בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2215/00
בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: דני ג'ורי
נגד
המשיבה: דייזי דנגור
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.2.00 בה"פ 1961/94 שניתן
על-ידי כבוד השופטת ש' סירוטה
תאריך
הישיבה: י"ח בשבט תשס"א (11.2.01)
בשם
המערער: עו"ד יורם תובל
בשם
המשיבה: עו"ד יוסף גרוסמן
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. אליהו סאלח ג'ורי, בן למשפחה עתירת נכסים
מבגדד שבעיראק, הצליח להגר לאנגליה מבעוד מועד, ביחד עם שישה מבין שמונת ילדיו,
ואף למלט מעיראק את רכושו. ואילו אשתו, ג'ורג'יה ג'ורי (להלן: האֵם), נותרה בבגדד
ועימה אברהם ג'ורי, מצעירי הבנים (להלן: אברהם), וכן המשיבה, בתם, שעלתה לישראל
בשנת 1972. בתאריך 16.5.75 נפטר אליהו ג'ורי, ורק לאחר מותו הצליחו האֵם, ועימה
אברהם ומשפחתו, לצאת את עיראק. אף הם היגרו לאנגליה והאֵם התגוררה שם עם אברהם
ואשתו גולדה.
לאחר מות אליהו ג'ורי התנהלו בישראל ובאנגליה
הליכים הנוגעים לעזבונו, שכמנהליו מונו עורכי-הדין שמעון בן-יעקב, שמעיה סרוב
ושועה ג'יג'י. עיזבון זה כלל רכוש באנגליה וכן מקרקעין בשטח של 7,808 מ"ר
באזור תל-אביב, שבהם - על-פי תוכנית בנין ערים - זכויות בנייה ב63- דירות מגורים.
2. בגדר ההליכים בתיק העיזבון בבית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו הגישה האֵם - באמצעות עורך-הדין ג’יג’י, שייצג גם את אברהם - תצהיר
שבו ויתרה לטובת אברהם על זכויותיה בעזבון בעלה המנוח - 8/16 מן העיזבון (להלן:
כתב-הוויתור). עורך-הדין ג’יג’י ביקש מבית-המשפט לראות בתצהיר זה הודעת הסתלקות מן
הירושה על-פי סעיף 6 לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה). ברם, אחת
מאחיותיו של אברהם, מדלן ברוך, התנגדה לבקשה ובא-כוחה טען, ראשית, כי על שאלת תוקף
הסתלקות האֵם מחלקה בירושה חל הדין האנגלי, האוסר על הסתלקות כזו; שנית, כי אברהם
השתלט על מרבית נכסי המנוח באנגליה; ושלישית, כי תצהיר האֵם, שלא הופנה לבית-המשפט,
אינו ממלא אחר התנאים להסתלקות מעיזבון שנקבעו בסעיף 6 לחוק הירושה.
במהלך הדיון בהתנגדות זו הגיעו הצדדים
להסדר-פשרה, שבגדרו צמצמה האֵם את ויתורה לטובת אברהם ל3/16- מן העיזבון, כך
שנותרו בידיה 5/16 מן העיזבון. לאברהם נוספו איפוא 3/16 מן העיזבון (להלן: החלק
הנוסף), כך שחלקו הגיע ל4/16- מן העיזבון, בעוד שכל אחד משאר היורשים (להוציא
כמובן את האֵם) זכו ב1/16- מן העיזבון. על-יסוד הסכם זה ניתן צו ירושה בתאריך
23.12.79, שהעניק כאמור לאברהם 4/16 מן העיזבון. אלא, שהעיזבון לא חולק עד עצם
היום הזה ואף צבר חובות בשל מסים שנתחייבו בהם המקרקעין ובגין דמי ניהול העיזבון
שלא שולמו.
3. בתאריך 13.5.83 חתם אברהם בפני קונסול ישראל
בלונדון על מסמך בשפה האנגלית, שבו הורה להעביר בעת חלוקת העיזבון את החלק הנוסף
למשיבה, אחותו, כך שהוא יקבל 1/16 מן העיזבון והמשיבה תזכה ב4/16- מן העיזבון.
באותו חודש חתמה האֵם במשרדו בתל-אביב של עורך-הדין ג'יג'י, במעמדה של המשיבה, על
מסמך, שאף הוא נוסח באנגלית, ובו חזרה בה מוויתורה על החלק הנוסף לטובת אברהם,
וויתרה על חלק זה לטובת המשיבה, וזאת על-מנת שבעת חלוקת העיזבון, תקבל המשיבה 4/16
ממנו.
