כמאל הייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2218/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2218/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: כמאל הייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בבית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.1.06 ומיום 1.2.06 בת.פ. 1099/05 שניתנו על-ידי כבוד השופט בנימין ארבל תאריך הישיבה: ל' בכסלו התשס"ז (21.12.06) בשם המערער: עו"ד גיל משה בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זהו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ארבל) מיום 19.1.2006, בת"פ 1099/05. המערער (להלן גם – כמאל) הורשע בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים שבכתב האישום. המעשים המתוארים באישום הראשון בוצעו כולם במהלכו של מרדף משטרתי אחר רכבו של המערער. בגין מעשים אלו הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, לפי סעיף 338(1) לחוק; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק; נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 רישא לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן – הפקודה); נהיגה בקלות ראש, במהירות תוך סכנת הציבור, לפי סעיף 62(2) לפקודה, ואי ציות לשוטר במדים, לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. המעשה שיוחס למערער באישום השני אירע 11 יום לאחר ההתרחשויות נשוא האישום הראשון, בעת שהגיעו שוטרים לביתו של המערער על מנת לעכבו ולהביאו לתחנת המשטרה. בגין מעשה זה, הורשע המערער בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק. בית המשפט גזר על המערער (ביום 1.2.2006) את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים וקנס כספי בסך 5,000 ₪. כן הפעיל בית המשפט שני עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, שבגינם ירצה המערער 12 חודשי מאסר בחפיפה האחד עם השני, אך במצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת על המערער בתיק זה, כך שבסך הכל יהיה עליו לרצות 42 חודשי מאסר. ערעורו של המערער מכוון אך כנגד הרשעתו בעבירות שבאישום הראשון. 2. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 13.7.2005 נהג המערער ברכב מסוג מאזדה השייך לו (להלן – הרכב) באזור אתר ההנצחה בראש פינה. המערער נהג ברכב בעת שרישיונו נשלל ממנו והוא פסול מלנהוג. בשעה 22:30 לערך הגיעה למקום ניידת משטרה, אשר בתוכה ישבו שני מתנדבים – בכרך וסולטני (להלן – המתנדבים). משהבחין המערער בניידת, נמלט מהמקום ברכבו תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת לכיוון מזרח, עוקף כלי רכב, סוטה לנתיב הנסיעה הנגדי, ומסכן בכך את חייו ואת חיי המשתמשים בדרך. בהמשך, נכנס המערער לתחנת דלק בראש פינה, שם איתרוהו המתנדבים. משהבחין בניידת, נסע המערער במהירות לאחור בכוונה לפגוע או לסכן את בטיחות יושבי הניידת. המערער כיבה את אורות רכבו, על מנת להקשות על איתורו, ונמלט מהמקום עם רכבו לכיוון צפון, תוך שהוא ממשיך לנסוע במהירות ובפראות, ותוך שהוא מחווה תנועות מגונות כלפי המתנדבים. במהלך האירוע האמור, התעלם המערער מסימני המתנדבים, אשר אותתו לו כי יעצור את הרכב. בשלב זה הוזעקה למקום ניידת נוספת (להלן – הניידת הנוספת), בה היו השוטרים דהרי ומעתוק. משהבחין המערער בניידת הנוספת, פנה לתוך כפר טובה כשהניידת הנוספת בעקבותיו. בהיותם בתוך הכפר, עצר המערער את רכבו בנתיב הנסיעה הנגדי לנתיב בו נסעה הניידת הנוספת, ויצא מן