מדינת ישראל נ. תומא זהראן

פסק-דין בתיק ע"פ 2208/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2208/04 ע"פ 2569/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת בע"פ 2208/04 והמשיבה בע"פ 2569/04: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 2208/04: המערערים בע"פ 2569/04: תומא זהראן 1. בשארה זהראן 2. תומא זהראן ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 25.1.04, בתיק פ' 245/01, שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' פיזם, ש' שטמר, ר' שפירא תאריך הישיבה: י"ב בחשוון תשס"ו (14.11.2005) בשם המערערת בע"פ 2208/04 והמשיבה בע"פ 2569/04: עו"ד רחל מטר בשם המשיב בע"פ 2208/04 והמערערים בע"פ 2569/04: בשם שירות המבחן: עו"ד משה גלעד, עו"ד יונתן דדון גב' אסנת חמו פסק-דין השופט א' א' לוי: האישום 1. המערערים הובאו לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, באשמת ביצוען של עבירות אונס, מעשים מגונים וניסיון למעשה מגונה. נטען, כי קורבנן של העבירות היתה קטינה, ילידת שנת 1989 (להלן: "המתלוננת"), שמסלול הליכתה מביתה לבית הספר בו למדה עבר ליד חנות בה הועסקו המערערים. כתב האישום עוסק במספר אישומים שיפורטו להלן: בסוף שנת 2000 או ראשית 2001, נוצרה היכרות בין המערערים למתלוננת, ובאחד הימים היא ישבה עם מערער 1 (להלן: "בשארה") בחדר מדרגות בסמוך לבית העסק. נטען, כי במעמד זה ניסה המערער לגעת בשדיה של המתלוננת, אשר דחתה אותו ונמלטה מהמקום. בחודש מאי 2001 פגשה המתלוננת בדרכה את מערער 2 (להלן: "תומא"), שבאמתלא שהוא מבקש לשוחח עימה, אחז בידה ומשך אותה לחדר מדרגות שם הפשיטה מחולצתה וחזייתה, ובהמשך ליטף את פלג גופה העליון. לאחר זאת הוא ניסה להוריד את מכנסיה של המתלוננת, ואף הפשיל את מכנסיו ותחתוניו תוך שהוא אומר למתלוננת שהוא "רוצה להכניס לה", וכי אם תצעק יהרוג אותה. לאחר שתומא הגיע לסיפוקו, הוא התיר למתלוננת להמשיך בדרכה. בחודש מאי 2001 התרחש אירוע נוסף והפעם היה מעורב בו בשארה. נטען, כי הוא הצמיד את המתלוננת לגופו הפשיט אותה מבגדיה, ליטף את גופה, החדיר אצבע לאיבר מינה עד שדיממה, וכן אילץ אותה לגעת באיבר מינו ולאונן לו עד שבא על סיפוקו. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 2. המשיבים כפרו במעשים שיוחסו להם, והואיל וכפירה זו לא עלתה בקנה אחד עם הודאות שנרשמו מפיהם במהלך חקירתם, הם הוסיפו וטענו כי הודאותיהם הוצאו מהם שלא מרצונם החופשי, ובעקבות לחץ שהופעל עליהם. המערערים טענו עוד כי לא ידעו את גילה האמיתי של המתלוננת, וסברו שהיא בת 16 או 17. את כל אלה דחה בית המשפט המחוזי, שקבע כי הודאות המערערים נגבו מהם כדין, ותוכנן מחזק את גרסת המתלוננת. זאת ועוד, בפני בית המשפט העידו עדות נוספות אשר היו במגע קרוב עם המתלוננת אותה עת – פסיכולוגית חינוכית, יועצת חינוכית של בית הספר, המחנכת של המתלוננת – וכולן תארו את מצבה הנפשי הקשה ואת השינוי הדרסטי שחל בהתנהגותה בעקבות המעשים שבוצעו בה. בנוסף לכך, העידה בפני בית המשפט