פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2202/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2202/08 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: יבגני פסקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.1.2008 בתפ"ח 1123/06 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיאה השופטת ב' אופיר תום והשופטים מ' סוקולוב ו-י' שנלר תאריך הישיבה: י"ז בטבת תשע"ב (12.1.12) בשם המערער: עו"ד י' שפטל בשם המשיבה: עו"ד י' קורצברג פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב ו-י' שנלר) בתפ"ח 1123/06 מיום 29.1.2008. בהכרעת הדין, שניתנה מפי סגנית הנשיאה השופטת ב' אופיר-תום, הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. על המערער הושת עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועוד חמש שנות מאסר, שירוצו בחופף, בגין עבירת החבלה החמורה. העובדות לפי כתב האישום 1. המערער, יליד 1980, היה חברה של יוליה (אילנה) חרש (להלן: יוליה). בחודש מאי בשנת 2006 ביקשה יוליה לנתק עמו קשר והחלה לצאת לבלות בחברת אחרים, למורת רוחו של המערער. 2. בליל 29.9.2006 יצאה יוליה לבלות בתל-אביב עם חבריה יבגניה שובני (להלן: יבגניה), פאבל זיינלוב (להלן: פאבל) וויאציסלב מוגילבסקי (להלן: המנוח). במהלך הערב התקשר המערער, שיצא אף הוא לבילוי בתל-אביב יחד עם חברו, דימיטרי למשוב (להלן: דימיטרי), לטלפון הנייד של יוליה מספר פעמים, וזאת כדי לברר היכן היא נמצאת. באחת השיחות שוחח המערער עם המנוח, וזה אמר לו כי הם נמצאים במועדון מסויים בתל-אביב. המערער זעם על כך שיוליה נמצאת בחברתם של גברים אחרים ואמר ברוסית לחברו דימיטרי כי הוא מתכוון להכניס סכין ("סונוט' פירו") בגופו של הבחור שמבלה עם יוליה. המערער זימן חברים נוספים למועדון שיוליה אמורה הייתה להיות בו כדי שיסייעו בידו לתקוף את הבחור עמו מבלה יוליה. יוליה, שחששה כי דבר מה נורא עלול לקרות אם המערער יגיע למועדון, ביקשה כי החבורה עמה יצאה לבלות תעזוב את המקום. ואכן, הארבעה נסעו לביתו של פאבל בפתח תקווה ולאחר מכן לביתה של יוליה ברחוב שחל בתל-אביב. בינתיים, הגיע המערער למועדון, אך לא מצא בו את יוליה. 3. ביום 30.9.2006 בשעה 8:00 או בסמוך לכך, לאחר שבילו כל הלילה, דרש המערער מדימיטרי להסיעו לביתה של יוליה. משהגיעו, הציץ המערער דרך התריסים לתוך הדירה ומשהבחין בנוכחים דפק בחוזקה בדלת הכניסה עד שפאבל פתח לו אותה. משנכנס לדירה, תקף המערער את יוליה, שניסתה להתקשר למשטרה, בכך שהכה אותה בפניה. פאבל והמנוח התערבו לטובת יוליה ודרשו מהמערער לעזוב את הדירה. בצאתו לקח עמו המערער סכין שמצא בדירה והחביא אותה על גופו. 4. כשיצאו המערער, פאבל והמנוח לחצר שליד הבית התנהלו חילופי דברים בין הצדדים, במהלכם שלף המערער לפתע את הסכין ונופף בה לעבר פאבל והמנוח. פאבל והמנוח ביקשו מהמערער להניח את הסכין, אך הלה סירב, וניסה לדקור את המנוח שהצליח להתחמק מפגיעת הסכין. בשלב זה חצץ פאבל בין המערער למנוח וביקש מהמערער שיניח את הסכין, אך זה סירב ולכן פאבל התרחק הצידה. תוך כדי נפנופי הסכין פצע המערער את המנוח בכך שחתך אותו מתחת לבית השחי ומשני צידי ידו. 5. סמוך לאחר מכן, בעומדו מול המנוח פנים אל פנים, דקר המערער את המנוח דקירה אחת שחדרה לליבו וגרמה למותו במקום. 6. משהבחין פאבל כי המערער דקר את המנוח, זינק לעברו וניסה להוציא את הסכין מידיו, אך לא הצליח. במהלך המאבק, גרם המערער לפאבל חבלה חמורה בכך שפצע אותו בידו השמאלית; פציעה שהצריכה ניתוח לתפירת הגיד והעצב. 7. נוכח האמור, הואשם המערער ברצח בכוונה תחילה של המנוח ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ביחס למעשיו כלפי פאבל. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי והכרעת הדין 8. בתשובתו לכתב האישום טען המערער, באמצעות מי שהיו סניגוריו באותה עת, כי היה הצד הפאסיבי בעימות וכי עשה מה שעשה כהגנה עצמית. בפועל, ציין בית המשפט המחוזי, בנה המערער את הגנתו בשני נתיבים: באחד טען כי אין בסיס לטענת התביעה כי הוא דקר את המנוח; בשני טען כי כל מה שעשה באירוע שהוביל לדקירת המנוח (להלן: האירוע) נעשה כתגובה לתקיפתו תוך איום על חייו מצדם של פאבל והמנוח, קרי, כהגנה עצמית. בית המשפט המחוזי ציין כי בסופו של דבר הסניגור שייצג את המערער בשלב הסיכומים, אשר החליף את סניגוריו הקודמים, ויתר על טענת ההגנה העצמית וטען רק לעניין קשירת הדקירה למערער. 9. כעדים מטעם התביעה זומנו דימיטרי, שהיה נוכח לצד המערער לאורך ההתרחשות כולה, מלבד השהות בביתה של יוליה; פאבל, חברו של המנוח שהיה נוכח באירוע שהסתיים בדקירה ובאירועים שקדמו לה; עוזי ישי, שכנה של יוליה, שצפה באירוע שנסתיים בדקירה מחלון ביתו; וכן יוליה ויבגניה, שלא נכחו בזירת האירוע עת נדקר המנוח, אך ניצבו ברקע ההתרחשויות. להלן תפורט תמצית העדויות. 10. עדותו של דימיטרי. דימיטרי, חברו של המערער, תיאר את יציאתו המשותפת עם המערער בלילה שקדם לאירוע ואת שיחותיו של המערער עם אחת בשם יוליה, אותה תיאר המערער כרעייתו. דימיטרי העיד כי לאחר שנותקה אחת משיחות אלה, אמר לו המערער ששמע קולות של גברים וכי זה גרם לו "להתעצבן טיפה" ולסנן מבין שפתיו ברוסית את המילים "סונוט' פירו" שתרגומן הוא "להכניס נוצה"; ביטוי, שדימיטרי לא הבין את פישרו לדבריו. דימיטרי אישר בעדותו דברים שמסר במשטרה, לפיהם באותו הלילה הביע המערער בפניו חשד כי יוליה מנהלת רומן עם הגבר שנמצא בחברתה באותו הלילה. עוד תיאר דימיטרי שהמערער זימן חברים שיבואו לגבותו וכי אלה תרו אחר יוליה. לפי עדותו של דימיטרי, בבוקר, לאחר שסיימו לבלות, הוא הסיע את המערער לביתה של יוליה. דימיטרי העיד כי המערער יצא מהרכב ואמר לו כי יחזור עוד כמה דקות. לאחר כמה דקות, העיד דימיטרי כי המערער התקשר אליו וביקשו להמתין לו מספר דקות, ותגובתו הייתה "בלי שטויות". דימיטרי לא פירש למה התכוון באמירתו זו. בהמשך, העיד דימיטרי כי ראה את המערער יוצא עם עוד שניים מהבית, ותיאר את השיח שהתנהל ביניהם על "כבוד ונשים". לפתע, כך לפי עדותו של דימיטרי, עלו הטונים ואחד מהבחורים שיצאו עם המערער מהבית החל להכות את המערער שניסה להימלט, אך לא הצליח לעשות כן משום שהשניים זינקו עליו, הפילוהו ארצה ואחד מהם החל להכותו באגרופים בפניו. בשלב זה, תיאר דימיטרי, כיצד המערער התרומם עם סכין שלופה בידו, הרחיק את השניים, נעמד מול המנוח כשהוא מנופף בסכין ופתאום ראה פרץ של דם, ובלשונו: "ואחר כך כאילו שהבנתי שהיה מגע ואחרי כמה שניות התחיל להשפריץ דם" (עמ' 25-24 לפרוטוקול הדיון). כאשר נשאל דימיטרי מהיכן בדיוק הגיעה הסכין לידיו של המערער, אישר שאמר במשטרה שהמערער "עשה תנועת שליפה מהמותן או מאחורי גבו", אך הוא לא יכול לשלול שבפועל הוא הרים את הסכין מהקרקע, מכיוון שלא ראה זאת (עמ' 68 לפרוטוקול הדיון). עוד תיאר דימיטרי בעדותו כיצד נמלטו הוא