פריד חאג' נ. ספיה אוהילה

10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 22114-10-25 לפני: כבוד השופטת רות רונן המבקשים: 1. פריד חאג' 2. נסרה מוראד נגד המשיבות: 1. ספיה אוהילה 2. ספיה ודאד בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.9.2025 בת"א 2656-05-25, שניתנה על ידי כב' השופט אחסאן כנעאן בשם המבקשים: עו"ד ג'מאל עבדו בשם המשיבות: עו"ד ג'יריס פרח פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' כנעאן) מיום 11.9.2025 בת"א 2656-05-25, בה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן נגדם בהיעדר הגנה. רקע עובדתי בדצמבר 2018 חתמו המבקשים (להלן: הקונים) והמשיבות (להלן: המוכרות) על הסכם מכר שעניינו מכירת בית מגורים (להלן בהתאמה: הסכם המכר ו- הנכס). למען שלמות התמונה יצוין כי בד בבד נחתם הסכם נוסף אשר קובע כי מסירת החזקה בנכס תיעשה רק בחלוף 3 שנים מיום החתימה על הסכם המכר, היינו בדצמבר 2021. עוד יצוין כי בינואר 2021 הועברה הבעלות בנכס במרשם המקרקעין על שמם של הקונים. ביום 18.7.2021, עוד בטרם הועברה החזקה בנכס לקונים, הגישו המוכרות תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 35938-07-21; להלן: התביעה לביטול המכר) במסגרתה דרשו סעד הצהרתי אשר יורה על רישום בעלותן בנכס. זאת בטענה כי רישום בעלותם של הקונים במרשם המקרקעין נעשה במרמה. לאחר שההליך התנהל במשך שלוש וחצי שנים, הודיעו הצדדים ביום 18.2.2025 לבית המשפט כי הגיעו להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה ניתנה למוכרות אפשרות להשיב להן את הבעלות בנכס אם ישלמו לקונים סכום של 1.5 מיליון ש"ח עד לאוגוסט 2025; או סכום של 1.6 מיליון ש"ח עד לדצמבר 2025. הובהר כי אם המוכרות לא יעשו כן, הרישום במרשם המקרקעין ייוותר על כנו ועסקת המכר תהיה שלמה ומחייבת. באותו יום, 18.2.2025, קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין. ביום 27.4.2025 הגישו הקונים בקשה דחופה למתן צו מניעה לבית המשפט השלום בעכו בטענה כי המוכרות החלו בביצוע עבודות בנייה על גג הנכס, ובכלל זה בביצוע עבודות יציקה (ת"א 59310-04-25; להלן: התביעה למתן צו מניעה). ביום 4.5.2025 התקיים דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, בו טען בא כוח המוכרות כי מדובר בעבודות חיזוק ואיטום של הגג. בתום הדיון הסכימו הצדדים כי יינתן צו מניעה שיאסור על ביצוע עבודות בגג הנכס וזאת למעט עבודות שנועדו לחיזוק הגג ואיטומו (להלן: צו המניעה). באותו יום, 4.5.2025, הגישו המוכרות תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בחיפה בדרישה לבטל את הסכם הפשרה (ת"א 2656-05-25; להלן: התביעה לביטול הסכם הפשרה). בתביעה טענו המוכרות כי עורך הדין שייצג אותם בתביעה לביטול המכר לחץ עליהם לחתום על הסכם הפשרה ומסר להן מידע שגוי לשם כך. בא כוח המוכרות המציא את כתב התביעה לבא כוח הקונים כבר באותו יום. על פי הנטען בבקשת רשות הערעור, בין הצדדים התנהל משא ומתן לרכישת הנכס עם אחיהן של המוכרות בהתאם למתווה שנקבע בהסכם הפשרה. ביום 20.7.2025 הגישו הקונים בתביעה למתן צו מניעה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הבקשה