מרים ויסולי נ. עירית חיפה

2 1 בבית המשפט העליון בש"מ 2220/20 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערת: מרים ויסולי נ ג ד המשיבה: עירית חיפה ערעור על החלטות הרשמת ש' עבדיאן בעע"ם 617/20 מיום 5.3.2020. בשם המערערת: עו"ד אביעד ויסולי פסק דין לפנַי ערעור על החלטת כב' הרשמת ש' עבדיאן מיום 5.3.2020 אשר קבעה כי סכום העירבון שעל המערערת להפקיד בעע"ם 617/20 יעמוד על סך של 25,000 ש"ח. הרקע לערעור ביום 8.12.2019 סולקה על הסף עתירה מינהלית שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 49013-10-19). עניינה של העתירה התמקד בשני עניינים שונים: האחד, החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה (להלן: הוועדה), בעניין סיווג דירתה השכורה של המערערת בדירוג "עסקים". בהקשר זה, המערערת העלתה טענות גם באשר לחיובה בתשלום דמי ארנונה רטרואקטיביים לפי סיווג זה; השנייה, דרישת תשלום שנשלחה למערערת על ידי המשיבה בשנת 2019 בגין 64 קנסות חניה שניתנו לכלי רכב הרשומים על שמה בין השנים 2001 עד 2010, אשר הצטברו נכון למועד דרישת התשלום לסך של 27,395 ש"ח. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' סוקול, ס.נ.) קבע בפסק דינו כי העתירה הוגשה במסגרת דיונית שאינה מתאימה, ולפיכך דינה סילוק על הסף. לגבי הסוגיה הראשונה, שעניינה סיווג נכס לעניין חיוב ארנונה ושאלת ההחזקה בו, הרי שהיה על המערערת להגיש ערעור מנהלי על החלטת הוועדה ולא עתירה מנהלית. בית המשפט ציין כי המערערת אכן העלתה טענות באשר לחיובה בדמי ארנונה באופן רטרואקטיבי – טענות אשר אינן בגדרי סמכותה של הוועדה וכפועל יוצא מכך אינן ראויות להידון בערעור מינהלי אלא בעתירה מינהלית נפרדת – אלא שבמסגרת עתירתה כלל לא התבקש סעד לביטול החיוב הרטרואקטיבי, ומכל מקום הכרעה בסוגיה זו תלויה בהכרעה בדבר טיב השימוש בנכס שהוא עניין שראוי להידון בערעור מינהלי. כמו כן, נקבע כי המערערת השתהתה כאשר לא תקפה את החיוב הרטרואקטיבי מיד לאחר קבלת דרישת החיוב (בחודש ספטמבר 2018) במסגרת עתירה מנהלית. לגבי הסוגיה השנייה, קבע בית המשפט כי הערכאה המוסמכת לדון בהתיישנות קנסות היא בית משפט אזרחי ולא בית המשפט לעניינים מינהליים. יחד עם סילוק העתירה על הסף, המערערת חויבה בהוצאות המשיבה בסך של 4,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המערערת ערעור לפני בית משפט זה, במסגרתו טענה בעיקר כי לא היה מקום לנקוט בצעד קיצוני של סילוק העתירה על הסף מטעמים דיוניים בלבד. נטען כי לכל היותר היה על בית המשפט להורות על העברת התביעה לערכאה המוסמכת המקבילה, כאשר די היה בסוגיה הראשונה לשנות את סיווג ההליך מ"עתירה מינהלית" ל"ערעור מינהלי". עוד נטען כי בית המשפט התעלם מכך שקיימת אי-בהירות באשר לאופן ההשגה על החלטות ועדת הערר לענייני ארנונה, ושגה בקביעתו כי בית משפט אזרחי הוא המוסמך לדון בהליך בכל הנוגע לסוגיית התיישנות קנסות החניה, וזאת בהתעלם מעילות מינהליות נוספות אשר נטענו על ידה במסגרת אותו עניין. כמו כן העלתה המערערת טענות נגד החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה לאחר מתן פסק הדין, במסגרתה הורה בין היתר על חילוט הערבות הבנקאית בסך של 15,000 ש"ח שהופקדה על ידה בהליך לכיסוי ההוצאות בהן חויבה וחוב הארנונה. באשר להליכים שהתקיימו סביב קביעת העירבון בבית משפט זה, תחילה נקבע על ידי המזכירה הראשית של בית המשפט כי סכום העירבון שעל המערערת להפקיד יעמוד על 35,000 ש"ח. אלא שלאחר שהגישה המערערת בקשה לפני רשמי בית המשפט לקבוע את סכום העירבון, הורתה הרשמת למערערת ביום 5.3.2020 להפקיד עירבון בסך של 25,000 ש"ח, וזאת "בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובהן מהות ההליך וסכום ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי". מכאן לערעור שלפנַי. לטענת