אחותה של המתלוננת – העדה ט' – שלאחר ששמעה מפי המתלוננת את אשר עוללו לה המערערים, היא פנתה לבשארה והוכיחה אותו על מעשיו, וזה לא הכחיש את ביצועם. מאידך, גרסתו של תומא הייתה שלא עשה דבר. עדותה של ט' זכתה לאמונו של בית המשפט, שהוסיף ואמר (ראו עמ' 7 להכרעת הדין), כי "לו רצתה לבוא בעלילה יכולה הייתה לומר כי שני הנאשמים הודו בפניה על מעשיהם במתלוננת". דרך נוספת שסייעה לבית המשפט לגבש את התרשמותו ממהימנות המתלוננת, הייתה קלטת שבה תועדה חקירתה על ידי חוקרי הילדים. לנוכח כל אלה סיכם סגן-הנשיא ח' פיזם את חוות דעתו באומרו: "לאחר צפייה של שעות בקלטת המתייחסת לעדותה של המתלוננת בפני חוקרי הילדים ... ולאור התרשמותי מהערכתה החיובית של חוקרת הילדים, שהאמינה למתלוננת, ובהתחשב בראיות האחרות שפרטתי, אשר תומכים בגרסת המתלוננת, וכן בהסתמך על הודיית הנאשמים בחקירתם במשטרה, לא נותר אצלי ספק שהנאשמים ביצעו מעשים מגונים במתלוננת, וכי נעשה ניסיון על ידי בשארה לאנוס את המתלוננת" (עמ' 14 להכרעת הדין). סגן הנשיא היה ער לכך שלבשארה יוחסה עבירה מוגמרת של אינוס, והוא הציע להרשיעו ב"ניסיון" לעבור עבירה זו, לאחר שהגיע למסקנה כי "ממצאי התעודה הרפואית מעוררים ספק באשר לאתר שבו 'חיטט' בשארה בגופה התחתון של המתלוננת. יתכן שהוא פגע באזור סמוך לאיבר מינה, ולכן התעורר ספק אם הייתה חדירה של אצבעו של בשארה לאיבר מינה של המתלוננת. אולי מחמת הטראומה, 'העצימה' המתלוננת את תחושתה ואת תלונתה" (עמ' 12 להכרעת הדין). לספק זה לא היו שותפים שני חברי המותב האחרים, השופטת ש' שטמר ור' שפירא, בעיקר משום שגרסת המתלוננת אומתה בדברים שנרשמו מפיו של בשארה עצמו ("עוד משהו שאני עשיתי אני הכנסתי לה אצבע סתם בחור איפה שהיא עושה פיפי קוראים לזה כוס, אבל לא שמתי את הצבע שלי בכוס שלה עמוק וזה כל מה שעשיתי" (ההודעה ת/8). גם השופט ר' שפירא התרשם כי עדותה של המתלוננת ראויה לאמון, הואיל והיא נתמכה בראיות סיוע - תגובות אופייניות לקורבנות של עבירות מין. עם זאת, המליץ השופט שפירא להימנע מהרשעתו של בשארה במעשה המגונה המיוחס לו בסעיף 4 של עובדות כתב האישום (העבירה הראשונה על פי סדר האירועים). לעניין זה אמר השופט כי "אף שגרסת המתלוננת אמינה עלי ... סבור אני כי בכל הנוגע לעבירה זו יש לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק. גרסת המתלוננת בעניין אירוע זה לא הייתה ברורה. מועד האירוע לא היה זכור לה. אצל חוקרי הילדים דיברה על ניסיון שלא צלח ... ורק בהמשך הוסיפה וטענה כי הייתה זו נגיעה בחזה". לאותו ספק שהטריד את השופט שפירא לא היו שותפים שני חברי המותב האחרים, ולפיכך, הורשע בשארה בסופו של יום בעבירות של מעשה מגונה, אונס וניסיון למעשה מגונה. תומא הורשע בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין (מעשה מגונה שלא בנסיבות המנויות בסעיף 345 לחוק העונשין), ואף שעתירת המשיבה הייתה להרשיעו בעבירה לפי סעיף 348(ב), בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק (מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים). בעקבות ההרשעה נגזרו לבשארה 6 שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. לתומא נגזרו 3 שנות מאסר, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסך 20,000 ש"ח. נימוקי הערעורים 3. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי משיגים בפנינו שני הצדדים. המדינה סבורה כי הערכאה הראשונה שגתה כאשר לא הרשיעה את תומא במעשה המגונה שיוחס לו בנסיבותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק, אף שעל פי ממצאו של בית המשפט עצמו, ידע תומא כי המתלוננת טרם הגיעה לגיל 16 (ע"פ 2208/04). מנגד, סבורים המערערים כי נכון היה לזכותם מהעבירות שיוחסו להם, ולו מחמת הספק. לחלופין, מלינים המערערים כנגד חומרת העונש שהושת עליהם (ע"פ 2569/04). 4. באשר לערעור כנגד ההרשעה, טען בא-כוחם המלומד של המערערים, עו"ד מ' גלעד, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להתיר את הגשת אמרותיהם של המערערים בעת חקירתם כראיות קבילות. כן נטען, כי נכון היה לאמץ את מסקנתו של השופט שפירא בכל הנוגע לזיכוי בשארה מהמעשה המגונה שיוחס לו בסעיף 4 של עובדות כתב האישום. ועוד נטען, כי לא היה מקום להתבסס על מצבה הנפשי של המתלוננת כראיה מסייעת, הואיל ואפשר שהדבר נגרם בעטיו של מבנה אישיותה או בעטיים של משברים שחוותה בתא המשפחתי. באשר לעונש נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערים. לעניין זה היפנה בא-כוחם של המערערים לגילו הצעיר של בשארה, לעברו הנקי, לכך שחומרתה של עבירת האינוס בה הורשע פחותה, וכן למעצר הבית הממושך בו שהה. באשר לתומא נטען, כי לא היה מקום להשית עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק, צעד בו נוקט בית המשפט רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן. כמו כן היפנה בא-כוחם המלומד של המערערים לנסיבותיו האישיות של תומא – שאינו אדם צעיר, נשוי ואב לילדים שפרנסתם מוטלת עליו. דיון 5. נדמה, כי נקודת המוצא לדיון שבפנינו, היא החלטתו של בית-משפט המחוזי בשאלת קבילות הודאותיהם של המערערים אשר נמסרו במהלך חקירתם. הן בשארה והן תומא הכחישו את תוכן ההודאות, וטענו כי הן ניתנו שלא מרצונם החופשי. בשארה טען כי במהלך החקירה נצטווה על-ידי החוקרת להשיב בחיוב לכל שאלה שתופנה אליו, והדרישה לוותה באיום: "נכניס אותך לכלא לכמה שנים ונפרסם את זה בעיתון ונעשה לך פדיחה", וכן נאמר לו "נפגע באבא שלך בפנסיה" (עמודים 207-206 לפרוטוקול). עוד נטען, כי חוקריו של בשארה צעקו עליו ודפקו על קירותיו של חדר החקירות כדי להטיל מורא בלבו. לבסוף, כך נטען, התבקש בשארה לחתום על הודאתו, והוא התפתה לעשות זאת לאחר שהובטח לו כי ישוחרר ויוכל לחזור למקום עבודתו. תומא טען כי במהלך חקירתו הכחיש את ביצוען של העבירות, ובתגובה החלו החוקרים לצעוק ולאיים עליו באומרם: "נהפוך את חייך לגיהנום נהרוס לך את החיים, לא ניתן לך לראות את המשפחה שלך. נכניס אותך להרבה שנים לבית סוהר עם עבריינים". כן נטען כי החוקרים איימו על תומא שאם לא יודה הוא יילקח למה שכונה על ידי המערער כ"מכונת חשמל" (עמוד 256 לפרוטוקול). 