והמערער מהזירה, את ניסיון ההתקשרות שלו למד"א בעקבות דרישת המערער, את הרגע בו נודע להם מיוליה על פטירת המנוח, את הגעתם לבית מעבידם, דוד, שם שטף המערער את עצמו, החליף את בגדיו והשליך את הסכין ועוד שקית שנשא עמו לפח אשפה. כן העיד דימיטרי כי לאחר שסירב לבקשה מסויימת של המערער, אמר לו האחרון: "החיים יקרים לי אני מקווה שהחיים שלך גם יקרים לך" (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון). בהמשך עדותו ציין כי בעקבות ביטוי זה חש מאויים. כמו-כן העיד דימיטרי על מעצרו בידי המשטרה ועל חקירתו, אשר בתחילתה לא זכר את כל הפרטים נוכח ההלם בו היה שרוי ועקב המחסור בשעות שינה. 11. עדות החוקר מיכאל. בהקשר לביטוי "סונוט' פירו" שאמר המערער לדימיטרי לאחר ששוחח עם יוליה, זומן לעדות מיכאל גנוסוב, חוקר במרחב יפתח שגבה את הודעתו של דימיטרי (להלן: החוקר מיכאל). בעדותו הבהיר החוקר מיכאל, ששפת אימו היא רוסית, כי לביטוי שמשמעותו המילולית היא "להכניס נוצה" משמעות אחת ויחידה בעגה הרוסית, והיא: "להכניס סכין", קרי, "לדקור". כן העיד החוקר מיכאל שקיבל מדימיטרי עצמו הסבר למשמעותו של הביטוי "סונוט' פירו", לפיו מדובר במטבע לשון שפירושה "להכניס סכין". לדברי החוקר מיכאל, במהלך חקירתו ניסה דימיטרי להתעלם ממשמעות זו של הביטוי, וטען כי אפשר שלא הבין את הנאמר או שיש לנאמר משמעות אחרת (עמ' 128 לפרוטוקול הדיון). כמו-כן העיד החוקר מיכאל באשר לרצינות כוונתו של המערער כשאמר את הביטוי הנ"ל, כי "במנטליות הרוסית אין דבר כזה שמישהו אומר בלי להתכוון" (עמ' 129 לפרוטוקול הדיון). 12. עדותו של פאבל. בעדותו סיפר פאבל את השתלשלות העניינים החל מיציאתם המשותפת שלו יחד עם המנוח, יוליה ויבגניה, המשך באירועים שהובילו לדקירה וכלה בדקירת המנוח ובפציעתו. בין היתר, העיד פאבל על השיחות שקיים המערער עם יוליה; שיחות שהתפתחו לריב עד שיוליה לא רצתה לדבר עם המערער. פאבל העיד כי כאשר שהה יחד עם המנוח, יוליה ויבגניה בביתה של יוליה, שמע לפתע את יבגניה צועקת שהיא רואה את המערער מבעד לתריסים בקרבת הדלת. פאבל, לפי עדותו, ביקש מיוליה ויבגניה שיעלו למעלה כדי להבטיח את שלומן. בשלב זה, העיד פאבל, דפק המערער בעוצמה על דלת הבית, עד שחשש שהדלת תישבר. כאשר פתח לו פאבל את הדלת, נכנס המערער לבית ומיד פנה למטבחון ונטל סכין. לפי עדותו של פאבל, המערער דרש לראות את יוליה ופאבל אמר לו כי יוכל לראותה רק אם יניח את הסכין, וכך הוא עשה. המערער, העיד פאבל, עלה לקומת הבית בה שהו יוליה ויבגניה, ופאבל אחריו. שם, לדבריו של פאבל, נקט המערער אלימות כלפי יוליה וכלפיו, ולבסוף היה מוכן לצאת את הבית רק לאחר התערבותו של המנוח ולאחר שפאבל והמנוח הסכימו לדרישתו של המערער להתלוות אליו אל מחוץ לבית. פאבל תיאר בעדותו ויכוח מילולי שכלל גם דחיפות בינו לבין המערער, כאשר בשלב כלשהו שלף המערער את הסכין ודקר את המנוח "פעם אחת, ואחר כך פעם שנייה" (עמ' 134 לפרוטוקול הדיון). כן העיד פאבל על ניסיונו להוציא את הסכין מידיו של המערער לאחר שזה דקר את המנוח; ניסיון שלא צלח ובמהלכו נגרמה לפאבל החבלה החמורה בידו. עוד תיאר פאבל בעדותו כי המערער וחברו נכנסו לרכבם, ניסו לדרוס אותו ואת המנוח ואף הצליחו לדרוס את רגליו של המנוח, וכן תיאר תאונה שאירעה להם תוך כדי ניסיונות אלה. פאבל עמד על כך שאיש לא תקף את המערער עובר לדקירת המנוח על ידו. בחקירתו הנגדית אישר פאבל כי בתחילה סירב לשתף פעולה עם המשטרה וכי רק לאחר שהתאפשר לו לשוחח עם עורך דין התרצה ושיתף פעולה. הוא שלל התגרות במערער וטען כי דווקא ניסו להרגיעו. עוד הבהיר כי לא ראו את הסכין מכיוון שהמערער החביא אותה תחת חולצתו, ובהמשך שלל את הנחות הסניגור כי הוא והמנוח ביקשו "לחסל חשבונות" עם המערער על שהכה את יוליה. כאשר הציג לו הסניגור תמונות בהן נראות חבלות על פניו של המערער (נ/1), התקשה פאבל להסביר את מקורן, וטען כי ייתכן שאלה נגרמו בעקבות התאונה שעברו המערער וחברו עת נמלטו מזירת האירוע. 13. עדותו של עוזי ישי, שכנה של יוליה. בית המשפט המחוזי מצא תמיכה והשלמה לעדותו של פאבל בעדות מפיו של עד אובייקטיבי, הוא שכנה של יוליה, עוזי ישי (להלן: ישי). בעדותו העיד ישי כי צפה במתרחש מחלון ביתו וראה ארבעה אנשים שביניהם התנהל ויכוח מילולי. בסופו של הויכוח המילולי, כך לפי עדותו, באו העימות הפיזי, הדקירה והמוות. בעדותו תיאר ישי ארבעה שהיו מעורבים בתקרית, "זוג מול זוג", כאשר בין המותקף לבין המערער עמד חברו של המותקף שניסה לחצוץ ביניהם מבלי שהיה מגע פיזי בין השניים. לשאלת סניגורו של המערער מדוע בשחזור האירוע התמקד רק בשלושה מעורבים בעוד שבעדותו בבית המשפט ובהודעתו במשטרה תיאר ארבעה מעורבים, ענה ישי כי לחברו של התוקף לא ייחס שום חשיבות. עוד תיאר ישי בעדותו את נפנופי הסכין עובר לדקירת המנוח, את דקירת המנוח וכן את ניסיון חברו של המנוח להוציא מידי התוקף את הסכין לצד נחישותו של התוקף שלא לשמוט את הסכין מידיו. 14. עדותה של יבגניה, חברתה של יוליה. יבגניה העידה על התקשרויותיו הבלתי פוסקות של המערער ליוליה באותו הלילה במטרה לדעת היכן היא נמצאת ועל תגובות חבריה להטרדותיו הטלפוניות. באשר לאירוע בביתה של יוליה העידה יבגניה כי ראתה את המערער מבעד לתריסים ועלתה עם יוליה לקומה העליונה של הבית. עוד העידה יבגניה כי עם כניסתו אל הבית עלה המערער לקומה בה שהו היא ויוליה, ושם כשראה כי יוליה מדברת בטלפון ניסה להוציא את הטלפון מרשותה ואולי אף הכה אותה. בהמשך, לאחר רענון זיכרונה, אישרה יבגניה כי המערער סטר בכוח ליוליה על פניה. לאחר מכן, בתשובה לשאלת הסניגור, אישרה יבגניה כי אמרה במשטרה שהמערער סטר ליוליה, ואולם ביקשה לשנות מגרסתה וטענה כי כיום היא סבורה שהמערער רק שלח ידו כדי להוציא מידי יוליה את הטלפון ולא מעבר לכך. יבגניה, לדבריה, לא הייתה עדה לאירוע הדקירה עצמו, ומשכך לא התייחסה אליו בעדותה. 15. עדותה של יוליה. יוליה העידה כי נפרדה מהמערער לאחר שגילתה שיצא עם אחרת. בהמשך הסבירה יוליה כי אף שנפרדה מהמערער נותרה עמו ביחסי ידידות ובפועל רצתה להביא למצב שבו המערער יקנא לה. כן העידה כי לאחר שנעצר חזרה להיות חברתו. גרסתה של יוליה למאורעות שהובילו את המערער לביתה הייתה שונה בכמה נקודות מגרסתם של יתר העדים. בעדותה סיפרה יוליה כי בילתה עם שלושת האחרים במועדון, ובצאתם משם התקשר אליה המערער, עמו הייתה בקשר על אף פרידתם. לפי עדותה, כששמע כי היא מדברת עם המערער נטל המנוח את הטלפון הנייד מידיה, והודיע למערער שאם הוא רוצה לדבר שיבוא למועדון. בהמשך עדותה סיפרה יוליה כי כאשר נוכחה שכולם שיכורים שיכנעה אותם לעזוב את המקום והם נסעו לביתו של פאבל. כשהיו שם התקשר המערער שוב, אז נטל פאבל את הטלפון הנייד ממנה ואמר למערער שאם הוא מעוניין לדבר שיגיע לפתח תקווה כי לשם התכוונו ללכת. בחקירתה הנגדית אף חידדה ואמרה כי באחת ההתקשרויות של המערער נטל המנוח את הטלפון מידיה ואמר למערער "תבוא לפה, נדבר איתך", כאשר לפי הסברה, אם מישהו "אצל הרוסים" אומר "תבוא ונדבר" כוונתו היא "תבוא ונלך מכות" (עמ' 210-209 ו-213 לפרוטוקול הדיון). באשר לאותו חלק באירוע שהתרחש בביתה של יוליה, העידה יוליה כי בטרם עלה המערער לחדרה הספיקה להתקשר למשטרה ואף מסרה לשוטר את כתובתה. עוד העידה כי המערער לא סטר לה בפניה ואפשר שכאשר ניסה להוציא מידיה את הטלפון "השתפשפה ידה". כמו-כן העידה כי היה זה פאבל שביקש ממנה שלא להתקשר למשטרה מכיוון ש"יש לו איזה שהוא תיק". 