המערערת דינה של החלטת הרשמת להיפסל, ולו בשל כך שניתנה ללא הנמקה. עוד נטען כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקת בית משפט זה באשר לאופן חישוב גובה העירבון שעל מערער להפקיד, בהתחשב בין היתר בשווי העניין השנוי במחלוקת; במספר המשיבים בהליך; בסכום ההוצאות שנפסקו בערכאה הקודמת; ובמורכבות ההליך, גובה העירבון צריך היה לעמוד, לכל היותר, על סך של 5,000 ש"ח. לצורך הוכחת טענתה הסתמכה המערערת על חישוב שערכה באשר לסכום ההוצאות הצפוי שיושת עליה אם לא תזכה בערעורה, וזאת בהתייחס ל-20 תיקים אחרים דומים שנדונו לפני בית משפט זה. בשולי הערעור, התבקש לחלופין, לאפשר למערערת להפקיד ערובה בדמות התחייבות עצמית או שיק אישי להבטחת הוצאות המשיבה, כשם שבית המשפט מסתפק בקבלת התחייבויות עצמאיות של בנקים וחברות ביטוח כאשר הם מגישים ערעורים לפני בית משפט זה. דיון והכרעה חיוב מערער "לערוב את הוצאות המשיב" לפי תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), החלה גם על ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (לפי תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), נועדה להבטיח את תשלום הוצאות המשיב שייפסקו אם הערעור ידחה. ברירת המחדל של חיוב בערובה היא בדרך של הפקדת עירבון (תקנה 428 לתקנות). בעת קביעת גובה העירבון להפקדה, ניתן למנות, בין היתר, את השיקולים הבאים שנקבעו זה מכבר בפסיקה: מספר המשיבים לערעור ומספר עורכי הדין המייצגים אותם; שווי העניין השנוי במחלוקת; סכום ההוצאות שנפסקו בערכאה הקודמת והשיקולים שהנחו אותה בפסיקתן; זהות המערער (בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פסקה 8 (21.7.2014); רע"א 4763/12 ויסולי נ' דלק נדל"ן בע"מ (8.7.2012) (להלן: עניין ויסולי)). בנוסף על האמור ניתן להתייחס גם לסיכויי הערעור; למאמץ הנדרש על ידי הצד שכנגד להשיב לערעור; לצורך במתן מענה לטענות אשר על פי אפיונן אינן ענייניות; למניעת הליכי סרק והליכים שמטרתם הוא רק להכביד ולהטריד את בעל הדין שכנגד (והשוו: בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 12 (17.10.2007)); לאפיון הטענות וסיווגן נוכח ההתנהלות הדיונית של המערער בערכאה המבררת. כל מקרה ומקרה נבחן על פי מכלול נסיבותיו, ואין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים (חמי בן נון טל חבקין הערעור האזרחי 281 (מהדורה שלישית, 2012)). ניתן לומר אפוא ככלל, כי מדובר במכלול שיקולים לא מעטים אשר יש לקחת בחשבון בתמהיל הראוי והמתאים בכל תיק ותיק לפי נסיבותיו, כאשר בסופו של יום מדובר בעניין המסור להערכה כוללת, לשיקול דעתו הרחב והתרשמות רשם בית המשפט. כאמור, המערערת טענה כי יישום הקריטריונים הרלוונטים לעניין קביעת גובה הערובה במקרה זה מוביל למסקנה כי גובה העירבון צריך היה לעמוד על סכום שלא יעלה על 5,000 ש"ח. בנוסף, המערערת חישבה ומצאה כי גובה העירבון "ההוגן" לשיטתה עומד על סכום מדויק של 1,762 ש"ח. זאת, על פי חישוב מתמטי שתוצאותיו משקפות לטענת המערערת את גובה ההוצאות הצפוי והמשוער שייפסק נגדה אם ידחה ערעורה, וממנו נגזר לשיטתה גובה העירבון הראוי. לצורך חישוב גובה ההוצאות המשוער, ביקשה המערערת כאמור להסתמך על פירוט תיקי ערעור שונים על עתירות מנהליות שנדונו לפני בית משפט זה, בהתייחס לחישוב אחוז ההליכים שנדחו מתוך "מדגם" זה, אחוז המקרים שבהם נפסקו הוצאות וממוצע גובה ההוצאות שנפסקו באותם הליכים. אבהיר כבר עתה, כי אין מקום להידרש לחישוב המתמטי עליו ביקשה המערערת להסתמך. סכום ההוצאות אשר צפוי להיפסק בהליך מסוים אינו עניין הנתון לחישוב בדרך של עשיית שימוש בנוסחאות מתמטיות מדויקות (ראו גם למשל בהחלטות רשמי בית משפט זה: רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל (31.7.2014); עניין ויסולי). מעבר לכך שכלל לא ברור האם ניתן להסיק לענייננו