אברהם הפקיד את שני המסמכים הללו (להלן:
המסמכים) בידי עורך-הדין ג’יג’י.
4. בשנת 1984 התגרשו בני-הזוג גולדה ואברהם ג'ורי
לאחר שנים של סכסוכים. שלוש שנים לאחר הגירושין, בחודש אוקטובר 1987, נפטר אברהם
באופן פתאומי והותיר אחריו את בנו, המערער, שהוא פסול-דין ומוחזק במוסד באנגליה.
לאחר מות אברהם התמנתה אמו של המערער, גולדה, כאפוטרופה של המערער באנגליה, ואילו
סבתו, רוזט ג'ארח - אם-אימו - המתגוררת בישראל, התמנתה לאפוטרופה של המערער על
רכושו בישראל, כלומר על חלקו בעיזבון סבו, שאותו ירש מאביו אברהם.
5. לאחר פטירתו של אברהם דרשה המשיבה מעורך-הדין
ג’יג’י למסור לידיה את המסמכים, ובתאריך 8.1.90 הגישה בקשה לתיקון צו הירושה
בעניין עזבון אליהו ג'ורי על-יסוד מסמכים אלה, כאשר היא מצרפת כמשיבים את שלושת
מנהלי העיזבון. או אז, כעבור כחודש, חתמה האֵם בפני קונסול ישראל בלונדון על תצהיר
שבו חזרה בה מהסתלקותה מן החלק הנוסף - שאותה כינתה בתצהיר
“donation” - הן מזו שניתנה לטובת אברהם והן מזו שניתנה לטובת המשיבה.
בתאריך 3.2.91, בהחלטה שניתנה מפי השופט ישראל
גלעדי בבקשתה של המשיבה, נפסק, כי ביטול כתב-הוויתור אינו יכול להיעשות בתצהיר,
וכי אם חפצה האֵם לבטל את הסתלקותה עליה לנקוט בהליכים משפטיים. לגוף העניין החליט
השופט לעכב את הדיון בבקשה עד לצירופו של עזבון אברהם, שהיה היחיד שעשוי היה
להינזק משינוי צו הירושה.
6. בתאריך 7.4.94 חידשה המשיבה את בקשתה לתיקון
צו הירושה שניתן על עזבון אביה, והפעם צירפה כמשיב את המערער. בתאריך 22.8.94 חתמה
האֵם בשנית בפני קונסול ישראל בלונדון על תצהיר שבגדרו חזרה בה מן הוויתור.
בדיון בפני בית-המשפט המחוזי בבקשה שהגישה
המשיבה טען המערער, כי הבקשה לתיקון צו הירושה אינה ההליך הראוי להכרעה במחלוקת
בין היורשים. הבקשה נמחקה בהסכמתה של המשיבה בתאריך 10.11.94, ובתאריך 22.11.94
הגישה המשיבה תובענה כנגד המערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבה ביקשה את
תיקון צו הירושה על-יסוד המסמכים, וטענה כי יש לראות בהם הודעות הסתלקות.
המערער התנגד לבקשת התיקון. טענתו הייתה, כי
המסמכים אינם משקפים את כוונות אברהם והאֵם, אלא הם נעשו למראית-עין, כדי למנוע
מגולדה לקבל חלק ברכוש. לחלופין נטען, כי המסמכים אינם עומדים בתנאים הנדרשים
על-פי חוק הירושה למתן הודעת הסתלקות, שכן הם אינם מופנים לבית-המשפט; כי לכל
היותר יש לראות במסמכים אלה רק מתן יפוי-כוח לעורך-הדין ג’יג’י, שפקע עם מות
אברהם; וכי, על-כל-פנים, התובענה, שהוגשה 11 שנה לאחר עשיית המסמכים, התיישנה.
7. במהלך המשפט העידה המשיבה, כי אחיה אברהם
החליט להעביר לה את החלק הנוסף בתמורה לזהב שנתנה לו. האֵם בעדותה בפני בית-המשפט,
חרף חתימותיה על שני התצהירים, תמכה במשיבה, ואישרה כי אברהם, על רקע סכסוכים עם
אישתו, התכוון להעביר את החלק הנוסף לאחותו בלי לשמור בידיו כל זכות בחלק זה, וכי
האֵם עצמה, שהחלק הנוסף - כפי שהבינה - היה שייך לה, הסכימה להעברתו למשיבה.
