עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ. רשות הנמלים והרכבות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2199/99 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערים: 1. עזבון המנוח עודד לזר ז"ל 2. זהבה לזר 3. יהונתן לזר 4. יפעת לזר 5. עופר לזר נ ג ד המשיבים: 1. רשות הנמלים והרכבות 2. המגן חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ע"א 722/98 שניתן ביום 2.9.98 על ידי כבוד השופטים י' לויט, א' שלו וה' גרסטל בשם המערערים: עו"ד אריאל פרויליך בשם המשיבים: עו"ד אמיר סילש פסק-דין השופט ת' אור: אדם נשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד. רכבת דרסה אותו למוות. האם מהווה אירוע זה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים או החוק) המזכה את תלוייו של אותו אדם בפיצויים לפי החוק? זו הסוגיה העומדת במוקד הערעור שבפנינו. עיקרי העובדות וההליכים 1. המנוח, עודד לזר (להלן: המנוח) נשכב על פסי רכבת ונדרס למוות על ידי רכבת נוסעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר במעשה מכוון של המנוח אשר ביקש לאבד עצמו לדעת. תלוייו של המנוח (להלן: המערערים) הגישו תביעה לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לבית משפט השלום נגד רשות הנמלים והרכבות, "המגן" חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המשיבים). הדיון פוצל, כך שתחילה נדונה הסוגיה האם האירוע האמור נכנס בגדר המונח "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק הפיצויים. האירוע המצער בו מצא המנוח את מותו התרחש לאחר שנכנס לתוקף חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התשנ"א1990- (להלן: תיקון מספר 8) ולכן נבחן המונח "תאונת דרכים" כהגדרתו בעקבות תיקון זה. בית המשפט פסק כי בתאונת דרכים עסקינן. לפיכך קבע, כי המערערים זכאים לפיצויים מכח החוק. על החלטת בית משפט השלום הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדונה כערעור. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כי האירוע בו מצא המנוח את מותו אינו "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים. משכך, נחסמה דרכם של המערערים לקבלת פיצויים על פי החוק. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשתם לרשות ערעור נתקבלה. מכאן הערעור שבפנינו. מיקום הסוגיה וייחודה 2. מעשה התאבדות בו מעורב "רכב" כמשמעתו בחוק הפיצויים, כאמצעי ישיר או עקיף לביצוע המעשה, נכנס לגדר קטגורית מקרים רחבה יותר המכונה - "תאונה מכוונת". קטגוריה זו, מאגדת בחובה קשת מקרים אשר הצד השווה שבהם הוא שהתאונה לא התרחשה במקרה, באופן בלתי צפוי ופתאומי, כדרך התרחשותן של תאונות רגילות, אלא בהתרחשותה היה מעורב מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק. האוקסימורון - "תאונה מכוונת" - בא לבטא את השניות המאפיינת מצבים אלה, העשויים להראות על פני השטח כתאונה, אולם בפועל התרחשותם לא היתה מקרית אלא מכוונת. באופן כללי, עשויים להיות מעורבים בתאונה מכוונת שלושה "שחקנים" פוטנציאלים. האחד, מחולל הפגיעה, קרי, אותו אדם המבקש לגרום נזק לגופו או לרכושו של אחר. השני, האדם אשר מחולל הפגיעה מבקש להסב לו נזק. השלישי, הוא צד ג', אשר לא היה אמור כלל להיות מעורב בתאונה ומחולל הפגיעה כלל לא התכוון לפגוע בו, אולם הוא נפגע כתוצאה נלווית שלה. יצויין, כי למרות שמעצם טיבה וטבעה בכל תאונה מכוונת חייב להשתתף מחולל הפגיעה, שכן בלעדיו לא תבוא תאונה מסוג זה לעולם, הרי ברי שאין הכרח כי ישתתפו בה שלושת השחקנים הנ"ל. כך לדוגמא, יתכן כי צד ג' כלל לא יהיה מעורב בתאונה אלא יהיו מעורבים בה מחולל הפגיעה והאדם שבו הוא התכוון לפגוע בלבד. לתאונה מכוונת עשויות להיות תוצאות שונות. תרחיש אפשרי אחד הוא, שמחולל הפגיעה מצליח לפגוע באותו אדם לו הוא ביקש להסב נזק. תרחיש אפשרי אחר הוא, שמחולל הפגיעה פוגע בצד שלישי, שבו לא התכוון לפגוע, בנוסף לפגיעה באותו אדם אשר לו ביקש להסב נזק או מבלי שהאחרון ניפגע כלל. תרחיש אפשרי נוסף הוא, שמחולל הפגיעה, אשר התכוון כאמור לפגוע באדם אחר, נפגע בעצמו, בנוסף לפגיעה שהסב לאדם בו ביקש לפגוע או מבלי שזה נפגע כלל. בכל התרחישים שהצגנו לעיל, קיימת אבחנה ברורה בין מחולל המעשה המכוון לאדם בו הוא התכוון לפגוע (בין אם הצליח לממש את מזימתו ובין אם לאו). בנוסף לתרחישים אלה, יתכן אף מצב בו מתקיימת זהות בין מחולל המעשה המכוון לאדם בו הוא התכוון לפגוע. מצב זה מתרחש שעה שמחולל הפגיעה התכוון לפגוע בעצמו. יתכן וכוונתו היתה לגרום לעצמו נזק גופני, ותיתכן אפשרות שהתכוון להמית את עצמו. במקרה האחרון מדובר במעשה התאבדות. זוהי הסיטואציה המיוחדת בה עסקינן בערעור זה. סוגיה זו, מעוררת שאלות אף בנוגע לאופן בו מסדיר חוק הפיצויים מקרים בהם נפגעים שחקנים אחרים המעורבים בתאונה המכוונת, ועל כן אעיר מספר הערות גם בשאלות אלה. התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת 3. חוק הפיצויים מסדיר את התאונה המכוונת בשלוש הוראות שונות אשר שתיים מהן רלבנטיות לענייננו. האחת, קבועה בסעיף 1 לחוק בהגדרת המונח "תאונת דרכים", אשר זה נוסחה: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"; (הדגשה שלי - ת"א). הגדרת המונח "תאונת דרכים" מורכבת משלושה נדבכים; הגדרה בסיסית, חזקות מרבות וחזקה ממעטת (ראו: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 פיסקה 22). ההתייחסות ל"תאונה מכוונת" באה לידי ביטוי בחזקה הממעטת, אשר נוסחה הודגש לעיל. החזקה הממעטת מחריגה תאונה מכוונת