6. בפני בית-המשפט המחוזי העידה רס"ר רחל יניב, אשר חקרה את שני המערערים. לגרסתה, מסרו המערערים את הודאותיהם מרצונם החופשי, ומבלי שהושמעו כלפיהם איומים ("אף אחד לא איים עליהם ואף אחד לא פגע אף אחד לא העליב אותם אף אחד לא עשה להם כל דבר רע. כל ההודאות ניתנו מרצונם הטוב והחופשי", עמ' 23 לפרוטוקול הדיון). העדה הוסיפה, כי חקירתו של בשארה לא התקיימה בחדר סגור הנמצא הרחק מעיני הבריות, אלא במחלק הנוער שבו "אין חדרים סגורים ... זה חדרים עם מחיצות שהכל פתוח" (עמ' 22), ללמדך, כי לא ניתן היה להסתיר התנהגות חריגה של החוקרת או של בשארה. תאור דומה ביחס למבנה בו ממוקמים חדרי החקירות של מחלק הנוער, נשמע מפיו של פקד אליעזר מגן, אשר שימש כסגן ראש מחלק הנוער במשטרת חיפה. העד מסר (ראו עמ' 62), כי "מחלק הנוער ... בנוי בצורה של אשנבים, שכל אחד רואה את השני". עד זה נכנס לחדר בו נחקר תומא, ומצא בפניו אדם "לחוץ" ש"בכה טיפה". העד השיב כי התנהגות זו אינה חריגה, והיא מאפיינת נחקרים להם מיוחסות עבירות דומות. העד הוסיף, כי לא שמע את החוקרת מאיימת על תומא, ובאשר לאיום ב"מכות חשמל", השיב מגן: "אין לנו מכות חשמל במחלק הנוער, אנחנו לא מתעסקים עם דברים כאלה" (עמ' 63). בא-כוחם המלומד של המערערים, עו"ד מ' גלעד, חקר ארוכות את השוטרת רחל יניב, ובמיוחד התמקד בטענה שהיא הטיחה בפני שולחיו, ולפיה מצויה בידה קלטת בה תועדו הודאותיהם במהלך שיחתם עם אחותה אל המתלוננת (ראו ת/12 וכן עמוד 24 לפרוטוקול). כאן המקום להזכיר, כי אותה אחות אכן נפגשה עם המערערים עובר למעצרם, ולדבריה התוודה בפניה בשארה כי ביצע את העבירות (ראו עמודים 87-88 לפרוטוקול). עם זאת, במהלך פגישה זו לא נערכה הקלטה כלשהי, ולפיכך, הקלטה כאמור אף לא הייתה בידי החוקרים. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה הודאותיהם של המערערים נמסרו בעקבות איומים ולחץ שהופעלו עליהם, וקבע כי אם הם חשו מצוקה, מקורה בתחושות פנימיות ולא עקב השפעה זרה. באשר לאסטרטגית החקירה בה נקטה החוקרת כלפי המערערים, כאשר סיפרה להם אודות 'הקלטת' המצויה, כביכול, בידיה, נקבע כי מדובר ב"תרגיל חקירתי" לגיטימי, שאין בו כדי לפגום בהודאות שבאו בעקבותיו. 7. המסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה לא הופעלו על המערערים אמצעים פסולים עובר למסירתם הודאותיהם, היא הכרעה בשאלה של עובדה ומהימנות, ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בה. הוכח כי לחוקרים לא היה מניע להפליל את מי שלא חטא, וכי לא הושמעו באוזניהם של המערערים כל אותם איומים שעליהם הם העידו במהלך המשפט. מכאן גם המסקנה, כי התכחשותם של המערערים לתוכנן של האמרות, היא, ככל הנראה, תוצאה של מחשבה שנייה אשר נועדה להקדים להן תרופה ומענה במהלך משפטם. באשר לשאלה אם יש באותו "תרגיל חקירתי" בו נקטה החוקרת רחל יניב, כדי להוות אמצעי פסול ששלל את רצונם החופשי של המערערים, אומר את אלה: ההנחה המונחת ביסוד