צפריר חונינסקי נ. אטלנטיס מולטימדיה בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2201/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2201/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המערער: צפריר חונינסקי נ ג ד המשיבים: 1. אטלנטיס מולטימדיה בע"מ 2. הראל חברה לביטוח בע"מ 3. מנורה חברה לביטוח בע"מ 4. כלל חברה לביטוח בע"מ 5. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.1.07 בת.א. 623/05 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט א' אמינוף תאריך הישיבה: כ"א בכסלו התשס"ט (18.12.08) בשם המערער: עו"ד קלינמן ישראל בשם המשיבה 1: לא מיוצגת בשם המשיבה 2: עו"ד א' שור בשם המשיבות 3 ו-5: עו"ד ת' ארד-קרת, עו"ד ע' מור בשם המשיבה 4: עו"ד ר' ינקו פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.1.07 בת.א. 623/07 (כבוד סגן הנשיא, השופט א' אמינוף) אשר דחה את בקשתו של המערער לביטול ההחלטה ופסק הדין שניתנו כנגדו בהעדר התייצבות ואשר דחה, למעשה, את התביעה שהגיש (להלן – בקשת הביטול). העובדות ופסק הדין של בית המשפט קמא 1. המערער הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו במהלך עבודתו אצל המשיבה 1. במסגרת התביעה טען המערער כי נגרמה לו נכות רפואית העומדת, לפי חוות דעת המומחית מטעמו, על 70% לצמיתות, הוא איבד את כושר עבודתו ולמעשה נכותו הצמיתה היא בשיעור של 100%, כתוצאה מתנאי עבודתו המאומצת אצל המשיבה 1. 2. ביום 23.2.06 ניתן פסק דין נגד המערער בשל אי התייצבותו לדיון. ביום 22.5.06 נעתר בית המשפט קמא לבקשת המבקש לביטול פסק הדין וקבע כי פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהמבקש ישלח למשיבות תצהיר גילוי מסמכים וכתב ויתור על סודיות רפואית בתוך 30 יום ולא יאוחר מיום 22.6.06 ובנוסף ישלם למשיבה 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ בגין בקשת הביטול. בית המשפט קמא הוסיף וקבע מפורשות כי אם איזה מבין שני התנאים לא יקויים, פסק הדין ישאר בעינו. הדיון בתיק נקבע לישיבת קדם משפט ליום 16.10.06 והמערער לא התייצב אף לישיבה זו למרות שהוזמן. במהלך הדיון הודיע המשיבה 2 כי המערער לא שילם את הוצאותיה והמשיבות 3 ו-5 הודיעו כי לא קיבלו טופס ויתור על סודיות רפואית ומסמכים נוספים למרות שפנו למערער בעניין זה. לפיכך, ביקשו המשיבות להותיר את פסק הדין על כנו. ביום 19.10.06 נעתר בית המשפט קמא לבקשה והורה על דחיית תביעתו של המערער הואיל ולא מילא אחר התנאים הנ"ל ולא התייצב לדיון המקדמי על אף שהוזמן כדין. 3. בהמשך, הגיש המערער את בקשת הביטול במסגרתה טען כי לא קיבל את העתק החלטתו של בית המשפט קמא אשר קבעה את מועד הדיון ולפיכך לא התייצב לדיון שנקבע ליום 23.2.06, בסברו כי הדיון קבוע ליום 3.4.06, כפי שנקבע בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק. בנוסף, טען המערער כי לא שלח את תצהיר גילוי המסמכים וכתב הויתור על סודיות למשיבות 1, 3 ו-5 הואיל ועד למתן ההחלטה ביום 22.5.06 משיבות אלה טרם הגישו את כתב הגנתן. עוד טען המערער כי לא שילם הוצאות למשיבה 2 הואיל ולא היה לו כסף ואולם הוא הודיע לה כי ישלם לה בתום המשפט. המערער הוסיף וטען כי סיכויי תביעתו טובים וכי יגרם לו נזק אדיר אם ינעלו בפניו שערי בית המשפט ולא תינתן לו הזדמנות להעלות את טענותיו לגופו של עניין, בשעה שלמשיבות לא יגרם נזק כתוצאה מכך. 4. המשיבות 