מכלל "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, בהתמלא שני תנאים מצטברים; האחד, המאורע ארע כתוצאה ממעשה מכוון. השני, המעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם". לחזקה הממעטת מתלווה אף תנאי מסייג. תנאי זה קובע כי גם אם מתקיימים שני התנאים המצטברים הנ"ל, קרי, מדובר במעשה מכוון והוא נעשה כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, הרי שתאונה מכוונת תוחרג מהגדרת "תאונת דרכים" רק אם הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב מנועי. הוראה שניה המתייחסת לתאונה מכוונת קבועה אף היא בסעיף 1 לחוק בהגדרת המונח "נפגע". ההגדרה מוציאה מתחולת החוק נפגע שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל1970-. הוראה זו, הדנה בפעילות חבלנית, אינה רלבנטית לענייננו. 4. הוראה נוספת המתייחסת לתאונה מכוונת מצויה בסעיף 7 לחוק. סעיף 7 דן בהגבלת זכאות נפגעים לפיצויים על פי החוק. סעיף 7(1), הרלבנטי לעניננו, קובע כדלקמן: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1) מי שגרם לתאונה במתכוון"; (ההדגשה שלי - ת"א). הגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק מחריג, בתנאים הנקובים בחזקה הממעטת, תאונה מכוונת מכלל "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. סעיף 7(1) לחוק שולל את זכאותו של נפגע אשר גרם לתאונה במתכוון לפיצויים על פי חוק. מהו היחס בין שתי הוראות חוק אלה? הגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק משמשת שער כניסה לתחולת הוראות חוק הפיצויים. רק אירוע העומד בדרישות הסף הנקובות בו, עובר את מפתנו של חוק הפיצויים והוראותיו חולשות עליו. לעומת זאת, סעיף 7 דן בהגבלת זכאות לפיצויים על פי החוק. סעיף זה מתייחס למקרים אשר עברו את מפתן החוק והם נחשבים כתאונת דרכים. לפיכך, זכאים לכאורה הנפגעים הנכללים בגדר הסעיף לפיצויים מכוח החוק אולם, מטעמים של תקנת הציבור, נשללת מהם זכאותם זו (ראו: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה (תש"ן) עמוד 117; ע"א 5773/95 נבלוסי ואח' נ' אנטון ואח', דינים עליון, נז 307; רע"א 2853/96 קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' פרח ואח', דינים עליון, נה 769). מכאן, שהוראת סעיף 7 לחוק נכנסת לתמונה רק כאשר בתאונת דרכים עסקינן. לשון אחר, רק במידה ואירוע מסוים נחשב ל"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יהיה זה רלבנטי לבחון האם נשללת זכאות הנפגע לפיצויים לאור סעיפי המשנה של סעיף 7 לחוק (ראו: א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה מעודכנת, עמודים 241-240 והע"ש 92 שם). 5. נשאלת השאלה, מה חשיבות יש לה לכפיפות זו של סעיף 7 לחוק להגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק? מבחינת הנפגע, אין הרי נפקא מינה אם זכאותו נשללת בעטיה של הגדרת המונח "תאונת דרכים" או בעטיו של סעיף 7(1) לחוק. התשובה לכך טמונה בהוראות סעיף 7ב לחוק הדן בזכאות תלויים לתבוע פיצויים. סעיף זה קובע: "תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7...". ההגיון המונח ביסוד סעיף זה הוא בכך שאין בנימוק של תקנת הציבור, העומד כאמור ביסוד שלילת הפיצוי מהנפגעים עצמם, כדי להצדיק מניעת פיצוי מהתלויים, בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!". חשיבות האבחנה בין שלילת פיצויים מכח סעיף 7 לחוק לבין מצב בו אין האירוע נכנס כלל לגדר המונח "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק טמונה אפוא בהשלכה שיש לכך על התלויים. אם האירוע בו נפגע אדם, אשר סעיף 7 שולל את זכאותו לפיצויים, הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יזכו תלוייו לפיצויים על פי חוק. לעומת זאת, אם אין האירוע מהווה "תאונת דרכים", חוק הפיצויים כלל לא חולש עליו מלכתחילה והתלויים לא יזכו בפיצויים. 6. בענייננו, מתמקדת הפלוגתא בין הצדדים בשאלה האם מעשה ההתאבדות אשר ביצע המנוח מוחרג מגדר הגדרת תאונת דרכים באמצעות החזקה הממעטת הקבועה בהגדרת "תאונת דרכים", או שמא, חולשות עליו הוראות סעיפים 7(1) ו7-ב לחוק. המערערים טוענים לאפשרות השניה, דהיינו שהם זכאים, כתלוייו של המנוח, לפיצויים מכוח החוק. לעומת זאת, המשיבים סוברים, כי המקרה דנן נופל לגדר החזקה הממעטת בהגדרת "תאונת דרכים" ולפיכך, אין מדובר בתאונת דרכים לפי החוק ואין המערערים זכאים לפיצויים מכוחו. כאמור, על מנת לבחון האם המקרה בו עסקינן נופל לגדר החזקה הממעטת בסעיף 1 לחוק, יש לבחון תחילה האם מתקיימים שני התנאים הקבועים בה: היות המעשה מעשה מכוון וכמו כן שהמעשה נעשה כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם. בענייננו, אין הצדדים מעלים טענה כלשהי בנוגע לשאלת היות המעשה "מעשה מכוון". נוסיף כאן, במאמר מוסגר, שבענייננו לא נטען כי מצבו הנפשי של המנוח היה מעורער עד כדי כך שהיה במצב שלא ניתן לייחס לו כוונה כלשהי. לפיכך, אין אנו נדרשים לשאלה מה היתה התוצאה לו זה היה המצב. בנסיבות העניין, השאלה המצריכה דיון מתמקדת בשאלה מיהו "אותו אדם" אליו מתייחס הסעיף. האם "אותו אדם", אשר המעשה המכוון נועד לפגוע בו, עשוי להיות גם מחולל המעשה המכוון שהתכוון לפגוע בעצמו או שמא "אותו אדם" חייב להיות אדם אחר שמחולל המעשה המכוון התכוון לפגוע בו? לשון אחר, האם החזקה הממעטת חלה גם על מעשה התאבדות או שמא היא כוונה לפעילות עבריינית בלבד אשר מאופיינת בכך שמחולל התאונה מבקש לפגוע באדם אחר? אם ייקבע כי מתאבד אינו נכלל בגדר "אותו אדם" אליו מתייחסת החזקה הממעטת, אזי חזקה זו לא תחלוש על מקרה התאבדות. במצב דברים זה, בכפוף לכך שהאירוע עונה על דרישות ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" או אחת החזקות המרבות שלו, יחלוש חוק הפיצויים על מעשה התאבדות. לעומת זאת, אם יקבע כי "אותו אדם" אליו מכוונת החזקה הממעטת, כולל מתאבד המבקש לשלוח יד בנפשו, אזי לא יחול חוק הפיצויים ובלבד שהמעשה המכוון גרם לפגיעה ולא רק השפיע על השימוש ברכב מנועי. אף בהקשר אחרון זה, עולה שאלה פרשנית בדבר האבחנה בין מצב בו המעשה המכוון גרם לנזק למצב בו הנזק נגרם רק באמצעות השפעת המעשה המכוון על השימוש ברכב מנועי. 