. כאמור, גם בהליכים אזרחיים אין הכרח כי הוצאות שנפסקות ישקפו את מלוא ההוצאות הריאליות שבהן נשא הצד הזוכה במסגרת ההליך (שכן הן כפופות לעקרונות של הוגנות וסבירות); ומכל מקום, אף במקרים שבהם קיים פער בין ההוצאות שנפסקו לבין ההוצאות בפועל, ערכאת הערעור תימנע ככלל מהתערבות בעניינים אלה (ע"א 4067/24 ויסולי נ' בנק דיסקונט לישראל, פסקה 11 (19.3.2025); עניין ארומה, בפסקה 5). בהינתן האמור, אינני סבורה כי הוצאות בשיעור של 80,000 ש"ח שחולקו בין שתי נתבעות – ואשר מצטרפות לסך של 19,500 ש"ח שנפסקו לחובת המבקש המייצג קודם לכן – בהליך שהתנהלו בו שתי ישיבות קדם משפט בלבד, הן הוצאות בשיעור נמוך (ואף לא קרוב לכך). ודאי שלא מדובר במקרה החריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין שיעור ההוצאות. לכן, כמו חברי – אף אני סבורה כי דין הערעור להידחות ואני מסכימה אפוא למסקנתו בפסק דינו. רות רונן שופטת השופט יחיאל כשר: 1. כחבריי, דעתי היא כי דין הערעור להידחות. יחד עם זאת, בדומה לחברתי השופטת ר' רונן, אף אני סבור כי, ברמה העקרונית, בשלה העת לשקול כי במקרים המתאימים ייפסקו הוצאות בשיעורים משמעותיים יותר לחובת מבקשי אישור תובענות ייצוגיות שבקשתם נדחתה או נמחקה. להלן אפרט את נימוקיי. 2. כידוע, בשיטתנו המשפטית נקודת המוצא היא כי בעל דין שיצא וידו על התחתונה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך (ראו: תקנות 153-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (24.2.2022); רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 9 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (28.12.2020)). הטעם העומד בבסיסו של כלל זה אינו נזיקי או עונשי, אלא השבתי. כלומר, מטרת ההוצאות הינה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין (שם, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט ד' מינץ; וראו גם: רע"א 2507/24 לבון נ' שרון, פסקה 9 (14.4.2024)). ואולם, חרף העובדה שמטרתה העיקרית של פסיקת הוצאות היא שיפוי בעל הדין שזכה בגין הוצאותיו בהליך, לא פעם מהווה פסיקת הוצאות כלי בידי בית המשפט לצורך קידום מדיניות משפטית רצויה (ראו, למשל: רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית, פסקאות 51-41 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (7.1.2025) (להלן: עניין וקנין); בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה פ"ד ס(1) 600, 613 (2005); קרן וינשל ויפעת טרבולוס "פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים" משפטים מו 763, 775-769 והאסמכתאות הרבות שם (תשע"ח) (להלן: וינשל וטרבולוס)). פסיקת הוצאות משפט בשיעור מוגבר עשויה לשמש כלי להרתעת בעלי דין מפני שימוש לרעה בהליכי משפט ולעיצוב התמריצים הכלכליים כך שהגשת הליכים בלתי ראויים תהפוך לבלתי כדאית מלכתחילה (עניין וקנין, שם;Gideon Parchomovsky & Alex Stein, The Relational Contingency of Rights, 98 Va. L. Rev. 1313, 1314, 1361–1362 (2012)). מנגד, פסיקת הוצאות משפט מתונות עשויה לשמש ככלי לעידוד נקיטה בהליכים אשר יש בהצלחתם כדי להסב תועלת לא רק ליוזמם, אלא גם לקבוצה רחבה יותר מקרב הציבור (ראו: עע"מ 4620/11 קישאוי נ' שר הפנים, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (7.8.2012) (להלן: עניין קישאוי); יונתן בוקשפן וגל רוזנפלד, "'שכר טוב לעותרים': שילוב מנגנוני תגמול במשפט הציבורי" משפט וחברה ותרבות ט 1, 61 (צפוי להתפרסם)). כך, נוכח ההכרה בחשיבות העתירות המוגשות על-ידי עותרים ציבוריים ככלי לקידום שלטון החוק ותיקון פגמים מהותיים בפעולות המנהל הציבורי, הלכה היא כי: "בתי המשפט נוהגים איפוק בהטלת הוצאות על עותרים ציבוריים, בשל הרצון להימנע מהכבדה שתוביל להרתעת יתר ולהימנעות מנקיטת הליכים ציבוריים שתכליתם ראויה" (עניין קישאוי, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות הרבות שם). 