בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2213/00
בפני: כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערת: מדינת
ישראל
נ
ג ד
המשיב: פלוני
ערעור
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.2.00 בת"פ 5130/99,
שניתן על-ידי כבוד השופטים א' אבן-ארי, הדסה אחיטוב-הרמן, נ' אחיטוב
תאריך
הישיבה: כ"ז באייר תש"ס (1.6.00)
בשם
המערערת: עו"ד אפרת ברזילי, עו"ד נורית
הרצמן
בשם
המשיב: עו"ד ששי גז, עו"ד אלי כהן,
עו"ד סיניה מוזס
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליך והטענות
1. המשיב הואשם בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בתאריך 27.6.99 בעבירות לפי סעיפים 345, 350(א)(3) ו354-(א)
לחוק העונשין, תשל"ז1977- (כנוסחן עד לתיקון מספר 22 לחוק, שנערך
בתשמ"ח).
על-פי כתב-האישום נהג המשיב לעשות בגיסתו הקטינה,
ילידת 1971 (להלן: הגיסה), מעשים של אינוס ותקיפה מינית במשך שבע שנים, בתדירות
גוברת, מאז היותה בת 10. על-פי הנטען, עד הגיע הגיסה לגיל 13 (בין השנים
1983-1981) ביצע בה המשיב מעשים מגונים. במהלך השנים 1985-1984 עשה בה בדירתו מעשי
אינוס (החדרת אצבעו לאיבר-מינה) וכן מעשים מגונים, ובמהלך השנים 1987-1985 בעל
אותה במכוניתו נגד רצונה, תוך שימוש בכוח.
כתב-האישום מושתת על דברי הגיסה, שפנתה בתלונה
למשטרה רק בתאריך 16.6.1999, והיא אז כבת 28. המשיב הואשם בגין המעשים שעשה החל
משנת 1984 ואילך.
2. בפתח הדיון בבית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא
אריה אבן-ארי, והשופטות הדסה אחיטוב-הרטמן ונורית אחיטוב) טען המשיב, כי העבירות
שעל-פי הנטען בוצעו בין השנים 1987-1984 התיישנו. זאת, כיוון שתקופת ההתיישנות
הקבועה בסעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן:
חוק סדר-הדין הפלילי), לעבירות מסוג פשע, שעימן נמנות העבירות בגינן הואשם, היא 10
שנים, ותקופה זו חלפה.
בתשובתה טענה המדינה, כי סידרת המעשים המיניים
שבביצועם מואשם המשיב מהווה עבירת-שרשרת, שהסתיימה עם ביצוע המעשה האחרון בסידרה -
בשנת 1987. בעניין זה הוסיפה המדינה, כי דחיית הדוקטרינה של עבירת-השרשרת
בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160 (להלן:
דנ"פ משולם), והעדפת הדוקטרינה של עבירה-רבת-פריטים תחתיה, לא שינתה
ממהותה של עבירת-השרשרת כמבואר לעיל. לטענתה, דברים שנאמרו בדנ"פ משולם,
אשר יש בהם כדי לשלול את קביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות לאחר ביצוע המעשה האחרון
בשרשרת, אינם מהווים הלכה מחייבת.
לטענת המדינה, תקופת ההתיישנות של המעשה
האחרון בשרשרת הוארכה מכוח סעיף 354 לחוק העונשין שהתקבל בתאריך 10.1.96, בטרם
התיישנה עבירת-השרשרת, ובו נקבע כי תקופת ההתיישנות על עבירת-מין בקטין שבוצעה
על-ידי בן-משפחה תתחיל בהגיע הקטין לגיל 18.
טענת ההתיישנות התקבלה ברוב דעות סגן-הנשיא
אבן-ארי והשופטת אחיטוב-הרטמן. בפסק-דינו של הרוב נקבע, כי סעיף 354 לחוק העונשין
האריך את תקופת ההתיישנות רק לגבי עבירות-מין במשפחה שנעברו על-פי סעיף 351 לחוק,
אשר הוסף בתאריך 2.8.90, לאחר ביצוע העבירות המיוחסות למשיב, ומכאן שאין להאריך את
תקופת ההתיישנות על המעשים שעשה.