לבזיון). על פי הנטען בבקשה זו, המוכרות ממשיכות לבצע בנכס עבודות בנייה החורגות מההסכמות שהושגו בין הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בצו המניעה המוסכם. ביום 31.7.2025 התקיים דיון בבקשה (במעמד המוכרות) במהלכו טען אחיהן של המוכרות כי המשיך בפעולות הבנייה לאור כוונתו לממש את האופציה שניתנה למוכרות בהסכם הפשרה ולרכוש את הנכס. בהמשך לכך ציין בא כוח הקונים כי אכן מתקיים משא ומתן במטרה "לפתור את הדברים". אולם – כך הוא טען – כל עוד הדברים לא סוכמו באופן סופי אין מקום לאפשר את המשך הבנייה. בתום הדיון הסכימו הצדדים כי הבקשה לבזיון תתקבל באופן כזה שיוטל על אחיהן של המוכרות קנס בסך 1,000 ש"ח או יום מאסר תמורתו עבור כל יום בו הוא ימשיך בבנייה. עוד קודם לכן, ביום 6.7.2025 הגישו המוכרות בתביעה לביטול הסכם הפשרה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. זאת, בהתבסס על אישור המצאה שהוגש לבית המשפט. ביום 7.7.2025 דחה בית המשפט קמא את הבקשה, תוך שהבהיר כי לאור מלחמת "עם כלביא" – המועד להגשת כתב ההגנה נדחה. ביום 14.7.2025 הוגשה בקשה נוספת למתן פסק דין בהיעדר הגנה, ומשלא ניתנה החלטה בבקשה זו – ביום 20.7.2025 הוגשה עוד בקשה. ביום 22.7.2025 הורה בית משפט קמא למוכרות להגיש פסיקתה לחתימה תוך פרק זמן של 10 ימים. עוד באותו יום הגישו המוכרות נוסח פסיקתה לחתימה ולפיו הסכם הפשרה מבוטל והקונים חייבים בהוצאותיהן ובשכר טרחת עורך דינן. ביום 27.7.2025 אישר בית משפט קמא (כב' השופט כנעאן) את הפסיקתה אולם הפחית את סכום ההוצאות הנקוב (להלן: פסק הדין). ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור ביום 11.8.2025 הגישו הקונים בקשה לביטול פסק הדין (להלן: הבקשה לביטול פסק דין או הבקשה לביטול). הם טענו כי הואיל ונוהל בין הצדדים משא ומתן בדבר רכישת הזכויות בנכס בהתאם למתווה שנקבע בהסכם הפשרה, שאף הגיע לשלבים מתקדמים – הם סברו שאינם נדרשים להגיש כתב הגנה בתביעה לביטול הסכם הפשרה. לגרסתם, זו הייתה גם הסיבה לכך שהם לא ביקשו כי המוכרים יגישו כתב הגנה בתביעה שהוגשה נגדם – למתן צו מניעה. עוד נטען בבקשה כי רק בחודש אוגוסט גילו הקונים באקראי – באמצעות צד שלישי – כי בתביעה לביטול הסכם הפשרה התקבל פסק דין בהיעדר הגנה. הקונים טענו כי סיכויי ההגנה גבוהים, משום שמדובר בתביעה שנועדה לבטל את הסכם הפשרה בתביעה לביטול המכר, בהליך שהמוכרות היו מיוצגות בו וקיבל תוקף של פסק דין. נטען כי טענותיהן של המוכרות מופנות לבא כוחן – ובשל כך הוא אף צד נדרש בהליך. עוד צוין כי לבקשה לא צורף תצהיר הואיל והיא נסמכת על מסמכים ועל עובדות שבידיעת בא כוחם של הקונים אשר חתם על הבקשה. המוכרות התנגדו לבקשה. בין היתר נטען בתגובתן כי הן אינן צד לכל השתלשלות העניינים, לרבות למשא ומתן בדבר רכישת הנכס, וכי אחיהן פעל בעניין זה שלא על דעתן ובניגוד לאינטרסים שלהן. ביום 11.9.2025 התקיים דיון בבקשה לביטול פסק דין. בתשובה לשאלות בית המשפט, הבהיר בא כוח הקונים כי לא היה צורך בצירוף תצהיר בתמיכה לבקשה שכן העובדות שצוינו בה הן בידיעתו האישית. בכל הנוגע לפירוט סיכויי ההגנה, הוא הבהיר