מוחמד אגבריה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2196/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2196/10 ע"פ 2564/10 ע"פ 2633/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"פ 2564/10: 1. אמין אגבריה המערערים בע"פ2633/10: 2. מחמוד מנסור אגבריה המערער בע"פ 2196/10: 3. מוחמד אגבריה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 5047/08 (סגן הנשיא שיף והשופטות הורוביץ וקינן) מיום 14.2.10 תאריך הישיבה: ל' בשבט התשע"ב (23.2.12) בשם המערער 1: עו"ד אבי חימי; עו"ד שי ברק בשם המערער 2: עו"ד עאדל בויראת בשם המערער 3: עו"ד בנימין נהרי; עו"ד קרן נהרי בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על גזרי דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, למלשטריך-לטר וגלעד) בתפ"ח 5046/08 מיום 17.2.10; וערעור נוסף על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא שיף והשופטות הורוביץ וקינן) בתפ"ח 5047/08 מיום 14.2.10. ענייננו בשתי פרשיות חמורות: האחת - ירי לעבר קיוסק על רקע סכסוך כלכלי, שבעטיו קיפח אדם את חייו; והאחרת - ירי לעבר אדם אחר במטרה לפגוע בו. רקע והליכים ב. לפנינו שלושה מערערים. המערער בע"פ 2564/10 הוא אמין אגבריה (יליד 1985)(להלן המערער 1). המערער בע"פ 2633/10 הוא מחמוד מנסור אגבריה (יליד 1985)(להלן המערער 2). עניינם של שני המערערים נשמע בבית המשפט קמא יחדיו במסגרת תפ"ח 5026/08. המערער בע"פ 2196/10 הוא מוחמד אגבריה (יליד 1977)(להלן המערער 3). עניינו נשמע במסגרת תפ"ח 5047/08 ובנפרד מן המערערים 2-1. המערערים 2-1 נדונו ל-17 שנות מאסר; המערער 3 נדון ל-25 שנות מאסר. נפתח בעניינו של המערער 3, שעונשו הוא החמור ביותר, והוא גם היה הרוח החיה בשני האישומים. ההליכים בעניינו של המערער 3 ג. כעולה מן האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, המערער 3 היה בעלים של קיוסק. אחד מעובדיו פתח קיוסק מתחרה חדש. המערער 3 רצה לפגוע בקיוסק החדש. בחודש מארס 2008 קשר עם המערערים 2-1 לבצע ירי לעבר הקיוסק. לשם ביצוע התכנית, גנבו השלושה רכב והצטיידו בכלי נשק (אקדחים). בליל 5.3.08 הגיעו השלושה לקרבת הקיוסק. המערער 2 שהיה הנהג נותר ברכב. המערערים 1 ו-3 ירדו מן הרכב עם כלי הנשק והתקרבו לקיוסק. חזיתו היתה מוארת והיו בו מספר אנשים. המערערים 1 ו-3 ירו לעבר פנים הקיוסק 14 כדורים לפחות. אחד הכדורים שירו גרם למותו של אדם שהיה בקיוסק. לאחר הירי נמלטו השלושה ברכבם. המערער 3 הודה בביצוע המעשים במסגרת הסדר טיעון תוך שפרשת העונש פתוחה, והורשע בהריגה, בנשיאת נשק שלא כדין ובקשר לפשע. ד. כעולה מן האישום השני, שמועד התרחשותו קדם לראשון, בסביבות החודשים יולי ואוגוסט בשנת 2007 החליט המערער 3 לפגוע באדם פלוני (להלן המתלונן). המתלונן הוא תושב עזה שעבר לאזור מגוריו של המערער ונישא לבת המקום. על רקע קשריו עמה, החליט המערער לפגוע בו. הוא הצטייד באקדח וביקש מהמערער 2 ואדם נוסף (עלי) להצטרף אליו. השלושה נסעו לביתו של המתלונן. המערער 2 היה שוב הנהג. השלושה ארבו ברכבם למתלונן. משהגיע המתלונן לביתו יצא המערער 3 מן הרכב וירה 7 יריות לעבר פלג גופו העליון. בסיום הירי נמלטו השלושה ברכבם. המתלונן הובהל לבית החולים. הוא עבר סדרה של טיפולים וניתוחים, ביניהם כריתת חלק מאבריו הפנימיים. הוא נותר - למרבה הצער - משותק בשתי רגליו. המערער 3 הודה בביצוע המעשים במסגרת הסדר טיעון, והורשע בחבלה בכוונה מחמירה ובעבירות בנשק. ה. נוכח נסיבות ביצוע העבירות ותוצאותיהן הקשות ראה בית המשפט קמא את מעשיו של המערער 3 כ"מפליגים בחומרתם". צוינה החומרה הרבה של השימוש באלימות ובנשק כדרך לפתרון סכסוכים. הובהר כי בחברה רוויית אלימות כשלנו ראוי שבתי המשפט ישדרו מסר ברור ומרתיע. צוין, כי למערער 3 עבירות אלימות קודמות. עם זאת, זקף בית המשפט לזכותו את הודייתו והעובדה כי זהו מאסרו הראשון. ו. כזכור, הודייתו של המערער 3 נעשתה במסגרת הסדר טיעון. בין הצדדים סוכם, כי יוטל עליו לפצות את משפחות המנוח והמתלונן בסכומים שיקבע בית המשפט. לעניין המאסר לא נקבע דבר. לאחר שמיעת ראיות לעונש, הושתו על המערער 17 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי בגין האישום הראשון. בגין האישום השני הושתו עליו 8 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. העונשים נצברו, כך שהגיעו לכלל 25 שנות מאסר. באישום הראשון נפסק פיצוי למנוח והוריו בסך 30,000 ₪. וכן נפסק פיצוי למתלונן באישום השני בסך 40,000 ₪, לצאצאיו בסך 60,000 ₪ ולאשתו בסך 10,000 ₪. ההליכים בעניינם של המערערים 2-1 ז. כזכור, המערערים 2-1 היו מעורבים עם המערער 3 באישום הראשון. המערער 2 היה הנהג, והמערער 1 הצטרף למערער 3 בעת ביצוע הירי לעבר הקיוסק. אחד הכדורים שירו גרם למותו של אחד הלקוחות. לאחר הירי נמלטו השלושה ברכבם. המערערים 2-1 הודו במסגרת הסדר טיעון בביצוע המעשים שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן, והורשעו בהריגה בצוותא חדא ובקשר לפשע. המערער 1 הורשע גם בנשיאת נשק שלא כדין. ח. באישום השני היו מעורבים המערערים 3-2, לא המערער 1. כזכור, על פי כתב האישום המתוקן, המערער 3 היה מעוניין לפגוע במתלונן שנישא לבת המקום. לשם כך גייס את המערער 2 ואת עלי. הם נסעו לביתו של המתלונן. המערער 2 היה הנהג. המערער 3 ירה לעבר המתלונן, והשלושה נמלטו מן המקום. המערער 2 הורשע בסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בין המערערים 2-1 לבין המשיבה סוכם, כי יטענו באופן חופשי לעניין העונש, וכי המערערים יפצו את משפחות המתלונן והמנוח בסכומים שיקבע בית המשפט. ט. בגזר הדין, שניתן שלושה ימים לאחר שנגזר דינו של המערער 3. הוזכרה הפגיעה הקשה במשפחת המנוח. צוין, כי למערערים 2-1 כלל לא היה קשר לסכסוך בין המערער 3 לבין בעל הקיוסק החדש. עוד צוינו ההכנה לקראת מעשה הירי על שלביה, וחומרתו של הנוהג לפתרון סכסוכים באמצעות נשק חם. י. בית המשפט נדרש ליחס בין חומרת מעשיהם של המערערים 2-1 בינם לבין עצמם, ובינם לבין המערער 3. הוטעם כי חרף היותו של המערער 3 "הרוח החיה" מאחורי אירוע הירי (אישום 1), דינו של המערער 1, כמבצע עיקרי, כדין המערער 3; עם זאת צוין, כי אינו שותף לאישום השני. יא. המערער 2, כזכור, הורשע בהריגה וקשירת קשר (אך לא בעבירת הנשק) באישום הראשון, ובסיוע לחבלה מחמירה באישום השני. צוין, כי חרף היותו הנהג, אין להבחין בינו לבין המערער 1 באשר לאישום הראשון, בהיותם מבצעים בצוותא ושותפים לקשר. עם זאת צוין, כי כנגד המערער 1 עומדת גם עבירת הנשק; ומנגד, למערער 2 עומד אישום נוסף – דבר המלמד על יחסו לשימוש באלימות. הוטעם, כי בנסיבות אלה "יש לגזור עונש אחד כולל, בגין חלקו של כל אחד מהם בעבירות שיוחסו לו ולא עונשים נפרדים ומצטברים" (בעמוד 10 לגזר הדין). נוכח כל האמור הושת עונש זהה. באשר לאישום השני הוזכר כי המערער 2 הורשע בעבירת הסיוע, ואילו המערער 3 הורשע כמבצע. לא נעלם מעינו של בית המשפט, כשיקולים לקולה, כי המערערים 2-1 הודו וחסכו זמן שיפוטי; כן צוין כי הם נטולי עבר פלילי. יב. על המערערים 2-1 הושתו 17 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרם מיום 7.9.08) ושנתיים מאסר על תנאי. כן, חויבו המערערים 2-1 בפיצוי להורי המנוח בסך 25,000 ₪ כל אחד. המערער 2 חויב בפיצוי למתלונן, אשתו וילדיו בסך 40,000 ₪. טענות המערערים יג. למערער 1 שלוש טענות מרכזיות כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי. האחת, כי לא הבחין נכונה בינו לבין המערער 2 (המעורב גם באישום השני), ובין שניהם לבין המערער 3 ("הרוח החיה"). השניה, כי סטה מרף הענישה המקובל בעבירות בהן הורשע. השלישית, כי לא ניתן משקל מספיק לעברו הנקי וגילו הצעיר. המערער 1 טוען גם, כי בית המשפט סטה מן המסגרת העובדתית שבכתב האישום, וייחס למערער ולאחרים כוונה לפגוע במאן דהוא. יד. המערער 2 העלה שתי טענות עיקריות. האחת, כי לא ניתן משקל ראוי להודייתו ולחרטתו, וכן לנסיבותיו האישיות (הקשורות במצב בריאותו ובמשפחתו). השניה, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שלמערער היתה מודעות מופחתת לנסיבות גרימת המוות, בהיותו הנהג בשני האירועים. נטען כי לא היתה לו כוונה לפגוע במי מיושבי הקיוסק. טו. למערער 3 מספר טענות עיקריות. תחילה טען, כי נדרש היה לקבוע שעונשיו ירוצו בחופף, כולם או חלקם. את טענתו סמך על סעיף 45(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 המורה כי "מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". נטען כי הלכה היא שנדרשת הנמקה מיוחדת כדי לסטות מכלל זה. כן נטען, כי יש לראות בהודיה ובנסיבות אישיות שיקולים לחפיפה בין העונשים. בהקשר זה הוזכר, כי המערער הוא אב לארבעה ילדים. טז. עוד טען המערער 3, בדומה לשני המערערים הנוספים, כי עונשו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות דומות. לעניין הלך רוחו בשעת ביצוע העבירות שבאישום הראשון (בהן ההריגה) טען, כי אין לומר שהיה אדיש לתוצאותיה של העבירה, אלא נהג בקלות דעת; ומשכך, יש לראות את מעשיו ברף התחתון של היסוד הנפשי. עוד טען, כי יש לראות כנסיבה לקולה את הקושי הראייתי להוכחת האישום השני. לטענתו לא היה מקום לפסיקת פיצוי עונשי; לשיטתו, הואיל והמתלונן היה שוהה בלתי חוקי, הרי שממילא בבוא העת היה עליו להיפרד ממשפחתו משהיה מתגלה הדבר לרשויות; ועל כן לא ניזוק. וגם אין רעייתו וילדיו - כך הטענה - בחינת מי שנפגעו במישרין מן העבירות. לבסוף הוזכר, כי למערער ארבעה ילדים והוא מפרנס יחידי. הדיון בפנינו יז. בא כוח המערער 3 שב וטען כי נדרש היה לחפוף את עונשיו ובפרט משהביע חרטה. עוד טען, כי צפויה למערער תקופה קשה במאסר בשל יחסיו עם המעורבים האחרים בפרשה. באשר לפיצוי טען כאמור, כי אינו כדין. באשר לאישום השני טען, כי בשל חולשת הראיות יש להפחית את העונש. בא כוחו של המערער 1 טען, כי המערערים לא תיכננו לבצע את הירי בעת היותם של אנשים בקיוסק. כן טען, כי בית המשפט "הלך שבי" אחר גזר דינו של המערער 3, שבא ימים אחדים לפני גזר דינם של המערערים 2-1. עוד הזכיר, כי המערער היה שותף רק לאישום הראשון, שלא כמו המערער 2. בא כוח המערער 2, לעומת זאת, טען למעורבותו הפחותה של שולחו, בהיותו נהג. יח. בא כוח המשיבה ביקש לדחות את מכלול הטענות לפיהן היסוד הנפשי של המערערים נמצא ברף הנמוך של עבירת ההריגה, וציין כי מדובר בעבירת הריגה "הנושקת לעבירת הרצח". כנגד טענות המערערים 2-1, חזר הוא על האיזון שערך בית המשפט בין עבירותיהם השונות וחומרתן. עוד צוין, כי אין סיבה לחפוף את עונשיו של המערער 3, שהושתו בגין מקרים שונים. דיון והכרעה יט. אפתח בטענת המערער 1 לעניין היסוד הנפשי כפי שהוא עולה מכתב האישום. המערערים הורשעו בעבירת ההריגה לפי הודייתם. בית המשפט בעניינם של המערערים 2-1 מצא בהתנהגותם "שויון נפש" כלפי התוצאה, קרי אדישות, לאחר שהמשיבה טענה ל"עבירת הריגה הנושקת לעבירת הרצח" - מזה, והסניגורים טענו ל"קלות דעת" באשר לתוצאה - מזה. לא מצאנו לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי, ולא משום היותה "דרך הביניים". נסיבות ביצוע העבירה - הן עובר לביצועה, הן בשעת המעשה - מעידות על כוונה לפגוע בקיוסק כעסק, ועל שויון נפש גמור כלפי תוצאות אפשריות אחרות. פשיטא, שהמתכנן פגיעה בקיוסק שהוא מכיר, מצטייד בנשק, ויורה לתוכו, כשהקיוסק מואר וחזיתו זכוכית – אינו אך "קל דעת" באשר לאפשרות גרימת התוצאה. "קלות דעת" כוללת תקוה שהסכנה לא תתממש (ראו ש"ז פלר, דיני עונשין א' עמ' 618 סעיף 742). אין זה כל עיקר המקרה בענייננו. אין יסוד לטענתו של המערער 1 לפיה בית המשפט דן במערערים כאילו נתכוונו להביא למותו של מאן דהוא, במובן של עבירת הרצח. הדבר אינו נדרש כיסוד בעבירת ההריגה, ואף אינו עולה מגזר הדין, בו צוין בבירור כיצד יש לראות את הלך הנפש של המערערים; הוא תואר כ"דפוס חשיבה עברייני ואדישות לחיי אדם לחלוטין, בכדי לתכנן ולהוציא לפועל 'תכנית לחיסול היריב העסקי' שעניינה ירי בנשק חם למקום עסקו, בזמן הימצאות אנשים במקום". ונזכור: "היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה היא מודעות בפועל לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, ואין די בצפיית חבלה או נזק גוף בלבד" (השופטת – כתארה אז) ביניש בע"פ 3824/04 פוקלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם דברי השופט ג'ובראן בע"פ 107/08 ע'ית נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 14. ברי כי ירי של כדורים רבים למקום בו ישנם אנשים מדבר בעדו בהקשר זה, והיתכן בשכל הישר שלא לצפות אפשרות של המתה? גם אם לא הגיע המקרה לכלל עבירת הרצח, אין הוא רחוק ממנה מרחק רב בנסיבות, ובודאי אינו ברף התחתון של עבירת ההריגה. למנעד הענישה בעבירות ההריגה הנה מדברי השופט הנדל בע"פ 865/09 חמאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)): "ניתן להגדיר 'עבירת הריגה' כדרגת ביניים בקבוצת עבירות ההמתה, המצויה מתחת לעבירת רצח ומעל לעבירת גרימת מוות ברשלנות. לעתים חוצה העבריין במידת מה את קו גרימת מוות ברשלנות ולעתים נופל הוא במרחק לא רב מקו עבירת הרצח. מרחב זה מחייב בדיקה מעמיקה ורגישה של נסיבות המקרה הקונקרטיות". בנידון דידן נזכיר עוד, כי מקרה ההריגה (אישום 1) אירע לאחר מקרה הירי לעבר המתלונן (אישום 2). ביני לביני נעצר המערער 3, נחקר ושוחרר לעת ההיא בשל חוסר ראיות. עם זאת, מצא לבצע ירי פעם נוספת, בנסיבות שונות, שאף הביאו למותו של המנוח. כ. אשר ליחס בין המערער 1 לבין המערער 2 – בית המשפט המחוזי התייחס לעניין זה על פניו השונים (ראו פסקה ט'). המערער 1 היה מעורב בפחות אישומים, המערער 2 (הנהג) לא היה מעורב בירי בפועל. באי כוח המערערים נאחזו, מטבע מלאכתו של סניגור, כל אחד בחלקה האחר של משוואה זו. לא ראינו לשנות את שנקבע; האיזון שנעשה אינו פוגע במערערים 2-1 ובעקרון האינדיבידואליות בענישה. תוצאה עונשית דומה לגביהם משקפת ראיה כוללת ראויה בנסיבות העניין. כא. לעניין המשאלה לחפיפת העונש של המערער 3, בית המשפט היה ער לטענה זו שעה שגזר את דינו; ציין כי המשיבה מתנגדת לכך; קבע כי מדובר במעשים נפרדים; וראה להטיל עונשים נפרדים. יוזכר שוב, כי המערער 3 אף נעצר לאחר המקרה הראשון ובכל זאת המשיך בדרך האלימות, ובהקלת ראש ממארת בחיי אדם. באשר לאישום הראשון מדובר במלחמה כלכלית בשפל המדרגה האלימה; באישום השני לפנינו "כבוד המשפחה" במובנו החברתי העגום והרחב ונגזרותיו הבזויות, "פרי הבאושים" שעליו דיבר בית המשפט המחוזי. בנסיבות, לא ראינו לשנות מקביעתו של בית המשפט בהקשר זה. הדברים תואמים בלא כל קושי את סעיף 45(א) לחוק העונשין, הקובע כי "מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה יותר". בנידון דידן הורה בית המשפט קמא על הצטברות, ואין מקום להתערב בכך. כב. לעניין הפיצוי נטען, מטעם מערער 3, כי סעיף 77 לחוק העונשין אינו מאפשר פסיקת פיצוי למי שאינו הנפגע