מהבדיקה המדגמית שערכה המערערת, הרי שהשאלה אם סכום העירבון שנקבע חורג מהסכום המקובל בהליכים כגון דא נעשית בהתייחס למכלול נסיבות העניין שפורטו, ולא על פי חישוב מתמטי. מכאן אפוא כי אין כל בסיס לטענת המערערת כי "סכום העירבון ההוגן" עומד כאמור על הסכום המוצע על ידה. מעבר לכך, גם טענת המערערת כי היה על הרשמת להעמיד את גובה העירבון על סך של 5,000 ש"ח אינה ניתנת להתקבל. המבקשת ביקשה לזקוף לזכותה את העובדה ששווי המחלוקת בתיק עומד לכל היותר על סך של 50,000 ₪; את העובדה שמדובר במשיבה אחת בלבד המייצגת את עצמה בהליך; את מקום הימצאותה של המערערת בישראל; את העובדה שנפסקו לחובתה בבית המשפט המחוזי הוצאות בסך של 4,000 ש"ח בלבד; את היעדר-מורכבות בהליך. אלא שלצד שיקולים אלו, לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, נראה כי מהות הליך הננקט על ידי המערערת דווקא מצדיק את סכום העירבון כפי שנקבע וכי החלטת הרשמת באשר לגובה העירבון, כלל לא חרגה ממתחם ההכרעה הנתון לה. זאת בשים לב בעיקר למהות הסכסוך ולשיקולים האחרים הנלווים לו. על פניו נראה כי הלכה למעשה אין מחלוקת אמיתית באשר למסגרת הדיונית הנכונה שהיה על המערערת לנקוט באשר לסוגיות המרכזיות שעמדו בליבה של עתירתה. זאת הן באשר לשאלת סיווג הנכס וזהות המחזיק בו והן בשאלת סוגיית התיישנות דוחות החניה. בעניין סיווג הנכס והחזקתו, מדובר בסוגיות אשר ככלל, הדרך להביאן לפני בית המשפט, היא במתכונת של הגשת ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בהתאם להוראות סעיף 3(ב) ו-6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (וראו גם: סעיף 5(2) וכן פרט 7 לתוספת השניה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; עע"ם 8470/13 קרן קיימת לישראל נ' עיריית נצרת, פסקה 4 (11.11.2014); עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, פסקאות 24-20 (16.8.2016); בר"מ 3058/16 מנהל הארנונה במועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה נ' אפרת שותפות ליצור ושיווק אפרוחי פיטום, פסקה 22 (28.3.2017)). באשר לסוגיית התיישנות דוחות החניה, מדובר בעניין הנתון לסמכותו של בית משפט אזרחי ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים (וראו: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (1999)). אכן יתר הסוגיות שהעלתה המערערת (סוגיית הרטרואקטיביות בגביית הארנונה וסוגיית הפגמים בהליכי גביית דוחות החניה) מתאימות להגשת עתירה מנהלית. אלא שבהינתן מרכזיותן של הטענות אשר לגביהן אין חולק כי הוגשו במסגרת דיונית שאינה נכונה, כמו גם בהינתן התייחסותו של בית המשפט לסוגיות הנוספות, הרי שניתן לומר כי ניצבת בפני המערערת משוכה משמעותית בערעורה. ובאשר לטענת המערערת כי יש לפסול את החלטת הרשמת מפני שהיא ניתנה "ללא כל הנמקה" (או ב"היעדר הנמקה סבירה"), כאשר לדעתה מדובר בפגם היורד לשורש העניין ומצדיק את ביטול ההחלטה. אמנם, חובת הנמקה נמנית על כללי הצדק הטבעי ויתכנו מקרים אשר בהם "היעדר הנמקה או היעדר הנמקה מספקת יהוו פגם היורד לשורש פסק הדין או ההחלטה המצדיקים כשלעצמם את ביטול פסק-הדין או ההחלטה" (רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 11 (8.12.2015) (להלן: עניין רמי לוי); וראו גם: רע"א 6393/11 סולבר חצור בע"מ נ' עזרא, פסקה 4 (8.11.2011)). ברם, ישנם מקרים אחרים שבהם היעדר הנמקה, או היעדר הנמקה מפורטת, לא יהוו פגם מהותי ולא יצדיקו ביטול פסק הדין או ההחלטה שניתנו (עניין רמי לוי, פסקה 11; רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פסקה ז (28.11.2013)). חובת ההנמקה נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה, כאשר ישנם מצבים שבהם די בהנמקה קצרה ותמציתית ביותר (רע"א 2308/16 Kleemann GmbH נ' רמי קיצוני – ק.ט.