ההוראה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות, היא כי אין זה מטבעו של אדם כי יודה בנקל בביצוען של עבירות המיוחסות לו. על כן, הודאה שנמסרה במהלך חקירתו, היא בבחינת הודאה 'חשודה', ומשכך הנטל על התביעה להראות מהן הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ולשכנע את בית-המשפט כי זו היתה הודיה "חפשית ומרצון". תכליתה של דרישה זו היא למנוע מצב בו בשל הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולהעמדתם של חשודים לדין, ינקטו נגדם אמצעים פסולים על-ידי אנשי מרות (ע"פ 5614/92 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2), 669, 677). המשמעות שהוענקה בפסיקתו של בית-משפט זה לתיבה "הודיה ... חפשית ומרצון", היא כי הודאה שניתנה בנסיבות בהן למוסר ההודאה לא הייתה אפשרות לבחור אם לעשות שימוש בזכות השתיקה ובחיסיון מפני הפללה עצמית, היא כזו אשר דרישת חופשיות הרצון אינה מתקיימת לגביה (ראו ע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 541). בית-משפט זה דן פעמים רבות בשאלה מהו אמצעי פסול, אשר שימוש בו שולל את חופשיות הרצון של מוסר ההודאה. לא היה חולק כי אמצעים מסוימים – כמו שימוש באלימות פיסית או נפשית כלפי הנחקר וכן איומים לשימוש בכח כאמור – מהווים אמצעים פסולים. אולם, הדיון בסוגיה זו עורר בעבר מחלוקת באשר לשאלת נפקותם של האמצעים הפסולים על ערכה הראיתי של ההודאה, ובייחוד בשאלה אם יש לדרוש קיומו של קשר-סיבתי בין עובדת נקיטתו של האמצעי הפסול, לבין ההשפעה שנודעה לו על הנחקר (ראו ע"פ 168,115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197). כך או כך, להשקפתי, אותה תחבולה בה נקטה החוקרת כלפי המערערים שבפנינו, כאשר הטיחה בהם כי בידיה קלטת בה הם נשמעים מודים בביצוען של העבירות, אף שידעה כי קלטת כזו לא קיימת, אינה נכנסת לגדרה של "טכניקת חקירה פסולה", ומשכך אין לה ולא כלום עם חופשיות הרצון של המערערים בעת שמסרו את הודאותיהם. אכן, "מותר לחוקר לנקוט 'תחבולות' שאינן אסורות על-פי הדין, כי מלחמה נגד פשיעה אף היא בגדר מלחמה, וכידוע 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' (משלי כד, ו [א])" (ע"פ 168,115/82 הנ"ל, בע' 250). ההוראה הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות לא נועדה לשלול את האפשרות כי במהלך החקירה ירתום החוקר ידע שאינו מצוי ברשותו של החשוד, כדי לדובב אותו. אמנם, הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות, אין משמעותו כי "כל האמצעים כשרים". אך גם "אין להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי" (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 340, 352). לנוכח כל האמור, סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לראות בהודאותיהם של המערערים ראיות כשרות, ולהסתמך עליהן בפסיקתו. 