ואילו עורך-הדין ג’יג’י, שהעיד אף הוא, תמך
בעדותו במערער, והעלה את ההשערה כי אברהם ערך את המסמך כדי למנוע מרכושו מלהגיע
לידיה של גולדה. עורך-הדין ג'יג'י הסביר, כי אברהם הורה לו לשמור את המסמכים
ברשותו והוא היה יכול לקחת אותם מידיו על-פי רצונו, ולכן עורך-הדין ג'יג'י לא
הודיע למנהלי העיזבון האחרים על המסמכים הללו.
8. בית-המשפט המחוזי (השופטת שרה סירוטה) דחה את
טענת ההתיישנות, בקובעו כי עילת התביעה קמה רק עם חלוקת העיזבון, כך שמרוץ
ההתיישנות טרם החל. עוד נקבע, כי למצער ההליך שננקט בשנת 1990 הפסיק את מרוץ
ההתיישנות. לגוף העניין דחה בית-המשפט המחוזי את עדותו של עורך-הדין ג’יג’י, ככל
שהיא נוגעת להערכתו את תוקפם של המסמכים, בהטעימו, כי עמדת עורך-הדין ג’יג’י
הושפעה מכעסו על המשיבה, ובעיקר מן האינטרסים שלו: תיקון צו הירושה היה מקטין את
חלקו של עזבון אברהם ובעקבותיו את שכר-טרחתו של עורך-הדין ג'יג'י.
בית-המשפט אף לא היה מוכן לקבל את עדות המשיבה
בדבר התמורה שנתנה לאברהם עבור הוויתור, אך עם זאת נתן אמון בעדותה של המשיבה בדבר
כוונתו של אברהם להעביר לה את החלק הנוסף. גם עדות האֵם, שכאמור תמכה במשיבה,
הייתה מהימנת על בית-המשפט המחוזי, אשר לעניין זה דחה את טענת המערער כי האֵם
המבוגרת הושפעה מן המשיבה, אשר שהתה במחיצתה מספר שבועות לפני עדותה. לאור עמדתה
החד-משמעית של האֵם בעדותה, מצא בית-המשפט המחוזי, כי הגם שהייתה מוכנה לחתום על כל תצהיר על-פי בקשת מי
מילדיה, הרי רצונה האמיתי של האֵם בא לכלל ביטוי במסמך שעליו חתמה בחודש מאי 1983,
ואשר בו חזרה מוויתורה לטובת אברהם והודיעה על ויתורה לטובת המשיבה.
על יסוד ממצאים עובדתיים אלה קבע בית-המשפט
המחוזי, כי המסמכים אומנם אינם מנוסחים כהודעות הסתלקות, אך הם לא נעשו
למראית-עין, אלא הם משקפים את אומד-דעת אברהם והאֵם להעביר למשיבה את החלק הנוסף,
ויש לראות במסמך שעשה אברהם התחייבות לתת מתנה למשיבה. וכך נכתב, בין השאר,
בפסק-הדין:
אין
בגירסתו [של עורך-הדין ג'יג'י] כדי לשלול את תוקפם של המסמכים אף אם אינם מסמכי
הסתלקות. צר לי לומר כי עו"ד ג'יג'י נקט עמדה, אם משום כעסו על [המשיבה] או
ליתר דיוק על [בא-כוחה], אם כדי לחפות על מחדליו. בכל מקרה, יש לו אינטרס כמנהל
עזבון שמיצג את היורשים: אברהם והאלמנה שסכום חלקיהם למעלה ממחצית העזבון. עם
הקטנת חלקו של אברהם קטן חלקו בניהול העזבון כש[המשיבה] פנתה לו עורף.
...
[המשיבה]
הגזימה בטענת התמורה כדי שדבריה יאמנו ... עם זאת, בדברים המכריעים ענתה תשובות
מניחות את הדעת ... כן מהימנים דבריה כי עו"ד ג'יג'י משך אותה בלך ושוב
והדגיש כי חייבים לו כסף ... [המשיבה] מכחישה קשר בין הויתור לבין עניני הגירושין
של אחיה.
...
[המשיבה]
הבינה המסמכים כפשוטם שבעת חלוקת העזבון תקבל תוספת כמצוות אחיה ואמה...