3. ההלכה אותה מכנה המערערת 'הלכת המתינות' (וכך אכנה אותן להלן אף אני), היא דוגמה מובהקת למקרה כאמור. על-פי 'הלכת המתינות', "הצורך הקיים בפיתוח ובשימור מוסד התובענות הייצוגיות שהינו חשוב וראוי, מחייב את בית המשפט לנהוג מתינות בהטלת הוצאות ושכר-טרחה על מבקשים שבקשתם נדחתה, למעט במקרים שבהם מדובר על פני הדברים בבקשות סרק המוגשות בחוסר תום-לב שאז מן הראוי ליתן ביטוי בהוצאות ריאליות לדחיית הבקשה" (ע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות (22.9.2014); וראו גם: ע"א 2729/14 ארומה אספרסו בר בע"מ נ' נג'ם, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' חיות (24.3.2016); ע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 32 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (22.1.2015)). אכן, מוסד התובענות הייצוגיות הוא מוסד חשוב וראוי. מוסד זה נועד, בין היתר, כדי לקדם את האינטרס הציבורי על-ידי עידוד אכיפה פרטית של הדין והרתעה מפני הפרתו (ראו, למשל: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (5.8.2018); אסתר חיות "התובענה הייצוגית ככלי לאכיפה אזרחית ציבורית" משפט ועסקים יט 935 (2016)). עמדה על הדברים הנשיאה א' חיות בציינה כי: "אחת התכליות המרכזיות שאותן נועד מוסד התובענה הייצוגית להגשים היא היותו כלי המאפשר קיום הליך משפטי ומתן סעד לקבוצה שלמה של תובעים, באותם המקרים שבהם אין כדאיות כלכלית לתביעה אישית באותה עילה וזאת אף שחברי הקבוצה לא הסמיכו את התובע הייצוגי לפעול בשמם. במקרים רבים ניתן בדרך זו לקדם מטרות ציבוריות וחברתיות, להגביר את אכיפת הדין ולהרתיע מפני הפרתו בעתיד" (דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 42 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (17.12.2019)). על רקע האמור, מקובל גם עליי כי, ברמת העיקרון, עידוד הגשתן של תובענות ייצוגיות ראויות הינו אינטרס ציבורי שראוי לשקלו בעת חיובם של מבקשים ייצוגיים שבקשתם נדחתה או נמחקה בהוצאת משפט. ויודגש: בהקשר בו עסקינן, אימוץ מדיניות פסיקת הוצאות שבמרכזה קידום האינטרס הציבורי אינו ברור מאליו ואינו חף מקשיים. כמתואר לעיל, המקום הנוסף בו הכיר הדין בהצדקה לאימוץ מדיניות כאמור הוא בהקשר של עתירות ציבוריות. ברם, בעוד שבעתירות ציבוריות המשיבה היא רשות ציבורית אשר מעצם טבעה מחויבת לאינטרס הציבורי, בתובענות ייצוגיות המשיבה היא לרוב חברה פרטית, ואין זה ברור מאליו כי יש הצדקה לאלצה לשאת בנטל הכלכלי של קידום האינטרס הציבורי על גבה, דווקא מקום בו נמצא כי לא נפל פגם בהתנהלותה, או למצער לא הוכח אחרת. מכל מקום, בהינתן שתכליתה של 'הלכת המתינות' הינה מניעת אפקט מצנן על הגשת תובענות ייצוגיות ראויות, ברור מאליו בעיני כי המשך החלתה, במתכונתה הנוכחית, מוצדק רק כל אימת שאכן קיים בעת הזו צורך בעידוד הגשתן של תובענות ייצוגיות ראויות. כפי שאפרט להלן, הנחה זו אינה חפה מספקות. 