8. הנה כי כן, גם אם עלו ספקות ביחס לאישיותה של המתלוננת, שהייתה ילדה ממש בעת האירועים, הודאותיהם של המערערים סילקו כל ספק בשאלת מהימנותה. אלה האחרונים אישרו כי כפו את עצמן על המתלוננת, חרף התנגדותה ומחאותיה, והם הוסיפו ואישרו את ביצועם של כל אחד מהמעשים שיוחסו להם. יתרה מכך, ממהימנותה של המתלוננת יכול היה בית המשפט המחוזי להתרשם גם מתוך צפייה בקלטת החקירה. לעניין זה אוסיף, כי צפיתי אף אני בקלטות החקירה, והתרשמתי כי מדובר בקטינה הנראית מבוגרת מגילה, המשיחה לפי תומה, והתקשיתי לראות בה את מה שמייחסים לה המערערים – קטינה שבדתה מלבה מסכת של עבירות מין מתוך כוונה להפלילם. ואם נותר ספק בעניין זה, די להפנות להידרדרות שחלה במצבה הנפשי של המתלוננת ובתפקודה, כדי לסלק כל ספק שאת הגרסה המפלילה היא לא בדתה מלבה. 9. באשר לערעורה של המדינה, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בעבירה שייחס לתומא. מסקנה זו מתחייבת ממצאו של בית המשפט עצמו בכל הנוגע לידיעת המערערים כי למתלוננת טרם מלאו 16, ובלשון המקור (ראו עמ' 3 ואילך להכרעת-הדין): "כמו כן טענו הנאשמים, כי המתלוננת נראתה להם כבת 16 או 17 שנה, וכי הם לא ידעו את גילה האמיתי. כאן ייאמר, כי בכתב האישום לא יוחסו לנאשמים עבירות מין בקטינה מתחת לגיל 14 שנה, אלא מתחת לגיל 16 שנה ולא שהם ידעו כי היא מתחת לגיל 14 שנה. זאת למרות שעולה מן הראיות כי הנאשמים ידעו, שהמתלוננת מתחת לגיל 14 שנה (ראו ת/8 הודעת בשארה מיום 10.6.01). לעומתו, טען תומא שהמתלוננת אמרה לו שהיא בת 14 שנה, אך, עולה מעדותה של ט' אחותה של המתלוננת ... שהוא לא הופתע כאשר היא אמרה לו שהמתלוננת היא בת 11 שנה." (ההדגשה הוספה). העולה מהאמור הוא, שלא זו בלבד שתומא ידע כי למתלוננת טרם מלוא 16, אלא שבהסתמך על עדותה של ט', בה נתן בית המשפט אמון, אפשר כי ניתן היה לקבוע שהוא ביצע את המעשה המגונה שיוחס לו אף בנסיבותיו של סעיף 345(א)(3) לחוק. מקל וחומר שהוכח, בהסתמך על עדותו של תומא עצמו, כי הוא ביצע את העבירה בנסיבותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק. העולה מכך הוא שערעורם של המערערים כנגד הרשעתם נדחה, בעוד שערעור המדינה מתקבל, והרשעתו של תומא תהיה בעבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבותיו של סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. 10. באשר לערעור כנגד העונש – המערערים חטאו בעבירות קשות אותן ביצעו בגופה של קטינה, שהייתה בראשית התבגרותה. אפשר שהמתלוננת לא נמנעה מלשוחח עם המערערים ולא דחתה אותם, אולם מכאן ועד לחירות שנטלו האחרונים לעשות בגופה כרצונם – הדרך ארוכה. מעשים אלה הותירו בנפשה של המתלוננת צלקות, וניסיון החיים מלמד כי צלקות אלו ספק אם הן מגלידות, ולמצער, הן מלוות את הקטין שנים רבות ומשפיעות על התנהגותו גם כאדם בוגר. לכל אלה מצווה היה בית המשפט המחוזי לתת משקל בבואו לגזור את העונש, הן כדי להשיב למערערים כגמולם, וגם כדי להרתיע את הרבים. כך נהג בית המשפט המחוזי, ולא מצאנו כי שגה בתוצאה אליה הגיע. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"א בכסלו תשס"ו (12.12.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04022080_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il