כי הם פורטו די הצורך בשים לב לכך שמדובר בתביעה חסרת סיכוי שיש לסלקה על הסף. בתום הדיון החליט בית המשפט קמא (כב' השופט כנעאן) לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. בהחלטתו שם בית המשפט דגש על כך שהבקשה לביטול פסק דין לא נתמכה בתצהיר וכי הקונים לא הרימו משום כך את הנטל המוטל עליהם. זאת, בפרט כאשר בא כוח המוכרות הכחיש את העובדות שצוינו בבקשה. עוד צוין כי אף אם אכן התקיים משא ומתן כטענת הקונים, מן הראוי היה שתוגש בקשת ארכה לבית המשפט או הודעה מתאימה. בית המשפט הוסיף כי בבקשה לא פורטו טענות ההגנה הנטענות כלפי התביעה לביטול הסכם הפשרה, למעט הטענה כי לא צורף להליך. בהקשר זה צוין כי הפסיקה קובעת שתנאי מרכזי בבקשה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה הוא הוכחת סיכויי הגנה, ולמרות זאת הקונים לא טענו באופן ראוי בעניין זה ולא הגישו תצהיר המפרט את טענות ההגנה שלהם. נימוק נוסף אליו התייחס בית המשפט הוא שלא ייגרם כל נזק לקונים מביטול הסכם הפשרה. זאת משום שהם עדיין רשומים כבעלי הנכס וממילא יהיה על המוכרות להגיש תביעה חדשה אם הן יהיו מעוניינות לבטל רישום זה. נוכח האמור דחה בית משפט קמא את הבקשה תוך פסיקת הוצאות נוספות לחובת הקונים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים הקונים – הם המבקשים בהליך שלפניי – טענו כי המחדל באי הגשת כתב הגנה נבע מסברתם לפיה מתנהל משא ומתן בין הצדדים על בסיס הסכם הפשרה. לשיטתם, אין מדובר בזלזול בהליך השיפוטי או ברשלנות, אלא בטעות בתום לב אשר אינה מצדיקה פגיעה כה משמעותית בזכות הגישה לערכאות. עוד טענו הקונים כי לא היה צורך בצירוף תצהיר לתמיכה בבקשה לביטול פסק הדין, שכן קיומו של המשא ומתן עלה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבקשה לביזיון אשר צורף כנספח לבקשה לביטול פסק דין. לשיטת הקונים, שילוב מסמך זה עם ידיעתו האישית של בא כוח הקונים אשר היה חתום על הבקשה לביטול פסק דין – מייתר את הצורך בתצהיר. באשר לסיכויי ההגנה, הקונים טוענים כי על מנת לעמוד בתנאי זה די להראות הגנה לכאורית, כזו שאינה בבחינת הגנת בדים. הודגש כי בהתאם להלכה הפסוקה, פסק דין שאישר הסכם פשרה יבוטל רק במקרים חריגים, כאשר המבקש לעשות כן ניצב בפני משוכה גבוהה מאוד. הקונים מצביעים על כך שטענו בבקשתם כי המוכרות היו מיוצגות בחתימה על הסכם הפשרה וכי טענותיהן מופנות למעשה לבא כוחן. לשיטתם די בנימוקים אלה על מנת לעמוד בתנאי פירוט סיכויי ההגנה. הקונים אף טענו כנגד קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא ייגרם להם נזק מהותרת פסק הדין המבטל את הסכם הפשרה על כנו. לשיטתם, הסכם הפשרה נחתם רק כ-4 שנים לאחר הגשת התביעה לביטול המכר, ואם הוא יבוטל יהיה עליהם להשקיע פעם נוספת את המשאבים והזמן שהושקעו בתביעה זו. עוד הודגש כי הנכס מוחזק עדיין בידי המוכרות, וזאת בניגוד להסכם המכר ולרישום במרשם המקרקעין. האינטרס הציבורי הכללי מצדיק שלא להותיר את פסק הדין המבטל את הסכם הפשרה על כנו בשל בזבוז המשאבים השיפוטיים בניהול הליך חדש שעניינו ביטול המכר. לחלופין נטען כי אף אם צדק בית המשפט בדחייתו את בקשת הביטול, היה עליו