4. חברי, השופט ע' גרוסקופף, עמד בחוות דעתו על שני טעמים עיקריים התומכים, להשקפתו, בהמשך החלתה של 'הלכת המתינות': הראשון, עניינה בסיכון הכלכלי הגלום בנקיטת הליך ייצוגי, נוכח חיוב המבקש הייצוגי, שהינו לרוב דל אמצעים באופן יחסי, לשאת בעלויות האגרות, הכנת חוות הדעת והשקעת הזמן – סיכון המהווה גורם מרסן מפני הגשת תביעות סרק, כך שקיים חשש כי הוספת חשיפה להוצאות ריאליות תביא להרתעת יתר. השני, נוגע לפערי המידע המאפיינים הליכים ייצוגיים, אשר בעטיים אין לראות בדחיית או במחיקת בקשת אישור ראיה לכך שמדובר היה בהליך סרק. אשר לטעם הראשון, אף אם בסמוך לאחר חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק), היה יסוד לסברה כי ישנו צורך בעידוד נקיטה בהליכים ייצוגיים, כעולה מדו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (2023) (להלן: דו"ח הצוות הבין משרדי או הדו"ח) אליו הפנתה המערערת (סעיף 15 להודעת הערעור), מאז שנחקק חוק תובענות ייצוגיות חלה עלייה דרמטית ומתמשכת במספר הבקשות לאישור תובענות ייצוגיות בכל שנה. כך, בעוד שלאחר חקיקת החוק בשנת 2006 הוגשו כ-30 בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, בשנת 2022, היא השנה האחרונה שנמדדה בדו"ח, עמד מספר הבקשות שהוגשו על 1669 (ראו: דו"ח הצוות הבין משרדי, עמ' 18). לצד זאת, כפי שציינה חברתי השופטת ר' רונן בחוות דעתה, מהדו"ח עולה כי רק חלק קטן מכל ההליכים הייצוגיים שנפתחים מסתיימים בתוצאה המטיבה עם הקבוצה (קבלת התובענה, פשרה המיטיבה עם חברי הקבוצה, הסתלקות מתוגמלת או חדילה). נתונים אלה מלמדים כי בעת הנוכחית, קשה לומר שמתקיימת תת-הגשה המצדיקה הגנה גורפת באמצעות פסיקת הוצאות מתונות. אמנם, אין לשלול כי חלק מן ההסבר לריבוי ההגשות נעוץ גם ב-'הלכת המתינות' עצמה, אך דומני כי ההשפעה המרכזית שמורה למנגנוני הגמול ושכר הטרחה הצפויים במקרה של הצלחה, שיצר המחוקק במפורש לצורך עידוד הגשת הליכים ייצוגיים ראויים (סעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות). אשר לטעם השני, אכן פערי המידע הקיימים בין המבקשים הייצוגיים לבין המשיבים עשויים להצדיק את הקביעה כי לא כל ההליכים שנסתיימו בדחייה או במחיקה הינם הליכי סרק. ברם, סבורני כי אין בכך כדי להצדיק מתן פטור למבקשים הייצוגיים מנשיאה בהוצאות המשיבים. זאת, שהרי השאלה האם הליך היה הליך סרק; והשאלה מי צריך לשאת בעלויות ניהול ההליך – הן שאלות נפרדות. יוזכר כי תכליתה העיקרית של פסיקת ההוצאות לחובת הצד שיוצא וידו על התחתונה בהליך המשפטי אינה להעניש אותו על נקיטה בהליך שלא צלח, אלא לשפות את הצד שיצא וידו על העליונה על הוצאות ההליך (וינשל וטרבולוס, בעמ' 770-771). לפיכך, אף אם הגשת ההליך על-ידי המבקש נבעה מהבנה שגויה שמקורה בפערי המידע בין הצדדים, ולא מחוסר תום לב, ככל שנדרש המשיב לשאת בהוצאות משמעותיות כדי להעמיד את בית המשפט על טעותו של המבקש, אינני סבור כי יש בפערי המידע בין הצדדים כדי לקבוע, באופן גורף, כי יש לפטור את המבקש הייצוגי מלשאת בהוצאותיו של המשיב. יתרה מכך, פערי המידע בין הצדדים יכולים, בדרך כלל, להצדיק את התנהלותו של המבקש רק עד לשלב הגשת התשובה לבקשת האישור, שהרי לאחר מכן מצטמצמים פערים אלה במידה ניכרת. לפיכך, ככל שלאחר שלב זה בחר המבקש להתבצר בעמדתו, אף הטענה כי יש לפטור אותו מנשיאה בהוצאות בשל פערי המידע בין הצדדים, נחלשת במידה ניכרת. 