1 ו-4 לא הגישו תגובה לבקשת הביטול, המשיבות 3 ו-5 הודיעו כי הן משאירות את ההחלטה בבקשה לבית המשפט קמא והמשיבה 2 התנגדה לבקשה. המשיבה 2 טענה כי בהתאם לרישומי בית המשפט עותק מהבקשה להקדמת מועד הדיון וההזמנה לדיון נמסרו למבקש ולפיכך לא נפל פגם המצדיק את ביטולו של פסק הדין. 5. בית המשפט קמא דחה את בקשת הביטול הן מהטעם שבתיק בית המשפט ישנו אישור פקס על משלוח ההודעה על הדיון למערער והן משום שהמשיבה 4 הגישה את כתב ההגנה ארבעה חודשים לפני מתן ההחלטה ולכן יכול היה המערער להמציא את התצהיר וכתב הויתור. אשר לאי תשלום ההוצאות, קבע בית המשפט קמא כי החיוב בו חויב המערער לא היה מותנה וכי היה עליו לפנות לבית המשפט קמא במידה וביקש לשנות את ההחלטה. עוד נקבע כי המערער עשה דין לעצמו כשהחליט שלא לבקש הארכת מועדים למשלוח התצהיר וכתב הויתור ולתשלום ההוצאות ומשכך נדחתה בקשתו. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער 6. במסגרת הערעור, עומד המערער על טענתו לפיה לא קיבל את הודעת הפקס שבה נמסר לו, לכאורה, על מועד הדיון. לטענתו, לא היה מקום לנקוט כנגדו בסעד החריף של דחיית תביעתו, כאשר על פי ההלכה יש לעשות שימוש בסעד זה בהתמלא שני תנאים מצטברים: האחד, כאשר לתובע אין עילת תביעה אף לכאורה ואין ביכולתו להצביע על סיכויי תביעתו והשני, כאשר אי התייצבותו לדין מקורה בזלזול חמור ומופגן כלפי בית המשפט. 7. לטענת המערער, במועד הדיון שהיה קבוע ליום 19.10.06 היה התיק "בחיתוליו", כאשר חלק מהנתבעות לא הגישו עד לאותו מועד כתב הגנה מטעמן וההליכים המקדמיים בין הצדדים לא הושלמו. לטענתו, גם אי התייצבותו בפעם הראשונה נבעה מ"צירוף מקרים אומלל", כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו הראשונה, וכך היה גם במקרה זה, כאשר לא ניתן לייחס לו זלזול בבית המשפט וממילא לא נגרם כל נזק כתוצאה מביטול הישיבה. 8. מוסיף המערער וטוען כי יש לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות), הן מחמת חובת הצדק, הואיל ולא קיבל את ההזמנה לדיון, והן מאחר שמן הראוי היה שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו ויורה על ביטול פסק הדין, בין היתר בהסתמך על הטעמים הבאים: ההליכים המקדמיים לא הושלמו והוצאותיה של המשיבה 2 לא שולמו לאחר שהמערער הודיע לה על כך, כפי שמקובל לעשות במקרים רבים. אשר לאי-קבלת ההזמנה לדיון, טוען המערער כי על פי לשונה של תקנה 497א(ב) לתקנות היה צורך לאשר את משלוח הפקס למשרדו בתוך 24 שעות ומשלא נעשה כך, אין באישור הפקס כדי להעיד על קבלתה של ההזמנה. 9. לבסוף, טוען המערער כי מתן פסק הדין בעניינו פוגע בזכות הגישה שלו לערכאות שהיא זכות יסוד חוקתית, בפרט נוכח הסעד החלופי של מחיקת התביעה להבדיל מדחייתה. לאור כל האמור לעיל, מבקש המערער כי פסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל וכי יותר לו לנהל את תביעתו כנגד המשיבות. תגובת המשיבות 10. לטענת המשיבה 2, המערער לא מילא אחר התנאים שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 22.5.06 ולא התייצב לדיון שנקבע ליום 19.10.06. לטענתה, ההחלטה נשוא הערעור אינה פסק דין ומשכך, היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור ודין הערעור להידחות על הסף מטעם זה. יתר על כן, טוענת המשיבה 2 כי גם החלטתו של בית המשפט קמא מיום 19.10.06 הייתה טעונה רשות ערעור. לגופו של עניין, טוענת המשיבה 2 כי טענותיו העובדתיות של המערער חסרות בסיס וטענותיו המשפטיות הן מחוץ למסגרת הדיונית והואיל ולא הוגשה בקשת רשות ערעור, היא מסרבת להתייחס אליהן לגופן. לבסוף, טוענת המשיבה 2 כי "דמעות התנין" של המערער אינם יכולות להוות הצדקה לצורה הרשלנית ולזלזול שבהם התנהל ושהביאו לתוצאה המשפטית הנכונה. לפיכך, מבקשת המשיבה 2 לדחות את הערעור. 