השופטת נורית אחיטוב, בדעת מיעוט, הגיעה לכלל
דעה כי פירוש סעיף 354 לחוק על-פי תכליתו מוליך למסקנה, כי הוא חל על הנורמות
הפליליות הנכללות בסעיף 351, ואשר היוו מעשי עבירה בתקופה שביצוען מיוחס למשיב,
וכי על-כן, למיצער, העבירות שבוצעו החל משנת 1986, ואשר לגביהן טרם חלפה תקופת
ההתיישנות האמורה לעבירות מסוג פשע, לא התיישנו עת נחקק סעיף 354 לחוק, בשנת 1996.
השופטת אחיטוב השאירה בצריך-עיון את השאלה, אם העבירות שבוצעו קודם למועד זה לא
התיישנו בשל היותן עבירת-שרשרת.
כתב-האישום בוטל, איפוא, ברוב דעות.
3. בערעור שהוגש על פסק-דין זה מיקדה המדינה
טענותיה בפירוש הראוי לסעיף 354 לחוק העונשין, אך לא חזרה בה מטענתה שהעבירות
שבוצעו לפני 1986 לא התיישנו בשל היותן עבירת-שרשרת, וביקשה להורות לבית-המשפט
המחוזי לדון בכתב-האישום (הכולל, כאמור, עבירות שעל-פי הנטען בוצעו החל משנת 1984)
במלואו. משלא נזנחה הטענה כי העבירות שבוצעו בשנים 1986-1984 לא התיישנו, יש לדון
גם בטענה זו. בתשובתו לערעור תמך המשיב יתדותיו בנימוקי פסק-דינו של הרוב
בבית-המשפט המחוזי. הוא הטעים, כי הארכת תקופת ההתיישנות על עבירות שנעברו לפני
חקיקתו של סעיף 351 פוגעת בעקרון-יסוד במשפט הפלילי, שלפיו הוראה פלילית הבאה
להחמיר עם אדם אינה חלה למפרע.
השאלות המתעוררות בפנינו הן איפוא שתיים. ראשית,
האם סידרת המעשים המיניים שבוצעו במהלך שבע שנים במתלוננת מהווים עבירה אחת,
שתקופת התיישנותה מתחילה לאחר ביצוע המעשה הפלילי האחרון; ושנית, האם
ההוראה בדבר תחילת תקופת ההתיישנות על-פי סעיף 354 לחוק העונשין חלה על מעשים
פלילדיים שבוצעו לפני חקיקתו של סעיף 351 לחוק.
אדון בשאלות אלה כסידרן.
התיישנות עבירת-שרשרת
4. קביעת תחילתה של תקופת התיישנות מעשים פליליים
רצופים, המחוברים על-ידי יסוד נפשי משותף, לאחר ביצוע המעשה הפלילי האחרון ברצף,
מבוססת על תפיסת סידרת המעשים כעבירה אחת. הגם שהרכיב ההתנהגותי של כל אחד ממעשים
אלה עשוי להוות עבירה כשלעצמו, היסוד הנפשי המשותף להן הופך כל מעשה פלילי לחוליה
בודדת בעבירת-השרשרת. החוליות מאבדות את זהותן ואינן מצמיחות עבירות נפרדות.
השרשרת, המורכבת מסידרת מעשים פליליים, הופכת לעבירה אחת שאינה ניתנת לפיצול. עמד
על כך פרופ' פלר:
"עבירת
השרשרת" מוגדרת כאירוע עברייני שמתבטא בסדרת מעשים שנעשו בשלבים שונים, שכל
אחד מהם עשוי היה, בפני עצמו, להצמיח עבירה מאותו סוג, אלמלא נעשה על רקע מנטלי
משותף לכולם, כחלק מעשייה עבריינית אחת. חוליות השרשרת, כשזו התגבשה, לעולם אינן
מתבטאות בעבירות בפני עצמן. הן רק "עשויות היו" להצמיח עבירות כאלה, אך
זאת רק אלמלא היו קשורות זו בזו בתוך השרשרת באורח אובייקטיבי ומנטלי ...