הרכב. השוטר דהרי (להלן – דהרי) פנה אל המערער והציע לו כי ישבו וידברו. בתגובה, קילל המערער את השוטרים, נכנס לרכבו, ביצע פרסה בכיכר בתוך הכפר, ובהמשך העמיד את רכבו מול הניידת הנוספת. בשלב זה יצא המערער מהרכב כשבידו אלה שאורכה כמטר, איים באמצעותה על השוטרים בכוונה להפחידם באומרו "אני אזיין אתכם". דהרי התקרב אל המערער, אולם זה שב ונכנס לרכב וביצע מספר סיבובים מסביב לכיכר, בכוונה לפגוע ביושבי הניידת הנוספת שכמעט ונפגעה מהרכב, תוך שהוא מסכן את חייו ואת חיי המשתמשים בדרך, ונמלט מהמקום. 3. בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער בכל העבירות המיוחסות לו. המערער אישר כי הרכב אכן רשום על שמו, אך טען כי הדבר נובע מסיבות פורמאליות בלבד, וכי בפועל שייך הרכב לאביו. לטענתו, הוא לא נהג ברכב באותה עת, שכן רישיונו נפסל, ואין לו כל ידיעה לגבי זהותו של הנהג אשר נהג ברכב בעת האירוע. בעדותו בפני בית המשפט הוסיף המערער ואמר, לראשונה, כי ככלל נוהגים ברכב אביו ואחיו, אולם לעיתים גם בני משפחה אחרים מבקשים לעשות שימוש ברכב. בהודעתו במשטרה (ת/4), שנגבתה ביום 24.7.2005, אמר המערער כי אינו זוכר מה עשה ביום 13.7.2005, אם כי ציין שבאותו יום לא היה באזור אתר ההנצחה בראש פינה. פסק הדין של בית משפט קמא 4. בהכרעת דינו קבע בית המשפט, כי המערער הוא אשר נהג ברכב המאזדה שבבעלותו בליל 13.7.2005. את קביעתו זו סמך בית המשפט על עדויותיהם של השוטרים דהרי ומעתוק, וזיהויו של המערער על ידם. בעדותו סיפר דהרי כי נתקל ברכב המאזדה כשבוע קודם לאירוע נשוא כתב האישום, כאשר הרכב לא עצר במחסום בו עמד דהרי, בצומת כפר הנשיא. דהרי רשם את מספר הרכב בזיכרון מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, ובעת שחזר לתחנה בדק את זהות בעל הרכב, ואף הוצגה לו תמונתו. משראה את התמונה, נזכר דהרי כי כבר ראה אדם זה בעבר, במסגרת עבודתו כשוטר, ואף ידע להבחין בינו לבין אדם אחר בעל אותו שם, המתגורר אף הוא בכפר טובה. בעדותו העיד דהרי כי בליל האירוע זיהה בוודאות את נהג הרכב ככמאל, הוא המערער. בית המשפט קבע כי עדותו של דהרי אמינה ומהימנה עליו. חיזוק לעדותו של דהרי מצא בית המשפט בעדותו של השוטר מעתוק, שהיה עם דהרי בניידת בזמן האירוע. הלה העיד כי בשתי הזדמנויות התקיים דו שיח קצר בין דהרי למערער, ובמהלך כל אחת מהן פנה דהרי אל המערער בשמו. משיחות קצרות אלו, קיבל מעתוק את הרושם כי קיימת היכרות מסוימת בין דהרי למערער. בית המשפט קבע כי עדויותיהם של עדי התביעה הינן אחידות ואמינות, ולא נסתרו בכל פרט מהותי בחקירה הנגדית. בהידרשו לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קבע בית המשפט כי לאור העדויות שנשמעו, לא יכולה כלל להיות מחלוקת על התקיימותו של היסוד העובדתי שבעבירה זו. כן קבע כי "הלכת הצפיות" חלה על היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו, וכי צפיות זו מתקיימת במקרה שלפנינו, משום שהמערער צפה "בדרגה גבוהה" כי נהיגה פראית כפי שנהג עלולה לסכן את חייהם וביטחונם של העושים שימוש בדרך. משקבע כי הוכחו יסודותיה של עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הוסיף וקבע, מכוח קל וחומר, כי הוכחו גם יסודות העבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב. בהתייחסו לשאר העבירות שבאישום הראשון, קבע בית המשפט, כי מאחר שהעדויות שנשמעו בבית המשפט היו אמינות עליו, אין לו אלא לקבוע כי התקיימו יסודותיהן של עבירות אלו. טענות הצדדים 5. בערעורו, שב המערער וטוען כי לא נהג ברכבו ביום 