בית-המשפט המחוזי הוסיף:
הופתעתי
ממראה האצילי של [האֵם], בת ה96- מצלילותה ... אין בחקירתה כדי לסתור את האמור
ב[מסמך] עליו חתמה במשרד עו"ד ג'יג'י. שאר התצהירים גם אם נתנו בפני הקונסול,
מסופקני אם ידעה את תכנם ... עו"ד ג'יג'י ... היה נאמן על [האֵם] ועל בנה
אברהם והוא אף לא טען ש[האֵם] לא ידעה על מה היא חותמת.
...
אף
על-פי ש[האֵם] מאשרת כי המניע להעברת הנכס ל[משיבה] נעוץ ברצון [אברהם] למנוע
מאשתו ... לתפוס את הנכס ... [האֵם] מאשרת כי הנכס שייך ל[משיבה], וכי לשם העברת
הזכויות בו לידי [המשיבה], היא חתמה על המסמך שנועד לממש את ההעברה.
וכן:
אם
נלך לשיטת [המערער] תמוהה בעיני, עוד יותר, העובדה ש[אברהם] לא ביטל את המסמכים
לאחר גירושיו. שתיקתו [של אברהם] במשך 4 שנים ומעלה ומסמך ה[אֵם] מלמדים על כך
שהיה זה מסמך שלא ניתן לביטול. מותו שלא בעתו של אברהם אינו מפחית מן התוקף המשפטי
של מסמך זה.
בית-המשפט המחוזי דחה איפוא את הבקשה לתיקון
צו הירושה, אך פסק, כי בעת חלוקת העיזבון, יש להעביר לזכות המשיבה את החלק הנוסף.
על פסק-דין זה הוגש הערעור שבפנינו.
9. בגדר ערעורו תקף המערער בראש וראשונה את
ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, וחזר וטען כי המסמכים נערכו למראית-עין. כן
טען המערער כי התביעה התיישנה; כי בכתב-התביעה לא נטען כלל כי יש לראות במסמכים
התחייבות לתת מתנה למשיבה; וכי, על-כל-פנים, המערער, שנכנס לנעלי אביו המנוח, רשאי
לחזור בו מהתחייבות זו שלא מומשה.
דיון
10. טענותיו של המערער כנגד העובדות שנקבעו
בפסק-הדין אינן יכולות להתקבל. ממצאיה של הערכאה הראשונה, ובמרכזם קביעתה כי
המסמכים משקפים את אומד-דעת אברהם והאֵם, וכי המסמכים לא נעשו למראית-עין, מעוגנים
היטב בחומר הראיות שהיה מהימן עליה ואין יסוד להתערב בהם.
יש לבחון איפוא את הערעור על בסיס העובדות
שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. השאלות המתעוררות על יסוד עובדות אלה הן ארבע: ראשית, האם תביעת המשיבה התיישנה. שנית, נוכח היעדר טענה בכתב-התביעה המבוססת
על התחייבות לתת מתנה, האם רשאי היה בית-משפט מיוזמתו להשתית את הסעד שנדרש על
נימוק משפטי שלא הועלה בכתב-התביעה. שלישית, האם המסמכים מהווים התחייבות
לתת מתנה. ורביעית, האם לעיזבון נתונה הזכות לחזור מהתחייבות לתת מתנה שנתן
המוריש.
אדון בשאלות אלה כסידרן.
טענת ההתיישנות
11. שאלת התיישנותן של תביעות אזרחיות נשלטת על-ידי
חוק ההתיישנות, תשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות). תביעה מתיישנת בחלוף תקופת
ההתיישנות, שהיא בענייננו שבע שנים לגבי תביעה בשאינו-מקרקעין (סעיף 5 לחוק
ההתיישנות). מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק
ההתיישנות), ונחשב מעוכב, בין היתר, בזמן החולף בין הגשת תביעה על יסוד העילה לבין
סיום ההליך בצו בית-המשפט, ככל שהצו אינו מקים מעשה בית-דין (סעיף 15 לחוק
ההתיישנות). ראו גם רע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ'
מחמוד, פ"ד מג(2) 624, בע' 627. בכל מקרה אין תביעה מתיישנת לפני חלוף
שנה אחת ממועד תום העיכוב (סעיף 16 לחוק ההתיישנות).