7. סדר הצגת הדברים יהיה כלהלן; אציג תחילה את הדעות השונות בסוגיה זו. לאחר מכן, אבחן האם חולשת החזקה הממעטת על פי לשונה, ההיסטוריה החקיקתית שלה והגיונם של דברים על מקרה התאבדות. מסקנתי היא שהתיבה "אותו אדם" בחזקה הממעטת כוללת אף מתאבד. לאחר מכן, אעיר מספר הערות באשר לתחולת החזקה הממעטת על שחקנים שונים המעורבים בתאונה מכוונת וכן לתחולת סעיפים 7(1) ו8-(א) לחוק. לבסוף אבחן האם חל בענייננו התנאי המסייג שבחזקה הממעטת. הדעות השונות 8. בסוגיה העומדת להכרעתנו קיימת מחלוקת מלומדים. פרופ' י' אנגלרד סובר, כי התיבה "אותו אדם" בסעיף 1 מתייחסת רק למצב בו מחולל המעשה המכוון מסב נזק לאדם אחר בו הוא התכוון לפגוע ולא למקרה בו מחולל המעשה התכוון לפגוע בעצמו (ראו: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עידכון משולב תשנ"ו (הוצאת יהלום ירושלים, תשנ"ו1996-), עמודים 54-52). לפיכך, אין תיבה זו כוללת מעשה התאבדות אשר במסגרתו מסב הנפגע נזק מכוון לעצמו. על מצב זה חולשת הוראת סעיף 7(1) ולכן אין המתאבד זכאי לפיצוי מכוח החוק אולם תלוייו של המתאבד זכאים לכך. יחד עם זאת, בהקשר זה מדגיש פרופ' אנגלרד בספרו, וקשה שלא להסכים עמו כי כל הטיפול בתאונות מכוונות במסגרת החוק הוא בלתי אנליטי ובלתי שיטתי (שם). לעומתו, א' ריבלין, בספרו הנ"ל, סובר כי אין מקום לאבחנה בין נפגע אשר פגיעתו הוסבה על ידי אדם אחר לבין נפגע אשר הסב לעצמו נזק מכוון. התיבה "אותו אדם" כוללת בחובה את שני המצבים (ראו עמודים 133-132 וכן עמודים 240-238 לספרו). לפיכך, המקרה של אדם המכוון לפגוע בעצמו נכלל בגדר תנאי החזקה הממעטת. בין נימוקיו הוא מציין שאין הצדקה לאבחנה בין תלוייו של ניזוק אשר נפגע כתוצאה ממעשה מכוון של אחר לתלוייו של ניזוק שכיוון לפגוע בעצמו. האבחנה בין תאונה מכוונת הנכללת בגדר החזקה הממעטת לבין תאונה מכוונת אשר אינה נכללת בה מתמקדת, לדעת א' ריבלין, בתנאי המסייג הקבוע בסיפא של חזקה זו. התנאי המסייג מבחין בין מצב בו המעשה המכוון עצמו גרם לנזק למצב בו המעשה השפיע על השימוש ברכב מנועי. 9. בית משפט השלום ביכר עמדה לפיה אין המקרה דנן מוצא מגדר הגדרת "תאונת דרכים". לדעת בית המשפט, קבלת הגישה לפיה התיבה "אותו אדם" בו דנה החזקה הממעטת, כוללת אדם המבקש לפגוע בעצמו, יוצרת אבחנה מלאכותית בין מתאבד למתאבד. זאת, לאור התנאי המסייג בחזקה הממעטת המבחין בין מצב בו המעשה המכוון פוגע ישירות בניזוק לבין מצב בו ניזוק הנפגע עקב השפעת מעשהו על השימוש ברכב. בית המשפט סבר כי תכלית תיקון מספר 8, בהקשר לתאונה מכוונת, היתה להוציא מגדרו מקרים הקשורים לפעילות עבריינית ולא מקרי התאבדות. זאת ועוד, לדעת בית המשפט, הותרת סעיף 7(1) על כנו מעיד כי המחוקק בחר לקבוע הוראה ספציפית שחלה בכל מקרה בו הנפגע בתאונה המכוונת הוא מחולל המעשה המכוון. 10. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי ביכר את הגישה האחרת. בית המשפט (מפי השופטת ה' גרסטל) קבע כלהלן: "אני סבורה כי יש לקרוא הן מבחינה מילולית והן מבחינה פרשנית, את הביטוי 'אותו אדם' כמתייחס הן למתכוון והן לנפגע, דהיינו, שאף מתאבד, שכוונתו לפגוע בעצמו, נכלל בו, ולפיכך מוצא מגדר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מהבחינה המילולית, איני רואה כל הבדל בין הנפגע המתכוון לנפגע הקורבן. החוק מדבר בפשטות על כוונה לגרימת נזק לאדם ספציפי, ואינו מתכוון לשאלה מי הוא. פרשנות זו הולמת, לדעתי, את רוח התיקון ואת כוונתו. כוונת התיקון, בהקשר זה, היתה להוציא מגדר תאונות דרכים מקרים שקרו במטרה מכוונת לגרום נזק לגוף או לרכוש של האדם שלו נגרם הנזק בסופו של דבר. דהיינו, לו היתה התאונה נגרמת כתוצאה מכוונה של אדם מסויים לגרום נזק לאדם אחר אך בפועל נגרם נזק לאדם שלישי שלא היתה כוונה לפגוע בו, היתה הגדרת תאונת הדרכים חלה ודרכה היתה תחולה לכל החוק. אולם, בכל מקרה בו נגרמת תאונה בכוונה וכתוצאה מאותה כוונה ניזוק אדם שמלכתחילה הכוונה היתה לפגוע בו - אין הארוע נכנס לגדר הגדרת תאונת דרכים, ואין תחולה לחוק. האבחנה לא אמורה להעשות בין המתכוון לבין הנפגע, אלא בין נפגע שהתכוונו לפגוע בו לבין נפגע שנפגע באקראי מבלי שהיתה כוונה לפגוע בו" (ההדגשה במקור). אשר להותרת סעיף 7(1) לחוק על כנו, בית המשפט סבר כי סעיף זה אינו מתייתר, שכן הוא חל כאשר מחולל התאונה לא הצליח לממש את זממו ובמקום זאת התרחשה תאונה אחרת, לדוגמא, כאשר אדם התכוון לפגוע באחר אך נפגע בעצמו או פגע בצד ג'. לדעת בית המשפט, במקרה כזה מדובר בתאונת דרכים, שכן לא התקיימה הפגיעה המכוונת באדם ספציפי הנדרשת כתנאי להחלת החזקה הממעטת. המערערים טוענים שאין להניח כי המחוקק התכוון שזכאות התלויים לפיצויים תהיה תלויה, כל כולה, בכוונת הפוגע. כמו כן, לטענתם, אין להניח כי סעיף 7(1) הותר על כנו רק לצורך המקרים החריגים אותם מציין בית המשפט המחוזי. לעומתם טוענים המשיבים, כי לפי תכליתו של תיקון מספר 8, המחוקק ביקש