להורות על חידוש ההליכים בתביעה לביטול המכר מהנקודה בה הם הסתיימו – ערב דיון ההוכחות; זאת חלף מתן האפשרות למוכרות להגיש תביעה חדשה. המשיבות מצדן סומכות את ידיהן על החלטתו של בית משפט קמא. הן מדגישות כי הקונים ידעו על אודות התביעה לביטול הסכם הפשרה, ולמרות זאת לא הגישו כתב הגנה או בקשה לארכה להגשתו. נטען כי הקונים לא צירפו תצהיר לתמיכה בבקשתם, אף שנטענו בה טענות עובדתיות; וכי הם לא העלו כל טענה בעניין סיכויי ההגנה שלהם. על כן לעמדתם לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא. עוד טוענות המשיבות כי הרישום במרשם המקרקעין נעשה תוך מרמה, ותביעתן החדשה לביטול הרישום היא תביעה מוצדקת בה הועלו טענות חדשות שדינן להתברר. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיובהר, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל, בכפוף לאמור להלן. תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין או התקנות) קובעת כי כאשר נתבע אינו מגיש כתב הגנה במועד שנקבע, רשאי בית המשפט ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד – כלומר ליתן פסק דין בהיעדר הגנה. תקנה 131 לתקנות משלימה וקובעת כי כשניתנת החלטה במעמד צד אחד, לרבות פסק דין בהיעדר הגנה, בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה רשאי להגיש בקשת ביטול ו"רשאי בית המשפט לבטלה בתנאים שייראו לו". מקובל להבחין בין שתי עילות שונות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה. העילה הראשונה היא ביטול פסק הדין "מחמת הצדק" – זאת, כאשר נפל בו פגם דיוני היורד לשורשו של ההליך, כגון כשכתב התביעה לא הומצא כדין לנתבע. במקרה כזה אין שיקול דעת לבית המשפט, ועליו לבטל את פסק הדין מבלי שהוא נדרש לבחון את טענות ההגנה של הנתבע ולהעריך את משקלן (רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 (2.6.2015); רע"א 8570/21 אבועזיז נ' אפרים, פסקה 8 (27.12.2021)). העילה השנייה היא ביטול לפי שיקול דעתו של בית המשפט, וזאת במקרים בהם לא נפל פגם היורד לשורשו של ההליך. במקרה כזה, לצורך הבחינה האם לבטל את פסק הדין, על בית המשפט להביא בחשבון שני שיקולים – את הסיבה למחדל בגינו לא הוגש כתב ההגנה במועד; ואת סיכויי ההצלחה של הגנת המבקש אם יבוטל פסק הדין. בין שיקולים אלה קיים יחס של "מקבילית כוחות" (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, מז(4) 133, 139 (1993); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 425 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). מבין השיקולים הללו, השיקול השני שעניינו הסיכוי שטענות ההגנה יתקבלו – הוא בעל המשקל הרב יותר (ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי, פסקה 10 (15.12.2010); רע"א 8940/05 חממי נ' חדאד, פסקה ו (13.12.2005)). זאת, בשל מעמדה של זכות הגישה לערכאות ולאור העובדה שדחיית בקשה לביטול פסק דין בהיעדר הגנה חוסמת את דרכו של הנתבע לטעון להגנתו ומונעת ממנו את יומו בבית המשפט. 