"עבירת השרשרת"...היא בעלת נפקויות בתחומים רבים מעבר לתחום סמכות
השיפוט...כגון בדבר תחילת הזרימה של תקופת ההתיישנות של העבירה ... תחילת תקופת
התיישנותה של העבירה חלה עם השלמתה, שאף היא אחת ויחידה, המתממשת עם גיבוש אחרונת
החוליות שבשרשרת.
[ש"ז
פלר, "'עבירת-השרשרת', מהותה" משפטים כט (תשנ"ח) 529, בע'
538, 551, 552]
תפיסה זו, של סידרת מעשים פליליים
כעבירת-שרשרת שאינה ניתנת לפיצול, מוליכה גם למסקנה כי ניתן להטיל על המעשים האלה
עונש אחד בלבד. ראו ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין (כרך ג,
תשנ"ב), בע' 231.
5. תפיסת המעשים הפליליים המאוחדים ביסוד הנפשי
כעבירה אחת לכל דבר ועניין נדחתה על-ידי בית-משפט זה, בין היתר בשל השלכתה על
ההתיישנות. הסביר זאת הנשיא ברק:
הדוקטרינה
הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם דינים לבר-פליליים, שיש להם
השלכה על המשפט הפלילי. טול את דיני התיישנות העבירה. אלה קובעים כי בעבור תקופה
פלונית מתיישנת העבירה. אחד הטעמים לכך הוא, שעם חלוף הזמן שוב אין אפשרות לשמור
על מערכת ראיות אמינה אשר תסייע בחשיפת האמת. הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת
השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה. דוקטרינה זו קובעת כי ההתיישנות מתחילה
עם השתכללות החוליה האחרונה בשרשרת. נמצא, כי הזמן העובר מתחילתה של החוליה
הראשונה ועד לסיום החוליה האחרונה - ותקופה זו עשויה להיות ארוכה ביותר - אינו
מובא בחשבון בחישוב ההתיישנות. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מוסד ההתיישנות
בפלילים.
[דנ"פ
משולם הנ"ל, בע' 179]
אף במשפט הקונטיננטלי, שבו צמחה דוקטרינת
עבירת-השרשרת, צומצמה תחולתה בעקבות ביקורת שנמתחה עליה. הנשיא ברק הביא כדוגמה
לכך את החלטת בית-המשפט העליון בגרמניה שבה נקבע, הן לעניין ענישה והן לעניין
התיישנות, כי מאות מעשי התעללות מינית שביצע אב בבתו במשך 15 שנים אינם מהווים
עבירת-שרשרת. ראו GSSt, 3.5.1994, BGHSt 40, 138 (אוזכר
בדנ"פ משולם הנ"ל, בע' 180).
לקביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום סיום
ביצועה של החולייה האחרונה בעבירת-השרשרת אין נפקות לעניין העונש המירבי שניתן
להטיל על העבריין. שכן, כאמור, על-פי תפיסת סידרת המעשים הפליליים כעבירה אחת ניתן
להטיל על כל סידרת העבירות עונש מירבי אחד בלבד. זהו גם העונש המירבי שבית-המשפט
רשאי לגזור בשל אותו מעשה פלילי שטרם התיישן. אכן, בקביעת גזר-הדין יוכל בית-המשפט
להתחשב רק במעשים שלא התיישנו. אך הדבר מתחייב, כאמור, מן הצורך לקיים משפט הוגן,
המבוסס על מערכת ראיות אמינה.