13.7.2005, בשל היותו באותה עת בפסילת רישיון. טענותיו של המערער נגד הרשעתו, חלקן עובדתיות וחלקן משפטיות. בראש ובראשונה טוען המערער כנגד עדותו של השוטר דהרי. לטענתו, דהרי הוא היחידי שזיהה אותו כמי שנהג ברכב בעת האירוע. ואולם, טוען המערער, כי מעולם לא פגש את דהרי, אין הוא מכיר אותו וגרסתו של דהרי עצמו בנוגע להיכרות המוקדמת עימו אינה ברורה כלל ועיקר. לעניין זה, מפנה המערער להודעתו של דהרי במשטרה, בה סיפר שהמערער מוכר לו באופן אישי מעבודתו הקודמת כרכז מודיעין במשטרת רמת הגולן. לטענת המערער, הודעה זו עומדת בסתירה מוחלטת לגרסה שסיפר דהרי בעדותו בפני בית המשפט. עוד טוען המערער, כי עדותו של דהרי בפני בית המשפט סותרת את עצמה ביחס לכל חלק וחלק מן האירוע, ולא ניתן לפצלה, ולו לצורך קבלת חלקים ממנה. כדוגמה לסתירה כזו, התמקד המערער באמירתו של דהרי לפיה שמר את מספר רכבו של המערער בזיכרון הטלפון הנייד שלו, כשהלה ניסה לדורסו במחסום, כשבוע לפני האירוע נשוא כתב האישום. המערער טוען כי אם אכן כך הדבר, הרי שבאירוע נשוא האישום, כאשר שמע דהרי במכשיר הקשר את מספר הרכב, הכניסו לזיכרון שבטלפון הנייד שלו ולחץ על SEND כדי לשומרו, היו אמורים להופיע על הצג פרטיו של המערער (כפי שרשם אותם דהרי, לטענתו, שבוע קודם לכן), ודהרי לא היה נזקק לסיועו של מוקדן המשטרה על מנת לברר את פרטיו של בעל הרכב. המערער טוען עוד כי דהרי הסביר בעדותו שניסיון לדרוס אותו בעומדו במחסום אינו בגדר מקרה חריג, ואף על פי כן לא מצא הסבר מדוע לא רשומים מספרים של כלי רכב אחרים בזיכרון הטלפון הנייד שלו, מלבד זה של המערער אשר היה רשום בזיכרון אף בעת מתן עדותו בפני בבית המשפט. המערער מפנה עוד למזכר של דהרי מיום 14.7.2005 (ת/7), לפיו, לפנות בוקר של אותו יום, ערך סיור בכפר טובה על מנת לחפש את המערער. המערער תמה על כך שדהרי לא חיפש בבית המערער עצמו, ואף לא ידע לומר בעדותו אם היה לבדו בחיפוש זה, או בלוויית שוטר נוסף. המערער טוען כי מזכר זה של דהרי בלתי סביר, ובא לעולם כדי לחסום את השאלה המתחייבת, מדוע זה לא נעשו ניסיונות לעצור את המערער במשך 11 הימים שלאחר האירוע. בעניין זיהויו, משיג המערער על קביעתו של בית משפט קמא לפיה השוטר מעתוק זיהה את המערער. לטענת המערער, לא זו בלבד שמעתוק לא טען מעולם שזיהה אותו, אלא שהוא אף לא נתבקש לעשות כן. המערער טוען, כי עובדה אחרונה זו מעלה תמיהות רבות ומחלישה אף היא את ראיות התביעה. המערער טוען עוד כי עול הראיה להוכיח את אשמתו מוטל על התביעה, וכי לא היה עליו לספק ראיות לחפותו. המערער מוסיף וטוען כי אין הוא צריך למצוא את האדם שנהג ברכב בעת האירוע, ואי יכולתו להצביע על האדם שנהג בו אינה יכולה להיזקף לחובתו. לטענתו, הגם שסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה קובע חזקה כי בעל הרכב הוא שזה שביצע את העבירה, הרי שאין חזקה זו חלה על עבירות חמורות שהנדבך הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת אלו שבהן הורשע. בעניין זה, מזכיר המערער כי ישובו הוא כפר בדואי בעל מנטאליות משפחתית-שבטית, כך שגרסתו בדבר נהגים פוטנציאליים אחרים מתקבלת על הדעת. לחלופין, מלין המערער באופן ספציפי על הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. לטענתו, אף אם ידחה בית משפט זה את ערעורו על הקביעה כי הוא זה שנהג ברכב, הרי שנהיגתו באותו אירוע לא עלתה כדי סיכון חיי אדם במזיד, וניתן היה להסתפק בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, שאף בה הורשע. 6. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות. לטענתה, די היה בזיהויו של המערער על ידי דהרי לצורך הרשעתו של המערער, והראיות הנוספות הן בבחינת חיזוקים לעדותו של דהרי. בין ראיות אלו מונה המשיבה את העובדה שהרכב רשום על שם המערער; העדר גרסה מטעם המערער באשר לזהותו של נהג הרכב, והעובדה שהמערער אינו זוכר מה עשה במועד האירוע. דיון 7. אין חולק, ואף המערער אינו משיג על הקביעה, כי אירוע המרדף נשוא האישום הראשון אכן התרחש. כן אין חולק כי המרדף נערך אחרי רכבו של המערער. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם המערער הוא זה שנהג ברכבו בעת האירוע. השוטר דהרי העיד כי זיהה את המערער בוודאות כמי שנהג ברכב בעת המרדף, וכי אף נפגש עימו בעבר. גרסתו של המערער, מנגד, היא שהוא לא נהג ברכב במהלך האירוע, אינו מכיר כלל את השוטר דהרי, ומעולם לא נתקל בו. 8. בהכרעת דינו קבע בית משפט קמא: "ככלל, עדותו של השוטר ליאור דהארי, אמינה ומהימנה עלי. תאורו של העד את אשר התרחש בליל הארוע, תואם הן את הודעותיו הקודמות והן את העדויות האחרות אשר הובאו בפני בית המשפט. אף במסגרת החקירה הנגדית, לא עלה בידי הסניגור להפריך כל פרט מהותי בעדות זו" (פיסקה 11 להכרעת הדין). לאור קביעת מהימנות זו, קבע בית המשפט את הממצאים העובדתיים שעל פיהם הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו. המערער מבקש כי נתערב בקביעות אלו של הערכאה הדיונית. כפי שקבעה הפסיקה, התערבות כזו תיעשה רק במקרים חריגים: "כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובייחוד מקום בו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד הערכת מהימנותם של העדים שהעידו בפני בית המשפט ... כלל זה מבוסס על מספר טעמים, ובראשם יתרונה של הערכאה הדיונית להתרשם מהעדים המופיעים בפניה בדרך ישירה ובלתי-אמצעית ... רק במקרים חריגים ביותר תסטה ערכאת ערעור מכלל זה של אי-התערבות" (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.12.2006, פיסקה 17 לפסק הדין, מפי השופטת פרוקצ'יה). איני סבור כי המקרה שלפניי מצדיק סטייה מכלל זה. בית משפט קמא הביא בהכרעת דינו את העדויות השונות, ובכללן עדותו של דהרי, ומצא כי עדויות אלו משתלבות למסכת אחת. מנגד, בית המשפט גם לא התעלם מסתירות שונות בעדויות, שהמערער טען להן. כך, לדוגמה, בהתייחסו לשאלת שמירתו של מספר הרכב של המערער בזיכרון הטלפון הנייד של דהרי, קבע בית המשפט: "נכון אמנם כי בסוגיית זיהוי הרכב באמצעות הרישום במכשיר הפלאפון, כשל העד דהארי בעדותו" (פיסקה 8). בדומה לכך, בהתייחסו לסוגיות שונות בעדותו של דהרי ציין בית המשפט: "בעדותו בפני בית המשפט לא זכר השוטר מה טיבה המדויק של ההכרות המוקדמת בינו ובין הנאשם ... העד אף לא ידע להסביר מדוע זה לא נפתח ארוע לגבי הארוע בצומת כפר הנשיא ..." (פיסקה 10). על אף שבית המשפט לא עצם עיניו מראות סתירות אלו, שהסניגור הצביע עליהן, קבע בית המשפט כי "סתירות אלה הינן שוליות, ואין בהן כדי לפגוע בקוהרנטיות ובאמינות של העדויות" (פיסקה 11). בקביעה זו לא נמצאה לי עילה להתערב. 