5. לאור האמור, סבורני כי בשלה העת לשינוי גישה בפסיקת הוצאות לחובת מבקשים ייצוגיים שבקשתם נדחתה או נמחקה. כחברתי, השופטת ר' רונן, אף אני סבור כי את שינוי הגישה ביחס לפסיקת הוצאות לחובת מבקשים ייצוגיים שבקשותיהם נדחו או נמחקו, יש להחיל באופן הדרגתי וזהיר (ראו בפסקאות 8-7 לחוות דעתה). כמו כן, מסכים אני עם חברתי כי ראוי ששינוי זה יובל על-ידי הערכאות הדיוניות, שלהן היכרות מעמיקה יותר עם ההליכים המתנהלים בפניהן (שם). לפיכך, אינני סבור כי יש מקום, במסגרת ערעור זה, לפרוש את כלל השיקולים שעל הערכאות הדיוניות לשקול בבואן לפסוק הוצאות לחובת מבקשים ייצוגיים, שכן, להשקפתי, ראוי כי הדין בהקשר זה יתפתח באופן אורגני, ממקרה למקרה. ואולם, פטור בלא כלום לא ניתן. 6. עד כה, התמקדה 'הלכת המתינות' ביוזם ההליך בלבד. כך, הטעם לאימוצה היה מניעת אפקט מצנן על הגשת תובענות ייצוגיות ראויות; ואילו החריג לה עסק אף הוא בהתנהלות המבקש הייצוגי, כדוגמת הגשת הליך סרק או ניהול ההליך בחוסר תום לב (אף שמדו"ח הצוות הבין-משרדי עולה כי חריג זה נותר בגדר הלכה בלבד ולא בא לידי ביטוי תדיר במעשה, ועל כך יש להצר). להשקפתי, מעבר לכך שיש מקום להורות על פסיקת הוצאות ריאליות מקום בו נפל פגם בהתנהלות המבקש הייצוגי, במסגרת פסיקת הוצאות אגב דחייה או מחיקה של בקשת אישור, יש להתחשב בשיקול שלא על נקלה ימצא לו אזכור בפסיקה בהקשר זה, ואשר כמעט ונפקד גם מחוות דעתם של חבריי – כוונתי להשפעת ההליך על המשיב. אבאר. 7. לצד יתרונות מוסד התובענות הייצוגיות אשר על חלקם עמדתי לעיל, מדובר בכלי דיוני רב-עוצמה אשר עצם נקיטת ההליך במסגרתו עלולה לחשוף את המשיב לסיכונים ממשיים (ראו: רע"א 1090/22 מרכז רפואי "גליל" נ' כהן, פסקה 11 (22.9.2022); רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז, פסקה 24 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (1.4.2015); רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 784 (1996)). כך, בשונה מתובענה אזרחית רגילה, שבה החשיפה הכספית של הנתבע מוגבלת לנזקו של תובע יחיד, הרי שבתובענה ייצוגית אין המשיב ניצב בפני נזקו של מבקש בודד אלא בפני מכפלתו על פני כלל חברי הקבוצה – מכפלה המגיעה, לעיתים קרובות, לסכומי עתק. בהקשר זה, כבר צוין כי: "ההשלכות הכלכליות הדרמטיות המגולמות בהחלטה בדבר אישור תובענה ייצוגית כנגד גוף כלשהו, ובמיוחד גוף מסחרי כלכלי, עלולות להיות קשות והרסניות" (רע"א 6567/97 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, 720 (1998)). יתרה מכך, היקפו הרחב של ההליך מביאה לעיתים קרובות לחשיפה מוגברת של הציבור לטענות המועלות כלפי המשיב, כך שעצם הנקיטה בהליך עשויה לפגוע פגיעה קשה במוניטין של המשיב, לגרום לו לאבד לקוחות ולהקשות עליו לגייס אשראי הנדרש להמשך פעילותו. טלו למשל חברת תרופות אשר נגדה מוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי התווית המודבקת על אחד ממוצריה הייתה מטעה או שבעלון לצרכן קיימת התייחסות חלקית או מעורפלת בהקשר מסוים. המבקש פועל בתום לב מלא, ואולם חברת התרופות יודעת כי טענתו שגויה מיסודה; ואף על פי כן, הסיכון הכלכלי הגלום בהליך הוא עצום: מכפלת הנזק הנטען על פני כלל רוכשי המוצר מגיעה לסכומים שלעיתים יש בהם, כאשר אין עסקינן בתאגידי ענק, אף כדי לאיים על יציבותה הפיננסית; הרשויות הרגולטוריות עשויות להתייחס להליך התלוי ועומד כאל עילה לפתיחה בחקירה או להגבלת שיווק המוצר; ועצם הגשת הבקשה עלולה לערער את אמון הציבור במוצריה. בנסיבות