18. השיקול השני הוא תוצר של איזון בין אינטרס היעילות לבין זכותו של הנתבע לגישה לערכאות. מחד גיסא, בית המשפט צריך להימנע מ"הקמה לתחייה" של הליך שסביר מאוד להניח שאם יתנהל – תוצאתו תהיה זהה, משום שבסופו של דבר יידחו טענות ההגנה (בן-נון וחבקין, בעמ' 425). מנגד, על בית המשפט להימנע גם מדחיית בקשתו של נתבע לביטול פסק דין בנסיבות בהן עומדות לו טענות הגנה שעשויות להתקבל. דחייה כאמור תשלול מהנתבע לחלוטין את ההזדמנות להעלות את טענותיו (זאת, בניגוד לתובע שאם בית המשפט מוחק את תביעתו הוא רשאי לשוב ולהגישה). לכן, הרף בו נדרש המבקש לעמוד אינו גבוה ודי אם הוא יוכיח קיומה של הגנה לכאורית - כל עוד הטעם למחדל בהגשת כתב ההגנה אינו נובע מזלזול מופגן בבית המשפט. לאור האמור, נוטים בתי המשפט - כאשר יש לנתבע טענת הגנה ראויה להישמע - לקבל את בקשתו לביטול פסק דין תוך שימוש בסנקציה מידתית יותר, כגון השתת הוצאות שיפצו את התובע על המחדל שבהתנהלות הנתבע (ע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה, פסקה 12 (27.11.2014); רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקה 11 (22.5.2012)). מובן כי אין פירוש הדבר שיש להיעתר לבקשות אלה באופן אוטומטי, אלא יש מקום לבחון כל מקרה בהתאם למכלול נסיבותיו (רע"א 6730/22 נתניהו נ' אלקלעי, פסקה 10 (16.11.2022)). לסיכום, בית המשפט נדרש לבחון את הטעם למחדל שבאי הגשת כתב ההגנה. אם הוא נובע מפגם דיוני שאינו באחריות הנתבע, יבוטל פסק הדין בלא כל בחינה של טענות ההגנה, ב"ביטול מחמת הצדק". לעומת זאת, כשמדובר בפגם שהוא באחריות הנתבע הביטול הוא בשיקול דעת, ובית המשפט יבחן את טענות ההגנה שהנתבע מבקש להעלות, כמו גם את הסיבה למחדל. ככל שיש לנתבע טענות הראויות להתברר שאינן טענות סרק, ואם יש טעם למחדלו שאינו עולה כדי זלזול בבית המשפט – הנטייה תהיה לבטל את פסק הדין כדי לאפשר לנתבע לקבל את יומו בבית המשפט. מן הכלל אל הפרט בענייננו, הביטול אינו מתבקש מחובת הצדק אלא לפי שיקול דעת בית המשפט, ויש לבחון לכן את הסיבה למחדל ואת סיכויי ההגנה – שהם כאמור השיקול בעל המשקל הרב יותר. סיכויי ההגנה – בית משפט קמא ציין כי הקונים לא פירטו מהם סיכויי ההגנה הנטענים כלפי התביעה לביטול הסכם הפשרה, מלבד הטענה לפיה בא כוח המוכרות לא צורף כנתבע בהליך על אף היותו צד דרוש. עוד צוין כי הקונים אף לא הגישו תצהיר המפרט את טענות ההגנה, וגם בשל כך היה מקום לדחות את הבקשה לביטול פסק דין. כפי שיובהר, אני סבורה כי המסקנה ממכלול החומר שלפניי היא כי הגנת הקונים אינה הגנת בדים, ולכן יש לבררה לגופה. תביעת המוכרות היא כאמור תביעה לביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בנסיבות כאלה, הנטל המוטל על מי שמבקש לעשות כן הוא נטל לא קל - אם תתברר התביעה, יהיה על המוכרות להוכיח את טענותיהן בדבר קיומם של פגמים בהסכם הפשרה. טענות כאלה נבחנות על ידי בתי המשפט בזהירות יתרה, כאשר ככלל בית המשפט ייטה לכבד הסכמי פשרה שניתן להם תוקף של פסק דין ולא לבטלם (ראו רע"א 35964-01-25 פלוני נ' פלוני, פסקה 24 (12.3.2025) וההפניות שם). טענות הקונים בהקשר זה הן בעיקרן טענות משפטיות, ולכן גם בהנחה שהם היו יכולים להרחיב את האמור בהקשר זה בבקשתם לביטול פסק דין, אין בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה. יתרה