מנגד, התפיסה הרואה בכל אחד מהמעשים הפליליים
עבירה בפני עצמה מתחייבת ממדיניות ענישה ראויה, שעל-פיה העונש שיוטל על מבצע סידרת
פשעים כדוגמת עבירות אינוס או רצח לא יהיה מוגבל לעונש המירבי שניתן לגזור עליו
בשל מעשה פלילי אחד. כך, לדוגמה, לעניין סעיף 186 לחוק סדר-הדין הפלילי - המורה כי
הגם שניתן להרשיע נאשם המואשם באותו כתב-אישום ביותר מעבירה אחת בשל אותו מעשה, לא
ניתן לגזור עליו יותר מעונש אחד בשל אותו מעשה - נפסק, כי הגישה שלפיה ייקבע אם
רצף התנהגותי מסוים מהווה "מעשה" אחד או יותר היא פרגמטית, וכי כאשר
מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. מטעם זה
נדחה הערעור כנגד גזר-דין שבו הוטלו שבעה עונשי מאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר באורח
מצטבר בשל רצח שבעה בני-אדם ונסיון לרצח של עשרה נוספים בירי אוטומטי ברובה. ראו
ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289.
6. אף הדוקטרינה של עבירה-רבת-פריטים, שהורחבה
בדנ"פ משולם הנ"ל לצורך קניית סמכות של בית-משפט בישראל לדון
בעבירות שבוצעו מחוץ לה, אינה יכולה לבסס את הארכת תקופת ההתיישנות על מעשי המשיב.
קטיגוריה זו הוגדרה על-ידי פרופ' פלר במאמרו הנ"ל כעבירה המתגבשת "במהלך
אחד, החובק את כל הפריטים כאילו הם פריט אחד בלבד שהיה לנגד עיני עושה
העבירה" (שם, בע' 539). ראו גם את פלר בספרו הנ"ל, בע' 287, 289.
בדנ"פ משולם הנ"ל הסביר
הנשיא ברק, כי הפרש זמנים אינו מנתק בהכרח את הקשר בין הפריטים. עם זאת הטעים, כי
אין זה "מתקבל על הדעת לכלול בגדריה של עבירה רבת-פריטים, כמה פריטים אשר
שנים או חודשים רבים מבדילים ביניהם" (שם, בע' 188), וכי, על-כל-פנים, גם
כאשר מדובר בפריטים קרובים בזמן המגבשים עבירה-רבת-פריטים, נראה שאין לראותה
כעבירה אחת לעניין דיני ההתיישנות (שם, בע' 187).
על-כל-פנים, יהיה הדבר כאשר יהיה, הארכה של
תקופת ההתיישנות מעבר לתקופה הקבועה בחוק, בין על-יסוד דוקטרינת עבירת-השרשרת ובין
על-סמך דוקטרינת העבירה-רבת-הפריטים - ששתיהן לא הוגדרו בחוק, וממילא לא נקבעו
גבולותיהן והשלכותיהן על דיני ההתיישנות - פוגעת בעקרון החוקיות, ואין לקבלה.
מסקנתי היא, איפוא, כי כל אחת מן העבירות
שהמשיב מואשם בביצוען עומדת בפני עצמה, ויש לקבוע את תחילת התיישנותה מייד בתום
ביצועה.
פירוש סעיף 354 לחוק העונשין
7. כך נקבע בסעיף 354 לחוק העונשין:
בעבירות
המנויות בסעיף זה, שנעברו בקטין, יחל מנין תקופת ההתיישנות ביום שמלאו לו שמונה
עשרה שנים; ואולם אם חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה - לא יוגש כתב אישום אלא
באישור היועץ המשפטי לממשלה -
(1) עבירה
לפי סעיף 351;
(2) עבירה שעבר האחראי
על הקטין כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א והוא אינו בן
משפחה כהגדרת "בן משפחה" בסעיף 351(ה) והיא אחת מן העבירות הבאות:
(א) אינוס - לפי סעיף 345;
(ב) בעילה אסורה בהסכמה -
לפי סעיף 346(א);
(ג) מעשה סדום - לפי סעיף
347(א) או (ב);
(ד) מעשה מגונה - לפי סעיף
348(א), (ב) או (ד).
לטענת המשיב, מאחר שסעיף 351 התקבל לאחר המועד
שבו בוצעו המעשים המיוחסים לו, הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 354(1) אינה חלה
לגביו.
טענה זו יש לדחות.
8. בסעיף 351 לחוק נקבע:
(א) העובר עבירה של
אינוס לפי סעיף 345(א) או של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) באדם שהוא קטין, והוא בן
משפחתו, דינו - מאסר עשרים שנים.
(ב) הבועל אישה שמלאו לה
ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה עשרים ואחת שנים או העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו
ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לו עשרים ואחת שנים, והוא בן משפחתם, דינו - מאסר שש
עשרה שנים.
(ג) העושה מעשה מגונה באדם
שהוא קטין והוא בן משפחתו, דינו -
(1) בעבירה לפי סעיף 348(א)
- מאסר עשר שנים;
(2) בעבירה לפי סעיף 348(ב)
- מאסר חמש עשרה שנים;
(3) בכל מקרה שאינו בין
המנויים בפיסקאות (1) ו-(2) - מאסר חמש שנים.
(ד)
העושה מעשה מגונה בפני אדם שהוא קטין, בכל מקום שהוא, והוא בן משפחתו, דינו - מאסר
ארבע שנים.
(ה)
לענין סעיף זה -
"אח
או אחות חורגים" - צאצא בן זוג של הורה, המתגורר עם מי שנעברה בו עבירה לפי
סימן זה;
"בן
משפחה" -
(1) הורה; בן זוגו של הורה
אף אם אינו נשוי לו; סב או סבתא;
(2) מי שמלאו לו חמש עשרה
שנים והוא אחד מאלה: אח או אחות; אח או אחות חורגים; דוד או דודה; גיס או גיסה.
ואולם לענין עבירה של בעילה אסורה לפי סעיף קטן (ב) או של מעשה מגונה לפי סעיף קטן
(ג)(3) שנעשו במי שמלאו לו שש עשרה שנים, לא ייכללו דוד או דודה, גיס או גיסה בהגדרת
"בן משפחה".
סעיף 351 יצר איפוא קטיגוריה נוספת של
עבירות-מין, שעניינה עבירות במשפחה. "בני-משפחה" הוגדרו בסעיף 351(ה),
ואילו בסעיפים 351(א) ו351-(ג), הרלוואנטיים בענייננו, נמנו עבירות ספציפיות בחוק
העונשין, שביצוען על-ידי בן-משפחה כלפי קטין מהווה עבירה מיוחדת לפי סעיף 351.
העונשים שנקבעו בסעיף זה חמורים מן העונשים הקבועים לעבירות הספציפיות המאוזכרות.
אכן, תחולת סעיף 351 לחוק - שהתקבל לאחר המועד
שבו בוצעו המעשים המיוחסים למשיב - היא אקטיבית, מכאן ואילך. המשיב לא הואשם
בעבירות הספציפיות שנוצרו בסעיף זה וגם עונשו לא ייגזר, אם יורשע, בהתאם לעונשים
החמורים המנויים בסעיף.
9. סעיף 354 הוסף לחוק העונשין בחוק העונשין
(תיקון מס' 47), תשנ"ו1996-. הסעיף התקבל לאור זאת, שקורבנות של עבירות מין
שבוצעו בהיותם קטינים על-ידי בני-משפחתם חושפים לא פעם את המעשים שבוצעו בהם
בילדותם רק לאחר שבגרו והתנתקו מבן-משפחתם שפגע בהם. בדברי ההסבר להצעת חוק
העונשין (תיקון מס' 53) (סייג להתיישנות בעבירות מין בקטין), תשנ"ו1995-,
נכתב, בין השאר:
שני
הנימוקים המרכזיים המועלים בספרות ובפסיקה לעקרון ההתיישנות במשפט הפלילי הם, האחד
- שבחלוף שנים רבות מיום ביצוע עבירה, הפגיעה בקרבן העבירה כבר קהתה, נסלחה ואולי
אף נשכחה; והאחר - כי ראוי למחול למי שעבר עבירה לפני זמן רב ולאפשר לו להמשיך
במסלול חייו התקין ... נימוקים אלו נחלשים במידה רבה כאשר המדובר בעבירות מין
שביצע בקטין בן משפחה או האחראי עליו. המצב העובדתי הוא שקרבן העבירה היה משך כל
אותן שנים במצב נפשי או תחת איום שלא איפשרו לו לגלות את עצם העובדה שנעברה בו
העבירה. במקרים אלה אין מקום לדבר על סליחה ומחילה.
פירוש החוק לפי תכליתו מצביע איפוא על כך,
ש"עבירה לפי סעיף 351" כמשמעותה בסעיף 354(1), המאריך את תקופת
ההתיישנות, כוללת בסעיפים 351(א) ו351-(ג) מעשים של תקיפה מינית - אינוס ומעשה מגונה
- שהוגדרו כעבירות עוד לפני חקיקת סעיף 351.
בסעיף 354(2), הנוגע להארכת תקופת ההתיישנות
של עבירות שעבר האחראי על קטין, החוק מפנה להגדרה שבסעיף 368א לחוק, ובאין הוראה
כוללת בחוק העונשין, מפרט את העבירות הספציפיות שעליהן חלה ההארכה. ואילו בסעיף
354(1), שעניינו הארכה של תקופת ההתיישנות של עבירה שעבר בן-משפחתו של קטין כלפיו,
החוק מפנה להגדרת "בן משפחה" בסעיף 351(ה), ולעבירות המפורטות בסעיף
351.
יצויין, שמספרי הסעיפים, הן של העבירות
הכלולות בסעיפים 351(א) ו351-(ג), והן של העבירות אותן מפרט סעיף 354(2), נקבעו
בתיקון מספר 22 לחוק העונשין, תשמ"ח1988-. כך, סעיפים 345 ו354-(א), בהם
הואשם המשיב, כנוסחם טרם התיקון, הם סעיפים 345(א) ו348-(א), בהתאמה, היום. על-אף
שינוי מספרי הסעיפים, העבירות עצמן לא השתנו, והן נותרו עבירות של אינוס ומעשה
מגונה.
נמצא, אם-כן, שתקופת ההתיישנות הוארכה בסעיף
354 לגבי עבירות אינוס ומעשה מגונה המיוחסות למשיב, ובלבד שנעשו על-ידי בן-משפחה.
10. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את ערעור המדינה,
לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לקבוע כי העבירות שביצוען יוחס למשיב החל
משנת 1986 ואילך לא התיישנו, ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי למען ידון
באישומים בעבירות אלה לגופן.
ש
ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
מסכימה אני עם חברתי השופטת דורנר כי דין
הערעור להתקבל, אך רואה אני להדגיש את הטעם העיקרי המחייב, לדעתי, את התוצאה אליה
הגיעה חברתי.
תכלית חקיקתו של סעיף 354 לחוק העונשין היתה
הארכת תקופת ההתיישנות בעבירות שעניינן פגיעה מינית בקטין או בחסר ישע בידי בן
משפחתו או האחראי עליו. הפרשנות שנתנה דעת הרוב בבית המשפטי המחוזי להוראת סעיף
354 מביאה לכך, שבכל הנוגע לעבירות המבוצעות בידי בן משפחה, יהיה הסעיף ניתן
ליישום רק אם נעברה העבירה לאחר שנת תש"ן, ולכל המוקדם יקרה הדבר בשנת
תש"ס. תוצאה זו היא תוצאה אבסורדית; אין כל יסוד להניח כי המחוקק התכוון
לקבוע כלל המאריך את תקופת ההתיישנות אך הלכה למעשה החליט לדחות את תחילת תוקפו;
ההפך הוא הנכון. מגמת התיקון היתה למצוא מענה לתופעה אופיינית לקורבנות של עבירות
מין בתוך המשפחה שהם קטינים, אשר בתקופת קטינותם נמנעים מלהתלונן נגד מי שרומס את
כבודם ופוגע בגופם; הנסיון הראה שכאשר הקטינים שהיו לבגירים מסוגלים ליזום הליכים
פליליים, מאחרים הם את המועד לכך עקב ההתיישנות. תוצאה זו ביקש המחוקק למנוע. אין
לסכל את מטרת המחוקק על-ידי פרשנות השוללת את תוקפה של החקיקה לתקופה ניכרת. יש
לתת להוראת סעיף 354 פרשנות המגשימה את תכליתה ובלבד שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם
לשון החוק. הפרשנות המקנה תוקף להארכת תקופת ההתיישנות ביחס לעבירות מין שבוצעו
קודם לחקיקת סעיף 351 לחוק אינה עומדת בסתירה ללשון החוק אלא מתיישבת עמה, גם אם
הלשון ניתנת לפירושים אחרים.