אלה, השקעת משאבי הגנה ניכרים – שכירת מומחים רפואיים ורגולטוריים, עריכת חוות דעת מדעיות מורכבות ובחינה מעמיקה של כל תהליך אישור התיוג – אינה בגדר הוצאה מיותרת או מופרזת, אלא תגובה סבירה ומידתית לסיכון הממשי שמציב ההליך. יתרה מכך, ההנחה שהמשיבה בתובענה ייצוגית היא תמיד, בהכרח, מעין 'ענקית' העומדת על בסיס פיננסי איתן המאפשר לה לשאת בקלות בנטל המתואר לעיל, גם היא אינה נקייה מספקות. בהקשר זה, טלו למשל תיאטרון אשר נגדו מוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי לא קיים את חובותיו בתחום הנגישות כלפי קהל מבקריו. מחיר כרטיס הכניסה הוא צנוע יחסית, ושולי הרווח של התיאטרון אינם רחבים (אם בכלל). ואולם, מכפלת הנזק הנטען על פני כלל המבקרים שנפגעו לכאורה עשויה להגיע לסכומים שיש בהם כדי לאיים על עצם המשך פעילותו. לפיכך, ההנחה כי מדובר תמיד בקרב בין 'דוד' ל-'גולית', אינה בהכרח נכונה. אכן, לא בכדי ציין השופט מ' חשין, כבר לפני למעלה מ-20 שנה, כי: "כוחה הסינֶרְגֶטִי של התובענה הופך אותה לנשק בלתי קונבנציונלי" (דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 406 (2003)). אשר על כן, עצם הגשתה של בקשת אישור מחייבת את המשיב להוציא הוצאות הגנה ניכרות – אף בנסיבות שבהן הוא משוכנע כי אין בטענות המועלות נגדו ממש. ואולם, כאשר הבקשה נדחית בסופו של יום, 'הלכת המתינות' מותירה את המשיב, שלא נמצא כל פגם בהתנהלותו, לשאת לבדו בנטל הכלכלי הכבד שנכפה עליו. ונזכיר שוב: תוצאה זו עומדת בסתירה לתכליתה העיקרית של פסיקת הוצאות, שהיא, כאמור, שיפויו של הצד שזכה בהליך על הוצאותיו. 8. על כן, להשקפתי, בבואו לפסוק הוצאות לחובת מבקש ייצוגי שבקשתו נדחתה או נמחקה, על בית המשפט ליתן משקל ממשי לא רק להתנהלות המבקש ולצורך בעידוד הגשת הליכים ייצוגיים ראויים, אלא גם לנזק שנגרם למשיב כתוצאה מניהול ההליך. ככל שהסיכון שהציב ההליך למשיב היה גדול יותר, וככל שהוצאות ההגנה שהוציא היו סבירות ומידתיות לאותו סיכון, קיים טעם להטות את המאזן לעבר פסיקת הוצאות ריאליות לזכותו של המשיב. מבלי למצות, בגדר שיקולים אלה ניתן להביא בחשבון, בין היתר, את היקף הוצאות ההגנה שנדרש להן המשיב; את הפגיעה בפעילותו השוטפת; את ההשלכות על המוניטין שלו; ואת מצבו הכלכלי – שכן אין דינו של משיב רב אמצעים כדינו של משיב שאמצעיו פחותים ואשר המצב שבו עליו לספוג את הוצאותיו למרות שזכה בדין, פוגע בו פגיעה קשה. 9. ואחריי שאמרתי דברים אלו, סבורני כי במקרה דנן אין להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו לחובת המשיב. זאת, שכן שיעור ההוצאות שנפסקו לחובתו, בסך של 80,000 ש"ח, עומדים על הרף הגבוה של שיעור ההוצאות הנפסקות לחובת מבקשים ייצוגיים, בהתאם למצב הדין דהיום. לפיכך, בשים לב לעמדתי שלפיה ראוי כי את שינוי הגישה ביחס לפסיקת הוצאות לחובת מבקשים ייצוגיים שבקשותיהם נדחו או נמחקו יובילו הערכאות הדיוניות, ובהתאם להלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בעניין פסיקת הוצאות (ראו, למשל: ע"א 4067/24 עו"ד אביעד ויסולי נ' בנק דיסקונט לישראל, פסקה 11 (19.3.2025), אבקש לצרף דעתי לדעתם של חבריי, ולקבוע כי דין הערעור דנן להידחות. הנני מצטרף לחבריי בהחלטתם כי בערכאתנו יישא כל צד בהוצאותיו. יחיאל כשר שופט הוחלט לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו בניסן התשפ"ו (‏13.4.2026). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת