אליעזר יצחק טילסון נ. ד"ר איתי הס - עו"ד

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2196/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. אליעזר יצחק טילסון 2. רוזלין טילסון 3. נפתלי טילסון 4. חוי טילסון 5. צבי צוויקלר 6. ליאת צוויקלר נ ג ד המשיבים: 1. ד"ר איתי הס, עו"ד – בתפקידו כמנהל ההסדר 2. הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי – מחוז תל אביב והמרכז 3. פנשו רייל אסטייט הולדינגס בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת נ' גרוסמן) אשר ניתן ביום 25.1.2024 בחדל"ת 30487-04-23 בשם המערערים: עו"ד מילר עידן; עו"ד ליאור דהן פסק-דין השופט א' שטיין: הערעור לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת נ' גרוסמן), אשר ניתן ביום 25.1.2024 בחדל"ת 30487-04-23, ואשר בגדרו, ולענייננו, הורה בית משפט קמא על הפעלת הערבויות שניתנו על-ידי המערערים 6-2 להבטחת שובו ארצה של המערער 1 (להלן: טילסון). העובדות ואלו העובדות הדרושות לענייננו. נגד טילסון הוצאו צווי עיכוב יציאה מהארץ במסגרת הליכי חדלות פירעון שמתנהלים נגדו (להלן: הצווים). ביום 22.6.2023 פנה טילסון לבית משפט קמא בבקשה לביטול זמני של הצווים בכדי שיוכל לנסוע לארה"ב לשם פרידה מחותנו, שלמרבה הצער חלה במחלה סופנית (להלן: בקשת הביטול). במסגרת בקשת הביטול ציין טילסון כי הוא "מבקש לבטל, באופן זמני, את צווי עיכוב היציאה מהארץ, על מנת לאפשר את צאתו לארה"ב. טילסון ישוב לא יאוחר מתאריך 9.7.2023." (ראו: פסקה 6 לבקשת הביטול; ההדגשה הוספה – א.ש.). כמו כן ציין טילסון בבקשת הביטול כי "באיזון שבין זכותם הקניינית של נושיו של טילסון והרצון להגן על קניינם, לבין הצורך לאפשר לטילסון להעניק חסד אנושי אחרון לקרוב משפחתו, מתבקש בית המשפט, בנסיבות העניין, לאפשר לטילסון לצאת מן הארץ, לתקופה קצרה, למשך התקופה המבוקשת. למען הסר ספק, יודגש כי מדובר בביטול זמני של צווי עיכוב היציאה, לתקופה קצובה." (ראו: שם, פסקאות 16-15; ההדגשה הוספה – א.ש.). ביום 25.6.2023 הגיב המשיב, מנהל ההסדר של טילסון (להלן: מנהל ההסדר), לבקשת הביטול. בשל נסיבותיה החריגות, הסכים מנהל ההסדר לבקשה בכפוף להעמדת ערבויות. מנהל ההסדר גם דרש, בין היתר, כי "במסגרת התצהיר יסכים בעל השליטה [טילסון – א.ש.] כי אי חזרתו ארצה במועד [...] תוביל למימוש מידי של כל הבטוחות הנזכרות לעיל [...]". כמו כן הדגיש מנהל ההסדר כי "יש בתנאים הנזכרים כדי לאזן נכונה בין הסיבה שבעטיה מבקש בעל השליטה לצאת את הארץ לבין מצבו הכלכלי נושא ההליך דנן. אשר על כן, נכון מנהל ההסדר ליתן הסכמתו לביטול זמני של צווי עיכוב יציאת בעל השליטה מן הארץ בכפוף לאמור לעיל" (ראו פסקאות 9-7.5 לתגובת מנהל ההסדר מיום 25.6.2023; ההדגשה הוספה – א.ש.). הווה אומר: מנהל ההסדר הציב את מתן הערבויות שנדרשו כתנאי להסכמתו לבקשת הביטול, לצד הסכמת הערבים לכך שהערבויות תמומשנה במידה וטילסון לא ישוב ארצה במועד, תהא הסיבה לאי-חזרתו אשר תהא. ביום 27.6.2023 הגיש טילסון לבית משפט קמא הודעת עדכון ובקשה לביטול זמני של הצווים. במסגרת זו, הודיע טילסון לבית המשפט כי "כל התנאים שפורטו במסגרת תגובת מנהל ההסדר לבקשה לביטול זמני של צווי עיכוב היציאה מן הארץ מקובלים על טילסון" (למעט נושא שאינו נוגע לענייננו) (ההדגשה הוספה – א.