16. עדות המערער. בעדותו תיאר המערער את טיבה של מערכת היחסים שהייתה לו עם יוליה והסביר כי על אף שלא עמדה להם האפשרות להינשא כדת משה וישראל ראו עצמם כאילו היו נשואים, ואף רכשו זה לזו טבעות נישואין. המערער העיד כי אף לאחר שנסתיים הקשר ביניהם והוא עבר להתגורר עם חברה חדשה, לא חדלה יוליה מלהתקשר אליו ולנסות לחדש את הקשר. בערב האירוע שוחח המערער עם יבגניה ולמד ממנה כי היא ויוליה מתכוננות לצאת לבילוי משותף. עוד העיד המערער כי בהמשך הערב כאשר שוחח בטלפון עם יוליה עצמה היא נשמעה לו "מסטולית" והוא החל לדאוג לה. המערער העיד כי במהלך הערב הצטרפו אליו חברים נוספים וכי כולם נסעו יחדיו למועדון בתל-אביב. בדרכם, סיפר המערער כי התקשר ליוליה והיא אמרה לו בנרגנות "שילך לשכב עם החברה החדשה שלו" (עמ' 237 לפרוטוקול הדיון). כאשר הגיעו למועדון העיד המערער על הבדיקה הבטחונית אותה עברו, אשר במהלכה נמצאה על גופו של דימיטרי סכין והוא נדרש להחזירה לרכב. לפי עדותו, התקשר המערער ליוליה מספר פעמים נוספות באותו הלילה כדי "לוודא שהכל בסדר איתה", אלא שבאחת הפעמים ענה לו גבר שדיבר עמו באופן לא ברור ו"חוצפני" ואמר לו שיבוא למועדון כדי "לחסל חשבונות" (עמ' 238 לפרוטוקול הדיון). בהתייחס לאמירתו ברוסית שמשמעותה המילולית היא "להכניס נוצה" העיד המערער כי הדברים נאמרו בהקשר אחר, בשיחה עם מכר בשם בבאי, אשר סיפר לו על מהומות שהיו ברחוב אלנבי. באשר לאותו חלק באירוע שהתרחש בביתה של יוליה וקדם לדקירה, העיד המערער כי הוא הגיע לבית כדי לברר שיוליה בסדר. לפי עדותו, לאחר שדפק על דלת הבית נפתחה הדלת והוא חטף בפניו אגרוף מן הבחור שהתייצב מולו. המערער העיד כי נכנס לבית ועלה לקומה העליונה שם מצא את יוליה ויבגניה, ומשך מידה של יוליה את הטלפון. המערער לא ידע להשיב לבית המשפט מדוע משך את הטלפון מידה של יוליה. עם זאת סיפר המערער כי כבר באותה עת נקטו פאבל והמנוח באלימות נגדו וכי הוא התקשר לדימיטרי וביקש ממנו להכין את הרכב לצורך הימלטות, זאת מפני שנוכח לדעת שהדברים אינם מתפתחים בכיוון טוב. בהמשך העיד המערער כי כאשר יצא מן הבית ופנה לכיוון הרכב כבר עמדו פאבל והמנוח בדרכו והחלו להכותו. במהלכה של הקטטה, העיד המערער, כי נפל לרצפה תוך שהשניים מכים אותו באגרופים ובבעיטות. המערער העיד כי לאחר שהצליח להוריד מעליו את פאבל הבחין בסכין מטבח שנשמטה כנראה מיד אחד מתוקפיו והוא הרימה ועשה לדבריו "תנועות הגנה". לבסוף, נמלט לרכבו של דימיטרי, את הסכין זרק לתוך הרכב והשניים נמלטו תוך שהם פוגעים בקטנוע חונה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המערער לא הסביר בעדותו כיצד נדקר המנוח ומי גרם לפציעתו ומדוע לקח עמו המערער את הסכין כאשר נמלט. עוד העיד המערער על ההגעה לביתו של חברם לעבודה, שהמליץ לו לטענתו לזרוק את הבגדים שלבש ושאותם הסיר ואת הסכין לפח אשפה ולא להתקשר למשטרה. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל המערער מדוע לא סיפר את כל האמור בהודעתו במשטרה, ענה כי הדבר נובע מכך שהיה "באטרף". כאשר נשאל מדוע שיקר בהודעותיו ביחס להחלפת בגדיו לאחר האירוע ולטיב יחסיו עם יוליה ומדוע הכחיש את הפגיעה בקטנוע החונה במהלכה של ההימלטות, לא מצא המערער תשובות. לשאלת התובע כיצד זה ייתכן שכתוצאה מנפנוף בסכין נדקר המנוח למוות, השיב המערער כי רק עשה תנועות הגנה וכי אין לו הסבר לדקירה, ולשאלת ההבהרה ענה: "אני לא דקרתי ולא הוצאתי סכין מהגוף של הבן אדם". לבסוף, אף הטעים כי הוא חושב ש"ברגע שהם [פאבל והמנוח – י.ד.] קפצו עלי הוא פגע בסכין בעצמו" (עמ' 304 לפרוטוקול הדיון). עוד נשאל המערער מדוע סיפר בחקירתו במשטרה שפאבל והמנוח תקפוהו כשהם חמושים בסכינים כאשר בעדותו טען כי לא הייתה כל סכין בידי מי מהם, ומדוע סיפר בחקירתו כי נדקר בישבנו. תשובתו לשאלה הראשונה הייתה, כי באותו רגע שתקפו אותו סבר כי צבא שלם תוקף אותו, אך למעשה ראה את הסכין לראשונה כאשר זו נפלה לרצפה. לשאלה השנייה השיב, כי סבר שנדקר בישבנו, אך לאחר מכן התברר לו כי שגה. 17. ממצאי עובדה והערכת העדויות. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המערער עוררה תמיהות לא מעטות על פניה. כך נקבע, כי מעדותו של המערער קשה להבין מדוע הגיע לביתה של יוליה ומדוע גרם לאותה תיגרה אם פניו היו לשלום. עוד קבע בית המשפט כי מאמציו של המערער להרחיק עצמו מהשימוש בביטוי שמשמעו בעגה הרוסית הוא "להכניס סכין" דווקא מעיד על ניסיון לטישטוש הכוונה להתעמת עם חבריה של יוליה, כוונה אשר ליוותה את המערער מראשיתו של הערב. עוד מצא בית המשפט המחוזי סתירות בין ההסברים שנתן המערער לחוקרי המשטרה בעניין הזעקת חבריו בהודעה שנגבתה ממנו (ת/2, בעמ' 31) לבין הסברו לכך בעדותו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאף התיאור שמסר המערער בעדותו באשר לאותו חלק באירוע שהתרחש מחוץ לבית ושהסתיים בדקירתו של המנוח, אינו תואם את יתר העדויות, לרבות לא את עדותו של חברו של המערער, דימיטרי, אשר מכולן מצטיירת תמונת עימות שונה לחלוטין; תמונה בה המערער הוא התוקף ולא המותקף. בית המשפט המחוזי מצא את הסברו של המערער לפיו המנוח נדקר כשנפל על הסכין שהחזיק המערער מוזר מכל הסבריו. הסבר זה קבע בית המשפט המחוזי אינו מתקבל על הדעת ואין הוא מתיישב עם יתר העדויות ועם ההיגיון הבסיסי. לבסוף, אף נקבע כי גרסתו זו של המערער אינה מתיישבת עם חוות הדעת הפתולוגית שמצאה בגופת המנוח שני פצעי חתך. בהקשר זה טען סניגורו של המערער, בהסתמך על חוות הדעת הפתולוגית של פרופ' היס (ת/12), כי המנוח נדקר רק פעם אחת ופצע החתך הנוסף הוא פצע חתך כירורגי כתוצאה מהתערבות הצוותים הרפואיים. בית המשפט דחה טענה זו בציינו כי בחוות דעת מומחה של עמיהוד לייפר מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל (ת/21א), אשר בחן את גופת המנוח בסמוך לאירוע, צויין במפורש שבגופה נמצאו שני פצעי חתך. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי אין חולק כי בגופת המנוח נמצאו בנוסף לשני פצעי החתך פצעי שריטה נוספים. על כן, אף אם היה בית המשפט מקבל את טענתו של המערער בנקודה זו, הרי שאין בכך כדי לשנות את מסקנת בית המשפט בדבר חוסר ההיגיון בעדותו של המערער. כן קבע בית המשפט המחוזי כי טענתו זו של המערער "נראית הזויה שבעתיים, כאשר עולה ממנה שהמנוח קפץ אל סכינו, פעם ועוד פעם". בהמשך הדברים עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמערער לא דיבר אמת לאורך כל הדרך, החל משלב מסירת הודעותיו במשטרה וכלה בשלב בו עמד על דוכן העדים. עדותו והודעותיו של המערער, כך ציין בית המשפט המחוזי, התאפיינו בהסתרת דברים מהותיים, כגון בכל הנוגע להשלכת הסכין ובגדיו המגואלים בדם לפח האשפה, הדקירה שלא הייתה בישבנו, תקיפתו על ידי המנוח וחברו במספר סכינים ובעוד שקרים רבים. בפועל, ביקשה התביעה לסמוך את גירסת אשמתו של המערער על עדויותיהם של פאבל והשכן, עוזי ישי, שהיו עדים ישירים לעימות שהוביל לדקירה. שלוש העדויות האחרות מטעם התביעה לא תרמו מהותית, אף לדעת התביעה, להבנת תמונת ההתרחשות הטראגית. כמו-כן עמד בית המשפט המחוזי על כך שהן דימיטרי, אשר פחד מהמערער, והן יוליה, חברתו של המערער אז והיום, עשו מאמצים ניכרים להרחקת עצמם ולהרחקתו של המערער מזירת האירוע. כך גם לגבי יבגניה, אשר לא נכחה באירוע הדקירה. באשר לפאבל, התרשם בית המשפט המחוזי כי בעדותו הוא ניסה להעמיד תמונה אותנטית של אירועי אותו לילה עד לדקירתו של המנוח ופציעתו שלו על ידי המערער. מדבריו של פאבל, קבע בית המשפט המחוזי, עלה בבירור כי המערער שם לנגד עיניו מטרה של עימות עם יוליה וחבריה על רקע קינאתו לה, וכי הוא שהוביל את האירוע האלים עד לדקירתו הכפולה של המנוח. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער שניסתה לערער את מהימנותו של פאבל נוכח כבישת עדותו בחקירתו הראשונה במשטרה. בית המשפט הפנה להסבריו של פאבל לכך וקבע כי חרף כבישה זמנית זו הייתה עדותו של פאבל עקבית, סדורה ומהימנה. בית המשפט המחוזי מצא גם את עדותו של השכן ישי, מהימנה; זאת בייחוד נוכח היותה עדות הבאה מפי עד חסר פניות שלא היה לו דבר עם מי מהמעורבים בפרשה. בהקשר זה דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההגנה בדבר היעדר מהימנות הנובע מהפער שבין השחזור, בו התמקד ישי בשלושה מעורבים בקטטה, לבין העדות לפני בית המשפט וההודעה שמסר במשטרה, בהן תיאר סיטואציה בה עמדו שניים מול שניים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לטיעון זה משמעות רבה, שכן האדם הרביעי, דימיטרי, אכן לא היה מעורב באירוע באופן משמעותי, והדברים אף עולים מהודעתו של ישי במשטרה. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההגנה שהסתמכה על עדותו של עד ההגנה, שי מדר, אשר ערך מדידות בזירה ומסקנתו הייתה כי ישי לא יכול היה לראות את שהתרחש מתחת לחלון חדרו. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי מסקנתו של מדר אינה יכולה לעמוד מול עדותו המהימנה והמדוייקת של ישי וכי ממילא המדידות נערכו בדירה כשהיא הייתה ריקה ממטלטליו של השכן, ועל כן הן אינן יכולות להתייחס למצב הדברים כהווייתו. 18. טענות הגנה נוספות. בית המשפט המחוזי התייחס לשלוש טענות נוספות שהעלתה ההגנה: באשר לטענה לפיה פאבל ביקש מיוליה שלא להתקשר למשטרה מכיוון שהוא והמנוח התכוונו להכות את המערער, עובדה המסבירה, כך טען המערער, גם מדוע לא שיתף בתחילה פעולה עם השוטרים, קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם גרסה זו הייתה מוכחת, הרי שאין היא סותרת את העובדה המוכחת שהמערער בא לביתה של יוליה ערוך לריב ולמדון; באשר לתמיהות הסניגור בנוגע לנטילת הסכין על ידי המערער בצאתו מן הבית, קבע בית המשפט כי תמיהות אלה לא מתיישבות עם העדויות ובפרט עם עדותו של פאבל וכי הן מבוססות על דברים שהעידה יוליה, חברתו של המערער, אשר לגביה כבר הובהר שהיא מנסה להרחיק את המערער מהסכין ומהדקירה הפטאלית; לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי, אף את טענות ההגנה שהתבססו על ממצאי חוות הדעת הפתולוגית (ת/12) שקבעה כי להב הסכין היה "בעל שפה אחת מושחזת ואחת קהה" בניגוד לעדות המערער שלא נסתרה, לפיה הלהב היה משונן. בית המשפט המחוזי קבע כי דברי המערער בהקשר זה יכולים לדור בכפיפה אחת עם ממצאי הדוח הפתולוגי שקבע כי הסכין הקטלנית הייתה בעלת להב "קוצני", וממילא אין לכך רלבנטיות שכן אף המערער העיד כי המנוח נדקר עת נפל על הסכין שהוחזקה בידו לשם הגנה עצמית. 19. הכרעת בית המשפט המחוזי בעניין התקיימות יסודות עבירת הרצח. לאחר שהכריע בשאלת מהימנות העדים והרכיב את התצרף העובדתי, עבר בית המשפט המחוזי לבחינת התקיימותם של יסודות עבירת הרצח. כוונה תחילה – ראשית דן בית המשפט המחוזי בשאלה האם במקרה דנן הייתה למערער "כוונה להמית" את המנוח. בית המשפט המחוזי קבע כי מעצם השימוש בסכין, ויתר על כן, ממיקומה הרגיש של הדקירה ומחדירתה לעומק גופו של המנוח, חזקה כי כוונת המערער הייתה להמית את המנוח. דברים אלו, קבע בית המשפט המחוזי, מקבלים משנה תוקף נוכח דבריו של המערער לדימיטרי לפיהם בכוונתו "להכניס נוצה", דהיינו – לדקור, את מי שנמצא בחברתה של יוליה. למעלה מכך, ציין בית המשפט המחוזי, כי גם אם הכוונה נתגבשה רק במהלכה של הקטטה, הרי שהשימוש בסכין תוך איום על המנוח ופציעתו ב"זרועות ובבית החזה" בטרם באה הדקירה הפטאלית מלמדים אף הם על "כוונה להמית". היעדר קינטור – בית המשפט המחוזי הבהיר כי אף שאין בפיו של המערער טענת קינטור, שומה על בית המשפט לבחון שמא היה בנסיבות העניין קינטור שהוביל לקטילת חיי הקורבן. עוד הבהיר בית המשפט כי אין הכרח שהקינטור יעשה על ידי מי שהיה הקורבן-המנוח וכי יש לבחון אף אפשרות כי היה קינטור מצד אדם שלישי. משכך, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את התנהגותה של יוליה אותו הערב וקבע כי אין היא עונה להגדרת הקינטור, הן ברמתה והן מבחינת המועד שבו התרחשה, שלא היה בתכוף למעשה הקטילה. עוד הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי כי המסקנה בדבר אי קיומו של קינטור מתחייבת אף מן העובדה שהוכחה כי המערער הוא זה אשר חתר לריב ומדון עם המנוח וחברו. יסוד ההכנה – בית המשפט המחוזי קבע כי בנטילת הסכין ששימשה לדקירת המנוח ממטבח ביתה של יוליה התגבש יסוד ההכנה. יתרה מכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם נלך לפי גרסתו של המערער שטען כי נטל את הסכין שנפלה בעת ההתגוששות עם פאבל והמנוח, הרי שבעצם נטילת הסכין מרצפת ההתגוששות התקיים יסוד ההכנה. 20. הכרעת בית המשפט המחוזי בעניין התקיימות יסודות עבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות. באשר לחבלה החמורה שגרם המערער לפאבל, קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה דנן עצם השימוש בסכין מקים את אותן "נסיבות חמורות" וכי אין ספק שהפצעים אשר נגרמו לפאבל עונים על היסוד של "חבלה חמורה". עוד נקבע כי אף היסוד הנפשי, שבא לידי ביטוי באדישותו של המערער לתוצאת החבלה שגרם לפאבל, התקיים בנסיבות העניין. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הגם שפאבל היה זה שנכנס לעימות עם המערער כשניסה להוציא את הסכין מידו, הרי שמשעה שיצר המערער בהתנהגותו "סיכון ממשי" לגרימת החבלה בעצם תקיפתו של פאבל באמצעות הסכין הוא נושא באחריות לגרימת החבלה החמורה. ניסיונו של פאבל להגן על חברו משקף לדידו של בית המשפט המחוזי התנהגות סבירה וצפויה בנסיבות העניין. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת סניגורו של המערער שניסתה לחתור תחת המסקנה העובדתית לפיה פאבל נדקר באמצעות הסכין המדוברת, באשר היא נסמכה על "ראיה שלילית" שהיא אי-מציאת שרידים מפרופיל ה-DNA של פאבל על הסכין. היעדרה של ראיה שכזו, קבע בית המשפט המחוזי, אין בה כדי ללמד על כך שהאירוע לא התקיים. 21. נוכח האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות הרצח וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כאמור ברישא לפסק הדין. גזר הדין 22. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער את עונש מאסר העולם הקבוע בחוק כעונש חובה בעבירת הרצח, ובנוסף השית עליו עונש של חמש שנות מאסר בפועל בגין עבירת החבלה החמורה. סניגור המערער ביקש כי העונש בגין עבירת החבלה ירוצה בחופף ובא כוח התביעה לא התנגד לכך. משכך, ובהתחשב בנסיבות העניין, קבע בית המשפט המחוזי כי העונש בגין עבירת החבלה ירוצה בחופף לעונש מאסר העולם שהושת על המערער. נימוקי הערעור 23. את טענותיו מיקד בא כוחו של המערער, עו"ד יורם שפטל, בשאלת התקיימותם של יסודות עבירת הרצח – הכוונה להמית, היעדר קינטור ויסוד ההכנה – על רקע השגותיו על התמונה העובדתית שהרכיב בית המשפט המחוזי בפסק דינו. 24. בפתח דבריו הבהיר בא כוח המערער כי הערעור שלפנינו איננו מכוון להביא לזיכויו המלא של המערער כי אם לזיכויו מעבירת הרצח ולהרשעתו תחתיה בעבירת ההריגה. עוד הבהיר בא כוח המערער כי הוא אינו עומד על הטענה כי המנוח "נפל על הסכין" וכי הוא אינו טוען כי הדקירה נעשתה מתוך הגנה עצמית מצדו של המערער. כן הסכים בא כוח המערער כי גרסת המערער בעייתית ובחלקה אינה תואמת את העובדות כמות שהן, אך עם זאת טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא אימץ את גרסתו של המערער במספר נקודות קריטיות שיש בהן כדי להביא לזיכויו מעבירת הרצח, ואלה תפורטנה להלן. 25. ראשית טען בא כוח המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את גרסת המערער לפיה הוא הוכה באגרוף בפניו עת שנכנס לתוך הבית וכי הותקף על ידי פאבל במהלכה של הקטטה שהתפתחה עם יציאת שלושת המעורבים אל מחוץ לבית. לטענת בא כוח המערער, גרסתו זו של המערער נתמכת בראיות אובייקטיביות, ובהן נ/1 שהן תמונות של פניו של המערער אשר צולמו ימים ספורים לאחר האירוע ו-ת/16 שהיא חוות הדעת של ד"ר זייצב שבדק את המערער חמישה ימים לאחר האירוע כשהיה עצור וקבע ממצאים שמתיישבים עם גרסתו של המערער לפיה הותקף על ידי פאבל והמנוח. עוד טען בא כוח המערער בהקשר זה כי שגה בית המשפט בכך שביכר את עדותו של פאבל על פני עדותו של דימיטרי. לטענת בא כוח המערער פאבל הוא חברו מילדות של המנוח והשתתף באופן פעיל בקטטה ומשכך היה לו אינטרס מובהק להטות את עדותו נגד המערער. עוד הדגיש בא כוח המערער בטיעוניו את העובדה שפאבל לא שיתף בתחילה פעולה עם חוקריו, אלא לאחר שנועץ בעורך דין, וכי פאבל ביקש מיוליה שלא תזמין משטרה. לטענת בא כוח המערער, עובדה אחרונה זו תומכת בכך שעוד טרם יציאת שלושת המעורבים מן הבית תכנן פאבל להכות את המערער. מן הצד שני, טען בא כוח המערער, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי החברות בין המערער לדימיטרי פוגעת במהימנות עדותו של האחרון. בהקשר זה טען בא כוח המערער כי כל היכרותם של דימיטרי והמערער היא בת חודש ימים וכי זו הפעם השנייה בלבד שהם יצאו לבילוי משותף. לטענת בא כוח המערער, "אם חברות מטה עדות" אזי היה צריך לקבוע דווקא כי עדותו של פאבל מוטה נגד המערער. חיזוק נוסף לכך שלא ניתן לסמוך על עדותו של פאבל מוצא בא כוח המערער בתיאור שמסר פאבל בעדותו אודות דריסת רגלו של המנוח במהלך הימלטות המערער; אירוע שלא נמצא לו כל עיגון בחומר הראיות ואף עומד בסתירה לחוות הדעת הפתולוגית (ת/12), במסגרתה מצויין כי לא נמצאה פגיעה ברגליו של המנוח. 26. בא כוח המערער משיג גם על ייחוס המהימנות הפחותה לעדותו של דימיטרי. לטענתו, לא היה לדימיטרי מניע אמיתי להתייצב לצד המערער ובשלב העדות לא צריך היה להיות לדימיטרי כל חשש שימנע ממנו מלהעיד את הדברים שראה כהווייתם. יתרה מכך, תוהה בא כוח המערער, אילו חפץ דימיטרי להגן על המערער כקביעת בית המשפט המחוזי, אזי מדוע חשף את אמירתו של המערער שמשמעותה בעגה הרוסית היא "להכניס סכין". לטענת בא כוח המערער יש לייחס חשיבות רבה במיוחד לעדותו של דימיטרי על כך שהמערער דרש ממנו לאחר ההתרחשות האלימה להתקשר למד"א, עובדה שיש בה כדי להשליך על התקיימות יסוד "הכוונה להמית" בעבירת הרצח. 27. מכאן פונה בא כוח המערער לתיאור סתירות בעדותו של השכן ישי. בהקשר זה טען בא כוח המערער כי למרות שפאבל הודה בקיומן של דחיפות בינו לבין המערער ישי העיד כי לא הייתה קטטה ולא היה מגע פיזי בין הצדדים הניצים עובר לדקירה. לטענת בא כוח המערער סתירה זו בדבריו של ישי תואמת את העובדה כי ישי היה עד לחלק מצומצם של האירוע והחל לראות את האירוע בשלב הדקירה בלבד. עוד שב והעלה בא כוח המערער את הטענה לפיה ממיקומו הפיזי של השכן כלל לא התאפשרה צפייה מלאה במהלך האירוע, וזאת הן משום שחזה באירוע מבעד לרשת נגד יתושים שלא ניתן לראות דרכה היטב והן משום שהתוקף, על פי עדותו של ישי עצמו, עמד בגבו אליו. סתירה נוספת אליה מתייחס בא כוח המערער היא הסתירה בין עדותו של ישי לפיה הייתה דקירה אחת לבין עדותו של פאבל לפיה דקר המערער את המנוח פעמיים. עוד טוען בהקשר זה בא כוח המערער כי גרסתו של ישי בדבר דקירה אחת מתיישבת עם חוות הדעת הפתולוגית שערך פרופ' היס (ת/12) ולפיה בגופו של המנוח נמצאו פצע דקירה אחד שגרם למותו של המנוח ופצע חתך כירורגי. 28. לטענת בא כוח המערער שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה המערער הגיע לדירתה של יוליה במטרה להתנכל לה ולחבריה. נהפוך הוא, לטענת בא כוח המערער היו אלו דווקא המנוח וחבריו שהזמינו את המערער "לדבר" עמם, עובדה המלמדת כי הלך רוחם של פאבל והמנוח היה לאלימות. לטענתו, אמירת המערער שמשמעותה בעגה הרוסית היא "להכניס סכין" נאמרה בשלב מוקדם מאד של הערב ואין לייחס לה כל משמעות בבחינת טיבה של הדקירה שנערכה מספר שעות לאחר מכן. כן טען בא כוח המערער כי התנהגותו של המערער בסמוך לכניסתו אל ביתה של יוליה מעידה כי פניו לא היו לעימות אלים. כך, טען בא כוח המערער כי בשיחות שערך המערער באותו הלילה הובהר לו כי יוליה לבדה בדירה וכי כאשר ירד מן הרכב בסמוך לביתה של יוליה הוא בחר שלא ליטול עמו סכין על אף שידע שלדימיטרי הייתה סכין ברשותו. לטענת בא כוח המערער, רק לאחר שחטף מכת אגרוף מפאבל שפתח לו את דלת הבית, חש המערער צורך להגן על עצמו ונטל לידיו סכין. חיזוק נוסף לכך שמטרת המערער לא הייתה לעימות אלים ושכל כוונתו הייתה לברר מה שלומה של יוליה ניתן למצוא, כך טען בא כוח המערער, בעובדה שהמערער הסכים להניח את הסכין כדי שיתאפשר לו לעלות לחדרה. 29. עוד השיג בא כוח המערער על המהימנות הנמוכה שניתנה לעדותה של יוליה, וזאת על אף שעדותה נתמכה בעדותה של חברתה יבגניה שהייתה בת זוגו של המנוח והכחישה כי המערער תקף את פאבל או סטר ליוליה. 30. בהמשך פנה בא כוח המערער לניתוח התקיימותם של יסודות עבירת הרצח בנסיבות כפי שתוארו על ידו, ומסקנותיו היו כי יסוד ההכנה, הכוונה להמית והיעדר קינטור, לא הוכחו במקרה דנן. כוונה להמית. לטענת בא כוח המערער לא התקיימה במערער בנסיבות המקרה דנן כפי שתוארו על ידו כוונת הקטילה הדרושה להרשעה בעבירת הרצח. לטענתו, הוכח כי המערער לא בא במטרה לפגוע במי מהמעורבים; הוא לא הצטייד מראש בסכין אף שיכול היה ליטול את סכינו של דימיטרי שהייתה בהישג ידו; המנוח נדקר דקירה אחת במהלכה של קטטה דינאמית ותוך "השתוללות" המערער; היו למערער הזדמנויות לדקור את המנוח או את פאבל עובר לדקירה הפטאלית, אשר לא נוצלו על ידו. עוד טען בא כוח המערער כי אף התנהגותו של המערער לאחר הדקירה מלמדת כי כוונתו לא הייתה להביא למותו של המנוח ובהקשר זה ציין את עדותו של דימיטרי לפיה דרש ממנו המערער שיתקשר למד"א ואת העובדה כי לאחר הדקירה היחידה, כך לטענתו, נמלט מן הזירה ולא פעל לוודא את מותו של המנוח. הכנה. באשר ליסוד ההכנה נטען במסגרת הערעור כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הרמת הסכין בעת ההתגוששות עונה על יסוד ההכנה. היעדר קינטור. באשר ליסוד זה נטען בערעור כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את יסוד זה רק מן הרגע בו הגיע המערער אל הבית ותוך התייחסות להכאת המערער על ידי פאבל כאשר נכנס אל הבית, ובהמשך, על ידי פאבל והמנוח במהלכה של הקטטה מחוץ לבית. 31. באשר להרשעת המערער בעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ביחס לפציעתו של פאבל, נטען במסגרת הערעור כי נוכח העובדה שהדקירה התרחשה תוך כדי מאבק בין המערער לתוקפיו, הרי שלא ניתן לייחס לו כל מחשבה פלילית, לרבות לא ברמה של אדישות לגרימת התוצאה. עוד נטען כי מדוח פרופ' היס ביחס לפציעתו של פאבל (ת/15) עולה כי "לא ניתן לקבוע ברמת הדיוק הרצויה את סוג המכשיר שגרם לפגיעה" וכי "פצע חתך בכף היד מתיישב עם פצע הגנה, אם כי יכול להיגרם במנגנון אחר". משכך, טוען המערער, קם ספק סביר אם פציעתו של פאבל נגרמה מהסכין או מ"מנגנון אחר". 32. נוכח האמור, ביקש בא כוח המערער לזכות את המערער מעבירת הרצח, להרשיעו תחתיה בעבירת ההריגה ולגזור את דינו בהתאם. כמו-כן נתבקש זיכויו של המערער מעבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. תשובת המשיבה 33. בא כוחה של המשיבה, עו"ד יוסי קורצברג, טען כי הערעור שלפנינו מבוסס בעיקרו על תקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ואין הוא מגלה כל טעם המצדיק התערבות בית משפט זה. כן חזר בא כוח המשיבה על פירוט העובדות כפי שעולה מעדויות עדי התביעה ועל ממצאי בית המשפט המחוזי, ואיני רואה צורך לחזור עליהם בשנית. נפנה אם כן לטענותיו באשר להתקיימות יסודות עבירת הרצח. באשר ליסוד ה"הכנה", נטען בתשובת המשיבה כי עצם נטילת הסכין והבאתה לזירת האירוע מקימה את יסוד ההכנה וכי אף שיסוד ההכנה הוא יסוד פיזי טהור לא ניתן לנתק את נטילת הסכין מאותו איום שהשמיע המערער כמה שעות קודם לכן באוזניו של דימיטרי שמשמעותו היא "להכניס סכין". באשר ליסוד ה"החלטה להמית" טען בא כוח המשיבה כי בעצם דקירת המנוח בליבו, ברי כי נתגבשה אצל המערער כוונה להמית. בהקשר זה הזכיר בא כוח המשיבה את החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו וטען כי במקרה דנן לא סתר המערער את החזקה לפיה התכוון לתוצאה הפטאלית הצפויה מדקירה עמוקה של אדם בבית החזה. לטענת בא כוח המשיבה, אף אם במקרה דנן נדקר המנוח פעם אחת בלבד, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה בדבר קיומה של כוונת קטילה, שכן זו הוכחה בעצם השימוש שעשה המערער בביטוי מהעגה הרוסית שמשמעותו היא לדקור בהתייחסו לגבר שנמצא בקרבתה של יוליה. יתירה מכך, ציין בא כוח המשיבה, כי בגופו של המנוח נמצאו חתכים נוספים, אשר יש בהם כדי ללמדנו שהדקירה אינה מקרית, אלא נעשתה בכוונה תחילה. עוד טען בא כוח המשיבה כי עצם נטילת הסכין על ידי המערער בצאתו מן הבית מספיקה כדי ללמדנו על כוונת הקטילה שנשא המערער בליבו. כמו-כן טען בא כוח המשיבה כי נסיבות הדקירה כפי שעולות מעדויות הנוכחים, ובראשם העד האובייקטיבי, השכן ישי, מלמדות כי הדקירה הייתה מכוונת להביא לתוצאה הפטאלית שנגרמה בסופו של יום. עוד ציין בא כוח המשיבה כי כאשר הגיעו המערער ודימיטרי החנו את רכבם כשהוא פונה ליציאה, עובדה שיש בה כדי לחזק את הסברה שהמערער בא במטרה לפגוע במנוח. באשר ליסוד "היעדר הקינטור" טען בא כוח המשיבה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער היה הצד התוקפני בעימות שנערך בינו לבין פאבל והמנוח מעוגנת היטב בחומר הראיות וכי ייתכן שהחבורות שנמצאו בפניו מקורן בהתגוששות בינו לבין פאבל לאחר דקירת המנוח. 34. המשיבה לא הקדישה התייחסות נפרדת בטיעוניה לעניין התקיימותם של יסודות עבירת החבלה החמורה ורק פירטה את העובדות, העדויות וממצאיו של בית המשפט המחוזי, מהן עולה, לטענתה, כי המערער ביצע את העבירה הנ"ל. 35. לאור האמור, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. דיון והכרעה 36. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטיעונים בכתב מטעם הצדדים ובחומר הראיות ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. 37. עיקר הערעור נסוב על תקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת מן הטעם שהערכאה הדיונית היא זו שהתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהראיות [ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1631 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003); מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (1983)]. לכלל זה נקבעו במהלך השנים שלושה חריגים עיקריים, בהתקיימם תתאפשר התערבותה של ערכאת הערעור אף בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, במקרים בהם הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך]; השני, מקום שממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. 