11. המשיבות 3 ו-5 מצטרפות לטענותיה של המשיבה 2 בדבר הצורך להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא, להבדיל מערעור בזכות. בנוסף, טוענות הן כי אין טעמים המצדיקים את מחדליו של המערער כאשר המערער לא מילא אחר התנאים שקבע בית המשפט קמא, לא המציא את תצהיר גילוי המסמכים וכתב הויתור על סודיות רפואית ובכך הפר צווים שיפוטיים. בנוסף, טוענות הן כי המערער לא התייצב לדיון שנקבע ולא שילם את הוצאותיה של המשיבה 2. לפיכך, טוענות המשיבות 3 ו-5 כי המערער זלזל במופגן בבית המשפט קמא, בהחלטותיו ובצווים שהוציא ולפיכך, לא נפלה שגיאה בהחלטתו של בית המשפט קמא לדחות את התביעה במעמד צד אחד. יתר על כן, טוענות המשיבות 3 ו-5 כי המערער ממשיך להפר צווים של בית המשפט קמא נכון להגשת מועד תשובתן לערעור, כאשר עד למועד זה לא טרח להעביר אליהן את סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לזכותן בכל אחת מההחלטות מיום 19.10.06 ומיום 15.1.07, למרות תזכורות שקיבל בעניין. עוד טוענות המשיבות 3 ו-5 כי ממילא יש לדחות את התביעה לגופה. לטענתן, מדובר בתביעה של מנהל חברה ובעל מחצית ממניותיה כנגד החברה ולפיכך, כל טענות ההתרשלות כלפי החברה הן למעשה טענות של המערער כלפי עצמו. לטענתן, המערער לא טרח להבהיר עובדות אלה בכתב התביעה אלא ציין כבדרך אגב כי החל מאפריל 1996 הוא בעל מניות בחברה – כשזהו מועד הקמת החברה. לבסוף, לטענתן, פוליסות הביטוח שמכוחן טוען המערער כי על המשיבות להעניק לו כיסוי ביטוחי אינן מכסות את האירוע הנטען בכתב התביעה וכי השיהוי בו לקה המערער בהגשת התביעה גרם להן לנזק ראייתי ולפיכך יש לדחות את התביעה לגופה גם מטעמים אלה. 12. לבסוף, טוענת המשיבה 4 כי היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא בתוך 30 יום מן המועד שבו הומצאה לו, ומאחר שהוא הגיש ערעור בזכות לאחר 42 ימים, דין הערעור להידחות על הסף. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בערעור ובתגובות המשיבות על נספחיהם ולאחר ששמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט קמא יוותר על כנו, וכך אציע לחבריי. 14. יאמר כבר עתה כי נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הואיל והחלטתו של בית המשפט קמא בבקשת הביטול הינה החלטה אחרת ולא פסק דין, היה על המערער לנקוט בהליך של בקשת רשות ערעור ולבקש רשות לערער על החלטה זו בתוך 30 יום מן המועד בו ניתנה [ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 345 (מהדורה שמינית, 2005); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 745 (מהדורה שביעית, 1995)]. לפיכך, שגה המערער כשנקט בהליך של ערעור בזכות, שגם אותו הגיש רק בחלוף 42 ימים ממועד החלטתו של בית המשפט קמא. לכאורה, היה די בכך כדי לדחות את הערעור ואולם, סבורני כי דין הערעור להידחות גם לגופו. 