ש.). בהמשך לכך, ובהסכמת מנהל ההסדר, ביקש טילסון מבית המשפט כי "יתן צו המורה על ביטול זמני של כלל צווי עיכוב היציאה מן הארץ [...] מיום 26.6.2023 ועד ליום 9.7.2023". על יסוד הודעת העדכון ולנוכח הסכמתו של מנהל ההסדר, הוציא מלפניו בית משפט קמא (השופט מ' אלטוביה), עוד באותו יום, החלטה המבטלת את הצווים. הביטול נעשה כמבוקש בהודעת העדכון, קרי: לתקופה שתחילתה ביום 26.6.2023 וסופה ביום 9.7.2023. הערבויות אותן הציג טילסון, על-מנת לקבל את הסכמתו של מנהל ההסדר לבקשת הביטול, כללו את כל אלה: כתב התחייבות מטעם טילסון בו התחייב, בין היתר ולענייננו, כדלקמן: "אני מתחייב כי אשוב לישראל עד ליום 9.7.2023 ו/או תאריך אחר בהתאם להחלטה אחרת של בית המשפט". כתב התחייבות מטעם המערערת 2, רעייתו של טילסון, אשר העמיד את זכויותיה בדירת המגורים המשותפת לה ולטילסון כבטוחה להתחייבויותיו האמורות של טילסון. בכתב התחייבות זה נאמר, לענייננו, כי "בעלי [...] הגיש [...] בקשה לביטול צווי עיכוב יציאתו מישראל, על מנת שיוכל לעזוב את ישראל לטובת ביקור בארה"ב ביחס לתקופה שמיום 26.6.2023 ועד ליום 9.7.2023, או תאריך אחר, כפי שיקבע בהחלטת בית המשפט ("התקופה"). הנני מסכימה כי חלקי בנכס (50%) יעמוד כבטוחה לטובת הבטחת חזרתו של מר טילסון לישראל במסגרת התקופה". כתבי התחייבות מטעם המערערים 4-3, הוריו של טילסון (כל אחד מההורים חתם על כתב התחייבות נפרד). בכתבי התחייבות אלה נאמר, לענייננו, כדלקמן: "אני מסכים לערוב לכל התחייבויותיו של אלי [טילסון – א.ש.] במסגרת הליך חדלות פירעון 30487-04-23, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לצורך יציאתו מישראל. במסגרת ההליך מבקש אלי לבטל באופן זמני את עיכוב היציאה מהארץ שהוטל עליו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו. [...] ערבותי זו תיכנס לתוקפה מרגע יציאתו של אלי מישראל ותעמוד בתוקף עד לחזרתו ארצה וחידוש צו עיכוב היציאה מן הארץ ביחס לאלי. אם אלי לא ישוב ארצה, אני אהיה אחראי לכל התחייבויותיו במסגרת ההליך". כתבי התחייבות מטעם המערערים 6-5, דודיו של טילסון (כל אחד מהדודים חתם על כתב התחייבות נפרד). במסגרתם של כתבי התחייבות אלה, הסכימו הדודים לרישומה של הערת אזהרה על זכויותיהם בדירת המגורים שבבעלותם וקיבלו על עצמם אחריות לכל חובותיו של טילסון. בכתב ההתחייבות מטעמם נאמר, לענייננו, כדלקמן: "במסגרת הליך חדלות פירעון 30487-04-23, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב ("ההליך") מבקש אליעזר יצחק טילסון ("אלי") לבטל באופן זמני את עיכוב היציאה מהארץ, שהוטל עליו במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו [...] אני מסכ[י]מה כי אם אלי לא ישוב ארצה [...] תירשם הערת אזהרה להימנעות מעסקה ביחס לנכס. ערבותי זו תיכנס לתוקפה מרגע יציאתו של אלי מישראל ותעמוד בתוקף עד לחזרתו ארצה וחידוש צו עיכוב היציאה מן הארץ ביחס לאלי. אם אלי לא ישוב ארצה, אני אהיה אחראית לכל התחייבויותיו במסגרת ההליך." הפקדת סך של 100,000 ש"ח להבטחת שובו של טילסון במועד והתחייבותו שלא לבצע שום דיספוזיציה בנכסיו בעת שהותו בחו"ל. בעקבות החלטת בית משפט קמא מיום 27.6.2023, טילסון טס לחותנו בארה"ב, ושהה עמו ועם בני משפחתו לצד מיטת חוליו. ביום 9.7.2023 ביקש טילסון לחזור ארצה. אולם, בעת שניסה טילסון לעלות על הטיסה לישראל הוא