להגביל את הזכאות על פי חוק למקרים בהם מתממש סיכון תחבורתי. לפיכך, אין לייחס למחוקק כוונה להכליל מקרים של התאבדות במסגרת החוק. אשר לסעיף 7(1), לטענת המשיבים, לאור תנאי החזקה הממעטת והתנאי המסייג שלה, נותרו די מקרים אשר יכנסו לגדרה של תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים ויחול עליהם סעיף 7(1) לחוק. תחולת חוק הפיצויים על מעשה התאבדות 11. לאחר שקילת העניין, הגעתי לכלל דעה כי "אותו אדם" עליו חלה החזקה הממעטת כוללת אף מתאבד ולפיכך, בכפוף לתנאי המסייג, אין לו או לתלוייו עילה לתבוע את נזקיהם לפי חוק הפיצויים במקרים בהם הוא נפגע כתוצאה ממעשה התאבדות. מסקנתי זו, נסמכת על לשון החזקה הממעטת, על תכליתה, כפי שזו נלמדת מסקירת ההיסטוריה החקיקתית של הטיפול בתאונה מכוונת במסגרת תיקון מספר 8 וכן על הגיונם של דברים. א. לשון החוק 12. החזקה הממעטת מנוסחת באופן מורכב ובלתי בהיר. לנוחות הקורא, אשוב ואצטט את לשונה: "... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם..." (הדגשה שלי - ת"א). אכן, לשון החזקה הממעטת אינה מפרטת באופן חד משמעי האם היא חלה על מעשה התאבדות. עם זאת, עולה בבירור כי מבחינה לשונית, אין החזקה הממעטת מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס זהות מחולל התאונה. היא אף אינה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון - פעילות עבריינית או התאבדות. כל שנדרש על פיה הוא, שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם ספציפי. לפיכך, מבחינת לשונה, החזקה הממעטת חלה אף על מתאבד שהתכוון לפגוע בעצמו. ב. הרקע לתיקון מספר 8 וההיסטוריה החקיקתית 13. הטיפול בתאונה מכוונת עבר כמה תמורות מאז חקיקת חוק הפיצויים. עובר לתיקון מספר 8, הוגדרה "תאונת דרכים" באופן הבא: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". חוק הפיצויים לא הגדיר "מאורע" מהו. כמו כן, לא הוגדרו התיבה "עקב" ו-"שימוש". כאשר נדרש לפרש מונחים אלה, פסק בית המשפט בסדרה של פסקי דין, כי המושג "שימוש" הוא מושג רחב המכיל בחובו פעולות נלוות שונות להפעלת כלי רכב ושימוש בו ככלי תחבורה. בפסק הדין המנחה בסוגיה זו, ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, פ"ד מב(2) 844 (להלן: פרשת שולמן), נפסק כי נזק המוסב בשל פיצוץ (שמקורו בחומר נפץ או במוקש) הנגרם על ידי התנעת כלי הרכב הוא נזק הנגרם "עקב" שימוש ברכב. השופט ברק קבע בעניין זה: "העובדה שהפיצוץ נגרם על ידי גורם-מתערב- זר-רצוני (בין צפוי ובין בלתי צפוי), אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי-המשפטי לענין חוק הפיצויים. התערבות בלתי צפויה של גורם זר רלבנטית לענין האחריות המבוססת על התרשלות, אין היא רלבנטית לענין האחריות המוחלטת. אכן, רבות הדרכים בהם עשוי עבריין לפגוע בקרבנו. העובדה שהוא עושה כן באמצעות כלי רכב, אין בה כדי לשלול מפעולתו את אופיה כתאונת דרכים. טול עבריין הנוהג במכוניתו ומתוך רצון להרוג את קרבנו דורס אותו. הקרבן נפגע עקב השימוש ברכב מנועי. האופי הפלילי של התנהגות הנוהג לא היה בה, בכל הנוגע לזכותו של הנפגע, כדי לשלול מהתאונה את אופיה כתאונת דרכים. אכן, החוק קבע הוראה מיוחדת שנועדה לשלול מהעבריין - הנהג - אך לא מהתלויים בו (סעיף 7(ב)) - זכות לפיצויים אם הוא עצמו נפגע (סעיף 7(א))" (פיסקה 30 לפסק דינו) (הדגשה שלי - ת"א). על פי פסק הדין בפרשת שולמן, יש לראות בהתפוצצות הנגרמת בשל מיקוש או הטמנת רימונים על רקע פלילי כסיכון שהשימוש ברכב גורר עמו (פיסקה 33 לפסק דינו). בפסק דין נוסף באותה סידרה, נקבע כי נזק המוסב על ידי פיצוץ ברכב הנגרם על ידי מוקש שהוטמן בדרך - בין אם פגיעתו מהווה פעולת איבה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970- ובין אם לאו - מהווה נזק הנגרם עקב שימוש ברכב מנועי (ראו: ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2) 627). בתמצית, לפי גישת הפסיקה עובר לתיקון מספר 8, לא נפקד מקומה של התאונה המכוונת מהמונח "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק. בכפוף למבחן הקשר הסיבתי, חוק הפיצויים פרס יריעתו על התאונה המכוונת. במצב דברים זה, לא התעורר כל קושי בהבנת תכלית סעיף 7(1) לחוק. חוק הפיצויים חלש על התאונה המכוונת אולם מטעמים של תקנת הציבור, נשללה ממחולל התאונה זכאות לפיצויים. גישת הפסיקה בנוגע לתאונה המכוונת היתה אפוא גישה אחידה וקוהרנטית. המקרים השונים הנכללים בקטגוריה זו (כגון פעילות עבריינית ופעילות חבלנית) כוסו כולם, במידה והם עמדו במבחן הקשר הסיבתי, על ידי החוק וכלפי כל השחקנים המעורבים בהם. 14. התפיסה שעמדה ביסוד גישתו הפרשנית של בית המשפט עוררה ביקורת. מבקריה של גישה זו טענו כי בית המשפט הפריז בהרחבת המושג "תאונת דרכים" וכי הסיכון התעבורתי צריך לשמש כמבחן מרכזי הן לצורך פרשנות התיבה "שימוש" והן לצורך יציקת תוכן לתיבה "עקב" (ראו, לדוגמא, דבריו של פרופ' י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (מהדורה שניה, התש"ן) בעמוד 33). בנוגע לתאונה מכוונת, הביע פרופ' אנגלרד דעה לפיה ההרחבה אותה עשה בית המשפט, בכך שהכליל במסגרת "תאונת דרכים" גם תאונות הנגרמות עקב מעשים זדוניים, היא הרחבה שאין לה הצדקה (שם עמודים 46-47). 