מזאת, הקושי הקיים בתביעת המוכרות עולה מטענותיהן שלהן. עיון בתביעה לביטול הסכם הפשרה מעלה כי היא מתמקדת ביחסים בין המוכרות לבין בא כוחן, כאשר לגישתן בא כוחן הוא שלחץ עליהן לחתום על הסכם הפשרה – הסכם אשר אינו משקף את המנדט שהן נתנו לו. טענותיהן של המוכרות אינן מופנות אפוא כלפי הקונים, ועניין זה מגביר את הקושי שיהיה להן להוכיח את טענתן לפיה הסכם הפשרה הוא בר ביטול כלפיהם. סיכומה של נקודה זו – מבחינת הערכת סיכויי ההגנה, אין מדובר בהגנת בדים וניתן להסיק זאת ממכלול החומר בתיק בית המשפט, ובכלל זה הטענות המועלות בתביעה לביטול הסכם הפשרה. הסיבה למחדל – כאמור, כאשר הנתבע מעלה טענות הגנה הראויות להתברר, יש לבחון האם יש טעם למחדלו או שמא מדובר במחדל הנובע מזלזול שלו בבית המשפט (רע"א 7127/22 אלחי נ' מנסור, פסקה 19 (29.1.2023) (להלן: עניין אלחי)). אם אין מדובר בזלזול בבית המשפט, הנטייה היא כאמור להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין תוך חיוב המבקש בהוצאות. במקרה דנן טענו הקונים כי הם לא הגישו את כתב ההגנה מאחר שבין הצדדים התנהל משא ומתן לרכישת הנכס על ידי אחיהן של המוכרות. לשיטתם, פירוש הדבר כי הם לא זלזלו בהליך המשפטי אלא שמחדלם נבע מהבנה (אף אם שגויה) שלהם כי הם אינם חייבים להגיש את כתב ההגנה. אכן, הקונים לא תמכו את גרסתם בהקשר זה בתצהיר – והם לא עשו כן לאחר שהמוכרות העלו טענה ביחס לכך; וגם לא לאחר שבית המשפט ביקר את התנהלותם הדיונית בנושא זה. יחד עם זאת, מאחר שקיומו של משא ומתן נובע מפרוטוקול הדיון בבקשה לביזיון; ומאחר שאי הגשת כתב הגנה משום שמתנהל משא ומתן אינה יכולה להיחשב כזלזול בהליך המשפטי – אינני סבורה כי יש לדחות את בקשתם של הקונים רק בשל העדרו של תצהיר התומך בבקשתם. בשולי הדברים יצוין כי בית משפט קמא נימק את החלטתו גם בכך שאף אם פסק הדין ייוותר על כנו – הדבר לא יגרום לנזק לקונים. ואולם לטעמי, ביטול הסכם פשרה שנחתם בתום שלוש וחצי שנים של ניהול הליך משפטי אינו דבר של מה בכך. הסכם הפשרה סיים מחלוקת ארוכה בין הצדדים, ויצר ודאות מבחינת הקונים ביחס להשלמת עסקת המכר בה הם התקשרו. ניהול הליך משפטי כרוך כמובן בהשקעת משאבים לא מבוטלת (בכסף ובזמן), ולכן לא ניתן לקבוע כי הסגת ההליך לתחילתו לא תגרום לקונים לנזק רק מאחר שהנכס רשום על שמם. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק הדין. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שהקונים לא הגישו כתב הגנה במועד ואף לא ביקשו ארכה להגשתו; וכי הם אף לא תמכו את בקשתם לביטול פסק הדין בתצהיר. בשל כל אלה יש להתנות את ביטול פסק הדין בפסיקת הוצאות כנגדם. פסק הדין בהיעדר הגנה שניתן כנגד הקונים יבוטל אפוא, בכפוף לכך שהקונים ישלמו למוכרות תוך 30 יום מהיום הוצאות בסך 7,500 ש"ח (בנוסף להוצאות בהן חויבו הקונים בפסק דינו של בית משפט קמא מיום 27.7.2025 ובהחלטתו של בית המשפט מיום 11.9.2025). לא ישולמו ההוצאות במועד – יעמוד פסק הדין על כנו. סוף דבר: דין הערעור להתקבל בהתאם לאמור בפסקה 23 לעיל. לאור התוצאה שלעיל, לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ו (17 נובמבר 2025). רות רונן שופטת