נעצר על-ידי רשויות אכיפת החוק בארה"ב בחשד למעורבותו בהלבנת הון. ביום 10.7.2023 שוחרר טילסון לחלופת מעצר, אשר מונעת ממנו לחזור ארצה בהתאם להתחייבות שנתן. בהמשך, ניהל טילסון מגעים עם רשויות התביעה בארה"ב. בסוף המגעים הללו סוכם כי טילסון יודה ויורשע באישום של הלבנת הון. לטענת טילסון, גזר דינו אמור להינתן ביום 3.4.2024. אין חולק כי ההליכים הפליליים בעניינו של טילסון מנעו ממנו מלשוב ארצה במועד בו התחייב לשוב, וכי צו שיפוטי אשר ניתן נגדו בארה"ב מונע את חזרתו לישראל עד עצם היום הזה. בעקבות ההתרחשויות האמורות, הסכים מנהל ההסדר, בשתי הזדמנויות, להאריך את תוקפו של ביטול הצווים. בהתאם לכך, בית משפט קמא האריך את ביטולם הזמני של הצווים, פעם-אחר-פעם, עד ליום 6.9.2023. בית המשפט לא הוציא מלפניו הארכות נוספות לביטולם הזמני של הצווים. כפועל יוצא מכך, ביטולם הזמני של הצווים פקע והצווים – שכאמור חייבו את טילסון לשוב לישראל לא יאוחר מיום 9.7.2023 –חזרו לעמוד על מכונם החל מיום 7.9.2023. פסק הדין קמא ביום 4.12.2023 פנה מנהל ההסדר לבית משפט קמא והודיע כי טילסון והחברה שבבעלותו – המשיבה הפורמלית לפנינו – אינם עומדים בהתחייבויותיהם להפקיד בחשבון הנאמנות כספי מימון לטובת הערכת שווי. נוכח האמור, ביקש מנהל ההסדר מבית המשפט לקבוע כי אין היתכנות לגיבושו של הסדר חוב, וכן, לענייננו, להורות שניתן לממש את הערבויות אשר ניתנו להבטחת חזרתו של טילסון ארצה לא יאוחר מיום 9.7.2023. המערערים התנגדו לבקשה זו. בהתנגדותם, טענו המערערים כדלקמן: טילסון מעוניין לשוב ארצה, אך ישנה מניעה אובייקטיבית לחזרתו. בנסיבות אלה, כך נטען, טילסון אינו מפר את התחייבותו לשוב ארצה; לשון כתבי הערובה מותיר שיקול דעת לבית המשפט להאריך את משך שהייתו של טילסון בחוץ לארץ; פרשנות תכליתית של הערבויות מוליכה למסקנה כי אלה נועדו להבטיח את שובו של טילסון לישראל ואת הימנעותו מביצוע דיספוזיציה בנכסיו – ולא להעמיד לנושיו של טילסון מקורות חיוב נוספים. כמו כן נטען, כי לאור תכליתן זו של הערבויות, אלה תעמודנה למימוש רק במקרה שבו טילסון יפעל לסיכול האפשרות לפרוע את חובותיו, או יימנע מלחזור ארצה באופן וולונטרי. ביום 25.1.2024 בית משפט קמא נתן את החלטתו בבקשת מנהל ההסדר. בהחלטה זו – שהינה בגדר "פסק דין" לעניין מימוש הערבויות – קיבל בית המשפט את בקשתו של מנהל ההסדר לעניין מימוש הערבויות. במסגרת זו, קבע בית המשפט כי הערבויות שניתנו על-ידי המערערים לא היו מותנות בשום תנאי – ובפרט, לא הייתה בהן כל התייחסות למקרה בו חזרתו של טילסון ארצה תימנע מנסיבות שאינן תלויות בו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי התחייבותו של טילסון לשוב ארצה הופרה, וכי מנהל ההסדר רשאי לממש את הערבויות. בית המשפט הוסיף וקבע כי קבלת עמדתו של טילסון, לפיה, למעשה, הנושים חייבים להוכיח יסוד נפשי של כוונת החייב להפרת התחייבויותיו על-מנת לממש את הערבויות עלולה ליצור אפקט מצנן על נושים, שלא ייענו לבקשות לביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי מנהל ההסדר רשאי לפעול למימוש הערבויות. לצד פסק הדין כאמור, הורה בית משפט קמא על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד ליום 7.2.2024, על-מנת "לאפשר לב"כ בעל השליטה [טילסון – א.