15. הביקורת על הפרשנות שנתן בית המשפט לחוק הפיצויים נשאה פרי והביאה תיקונים לחוק. לענייננו רלבנטי תיקון מספר 8. בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התש"ן1989- (להלן: הצעת החוק) הוצע להחליף את הגדרת המונח "תאונת דרכים" באופן הבא: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, למעט אם אירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש" (הדגשה שלי - ת"א). במקביל, הוצע לבטל את סעיף 7(1) לחוק ואת הסיפא של סעיף 8(א) לחוק ("זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון"). הצעת חוק זו באה, בין היתר, בתגובה ישירה לפסק דין בפרשת שולמן. מנסחי הצעת החוק ביקשו לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית משפט בפסק דין זה. בהקדמה להצעת החוק נאמר בהקשר זה: "הפירוש האמור ל'שימוש ברכב' מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות שלשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי...מוצע, איפוא, להחיל את העקרונות שביסוד סעיף 64 לפקודת הנזיקין ולהגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד - לפי תורת "הסיכון התחבורתי" המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה, היינו, לפגיעות שארעו באקראי עקב הסעת הרכב או החנייתו או כתוצאה מהתדרדרות רכב שלא הוחנה כראוי. כמו כן מוצע להוציא במפורש ממסגרת החוק את המקרים שארעו במכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש...". בדברי ההסבר נאמר כי: "בהגדרה המוצעת יובהר כי מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד ולא לשום מטרה אחרת, וכן יפורש בה כי במסגרת תאונת דרכים יכלל רק נזק שאירע במקרה ולא עקב מעשה שנעשה בכוונה כדי לגרום נזק כלשהו, בין נזק לרכוש ובין לנזק גוף, בין לאדם שכלפיו כוון המעשה ובין לכל אדם אחר" (הדגשה שלי - ת"א). 16. מהנ"ל עולה, כי מטרת הצעת החוק היתה לצמצם את תחולת חוק הפיצויים לסיכונים תחבורתיים בלבד. במסגרת זאת, ביקשו מנסחי הצעת החוק להוציא מגדר חוק הפיצויים את כל סוגי התאונות המכוונות וכלפי כל הגורמים המעורבים בתאונות אלה; מחולל המעשה המכוון, האדם נגדו כוון המעשה, צד ג' שנפגע באקראי וכל אדם אחר שנפגע מהמעשה המכוון. הרציונל העומד ביסוד הצעת החוק הוא ברור: כאשר הגורם לפגיעה הוא מעשה מכוון, ממילא נשללת האפשרות כי מדובר ב"תאונה" אשר מעצם טיבה וטבעה אמורה להתרחש במקרה. עמדה זו נגזרה מגישתה הכללית של הצעת החוק לפיה אין להטיל על שכמו של ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם טיפוסיים לשימוש ברכב לצרכים תחבורתיים. למרות שהצעת החוק משקפת גישה שונה בתכלית לטיפול בתאונה המכוונת מזו שהתקבלה בפסיקה עובר לתיקון מספר 8, הרי הצד השווה בינה לבין גישת הפסיקה הוא שאף הצעת החוק הציגה מדיניות אחידה וקוהרנטית בנוגע לטיפול בתאונה מכוונת. בעוד גישת הפסיקה היתה כי חוק הפיצויים פורס יריעתו על כל סוגי התאונות המכוונות וכלפי כל השחקנים המעורבים בהן (בכפוף למבחן הקשר הסיבתי), מנסחי הצעת החוק ביכרו מדיניות לפיה יוחרגו מתחולת החוק כל סוגי התאונות המכוונות וכלפי כל השחקנים המעורבים בהן כולל מחולל התאונה וצד ג' אשר מחולל התאונה לא התכוון לפגוע בו. 17. הצעת החוק הועברה לדיון בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת (להלן: הועדה). מעיון בדיוני הועדה ניכר כי במסגרת תיקון מספר 8 לא ביקשה הועדה לגבש מדיניות אחידה וקוהרנטית בסוגיות אשר הונחו בפניה. הועדה הסתפקה ביעד צנוע יותר. היא בחנה באופן קזואיסטי, שורת מקרים שנדונו בפסיקה וביניהם, התאונה המכוונת, וביקשה לטפל בהם באופן נקודתי על מנת לשנות את מה שלדעתה טעון תיקון. סוגיית התאונה המכוונת נדונה על רקע שני פסקי דין ספציפים אשר הוזכרו לעיל; ע"א 420/83 (פעילות חבלנית) הנ"ל ופרשת שולמן (פעילות עבריינית). הועדה ביקשה להוציא מגדר תחולת החוק את שני הסוגים האלה של מעשים מכוונים. בנוגע למעשה הפלילי, הבהיר יו"ר הועדה דאז א' לין: "... הסעיף הראשון - פיצוצים פליליים. נדמה לי שהכל מסכימים שהחוק לא יחול על מעשה פלילי, שכן אין הבדל אם מעשה הרצח נעשה באקדח או בפיצוץ רכב..." (פרוטוקול דיון הועדה מיום 7.5.90 עמוד 10 לפרוטוקול. כמו כן ראו עמודים 15 ו25-). 18. בדיוני הועדה אשר הובילו לשינויים בהצעת החוק אין התייחסות פרטנית לתאונה מכוונת מסוג של התאבדות. לפיכך, לא ניתן להסיק מדיוניה מסקנה ישירה כלשהי בנוגע למקרה שבפנינו. אולם, מההיסטוריה החקיקתית שתוארה לעיל ניתן להסיק כי המטרה הכללית של תיקון מספר 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של הגדרת "תאונת דרכים" ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית המשפט העליון לנוסח המקורי של החוק. תכלית זו באה לידי ביטוי לא רק בהגדרה הבסיסית המאמצת את המבחן התחבורתי אלא גם בחזקה הממעטת. תכלית החזקה הממעטת היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. לפיכך, בפרשנות החזקה הממעטת יש להתחשב בתכלית זו ולבחור את הפירוש המתיישב עימה טוב יותר. 19. בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים. באותה רוח, התאבדות באמצעות כלי רכב אינו סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה. אף במקרה זה, הרכב משמש כאמצעי לפגיעה גופנית ולא לצורך יעודו התחבורתי. לפיכך, החלת החזקה הממעטת על מתאבד מתיישבת טוב יותר עם תכליתו הכללית של תיקון מספר 8 להוציא מגדר החוק סיכונים שאינם תחבורתיים ולהימנע מלהטיל על ציבור נהגי הרכב להשתתף בכיסוי הוצאותיהם. כשם שמעשה פלילי המכוון לפגוע באחר באמצעות כלי רכב אינו נמנה על סיכוני התחבורה שהחוק התכוון לעסוק בהם, כך אף מעשה התאבדותי. לפיכך, אין הניזוקים עקב ניסיון התאבדות שלהם נפגעים ב"תאונת דרכים" והתלויים בהם אינם זכאים לפיצוי מכוח החוק. ג. הגיונם של דברים 20. מלבד לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית, אף