9. המערער טוען כי טעה בית המשפט בקביעתו כי השוטר מעתוק זיהה את המערער. לטענתו, השוטר מעתוק לא טען כי זיהה אותו. כן הוא טוען כי השוטר מעתוק מעולם לא נתבקש על ידי התביעה לנסות ולעשות כן, וכי עובדה זו מעלה תמיהות רבות ומחלישה את ראיות התביעה. צודק המערער באומרו כי השוטר מעתוק לא טען שזיהה את המערער. כן צודק הוא בטענתו כי בעדותו של השוטר מעתוק בפני בית משפט קמא, לא נתבקש לזהות את המערער. ברם, אף אם היה מתבקש מעתוק לזהות את המערער באולם בית המשפט, משקלו של זיהוי זה היה מזערי, אם בכלל ניתן היה לייחס לו משקל: "כלל ידוע ומיוסד היטב הוא כי משקלו של זיהוי נאשם בין כותלי בית המשפט הינו זעום ... הטעם לכך הוא כי הסיטואציה הקיימת בבית המשפט יש בה כדי להצביע, ולמצער לרמז, על הנאשם המסוים באופן שהדבר ישפיע על המזהה" (ע"פ 5249/01 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 656, 668, מפי השופט גרוניס). וכבר בראשית ימי המדינה נקבע כי זיהוי בבית המשפט משול למקרה בו "שאלו לזיהוי אדם ששמו מודפס לו על חזהו באותיות גדולות" (ע"פ 154/55 שם טוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 610, 613, מפי השופט גויטיין). העובדה שמעתוק לא זיהה את המערער, כאמור, אינה גורעת מזיהוי המערער על ידי דהרי. כידוע, לעניין זיהוי של נאשם די בעדות יחידה, ועדות זו אינה צריכה סיוע, אם כי על בית המשפט לנקוט בזהירות מירבית בדונו בעדות יחידה של זיהוי (ע"פ 339/80 עדיקה נ מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 106, 110-109; ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.3.2006, פיסקה 12). לזיהויו של המערער על ידי דהרי מצא בית המשפט חיזוק בעדותו של השוטר מעתוק, אשר סיפר כי ניכר היה שיש היכרות מוקדמת בין המערער לשוטר דהרי. כן מצא לכך חיזוק בעובדה שההגנה נמנעה מלהביא כל ראיה שיש בה כדי לעורר ספק ביחס לזהותו של הנוהג ברכב, חרף העובדה כי יכלה לעשות זאת בשקידה ראויה. 10. טוען המערער כי המשיבה היא זו שצריכה להוכיח את אשמתו, וכי אין לדרוש ממנו להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב. המערער מודע לחזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, אך טוען, כזכור, שאין חזקה זו חלה על עבירות חמורות שהנדבך הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת אלו שבהן הורשע. נראה כי אין עוד צורך להידרש לטענות אלו. משקבע בית המשפט כי המערער הוא שנהג ברכב, בהסתמכו לעניין זה על עדותו של דהרי (לעניין הזיהוי) ועל עדותו של מעתוק (כחיזוק), שהיו מהימנות עליו, ומשלא נמצאה לי עילה להתערב בקביעה זו, מתייתר למעשה הצורך לדון בטענות אלו. זאת, משום שגם ללא החיזוק העולה מהימנעות ההגנה לעורר ספק ביחס לזהות הנהג, הרימה המשיבה את נטל ההוכחה המונח על כתפיה. עם זאת, למעלה מן הצריך, ולנוכח הרחבתו של בא-כוח המערער בסוגיה זו, אדרש לה אף אני. 11. סעיף 27ב לפקודת התעבורה, שכותרתו "אחריות בעל הרכב" קובע לאמור: "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו". סעיף זה קובע חזקה שבחוק הניתנת לסתירה (בדרך שנקבעה לכך בהוראת הסיפא של הסעיף), לפיה, רואים את בעל הרכב כמי שנהג ברכב בעת שבוצעה בה עבירת תעבורה. סעיף 1 לפקודה מורה כי בעל הרכב הינו, בין השאר, ה"בעל הרשום ברשיון הרכב". סעיף 1 לפקודה מוסיף ומורה כי עבירת תעבורה היא "עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה". 12. החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודה נחקקה בשנת 1990 (חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 24), תשנ"א-1990). הסעיף המתוקן איחד תחת קורת גג אחת שלוש הוראות שהיו קבועות בסעיפים שונים בפקודה, וביניהם סעיף 69ב לפקודה, שקבע חזקה לפיה אם "נעשתה עבירה ברכב" – בעל הרכב הוא זה שנהג ברכב (ראו דברי ההסבר לסעיף 5 בהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 22), תשמ"ח-1988, ה"ח 1908, עמ' 308). בהתייחסו לביטוי "נעשתה עבירה ברכב", בדיון