ש.] והערבים להיערך ולשקול את צעדיהם". בהתאם להחלטות שניתנו ביום 6.2.2024 וביום 13.2.2024 הוארך עיכוב ביצועו של פסק הדין עד ליום 17.3.2024. מכאן הערעור שלפנינו, אשר לצדו הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא עד להכרעה בערעור. טענות המערערים במסגרת הערעור, שבים המערערים על הטענות שהעלו לפני בית משפט קמא. בפרט, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי אין נפקות לסיבה שבעטיה נבצר מטילסון לשוב לישראל במועד לגביו התחייב; כן טוענים המערערים כי בית המשפט שגה בקבעו שבמסגרת כתבי ההתחייבות ניתנה התחייבות לשיבה ארצה ללא כל תנאי. בעניין זה נטען כי ההתחייבות של טילסון כללה אפשרות להארכת מועד השהייה בארה"ב בהתאם להחלטת בית המשפט. עוד נטען כי כתבי ההתחייבות של המערערים 6-3 כלל אינם מציינים תאריך לשיבתו של טילסון לישראל, וכי לכל הפחות היה על בית משפט קמא להאריך את המועד לביטול הצווים עד לסיומו של ההליך הפלילי אשר מתנהל נגד טילסון בארה"ב. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות אף מבלי לקבל את תשובת המשיב – זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. פסק דינו של בית משפט קמא בדין יסודו, ולערעור שלפנינו אין סיכוי להתקבל. אפרט את טעמיי. הלכה היא עמנו כי על פרשנותו של כתב-ערבות חלים כללי הפרשנות הרגילים של דיני החוזים. כלשונו של השופט י' כהן, "ביסודו של דבר אין הבדל ממשי בין פירוש הסכם ערבות ובין פירוש כל הסכם אחר" (ראו: ע"א 177/77 בנק ישראל נ' תוסיה-כהן, פ"ד לב(1) 524, 529 (1978); כמו כן ראו: ע"א 431/88 ישיבת ישמח משה עיה"ק ירושלים נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד מד(4) 177, 186 (1990); ע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום, פ"ד סו(2) 544, 561 וכן 575 (2013)). נמצא אפוא כי השאלה שלפנינו היא שאלה פרשנית: מה כוללת התחייבות המערערים אשר ניתנה במסגרת כתבי ההתחייבות עליהם חתמו? אני סבור כי התשובה לכך ברורה. כפי שקבע בית משפט קמא, המערערים התחייבו לכך שטילסון ישוב ארצה במועד שבו התחייב לעשות כן; כמו כן נטלו המערערים על עצמם את האחריות לחובותיו של טילסון במידה שהלה לא ישוב ארצה במועד שנקבע מכל סיבה שהיא. דברים אלה עולים בצורה ברורה מהאמור בכתבי ההתחייבות עליהם חתמו המערערים. כאמור, בכתב ההתחייבות מטעם טילסון נאמר: "אני מתחייב כי אשוב לישראל עד ליום 9.7.2023 ו/או תאריך אחר בהתאם להחלטה אחרת של בית המשפט"; בכתב ההתחייבות מטעם המערערת 2 נכתב: "הנני מסכימה כי חלקי בנכס (50%) יעמוד כבטוחה לטובת הבטחת חזרתו של מר טילסון לישראל במסגרת התקופה האמורה לעיל (הכוונה ל-9.7.2023 ו/או תאריך אחר בהתאם להחלטה אחרת של בית המשפט – א.ש.)"; ובכתבי ההתחייבות מטעם המערערים 6-3 צויין כי "אם אלי לא ישוב ארצה, אני אהיה אחראי לכל התחייבויותיו במסגרת ההליך". מדובר בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים. אין כל ממש בטענת טילסון לפיה, כביכול, יש משמעות לכך שבכתב ההתחייבות שניתן על-ידו ועל-ידי המערערת 2 נאמר כי מועד שובו של טילסון ארצה יכול להשתנות בהתאם להחלטתו של בית המשפט ולכך שכתבי ההתחייבות מטעם המשיבים 6-3 אינם נושאים תאריך. בנוגע לכתבי ההתחייבות של טילסון ורעייתו, הרי שבכתב ההתחייבות נאמר כי ההתחייבות תיכנס לתוקף במידה וטילסון לא ישוב ארצה עד ל-"9.7.2023 ו/או תאריך אחר בהתאם