ע. חברה למסחר ושירותים בע"מ, פסקה 10 (15.5.2016); רע"א 7641/19 היערי נ' קיבוץ גת אגודה שיתופית חקלאית, פסקה 9 (2.1.2020)). זאת ועוד, טיבה של ההנמקה אינו נבחן לפי אורכה או מידת הפירוט שבה, אלא היא נמדדת באופן ענייני לפי נסיבות המקרה (רע"א 6913/11 עו"ד דן שפריר נ' גב אלום בע"מ, פסקה ה (16.11.2011)). בסוגי החלטות מסוימים, אין מקום לדרוש מהערכאה הדיונית לפרט באריכות את הנמקותיו שלא לצורך (ראו למשל: רע"א 8249/18 יגאל וינשטיין – עו"ד נ' דיין, פסקה 5 (17.12.2018)). זאת גם בהתחשב בשיקולי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי. לא בכל מקרה ומקרה פירוט נרחב של מלוא העניינים הטעונים הכרעה הוא נחוץ וישים. לעתים, כפועל יוצא מפשטות ההכרעה העומדת על הפרק ובהירות הסוגיות העומדות לבירור, די בהתייחסות כללית המאזכרת בראשי פרקים את הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה. במקרים המתאימים ניתן להסתפק במילים בודדות או אף במילה בודדת. הכול לפי טיב העניין ונסיבותיו. מכל מקום, בענייננו, אין מקום לשעות לטענת המערערת כי החלטת הרשמת אינה מנומקת באופן המצדיק פסילתה. ראשית, הרשמת עמדה באופן קצר ותכליתי על השיקולים אשר עמדו בבסיס החלטתה, ודי בנסיבות העניין בהנמקה הקצרה שניתנה. שנית, גם אם היה מקום – ואינני סבור שכך הוא המצב בענייננו – כי הרשמת תנמק את החלטתה באופן מפורט יותר, הרי שבוודאי שאין מדובר בפגם המצדיק כשלעצמו ביטול ההחלטה. כאמור וכמפורט לעיל, בגוף החלטת הרשמת לא נפל פגם וגם בכך יש כדי לדחות את הטענה כי דין ההחלטה להיבטל נוכח קוצר ההנמקה הנטען (ראו והשוו: רע"א 2108/13 אלבז נ' עו"ד אבירם מיטל (21.4.2013); רע"א 195/18 בן פורת נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ (23.1.2018)). לא למותר לציין כי המערערת חזרה על טענותיה כפי שנטענו לפני הרשמת, אחת לאחת, בערעורה שלפנַי והן נדחו לגופן. זאת ועוד, שיקול נוסף לדחיית הערעור – אף אם הייתה מתקבלת טענת המערערת בדבר היעדר הנמקה, מה שאין כן כאמור – הוא כי קשה לראות כיצד בנסיבות העניין קביעת עירבון, גם אם הוא על הצד הגבוה אך סביר, פוגעת בזכותה הדיונית של המערערת. משמעותה של הפקדת עירבון אינה תשלום סכום כסף, כי אם הפקדה של הסכום על ידי המערערת לקופת בית המשפט, סכום אשר יוחזר לה אם תזכה בערעורה. על כן, בהיות סכום העירבון במקרה זה סביר, בהיעדר טענה בדבר חוסר יכולתה הכלכלית – דבר אשר היה עשוי למנוע בנסיבות אחרות את הגשת הערעור או לפגוע בזכותה האלמנטרית של המערערת לפנות לערכאת הערעור – קשה לראות כיצד קביעת עירבון כאמור עשויה להביא לפגיעה באיזו מזכויותיה הדיוניות של המערערת. לקראת סיום אציין, כי אין כל מקום להיענות לאפשרות החלופית שהוצעה על ידי המערערת, כי תינתן לה האפשרות לתת ערובה בדמות התחייבות אישית או שיק אישי חלף הפקדת ערבות בנקאית. המערערת לא פרשה תשתית עובדתית כלשהי בדבר מצבה הכלכלי. ממילא, היא לא עמדה בנטל הנדרש על מנת שניתן יהיה להסתפק בעניינה בהתחייבות עצמית אשר אינה מהווה "ערובה" לפי תקנה 429 לתקנות (המסמיכה את הרשם להורות על הפקדת "ערובה" חלף עירבון), כך שמשמעותה למעשה היא מתן פטור מהפקדת עירבון (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1051 (מהדורה 13, 2020)). מכאן שגם אין מקום להידרש לטענות המערערת שהיא מופלית לרעה לעומת מוסדות פיננסים שאיתנותם הכלכלית מוכחת, והינה בגדר "ידיעה שיפוטית" או קרוב לכך (ראו: בש"א 5385/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה (16.7.2009); בש"מ 7986/18 בן-דוד נ' רשם החברות, רשות התאגידים (12.11.2018)). בשים לב לכל האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏ז' בניסן התש"ף (‏01.04.2020). ש ו פ ט _________________________ 20022200_N01.docx עי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1