על רקע נורמטיבי זה, ברי, כי על-פי כל תרחיש
אפשרי תובענת המשיבה לא התיישנה. כאמור, התובענה הוגשה בתאריך 22.11.94, בעוד
שאברהם חתם על המסמך בתאריך 13.5.83. ברם, מועד עשיית המסמך אינו רלוואנטי לחישוב
תקופת ההתיישנות, המתחילה כאמור להימנות מיום התגבשות העילה, שהיא בענייננו הפרת
התחייבות אברהם להעביר למשיבה את החלק הנוסף בעת חלוקת עזבון אביהם. כאמור,
העיזבון לא חולק עד עצם היום הזה, כך שמרוץ ההתיישנות טרם החל.
אף בהתחשב בהנחה המשפטית האפשרית - אם כי
המחמירה עם המשיבה - שלפיה עילת התביעה התגבשה במות אברהם בחודש אוקטובר 1987, הרי
שדי בבקשה לתיקון צו הירושה, שהוגשה לראשונה בתאריך 8.1.90, נדונה עד לתאריך
3.2.91, הוגשה בשנית בחודש אפריל 1994 ונתבררה עד לחודש נובמבר 1994, שאז הוגשה גם
בפעם השלישית, כדי להוביל למסקנה כי התובענה מושא הערעור הוגשה בטרם חלפה תקופת
ההתיישנות.
יש לדחות איפוא את טענת ההתיישנות.
ההתחייבות לתת מתנה - מסקנה משפטית
12. כאמור, בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל דעה, כי
המסמכים אינם עומדים בתנאים הדרושים למתן הודעת הסתלקות של יורש מחלקו בעיזבון,
אלא יש לראות במסמך שעליו חתם אברהם משום התחייבות לתת מתנה. זאת, הגם
שבכתב-התביעה שהגישה המשיבה לא הועלתה טענה זו.
אין ממש בטענה כי בית-המשפט לא רשאי היה לקבוע
כי המסמך הוא התחייבות לתת מתנה. הטענה שמדובר בהתחייבות לתת מתנה הועלתה כטענה
חלופית בפני בית-המשפט המחוזי, בסיכומי טענותיה של המשיבה, שהייתה זו שסיכמה
ראשונה. המערער מצידו הגיב על טענה זו בסיכומי טענותיו וללא הסתייגות לגופו של
העניין. בכך הורחבה יריעת המחלוקת בבית-המשפט המחוזי, וזכותו של המערער לא קופחה.
המסמך כהתחייבות לתת מתנה
13. סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח1968- (להלן: חוק
המתנה) מכיר בתוקף החיוב הנוצר על-ידי הצהרה בכתב של הנותן בדבר התחייבותו לתת את
המתנה בעתיד, ועל-ידי ידיעה של המקבל על ההתחייבות, כאשר סעיף 3 לחוק המתנה מקים
חזקת הסכמה למתנה, הניתנת להפרכה על-ידי הודעה של המקבל תוך זמן סביר לאחר שנודע
לו עליה. מסעיף 8 לחוק הירושה אף עולה, כי תוקפה של מתנה שהנותן מבקש להקנותה
למקבל רק לאחר מותו, מותנה בעשיית צוואה. ההתחייבות לתת מתנה על-פי סעיף 5 לחוק
מתייחסת איפוא רק למצב שבו הנותן מתכוון לתת את המתנה בחייו. ודוקו: הצוואה נדרשת
רק כאשר הנותן מתכוון להנחיל את רכושו לאחר מותו, להבדיל מנותן המתכוון לתת את
הנכס בחייו, אשר נפטר בטרם מומשה התחייבותו, שאז ההתחייבות נשלטת על-ידי סעיף 5
לחוק המתנה.
דרישת הכתב על-פי סעיף 5 לחוק המתנה היא
מהותית. היא מבטיחה את רצינותה של ההבטחה הדרושה, במיוחד כאשר המתנה משקפת את
כוונת הנותן להעשיר את המקבל ללא קבלת תמורה. הכתב מגן על נותן המתנה מפני החלטה
ספונטנית ובלתי-שקולה. עמד על-כך השופט משה לנדוי:
דרישת
המסמך בכתב בסעיף 5(א) היא דרישה מהותית, כי היא "עשויה להרשים את המתחייב
ברצינות מעשהו ולהגן עליו מפני חפזון". בהתחייבות לתת מתנה דוקא דרושה ערובה
פורמלית כזאת במיוחד, כי הרי המדובר בהתחייבות "חד-צדדית" הטעונה אותו
ישוב-הדעת שהעלאת הדברים על הכתב מבטיחה אותו, פן ייכשל אדם באמירה בעלמא הנאמרת
בפזיזות, על-פי איזה מניע החולף בן-רגע.