שנסוב על עבירת תעבורה של אי מסירת מידע על נוהג ברכב שהיה מעורב בתאונה, אמר הנשיא שמגר: "בהעדר הגדרה מילולית ניתן לנסות וללמוד מן ההקשר כי המחוקק לא ביקש לסייג ולתחום ביטוי זה לסוג מוגבל של עבירות ברכב אלא נתכוון לכל מערכת העבירות לפי הפקודה והתקנות הקשורות בשימוש ברכב או הנובעות ממנו" (ר"ע 2/86 נקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 244). כאמור, סעיף זה בוטל, ובמקומו בא סעיף 27ב דהיום. על משמעותו של השינוי עמד השופט זמיר, בפסק דין שעסק בעבירת תעבורה של חנייה במקום אסור: "מדברי ההסבר להצעת החוק ברור כי הכוונה היתה רק לאחד את שלוש ההוראות בסעיף אחד, הוא סעיף 27ב(א), ולא היתה כוונה לצמצם את תחולת החזקה שנקבעה בהוראות אלה, וכתוצאה לצמצם גם את האחריות הפלילית. להיפך. הצעת החוק הוגשה על רקע ריבוי תאונות הדרכים, והיא נועדה, באופן כללי, להחמיר את דיני התעבורה, ולא להקל אותם" (ע"פ 1160/99 הכהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 205, 212; להלן – עניין הכהן). 13. הגיונה של חזקה זו ותכליתה הוסברו בפסיקה. בהתייחסו לחזקה שנקבעה בסעיף 27ב לפקודה בנוסחו הקודם, בהקשר לעבירת תעבורה של אי ציות לתמרור (חציית קו עצירה שעה שרמזור הראה אור אדום), אמר השופט ברק: "לפי הוראה זו ... מוטלת אחריות פלילית על הבעלים. ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב" (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 391; להלן – עניין מודיעים). דברים אלה אמנם נאמרו בהקשר לסעיף 27ב לפקודת התעבורה בנוסח הקודם שלו "אך הדברים חלים, על פי ההגיון והתכלית, גם על סעיף 27ב לפקודת התעבורה בנוסח העכשווי שלו" (עניין הכהן, עמ' 211). 14. ובחזרה לענייננו. העבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה בקלות ראש הן עבירות הקבועות בפקודת התעבורה. העבירה של אי ציות לשוטר במדים קבועה בתקנות התעבורה. ממילא, חוסות לכאורה שלוש עבירות תעבורה אלה תחת החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודה. על כן, משלא הוכיח המערער כי אדם אחר נהג ברכבו, או שהרכב נלקח ממנו שלא בידיעתו, חלה לכאורה החזקה האמורה על המערער. אמרתי "לכאורה", מחמת שני טעמים. האחד, הפסיקה דלעיל, שנתנה פירוש מרחיב לחזקה, באופן שתחול על כל עבירות התעבורה לסוגיהן ולמיניהן, עסקה בעבירות תעבורה "קלאסיות". לפיכך, לא בהכרח ניתן להסיק מפסיקה זו על היקפה המדויק של החזקה ועל תחולתה בעבירות תעבורה שהיסוד הפלילי בהן הוא משמעותי, דוגמת העבירה של "הפקרה אחרי פגיעה" לפי סעיף 64א לפקודה, שעונשה המירבי שבע שנות מאסר. אוסיף, כי לטעמי יש מקום לבחון את היקפה ותחולתה של חזקה זו גם לאור חוקי היסוד, שנחקקו אחר קביעתה של חזקה זו. הרשעתו של אדם בדין פלילי, או מעין פלילי, אך משום שייכשל במציאת האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אף במקרה בו יוכיח אותו אדם – באופן פוזיטיבי – שלא הוא עבר את העבירה, מביאה לתוצאה קשה של הרשעת אדם בלי שמתקיימים בו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, בניגוד לעקרונות היסוד של דיני העונשין. ככזו, מעוררת היא שאלה חוקתית הראויה לדיון. הטעם השני ל"לכאורה" הוא, שבנסיבות המקרה שלפניי אין צורך, כאמור, להידרש לחזקה זו לשם הוכחת נהיגתו של המערער ברכבו בזמן האירוע. המסקנה כי המערער הוא שנהג ברכב נקבעה על סמך זיהויו על ידי השוטר דהרי, שגם נמצא לה חיזוק בעדותו של השוטר מעתוק, כמבואר לעיל. אף אם החזקה (כשלא נסתרה), אין בה, כשלעצמה, כדי להביא להרשעת