15. סמכותו של בית המשפט לדחות תביעה מחמת אי התייצבותו של תובע לדיון קבועה בתקנה 157(3) לתקנות, הקובעת: "בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך: ... (3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה;..." תקנה 201 לתקנות שכותרתה ביטול החלטה על פי צד אחד קובעת את סמכותו של בית המשפט לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד כדלקמן: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי שבית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה;..." לא אחת נפסק כי שני המבחנים העיקריים הצריכים למקרה בו ניתן פסק דין בהעדר צד ואותו הצד מבקש לבטל את פסק הדין בהתאם לתקנה 201 הנ"ל, הינם: סיכויי ההצלחה של תביעת (או הגנת) המבקש במידה שיבוטל פסק הדין והסיבה אשר בגינה לא הופיע המבקש לדיון מלכתחילה. ביחס למבחן השני יש לבחון האם המבקש לא הגיע לדיון מחמת זלזול בבית המשפט או מחמת "צירוף נסיבות אומלל", אי הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או בא כוחו [ראו למשל: ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ז לז(3) 431 (1983); רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל (לא פורסמה, 10.7.01); רע"א 4425/98 מזרחי נ' בן חמו (לא פורסמה, 30.11.00); רע"א 8036/01 סוכנות ימית ישראלית נ' MALMED MARITIME (לא פורסמה, 2.1.02); רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג (לא פורסמה, 1.10.02)]. במקרה שלפנינו, סבורני כי בחינת עובדות המקרה לאור המבחן השני מביאה לתוצאה לפיה אין מקום להורות על ביטולו של פסק הדין אשר דחה את תביעתו של המערער ומשעה שזהו המצב, אין צורך להידרש למבחן הראשון. 16. גם אם נקבל את הטענה לפיה העדר התייצבותו של המערער לדיון שהתקיים ביום 16.10.06 היא תוצאה של צירוף נסיבות אומלל או של אי הבנה, הרי שחוסר ניקיון כפיו של המערער, אשר לא שילם את הוצאותיה של המשיבה 2 ולא המציא למשיבות 1, 3 ו-5 תצהיר גילוי מסמכים וכתב ויתור על סודיות רפואית בתוך 30 יום ולא יאוחר מיום 22.6.06, מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה. כאמור, בית המשפט קמא הורה למערער מפורשות במסגרת החלטתו כי במידה שאיזה מבין שני התנאים האמורים לא יקויים, פסק הדין הדוחה את תביעתו יישאר על כנו. למרות דברים ברורים אלו, בחר המערער לעשות דין לעצמו ולא למלא אחר החלטתו של בית המשפט קמא ובנסיבות אלה, עולה הדבר כדי זלזול מופגן המצדיק את דחייתה של בקשת הביטול. בשולי הדברים יוער כי בעוד שביחס להעדר ההתייצבות לדיון מיום 23.2.06 קיבל בית המשפט קמא את הטענה לפיה מדובר ב"צירוף נסיבות אומלל", הרי שביחס להעדר ההתייצבות בפעם השנייה, קיים קושי מהותי לקבל טענה זו. 17. המערער טוען כי אי התייצבותו לדיון נובעת מכך שההזמנה לדיון מעולם לא הגיעה לידיו ואולם, בא כוחו נמנע מלתמוך טענה זו בתצהיר המאמת אותה [השוו: רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' עו"ד שושני (לא פורסם, 2.6.08)]. בנסיבות אלה, מתעורר חשש כי הזימונים לשני הדיונים לא נמסרו למערער על ידי עורכי דינו ואולם, נוכח האמור לעיל, אין בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הדין. 18. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאותיהן של המשיבות 2-5 ובשכר טרחת עורכי דינן בסך 2,500 ₪ כל אחת. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ח' בשבט תשס"ט (2.2.2009). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07022010_W02.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il