ההגיון תומך במסקנה לפיה מעשה התאבדות נכנס לגדר החזקה הממעטת. ראשית, כפי שמציין א' ריבלין בספרו, הבחנה בין מתאבד לבין נפגע אשר נזקו הוסב על ידי אחר, מוביל לתוצאה הבלתי מוצדקת לפיה תלוייו של המתאבד יהיו זכאים לפיצוי על פי סעיף 7ב לחוק הפיצויים ואילו זכאותם של התלויים בנפגע כתוצאה מפעילות עבריינית תישלל. תוצאה זו, המפלה בין התלויים השונים, אינה הגיונית ואינה מוצדקת. אף אין כל בסיס אנליטי סביר להבחנה בין התלויים השונים. אף השופט אנגלרד, אשר סובר כאמור כי מקרה התאבדות אינו נכנס בגדר החזקה הממעטת, מציין כי תוצאה זו היא בלתי רצויה וכי מומלץ לבטלה בחוק (ראו: עידכון לספרו הנ"ל בעמוד 53). שנית, התוצאה אליה הגעתי אף רצויה יותר מההיבט של האינטרס הציבורי. אין זה ראוי כי לאדם המבקש לשים קץ לחייו, תינתן האופציה להטיל את התמיכה במשפחתו על ציבור הנהגים על ידי כך שישתמש בכלי רכב לצורך מטרה זו. אין זה מתקבל על הדעת, שבאופן זה יוכל אותו אדם להבטיח שבמידה ויצליח בתוכניתו, יזכו תלוייו בפיצויים מכוח סעיף 7ב לחוק. לסיכום, מסקנתי היא, כי מעשה התאבדות נכלל בגדר החזקה הממעטת של "תאונת דרכים". מסקנה זו נתמכת הן בלשון החוק, הן בהיסטוריה החקיקתית שלו והן בהגיונם של דברים. תחולת החזקה הממעטת על כלל השחקנים המעורבים בתאונה מכוונת 21. הסוגיה המתעוררת במקרה שלפנינו, מתמקדת בשאלה האם תאונה מכוונת מסוג התאבדות נכנסת לגדר החזקה הממעטת. על שאלה זו, עניתי בחיוב. אולם, לאור קשיים שונים שעוררו המערערים בנוגע לגישת בית המשפט המחוזי, אשר יש בהם כדי להשליך על תחולת התאונה המכוונת על כלל השחקנים המעורבים בה, אבקש להתייחס בקצרה אף להיבטים אלה. לטענת המערערים, גישת בית המשפט המחוזי, התולה את האבחנה בין הנפגעים השונים באקראיות הפגיעה אינה ראויה. יישום גישה זו באופן עקבי על כל השחקנים המעורבים בתאונה מכוונת, מובילה לאפליה בלתי מוצדקת בין התלויים במחולל הפגיעה לתלויים באותו אדם בו הוא ביקש לפגוע. אפליה זו תבוא לידי ביטוי במצב בו שני שחקנים אלה נפגעו במהלך התאונה המכוונת. כאשר מחולל התאונה המכוונת נפגע במהלך מעשהו המכוון, פגיעתו אינה פרי כוונה אלא פרי המקרה ולכן - כך הטענה - על פי הרציונל המחיל את חוק הפיצויים על שחקנים שנפגעו באופן לא מכוון במהלך תאונה מכוונת, החזקה הממעטת לא תחול עליו והוא ייכנס בשערי חוק הפיצויים. לאור סעיף 7ב לחוק, גורמת אבחנה זו בין השניים לתוצאה קשה לפיה התלויים במחולל התאונה יהיו זכאים לפיצוי מכוח החוק ואילו זכאות התלויים בקורבן התאונה תישלל. קשיים אלה מתמקדים בשאלת תחולת החזקה הממעטת על שחקנים שונים אשר נפגעו באותה תאונה מכוונת. האם המונח "תאונת דרכים" הופך בהקשר זה למונח יחסי, כאשר שחקנים שונים הנפגעים במסגרת תאונה מכוונת דינם שונה לעניין החלת חוק הפיצויים? לדוגמא, מהו הדין בנסיבות בהן תוצאה לה כיוון מחולל התאונה לא הושגה ואותו אדם בו התכוונו לפגוע לא נפגע, אולם במהלך התאונה נפגע צד ג' תמים? מה הדין אם במצב דברים זה נפגע מחולל התאונה עצמו? מהו הדין כאשר נפגע אותו אדם בו התכוון מחולל התאונה לפגוע, אולם בנוסף לכך, נפגע אף מחולל התאונה או צד ג'? האם יוחרג אירוע זה מגדר חוק הפיצויים גם כלפי מחולל התאונה? וכלפי צד ג'? 22. בית המשפט המחוזי סבר, כי האבחנה בין מקרים אשר יכללו במסגרת החזקה הממעטת למקרים שיוצאו ממנה למרות שנגרמו כתוצאה ממעשה מכוון, נעוצה בתוצאות המעשה המכוון, להבדיל מעצם התרחשות המעשה המכוון עצמו. לדעתו, המחוקק בחר להבחין בין תוצאה לה כיוון מחולל התאונה, לבין תוצאה שהוא לא כיוון לה. כאשר מתממשת תוצאה לה כיוון מחולל התאונה ונפגע אותו אדם בו הוא התכוון לפגוע, אין מדובר בתאונה אלא בתוצאה מכוונת ולכן מוצא האירוע מתחולת החוק. לעומת זאת, כאשר נפגע צד ג', להבדיל מקורבנו המיועד של המעשה המכוון, איו זו התוצאה שמחולל התאונה כיוון לה, קרי, היא ארעה במקרה, ולכן היא נכנסת בגדר החוק. ואולם, עיון בלשונה של החזקה הממעטת מלמד שהיא אינה דורשת התקיימותה של תוצאה מסוימת, היינו, שקורבנה המיועד של המעשה המכוון אכן נפגע בפועל. כל שנדרש על פי לשונה של החזקה הממעטת הוא ש"המאורע ארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לרכושו או לגופו של אותו אדם" וכן ש"הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו". לא נדרש, שהנזק שארע כתוצאה מהמעשה המכוון פגע בפועל בקורבן המיועד. די בכך שמחולל התאונה התכוון לגרום לו נזק. יתרה מכך, אין הסבר משכנע לאבחנה בין מקרה שמחולל התאונה הצליח במזימתו לבין מקרה שמזימתו כשלה. סיווג האירוע כתאונת דרכים או ככזה שאינו תאונת דרכים בהסתמך על תוצאות המעשה המכוון הוא סיווג בעייתי, שכן אין זה ברור איזה רציונל הוא אמור לשרת. נראה, על כן, כי ראוי לתחם את תחולת החזקה הממעטת לפי עצם התרחשותו של המעשה מכוון, ולא על פי תוצאותיו. רק סיווג כזה עולה בקנה אחד עם הרציונל לפיו תכלית החזקה הממעטת היא להחריג מגדרו של חוק הפיצויים סיכונים הנובעים ממעשים מכוונים אשר דבר אין להם עם סיכונים תעבורתיים. 