נאשם בעבירות תעבורה שהנדבך הפלילי בהן הוא משמעותי, יש בה בכל אופן משום ראיית חיזוק. ומכל מקום, כפי שנאמר במקרה אחר – בו הורשע בעל רכב בעבירות תעבורה חמורות על סמך מכלול ראיות שהובילו למסקנה כי הוא זה שנהג ברכבו בעת ביצוע העבירה – אף במקרה שלפנינו המסקנה המרשיעה "משתלבת עם החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, אשר לא נסתרה בענייננו" (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.11.2006, פיסקה 11, מפי השופטת ארבל). אעיר עוד כי לעניין החזקה האמורה, אין המערער יכול להישמע בטענה כי רישום הרכב על שמו נעשה מטעמים פורמאליים גרידא. מסקנה זו מתחייבת מהגיונה של החזקה. כל מסקנה אחרת תרוקן את החזקה מתוכנה ותסכל את מטרתה. 15. כאמור, החזקה שבחוק הקבועה בסעיף 27ב(א) חלה אך לגבי עבירות הקבועות בפקודת התעבורה. עם זאת, כדברי השופט ברק בעניין מודיעים, חזקה זו יסודה ב"הנחה עובדתית חזקה" המבוססת על ניסיון החיים, ולפיה הבעלים של הרכב הוא אשר נוהג בו, ואם אינו נוהג, הוא יודע מי נוהג בו. הנחה עובדתית זו, מקום שלא הופרכה, יכולה גם היא להוות ראיית חיזוק, וזאת אף ביחס לעבירות לפי חוק העונשין. ובענייננו, משנמצא כי המערער הוא בעליו של הרכב, והמערער נמנע מלמסור גרסה באשר לזהות הנוהג ברכב בעת האירוע, ניתן לראות בכך ראיית חיזוק נסיבתית לזיהוי הפוזיטיבי של המערער על ידי דהרי. כך עשה בית משפט קמא, ובדין עשה כן. 16. משהגעתי עד הלום, לא נותר לי אלא לדון בטענתו (החלופית) של המערער כנגד הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. המערער טוען, כי מן הבחינה העובדתית, הנהיגה באירוע לא עלתה כדי סיכון חיי אדם, וכי שגה בית המשפט בהסתמכו על ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (להלן – פסק דין אלקורעאן). זאת, לטענתו, משום שהנסיבות שם – הימלטות ברכב במהלך מרדף משטרתי – חמורות באופן משמעותי מן המקרה שלפנינו. אף טענות אלו דינן להידחות. טענתו הראשונה של המערער בעניין זה מכוונת כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, הנסמכות, מלבד עדויות השוטרים דהרי ומעתוק, גם על עדויות המתנדבים. בקביעות אלו לא מצאתי מקום להתערב. אשר להסתמכותו של בית משפט קמא על פסק דין אלקורעאן, הרי שזו נעשתה לעניין תחולתה של הלכת הצפיות בעבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בפסק דין אלקורעאן קבע הנשיא ברק, כי היסוד הנפשי בעבירה זו הוא יסוד נפשי מיוחד של מטרה, בהבהירו כי הלכת הצפיות אינה חלה באופן אוטומאטי ב"עבירות מטרה". לאחר בחינת תכליתו של האיסור העומד בבסיסה של עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קבע הנשיא ברק כי תכליתה מחייבת את החלתה של הלכת הצפיות אף על עבירה זו. רוצה לומר, מקום בו הנוהג ברכב צפה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי התנהגותו מסכנת את העושים שימוש בדרך, הרי שמתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו. כך קבע בית משפט קמא בעניינו של המערער שלפנינו, וגם בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב. ברי, כי אין בקביעה זו משום אמירה שהנסיבות העובדתיות בפסק דין אלקורעאן זהות לאלו שבמקרה שלפנינו. אשר על כן, אני סבור כי גם דין טענה זו של המערער להידחות. לסיכום, אציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, ג' בשבט תשס"ז (22.1.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06022180_F03.docחכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il