כפי שציינה חברתי השופטת דורנר, הוראת סעיף
351 לחוק אמנם יצרה קטגוריה נוספת של עבירות מין; אך סעיף זה לא נחקק בחלל ריק.
הסעיף הוסיף חומרה לעבירות מין שבוצעו במשפחה, אולם הוא עשה כן כשהוא קולט לקרבו
את העבירות שהיו בתוקף במועד חקיקתו. במלים אחרות, עבירות המין שקבע סעיף 351 לא
נוצרו יש מאין עם תיקוני החקיקה בשנת תש"ן. בגלגוליהם השונים היו עבירות המין
שהמשיב הואשם בביצוען - עבירות של אינוס ומעשה מגונה - בתוקף, הן בעת ביצוע המעשים
המיוחסים למשיב והן לאחר שתוקן החוק; לפיכך, חרף השינויים שנערכו בעבירות אלה,
המעשים בהם מואשם המשיב מהווים עבירות של אינוס ומעשה מגונה - הן לפי הסעיפים
המקוריים שנחקקו בשנת תשל"ז, שבהם הואשם המשיב, והן לפי הסעיפים הקיימים בחוק
כיום. מעולם לא נוצר חלל לעניין האיסור הפלילי אותו מבקשת התביעה להחיל על
המערער, שכן, אותם מעשים עצמם היו אסורים גם לפני חקיקת ההוראה בסעיף 351.
בחוקקו את סעיף 354 הפנה המחוקק לסעיפים
מסויימים בנקיבתם המפורשת. (סעיפים המתייחסים לעבירות מין שבוצעו בקטינים, בנסיבות
של עבירות שבוצעו בידי בן משפחה או בידי האחראי על הקטין). סעיף 351 עצמו איזכר
הוראות חוק שהיו בתוקף החל משנת תשמ"ח, אשר באו, כאמור, תחת עבירות אחרות
שקדמו להן ועמדו בתוקפן עד להחלפתן באותו תיקון. כל הוראות החוק הקודמות והחדשות
קבעו עבירות של אינוס ומעשה מגונה. נתקיים, איפוא, רצף של איסורים פליליים אשר לא
נקטע מאז התקופה בה בוצעו המעשים המינים המיוחסים למשיב.
החלת הוראת סעיף 354, המאריכה את תקופת
ההתיישנות מתייחסת, אם כך, לעבירות לפי סעיף 351 ואף על דרך ההפנייה לעבירות
המנויות בו, ולעבירות שקדמו להן, ככל שהן אוסרות על אותה התנהגות. מאליו מובן כי
המשיב אינו אמור לתת את הדין על פי יסוד מחמיר כלשהו שהוסף לאותן עבירות; אך אין
למשיב זכות ביחס לתקופת ההתיישנות, כל עוד הוארכה התקופה בתוך התקופה שבה טרם
התיישנה העבירה הקודמת. בנסיבות אלה, לא נפגע עקרון החוקיות ועם הארכת תקופת
ההתיישנות ניתן להעמיד את המשיב לדין בגין אותן עבירות שחליפותיהן אוזכרו בסעיף
351.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת דורנר.
ניתן היום, ט' בתמוז תש"ס (12.7.2000).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
00022130.L02