23. יוער, כי לפי חלק מדיוני ועדת הכנסת שעסקה בחזקה הממעטת, עולה כי היתה כוונה להוציא מגדר תחולת חוק הפיצויים רק את קורבנו המיועד של המעשה המכוון אך לא את מחולל התאונה או צד ג'. כוונה זו, לו היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל, היתה יוצרת בעיות יישום קשות ביותר. היא היתה הופכת את המונח תאונת דרכים למונח יחסי. אותו אירוע עצמו, היה מהווה תאונת דרכים עבור מחולל התאונה ועבור צד ג' אך לא עבור הנפגע שמחולל התאונה התכוון לפגוע בו. בעניין זה, מסכים אני עם גישת המערערים לפיה אין כל הצדקה לאפליה הקשה הנוצרת בעקבות כך בין התלויים השונים, ובעיקר בין תלוייו של מחולל התאונה (אשר יקבלו פיצוי לפי סעיף 7ב לחוק) לתלוייו של קורבנה המיועד (אשר זכאותם לפיצויים תישלל עקב החרגת המקרה מגדר "תאונת דרכים"). בענייננו, שאלת תחולת החזקה הממעטת על השחקנים השונים המעורבים בתאונת דרכים, אשר לא היתה כוונה לפגוע בהם, אינה עולה במישרין ולכן ניתן להותיר קושי זה למקרה בו הדבר יידרש. מכל מקום, אבקש להוסיף, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי נטייתי היא לומר, שהחזקה הממעטת חלה באופן שווה על כל השחקנים המעורבים בתאונה המכוונת, בין אם מחולל התאונה הצליח לפגוע בקורבן המיועד ובין אם לאו. במילים אחרות, המצב המשפטי בנוגע לתאונה המכוונת תואם את המלצתם של מנסחי הצעת החוק להוציא מגדר חוק הפיצויים כל תאונה שנגרמה כתוצאה ממעשה מכוון. החזקה הממעטת, על פי לשונה, אינה מבחינה כלל בין השחקנים השונים המעורבים בתאונה מכוונת. היא מתייחסת ל"מאורע" ולא לסוגי נפגעים. היא מוציאה את כל המאורע, במידה וחלו התנאים הקבועים לכך, מגדר חוק הפיצויים. כמו כן, כפי שהבהרתי לעיל, לדעתי, אין כל תנאי בחזקה הממעטת הקובע כי לצורך תחולתה, נדרש כי קורבנה המיועד של התאונה יהיה אותו אדם אשר בפועל יגרם לו או לרכושו נזק. גם אם כוונת מנסחי החוק היתה להגיע לתוצאה זו באמצעות הוספת הביטוי "אותו אדם", הרי במתכונתה הנוכחית של החזקה הממעטת תוצאה זו לא הושגה. על פי לשונה, כל שנדרש הוא, כי מחולל התאונה התכוון כי המעשה שעשה יפגע "באותו אדם" ספציפי בו הוא התכוון לפגוע, או ברכושו, גם אם לא הצליח לממש כוונה זו, וכי בעקבות כך נגרם נזק גוף כלשהו לתובע במישרין על ידי המעשה עצמו. תכלית סעיפים 7(1) ו8-(א) סיפא 24. לאור הפרשנות של החזקה הממעטת, כמבואר לעיל, באופן שהיא חלה גם על נפגע שכיוון לפגוע בעצמו, עולה השאלה לאיזו תכלית משרתים סעיפים 7(1) ו8-(א) סיפא לחוק? באופן כללי, נראה כי לא אחטא אם אומר שסעיפים אלה הנם עדות נוספת לחוסר האנליטיות והקוהרנטיות אשר אפיינה את גישת המחוקק בכל הנוגע לתנאי החזקה הממעטת. כאמור, על פי הצעת החוק, סעיפים אלה היו אמורים להימחק מחוק הפיצויים. מכל מקום, ניתן לפרש כי סעיפים אלה חלים בעיקר באותם מקרים בהם מוצאת תאונה מכוונת מתחולת החזקה הממעטת באמצעות התנאי המסייג. לאור מורכבות התנאי המסייג, נראה כי יוותרו מקרים לא מעטים אשר לא יעמדו בתנאיה ולפיכך לא יוחרגו מגדר החוק וימצאו דרכם לסעיף 7(1) לחוק, ובמקרים המתאימים אף לסעיף 8(א) סיפא לחוק. תחולת התנאי המסייג 25. לסיכום דברי עד כאן, הגעתי למסקנה כי המתאבד נכנס בגדר התיבה "אותו אדם" בהגדרת "תאונת דרכים". בנסיבות אלה, על מנת לבחון האם מעשהו יוחרג מגדר ההגדרה הנ"ל, עדיין יש לבחון האם חל בענייננו התנאי המסייג, קרי, האם המעשה המכוון של המנוח גרם לפגיעה בו או שמא המעשה אותו עשה רק השפיע על השימוש ברכב מנועי. בתנאי המסייג, ביקש המחוקק להבחין בין נזק שהוא תוצאה ישירה של המעשה המכוון לבין נזק שנגרם כתוצאה עקיפה שלו. נראה כי ההגיון ביסוד אבחנה זו הוא הזיקה למבחן התחבורתי. כאשר הנזק נגרם על ידי השפעת המעשה המכוון על השימוש ברכב מנועי, הרי שהזיקה לסיכון תחבורתי רגיל היא חזקה יותר מאשר במקרה שהמעשה המכוון גרם במישרין לנזק (ראו: עידכון סיפרו הנ"ל של פרופ' אנגלרד, בעמוד 54). המערערים טוענים בהקשר זה, כי השכיבה על פסי הרכבת לא היתה הגורם הישיר למות המנוח, אלא מותו נגרם עקב השפעת מעשה זה על השימוש ברכבת. לעומתם, המשיבים טוענים כי במקרה דנן, התאונה ארעה עקב מעשהו של המנוח ולא עקב השפעת המעשה על השימוש ברכב מנועי. כלי הרכב, רכבת במקרה שלנו, שימש רק זירה בלבד לאירוע. המנוח לא השפיע על השימוש ברכב וכלל לא נסע בו. במחלוקת שבין בעלי הדין, דעתי היא כי אדם הנשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד, גורם במעשה מכוון זה, באופן ישיר, לנזק. אכן, התנאי המסייג מעורר קושי, שכן לא תמיד קל לאבחן האם מצב מסוים נכנס לגדר התנאי המסייג אם לאו (ראו עידכון סיפרו של פרופ' אנגלרד שם). יתירה מכך, נראה כי ההבחנה שיוצר התנאי המסייג בין נזק שנגרם באופן ישיר מהמעשה המכוון ובין נזק הנגרם מהשפעת המעשה המכוון על השימוש ברכב מנועי, אינה מקדמת כראוי את המבחן התחבורתי (ראו ביקורתו של ד"ר א' פורת, במאמרו "דיני הנזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א, עמודים 222, 230). אולם בנסיבות המקרה בו עסקינן, ניתן לדעתי להותיר את השאלות המתעוררות בנוגע לתנאי המסייג בצריך עיון, שכן כאמור, מסכים אני לדעתו של המחבר א' ריבלין, כי לכל הפחות באותם מקרים בהם אדם המשליך עצמו מתחת לרכב נוסע, או כמו במקרה שבפנינו, כאשר אדם נשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד, הנזק שנגרם לו בודאי הנו תוצאה ישירה של מעשהו המכוון (עמוד 234 לספרו הנ"ל). 26. לסיכום, מעשה התאבדות נכלל בגדר החזקה הממעטת. בנסיבות העניין הנזק נגרם במישרין על ידי המעשה עצמו ולכן אין התנאי המסייג מוציא אותו ממסגרת החזקה הממעטת. לפיכך, חלה בענייננו החזקה הממעטת והמקרה דנן אינו נכנס להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים. כפועל יוצא, אין המערערים זכאים לפיצויים מכוח החוק, וערעורם נדחה. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. המגמה שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: החוק) היתה מגמה סוציאלית. על מנת להעניק פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, נקבעה אחריות מוחלטת ללא קשר לשאלת האשמה של הפוגע או של הנפגע (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תש"ן) 4). המונח "תאונת דרכים" פורש בפסיקה באופן שהוא חבק מערכת רחבה של מצבים בהם נעשה שימוש ברכב ונפגע אדם. תיקון מספר 8 לחוק, שחל בענייננו, לא בא לשנות באופן בסיסי מגמה כללית זו, אם כי הוא הביא עמו את התכלית התחבורתית שצמצמה את היקף וסוג המקרים הנכנסים לגדר הגדרת "תאונת דרכים". עדיין, על מנת לשרת את תכלית החוק ראוי לנקוט בפרשנות שאינה מוציאה מגדרו בנקל, אירוע בו כתוצאה משימוש ברכב נפגע אדם. כך יש - לדעתי - לפרש גם את החזקה הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים". 2. מקובל עלי הניתוח המאלף שעושה חברי, השופט ת' אור, המובילו למסקנה כי אדם הגורם במתכוון לתאונת דרכים על מנת לגרום למותו שלו עצמו - כבמקרה דנן - אינו בא בגדר הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. אדם כזה בא בגדרה של החזקה הממעטת שבאותו סעיף, לפיה: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו... של אותו אדם והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". לשון החזקה הממעטת אינה ברורה, וניתנת ליותר מפרשנות אחת. כך גם לשון הסייג לחזקה הממעטת, המחזיר - בהתקיים תנאיו - את האירוע לגדרה של "תאונת דרכים". כך גם הקורלציה שבין החזקה הממעטת לבין הוראת סעיף 7(1) לחוק, שאינם עולים בקנה אחד. 3. המונח "אותו אדם" המופיע בחזקה הממעטת, מכוון - לדעתי - בראש ובראשונה, אל האדם שגרם נזק לעצמו במתכוון. משהוכנסה לחזקה הממעטת, הכוונה, ברור הוא כי מי שהתכוון להביא על עצמו את הפגיעה והצליח בכך, לא יבוא בגדרה של "תאונת דרכים". על אף שהאירוע עצמו, אלמלא רכיב הכוונה, הוא תאונת דרכים, הרי שהכוונה נוטלת ממנו את תכונתו ככזו, הן משום שהרכב משמש כלי לגרימת האירוע ולא למטרה תחבורתית גרידא, הן משום שבהינתן כוונה, אין לראות באירוע "תאונה" והן כדי שלא יצא חוטא נשכר. ניתן לגרוס כי יש להבחין בין מקרה בו אדם משתמש ברכב - נוהג בו, על מנת לגרום לאירוע בו ימצא את מותו, לבין אדם כבענייננו, שאינו משתמש ברכב אלא נשכב על הפסים וגורם לכך שהרכבת הנוסעת עליהם לתומה, תפגע בו. ניתן לטעון כי במקרה הראשון נגרם הנזק "על-ידי המעשה עצמו", ואילו במקרה השני נגרם הנזק "על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", בענייננו, השימוש ברכבת. במקרה הראשון בא האירוע בגדר החזקה הממעטת ואיננו מהווה "תאונת דרכים". במקרה האחרון מחזיר הסייג את האירוע לחזקה הממעטת, באופן שהוא מהווה "תאונת דרכים". משכך, ייהנו התלויים באותו נפגע מהוראות סעיף 7ב' לחוק. באופן כזה מתמלאים הסייג לחזקה הממעטת וסעיף 7(1) בתוכן ואינם נשארים ככלי ריק. ישאל השואל מה טעם להבחין בין מי שמתאבד מתחת לגלגלי מכונית נוסעת או רכבת לבין מי שעושה כן כשהוא עצמו נוהג ברכב? שאלה זו קשה וראויה. התשובה לה יכולה להיות, כי על אף שבשני המקרים התכוון אותו אדם להביא על עצמו את מותו, הרי שבאחד מהם עושה הוא כך על-ידי השימוש ברכב על ידו הוא, בכוונה, ובמקרה השני משפיע מעשהו על השימוש ברכב באורח תמים על-ידי אחר. לאחר ששקלתי טיעון זה ועל אף שיש בו מן ההגיון, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לעשות הבחנה בין השניים וזה גם זה מוציא את האירוע מתכולת החוק. 4. השופט אור דן גם בשאלה אם מי שנפגע ממעשהו של אחר, המכוון לפגוע בו נכנס בגדרה של החזקה הממעטת ועונה על כך בחיוב. כמו כן דן הוא בשאלה אם צד שלישי שנפגע על-ידי מעשה מכוון שלא היה מכוון לפגוע בו אלא באחר, נכנס גם הוא בגדרה של החזקה הממעטת וגם על כך משיב הוא בחיוב. כשלעצמי, הייתי משאירה שאלות אלה, שאינן דורשות הכרעה בענייננו, בצריך עיון. עם זאת אעיר כי לגבי נפגע אחר שהתכוונו לפגוע בו ולגבי מי שנפגע על אף שלא התכוונו לפגוע בו אלא התכוונו לפגוע באחר לא מתקיים רכיב הכוונה במי שנפגע בפועל אלא רק בפוגע ויתכן שבהעדר רכיב זה יש מקום לטענה שנפגעים כאלה אינם כלולים בחזקה הממעטת. 5. סעיף 7(1) לחוק קובע, כי מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצויים, אלא שהתלויים בו יהיו זכאים לפיצויים. חברי הצביע על הבעיתיות שיוצרות הוראות ההגדרה שבסעיף 1 והוראות סעיף 7(1) לחוק, שאינן עולות בקנה אחד. בצדק קבע חברי, כי מאחר ובמקרה דנן אין התאונה שגרמה למותו של המנוח באה בגדרה של "תאונת דרכים", ממילא לא חל עליו סעיף 7(1) לחוק. ראוי להעיר כי על-פי נוסח סעיפים 1 ו7-(1) לחוק, קשה לתאר מקרה עליו יחולו הוראות סעיף 7(1), שנותר בספר החוקים כשהוא במידה רבה ריק מתוכן. מדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון מספר 8 לחוק עולה כי המחוקק התכוון לבטל סעיף זה (ראו ה"ח 1962, כ"ז בכסלו התש"ן, 25.12.1989, עמ' 33). גם הסייג לחזקה הממעטת, הקובע כי "נזק [ש]נגרם... על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" לא יכנס לגדר החזקה הממעטת, לפיכך יחשב "תאונת דרכים", איננו ברור, וקשה לראות מצב בו יתמלא סייג זה בתוכן באופן שהאירוע יחזור להיחשב תאונת דרכים. טוב יעשה המחוקק אם ייתן דעתו לכל האמור לעיל ויתקן את הדורש תיקון. לאור האמור, מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיע חברי. ש ו פ ט ת הוסכם, כאמור, בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, יג' בכסלו התשס"ב (28.11.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 99021990.E03 /עכב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444