[ע"א
11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 (להלן: ע"א
ועד הישיבות), בע' 643].
ראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (כרך
א', תשנ"א), 395.
לשיקולים אלה, שביסוד הדרישה לקיומו של כתב
לצורך שכלול התחייבות לתת מתנה, מתווספים היתרונות הכלליים של דרישת הכתב, שעיקרם
הרתעת אדם מלהתקשר בעסקה חשובה בקלות-דעת, ושמירת תוכן העיסקה באופן מדויק, המקנה
ביטחון ראייתי ומבטיחה כי הוכחתה לא תהיה מותנית בזכרונם של עדים. ראו דברי
ממלא-מקום הנשיא יואל זוסמן בע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ'
מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן, פ"ד כו(2) 781, בע' 789. פרידמן וכהן
סיכמו יתרונות אלה בהטעימם:
חוזה
המועלה על הכתב יוצר חזקת וודאות: לגבי קיומו של רצון מצד המתקשרים; לגבי תניות
ההסכם; לגבי תוקפה המשפטי של הפעולה ביניהם.
[פרידמן
וכהן, שם בע' 392]
14. בענייננו, המסמך שעליו חתם אברהם ממלא אחר
תכלית דרישת הכתב. הוא נעשה בפני קונסול ישראל בלונדון והופקד בידי עורך-הדין
ג'יג'י. פעולות אלו מלמדות על רצינות כוונתו של אברהם להעביר לאחותו - המשיבה - את
החלק הנוסף. המסמך גם מוכיח בצורה בהירה את תוכנה של המתנה. משנדחתה הטענה כי נוסח
למראית-עין, הרי שיש לקבוע על-יסוד המסמך כי אברהם התכוון להקנות את החלק הנוסף
בעיזבון למשיבה בעת חלוקת העיזבון. ברי, כי כוונתו הייתה למתנה בחייו, ומשכך המסמך
עומד בדרישות סעיף 5 לחוק המתנה.
זכות החזרה
15. על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה יכול המתחייב לחזור
בו מן המתנה, שהיא התחייבות חד-צדדית, אם לא ויתר על זכותו זאת בכתב וכל עוד הנותן
לא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על ההתחייבות. אף בהתקיים התנאים השוללים חזרה, עומדת
למתחייב הזכות לחזרה אם המקבל התנהג כלפיו באופן מחפיר. ברם, הזכות לחזרה של הנותן
היא אישית ואין היא עוברת לעזבונו. אכן, העיזבון חייב לכבד את רצון המת, כך שאם
נפטר הנותן, הופכת התחייבותו לבלתי-הדירה. הסביר זאת השופט לנדוי בע"א ועד
הישיבות, שם בע' 643:
חובתם
של מנהלי העזבון, שנתמנו לשם ביצוע צוואה, היא לבצע את רצון המת בהתאם לצוואה. אין
זה מתפקידם לסכל את רצון המת כפי שרצונו בא לידי ביטוי לפני מותו, בלי שחזר בו עד
ליום מותו. לשון אחרת, החזרה לפי סעיף 5(ב) היא זכות אישית הבאה להבטיח "מקום
חרטה" למי שהתחייב לתת מתנה, וגם זאת רק אם מקבל המתנה לא שינה בינתיים את
מצבו בהסתמך על ההתחייבות. כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד,
וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו.
ראו גם מרדכי אלפרדו ראבילו, חוק המתנה,
תשכ"ח1968- (תשנ"ז), 361-360.
במקרה שלפנינו, משנדחתה טענתה של המשיבה בדבר
מתן תמורה, ובאין טענה של שינוי מצב לרעה, נשמרה לאברהם הזכות לחזור בו
מהתחייבותו. ואכן, בחייו יכול היה אברהם לבטל בכל עת את מסמך ההתחייבות לתת מתנה.
אך זכות זאת לא עברה לעזבונו, והמערער אינו רשאי לבטל את ההתחייבות שנתן אביו,
אברהם, למשיבה.
אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור. כן אני
מציעה לחייב את המערער לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
המשנה-לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה-לנשיא
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ב' באייר תשס"ב (14.4.02).
המשנה-לנשיא ש ו פ
ט ת ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 00022150.L03
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il