להחלטה אחרת של בית המשפט". בהינתן שניתנה החלטה שיפוטית אשר מורה על חזרתו של טילסון ארצה עד ליום 9.7.2023, ולמצער בהיעדר החלטה אחרת אשר מאריכה את המועד מעבר להארכות שניתנו בהסכמת מנהל ההסדר עד ליום 6.9.2023, נכנסו לתוקפן ההתחייבויות האמורות. גם אם נקבל את הטענה שבית המשפט רשאי להאריך את המועד פעם נוספת, בהינתן שבית המשפט לא עשה כן, הרי שניתן לממש את כתבי ההתחייבות בהתאם לאמור בהם. הטענה לפיה כביכול יש משמעות לכך שבהתחייבויותיהם של המערערים 6-3 אין התייחסות למועדים, אף היא תלויה על בלימה. כתבי ההתחייבות מטעם המערערים 6-3 כוללים התייחסות מפורשת לבקשה לביטול זמני. בכתבי התחייבות אלה צויין במפורש כי הם ניתנים "במסגרת ההליך [בו] מבקש אלי לבטל באופן זמני את עיכוב היציאה מהארץ שהוטל עליו". אשר על כן, ברור לחלוטין שכתבי ההתחייבות מפנים למבוקשו של טילסון ושהביטוי "אם אלי לא ישוב ארצה" – שאף הוא מופיע בהם – מדבר על אי-חזרתו של טילסון לישראל במועד אליו התחייב. לזאת אוסיף כי כתבי ההתחייבות נוסחו על-ידי עורכי דין מקצועיים, בהתאם לדרישותיו של מנהל ההסדר, ועל-מנת לשמש ערבות פורמלית בגדרי הליך שיפוטי. כפי שקבעתי בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פסקה 22 לפסק דיני (17.11.2020): "ניכר הוא, שהסכם זה [בענייננו-שלנו: כתבי ההתחייבות – א.ש.] נערך על ידי עורכי דין מקצועיים על רקע של סכסוך מסחרי מר וממושך בין מרשיהם. הלכת ביבי כבישים – כפי שעולה מהחיבור שבין פסק דיני ובין פסק דינו של השופט ע' גרוסקופף, אשר זכו להסכמתו של השופט ע' פוגלמן – מורה לנו על-כן לפסוק את הדין במקרה דנן בהתבסס על מילותיו הברורות של ההסכם (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (20.11.2019); דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות (19.4.2020); וכן ע"א 7669/18 זהבי נ' זהבי, פסקאות 23 ו-30 לפסק דיני (8.12.2019))". די באמור עד כה כדי לדחות את טענתם העיקרית של המערערים, לפיה ישנה נפקות לסיבה בגינה טילסון לא חזר ארצה, וכי יש משמעות לכך שהוא מעוניין לשוב ארצה, אולם נסיבות שאינן תלויות בו מונעות זאת ממנו. התחייבותו הברורה של טילסון, ממנה נגזרות התחייבויותיהם של שאר המערערים, היא כי הוא ישוב ארצה ביום 9.7.2023, או בהתאם להחלטה אחרת של בית המשפט. התחייבותו זו, שכאמור הובטחה בערבותם של שאר המערערים, אינה תלויה בדבר. במילים אחרות: התחייבות זו היא בגדר חיוב תוצאה מובהק, וממילא אין יסוד לטענת טילסון לפיה אין לראות באי-חזרתו לישראל במועד הפרת התחייבות מאחר שהדבר אינו תלוי בו (להבחנה היסודית בין חיוב תוצאה לבין חיוב השתדלות ראו: ע"א 1546/16 ביסאן נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח וקק"ל, פסקה 39 לפסק דיני והאסמכתאות שם (16.9.2020)). הרבה למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין כי גם תכליתם של כתבי ההתחייבות מובילה למסקנה ברורה כי יש להורות על מימוש הערבות, כפי שקבע בית משפט קמא. לטענת טילסון, תכליתם של כתבי ההתחייבות היא למנוע את ניסיונו לברוח מהארץ, ולא להבטיח את חזרתו במועד. בטענה זו אין ממש. כפי שעולה מפסק הדין אשר יצא מלפנינו בע"א 8034/95 מאור חברה לדלק בע"מ נ' ג'ון, פ"ד נב(4) 97 (1998) (להלן: עניין ג'ון), במקרים דוגמת זה שבו קא עסקינן החייב נוטל על עצמו שתי התחייבויות: (1) ההתחייבות העיקרית – לשלם את חובותיו; וכן (2) ההתחייבות המשנית – לשוב ארצה במועד שנקבע לו. כפועל יוצא מכך, הערבים להתחייבויות אלה של החייב מתחייבים כדלקמן: אם החייב לא יעמוד בהתחייבותו המשנית לשוב ארצה במועד, הם יישאו בהתחייבותו העיקרית וישלמו את חובותיו (ראו: עניין ג'ון, עמ' 104). משמעות הדברים היא כי הסיכון אותו נועדה לגדר הערבות במקרה של חייב אשר מבקש לצאת מהארץ, הוא סיכול ההליך המשפטי שבמסגרתו מבקשים נושי החייב לבוא על זכויותיהם כנושים. בכל מקרה שבו סיכון זה מתממש – כפי שקרה במקרה שלפנינו – מן הדין לקבוע כי הנושים רשאים לממש את הערבות שבידם. לעומת זאת, כאשר הסיכון שהתממש אינו הסיכון שכתב הערבות נועד לגדרו, אין מקום למימוש הערבות. כך נקבע בעניין ג'ון ביחס למקרה בו החייב – שחזרתו ארצה הובטחה בכתב הערבות דשם – נפטר לפני שהגיע המועד לחזרתו לישראל. נקבע כי במקרה כזה הנושים אינם זכאים להיפרע מהערבים, שכן הסיכון בדמות פטירתו של החייב בחו"ל אינו בגדר סיכון שהערבות נועדה לבטח. לעומת זאת, כאשר מדובר בחייב שלא שב ארצה במועד שנקבע לו ושנפטר אחרי שהמועד שנקבע לחזרתו לישראל פקע, הנושים יהיו רשאים לגבות את חובם מהערבים, שכן במקרה זה התממש הסיכון אותו ביטחו הערבים – החייב לא שב ארצה במועד – ומכיוון שכך הוא, לפטירתו של החייב אין נפקות משפטית (ראו: עניין ג'ון, עמ' 105). לפני נעילת פסק דיני, ברצוני להעיר כי מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה קבלת עמדת המערערים תביא לאפקט מצנן, אשר יפגע בסופו של דבר בחייבים המבקשים להשהות את צווי עיכוב יציאה מהארץ שעומדים נגדם. כמו בית משפט קמא, גם אני סבור כי אם נאמר לנושי החייב "דעו לכם שהערבות המבטיחה לכם את חזרתו של החייב לישראל תהא מותנית בכוונותיו ובנסיבות אשר לא אפשרו את חזרתו במועד" – פשיטא הוא כי הנושים לא יתנו את הסכמתם להשהייתו של הצו אשר מונע את יציאת החייב לחו"ל. כך הוא גם בענייננו-שלנו. אילו היינו שואלים את מנהל ההסדר מלכתחילה, האם הלה היה מסכים לכך שצו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד טילסון יושהה כנגד הפקדת ערבויות על ידי ערבים אמינים – כאשר המקרה שבו טילסון לא יוכל לשוב לישראל במועד שנקבע לו, מחמת מעצרו בחו"ל, לא ייחשב להפרה אשר מפעילה את הערבויות, ברי הוא כי תשובתו היתה לאו מוחלט. יתרה מכך, מנהל ההסדר שהיה עונה בחיוב להצעה מעין זו היה מפר את חובות האמון והזהירות שלו כלפי הנושים. סוף דבר: מנהל ההסדר והנושים שלמענם הוא פועל לא לקחו על עצמם שום חלק בסיכון שהחייב – טילסון – לא יחזור לישראל במועד שהתחייב. סיכון זה חל בכוליותו על הערבים של טילסון – המערערים 6-2 – מכוח כתבי ההתחייבות עליהם הם חתמו על-מנת לאפשר לטילסון לקבל מבית המשפט המחוזי החרגה מהצווים אשר הוצאו נגדו במסגרת הליכי חדלות פירעון ואשר אסרו עליו לצאת מהארץ. מסקנה זו עולה באופן חד-משמעי מלשונם ומתכליתם של כתבי ההתחייבות. הערעור נדחה אפוא בזאת, ועמו נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובת המשיב, ובהינתן המתכונת הדיונית בה ניתן פסק הדין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ז באדר ב התשפ"ד (‏27.3.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24021960_F01.docx נל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1