38. במקרה שלפנינו, הקביעות העובדתיות כמו גם קביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי הושתתו בעיקרן על שמיעת העדים ועל התרשמותו מהראיות שהובאו לפניו. חלק ניכר מטענותיו של המערער משיגות באופן מובהק על מסקנות שנקבעו על סמך התרשמות ישירה מראיות ומעדים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער היה הצד התוקפן למן תחילתו של האירוע ודחה את גרסתו בדבר מכת האגרוף שהונחתה עליו בעת שנכנס לבית. קביעה זו התבססה, בין היתר, על חוסר המהימנות שייחס בית המשפט למערער שטען בתחילה כי כאשר נפתחה דלת הבית, מי שעמד בפתח הנחית עליו מכת אגרוף ודקר אותו באמצעות סכין בישבנו (ת/3, בעמ' 22) ולאחר שהובהר לו כי אין סימני דקירה בישבנו חזר בו מטענתו זו. גם תמונת העימות שצייר המערער לאחר שיצאו השלושה מן הבית נמצאה בלתי מהימנה ביחס לעדויותיהם של יתר העדים לאירוע. כך, טען המערער כי פאבל והמנוח יצאו מהבית ובידיהם סכינים וכי הם התקיפו אותו באמצעות ארגז ששברו עליו ובאגרופים ובעיטות שכיוונו לראשו. לתיאורים אלו של המערער לא נמצאו תימוכין באף אחת מהעדויות של מי שהיו עדים לאירוע. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענתו של המערער לפיה הסכין ששימשה אותו לדקירה הגיעה לידיו לאחר שנפלה מאחד מתוקפיו. בית המשפט הסביר כי דברים אלו אינם משתלבים בתמונת האירוע הכוללת במסגרתה היה המערער התוקף ולא המותקף. בית המשפט מצא כי המערער שיקר למן תחילת הדרך ועם הזמן רק הסתבך בשקריו יותר ויותר. עוד מצא בית המשפט המחוזי את עדויותיהם של יוליה, שחזרה להיות חברתו של המערער לאחר האירוע, ושל דימיטרי, שאויים על ידי המערער, כבלתי מהימנות, תוך שפירט כיצד ניסו השניים להרחיק את המערער מביצוע המיוחס לו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם יתר העדויות. מצד שני קבע בית המשפט המחוזי כי פאבל וישי העמידו תמונת מציאות אותנטית וכי עדויותיהם היו עקביות וסדורות ונמצאו מחזקות האחת את רעותה. בעשותו כן הביא בית המשפט המחוזי בכלל חשבון גם את טענותיו של המערער לפיהן פאבל ביקש מיוליה שלא להזמין משטרה מכיוון שרצה להכות את המערער ואת הטענה בדבר תיאור אירוע הדריסה שלא נמצאו לו ראיות אובייקטיביות. בית המשפט דחה את הטענה כי יש בטענות אלה כדי לפגום במהימנות עדותו של פאבל או כי יש בהן כדי לשנות במאומה מן התוצאה אליה הגיע. כמו-כן דחה בית המשפט המחוזי את הטענות שהעלה המערער לעניין יכולתו המוגבלת של השכן ישי לצפות באירוע הדקירה שהתרחש מתחת לחלון ביתו, משקבע כי הבדיקות שביצע המומחה מטעם המערער נעשו באופן שגוי וכי טענה זו אינה יכולה לעמוד מול התיאור המדוייק שמסר עד אובייקטיבי זה. לסיכום, עינינו רואות כי עיקר ממצאיו של בית המשפט המחוזי הינם ממצאי עובדה ומהימנות מן הסוג הקלאסי אשר מבוססים על התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדים והראיות שהובאו לפניו. המערער לא הצליח להראות כי במקרה דנן מתקיים אחד החריגים לכלל אי-ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות, ודי בכך כדי לדחות את השגותיו על ממצאים אלו. 39. משהגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות מן התשתית העובדתית עליה נשען בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אעבור עתה לבחון את התקיימותם של יסודות עבירת הרצח. יחד עם זאת, בבחינת יסודות עבירת הרצח אתייחס למעלה מן הצורך גם לטענותיו העובדתיות העיקריות של המערער ואבקש להראות שאף אם גרסתו העובדתית הייתה מתקבלת בחלקה, לא היה מקום לזכותו מאשמת הרצח. 40. כידוע, בהתאם לסעיף 301 לחוק העונשין שלושה הם היסודות הנדרשים לשם הרשעה בעבירת הרצח – הכנה, החלטה להמית והיעדר קינטור. מדובר בשלושה יסודות מצטברים אשר היעדרו של אחד מהם ישלול את האפשרות לגיבושה של העבירה [ראו, למשל: דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646, 671-670 (2006) (להלן: עניין ביטון); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 386-385 (מהדורה שנייה, 2010)]. 41. ההחלטה להמית. יסוד ההחלטה להמית בעבירת רצח כרוך בצפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית וברצון כי זו תתממש [ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 594 (2003) (להלן: עניין בן שלוש); עניין ביטון, בעמ' 673-671; לדיון בתחולת הלכת הצפיות על עבירת הרצח בכוונה תחילה, ראו: יצחק קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 466-465 (1997)]. להוכחתו של יסוד זה משמשת לעיתים החזקה הניתנת לסתירה לפיה אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו [ראו, למשל: ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 467 (2001); ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2011), בסעיף 33]. עוד נקבע בפסיקה לא אחת כי ההחלטה להמית עשויה להתגבש כתגובה ספונטנית רגעית, ולאו דווקא לאחר מחשבה ותכנון מוקדמים. בהקשר זה, יפים הדברים שנקבעו בע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496 (1991), ולפיהם: "החלטה כזו יש שהיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן, נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו." [שם, בעמ' 503]. בענייננו, גם אם נתעלם מהעובדה שהמערער אמר לדימיטרי בשלב מוקדם של אותו הערב כי הוא היה רוצה ל"הכניס סכין" במי שנמצא בחברתה של יוליה, ניתן ללמוד מנסיבות הדקירה על כוונה להביא למותו של המנוח. על אף שבא כוחה של המשיבה לא טען כי המנוח נדקר יותר מפעם אחת, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה המנוח נדקר פעמיים. הדברים עולים בבירור מחוות דעת מומחה של עמיהוד לייפר מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל (ת/21א) ומהתמונות של גופת המנוח מזירת האירוע (ת/21א – תצלום מס' 7 ותצלום מס' 8 בהם מסומנים פצעי הדקירה) כמו גם מעדותו של פאבל שנמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי. שתי הדקירות הנ"ל בוצעו בפלג גופו העליון של המנוח ולצידן נמצאו חתכים נוספים המתיישבים עם נפנופי הסכין שעשה המערער (ראו סעיף 4 לת/21א). לאור האמור, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי פעולותיו של המערער והתנהלותו עובר לאירוע הדקירה ובמהלכו מעידים כי הוא צפה את התוצאה הקטלנית וחפץ בה. יתר על כן, כידוע, פגיעה באיזור רגיש בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של כוונה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד [ראו, למשל: ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377 (2003)]. משכך, אף אם נאמץ את גישתו של בא כוח המערער, לפיה המערער נופף בסכין, ניסה לדקור את המנוח פעם אחת ובפועל דקר אותו רק פעם אחת, דקירה עמוקה בבית החזה – ועל כך נוסיף כי על המנוח נמצאו פצעי חתך נוספים מהם התעלם בא כוחו של המערער בטיעונו – די בכך כדי לגבש את המסקנה כי המערער פעל באופן מכוון ומחושב ולא מתוך להט מריבה והמולה רגעי כפי שניסה בא כוחו לטעון לפנינו. לבסוף, אציין בהקשר זה כי אין בידי לקבל את הטענה כי התנהגותו של המערער לאחר הדקירה, העובדה שהוא לא וידא את מותו של המנוח וטענתו כי דאג שדימיטרי יתקשר למד"א, מלמדת על כי הוא לא חפץ במותו של המנוח. אמנם, התנהגותו של נאשם מיד לאחר אירוע שהוביל למותו של אדם עשויה להיות בעלת משקל בבואנו לבחון קיומה או היעדרה של כוונה להמית [ראו, למשל: ע"פ 7355/08 בר יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2011), בסעיף 13; ראו גם: יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין כרך שלישי 1123 (מהדורה מעודכנת, 2006) (להלן: קדמי)]. ואולם, בנסיבות ענייננו, כאשר המנוח נדקר דקירה עמוקה באיזור רגיש ונפצע פצעים נוספים בפלג גופו העליון וכל זאת לאחר ניסיון דקירה קודם שלא צלח, כך לדידו של המערער, אין תמה כי קמה חזקת הכוונה הנ"ל [ראו, למשל: ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705, 713-712 (1991); והשוו: ע"פ 176/61 אלפסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 493, 498-497 (1962)]. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר שתי דקירות עמוקות ופצעי חתך נוספים שגרם המערער למנוח; מסקנות שכאמור עולות בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה מהמחלקה לזיהוי פלילי ועם התמונות שצורפו לה (ת/21א). 42. היעדר קינטור. יסוד הכרחי נוסף לגיבוש עבירת רצח הוא היעדרו של קינטור. כלל יסוד הוא כי עבירת הרצח לא תקום מקום שהתקיימה "התגרות בתכוף למעשה" ועל התביעה המבקשת להוכיח אשמתו של אדם ברצח מוטל הנטל להראות כי לעבירה שביצע הנאשם לא קדם קינטור. כדי לבחון את התקיימותו של היעדר הקינטור נזקקים אנו לשני יסודות מצטברים – היסוד הסובייקטיבי והיסוד האובייקטיבי; בעוד שבמסגרת היסוד הראשון נבחנת התנהגות הנאשם הספציפי במקרה הקונקרטי, קרי, האם קדמה למעשה ההמתה התגרות והאם ההתגרות השפיעה על הנאשם בפועל וגרמה לו לאובדן שליטה עצמית כך שלא יכול היה להבין את תוצאות מעשיו, במסגרת היסוד השני בוחנים האם אדם מן היישוב שנתון במצב דומה לזה של הנאשם עשוי היה לאבד את השליטה העצמית ולנהוג בדרך שבה נהג הנאשם [ראו, למשל: עניין בן שלוש, בעמ' 595; עניין ביטון, בעמ' 677]. בנסיבות המקרה דנן אין לקבל כל טענה של קינטור נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן המערער היה הגורם התוקפן באירועים שהובילו לדקירה הפטאלית. עם זאת, גם אם נקבל את הטענה כי המערער הותקף מיד עם הכניסה לבית במכת האגרוף שהונחתה עליו, ברי כי אין בכך כדי לענות להגדרת הקינטור. יש לזכור כי המערער נטל לידיו סכין מיד כשנכנס אל הבית, אך לאחר זמן קצר הניח אותה ועלה לחדרה של יוליה. משכך, גם אם היה רגע בו לכאורה איבד המערער את השליטה בעצמו בשל מכת האגרוף הנטענת, כנדרש לשם הוכחתה של טענת הקינטור, הרי שמרגע שהניח את הסכין ברור כי הוא שב לשלוט ברגשותיו ושוב לא ניתן לקשור בין מכת האגרוף לבין הדקירה מאוחר יותר. כך, גם אם היינו מקבלים את טענת המערער לפיה לאחר שיצאו השלושה מחוץ לבית הוא הותקף על ידי פאבל והמנוח, הרי שלפי עדויותיהם של פאבל, ישי ודימיטרי מצטיירת תמונה ברורה לפיה פאבל והמנוח נסוגו מפני הסכין השלופה. בשלב זה החל המערער בהנפת הסכין מצד לצד תוך שהוא מכוונה לעברם של פאבל והמנוח. סבורני כי בשלב זה, בנסיבות המתוארות, כבר לא ניתן לומר שהמערער היה במצב של אובדן השליטה העצמית עד כי לא הבין את ההשלכות הצפויות ממעשיו. 43. הכנה. לפי הכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי המערער נטל את הסכין בצאתו מן הבית ושלפה בשלב כלשהו, כאשר שהו הוא, פאבל והמנוח מחוץ לבית. עוד נקבע כי המערער החל לנופף בסכין, דקר את המנוח פעם אחת וגרם לו לשריטות על גופו ולבסוף דקר אותו את הדקירה הפטאלית שפגעה בליבו והביאה למותו. ברי כי בסיטואציה זו מתקיים יסוד ההכנה עוד מהשלב בו נלקחה הסכין מביתה של יוליה. עם זאת, אף אם נלך לשיטתו של המערער ונאמר כי הוא נטל את הסכין מרצפת ההתגוששות ודקר את המנוח פעם אחת בלבד, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן מתקיים יסוד ההכנה בכך שהמערער הרים את הסכין מהקרקע, נופף בה, כיוונה לגופו של המנוח, ניסה לדוקרו פעם אחת וגרם לו לחתכים וכל זאת עובר לדקירה הפטאלית [ראו, למשל: ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597, 610 (1997)]. 44. עבירת גרימת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות. כזכור, במסגרת ערעורו מעלה המערער טענות גם באשר להרשעתו בעבירת החבלה החמורה ביחס לחבלה שגרם לפאבל בידו. המערער טען כי לא ניתן לייחס לו מחשבה פלילית לגרימת העבירה משום שהיא בוצעה תוך כדי המאבק עם פאבל וכי לנוכח הדוח של פרופ' היס ביחס לפציעתו של פאבל (ת/15) לא ניתן לדעת אם הפציעה נגרמה כתוצאה מהסכין או כתוצאה מ"מנגנון אחר". דין טענותיו אלה של המערער להידחות. כידוע, בהיעדר דרישת "כוונה" היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת גרימת החבלה החמורה מתקיים מקום בו הנאשם פעל תוך מודעות באשר ליסודות העובדתיים של העבירה ובפזיזות כלפי התוצאה. "פזיזות" לצורך העניין עשויה להיות גם קלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר להתרחשותה של החבלה החמורה [ראו והשוו: ע"פ 180/83 סרור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 444, 448-447 (1984); קדמי, בעמ' 1297]. המערער הוא שהכניס עצמו ביודעין למצב שבו הייתה עשויה להתרחש הפציעה לפאבל כשנטל את הסכין לידיו, נופף בה לעברם של פאבל והמנוח תוך סיכון חייהם ואף גרם לקיפוח חייו של המנוח. בנסיבות אלה, כאשר המערער יצר סיכון של ממש, הרי שאין הוא יכול לטעון כי לא צפה את האפשרות שפאבל ייפצע, בין כתוצאה ממעשיו המתוארים ובין כתוצאה מניסיון של פאבל לעצור בעד המערער מלפגוע בו או במנוח. משכך אין תמה כי נתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות. מודעותו של המערער ביחס ליסודות העובדתיים של העבירה אף היא מתקיימת וממילא לא הייתה שנויה במחלוקת. אשר לטענתו השנייה, מדובר בטענה עובדתית שלא נתקבלה על ידי בית המשפט ואין כל מקום להתערבות בה. יתירה מכך, בת/15, עליו מצביע המערער כמקור לספקות בעניין זה, נקבע כי "מנתונים אלו בלבד [קרי, הנתונים ששימשו לכתיבת הדוח – י.ד.] לא ניתן לקבוע ברמת הדיוק הרצויה את סוג המכשיר שגרם לפגיעה, ולא ניתן לשלול כי נגרמה מלהב הסכין שגרמה למותו של אחר". ואולם, כאשר מצרפים קביעה זו לשאר הממצאים שקבע בית המשפט המחוזי, ובהם העובדה כי הייתה סכין אחת ויחידה בזירה, היא הסכין בה השתמש המערער ובאמצעותה דקר את המנוח, הרי שהמסקנה המסתברת היחידה היא שפציעתו של פאבל נגרמה ממנה. 45. נוכח האמור, לא מצאתי מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בעבירת הרצח ובעבירת גרימת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות. ממילא גם לא ראיתי מקום להתערב בעונשו. אשר על כן, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על כל מרכיביו. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ג באדר תשע"ב (7.3.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08022020_W12.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il