הישיר מן העבירה, וכי בנסיבות, ממילא היה נוצר ניתוק בין המתלונן לבין משפחתו, שכן היה שוהה בלתי חוקי. אין להלום טענה זו. איני סבור כי סעיף 77 מצמצם עצמו לקרבן העבירה הישיר בלבד (ראו ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – פסקה ח(2) (להלן עניין מג'דלאוי); ראו גם אסנת אלירם "פיצויים לקרבן העבירה" מחקרי משפט י"ט (2002) 205, 219), או ל"נפגע עבירה" כהגדרתו בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. באחת הפרשות ציין השופט ג'ובראן, כי "הגם שנכון הוא הדבר, כי בעבר מיעט בית-המשפט לחייב נאשמים ברצח לשלם פיצוי למשפחות הנרצחים, הרי שבעת האחרונה עדים אנו לשינוי מסוים שחל בפרשנות הניתנת לסעיף 77 לחוק העונשין. כך, החל בית-המשפט לעודד את השימוש בהוראת החוק האמורה לאור העלייה שחלה במעמדם של נפגעי עבירה ומתוך הכרה בזכותם לקבלת פיצוי על הנזקים השונים - הרכושיים, הגופניים והנפשיים - שנגרמו להם ... איני רואה כל סיבה שלא להעניק לילדי המנוחה פיצוי בגין הסבל כגון הסבל הרב שנפסק להם" (ע"פ 7033/04 יאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - פסקה 18). משמעות הדברים היא כי לא רק לנפגעי עבירה כהגדרתם בחוק זה יוענק הפיצוי לפי סעיף 77; לשונו של הסעיף, המדברת על פיצוי "לאדם שניזוק על-ידי העבירה..." ברורה למדי אין הסעיף נוקט בהגדרה מצמצמת, וגם תכליתו ברורה: לסייע (מבלי לסגור את דלת תביעת הנזיקין האזרחית) למי שניזוק מן העבירה, ולא יתכן ספק שככלל אשתו וילדיו של קרבן עבירה ניזוקים בעגמת נפש, בשלילת הכנסות ועוד. ראו גם עניין מג'דלאוי פסקה ח' שם הוטעם כי "המדובר גם בפיצוי לעיזבון אם נפטר הקרבן", וראו האסמכתאות דהתם. תכליתו זו של סעיף 77 היא "אזרחית" באופייה (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 418 בדעת הרוב של השופטים (כתארם אז) חשין וריבלין, וכנגד דעתה של השופטת נאור). כאמור, תפקידו המעשי של הסעיף לסייע, במידה מוגבלת, על דרך של אומדנא דדיינא, למי שניזוק מן העבירה, מבלי להידרש לפרוצדורה האזרחית ה"רגילה"; ולא פחות מכך – המטרה היא לאפשר גביה באמצעות המרכז לגביית קנסות ולא בהוצאה לפועל, שכן סעיף קטן (ג) קובע, כי "לעניין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס". לפיכך, הפיצוי שנפסק יוותר על כנו. לא למותר לציין, כי בין המערער 3 לבין המשיבה סוכם כי יפצה את משפחות המתלונן והמנוח. קשה להלום את טענתו בפנינו – הסותרת לכאורה סיכום זה. כג. אשר לעונשי המאסר, לאחר ששקלנו בדבר הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בהם, אף אם נמצאים הם ברף הגבוה של הענישה בעבירות הריגה. בל נשכח כי המחוקק קבע לעבירה זו רף של עשרים שנות מאסר, ואל המנעד כבר נדרשנו בפסקה י"ט מעלה. עמדתנו יסודה בנסיבות החמורות במיוחד, של ירי רב כדורים למקום בו מצויים אנשים, תוך שהסיכוי לפגיעה - ופגיעה קטלנית - גבוה ביותר. בע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, 614-613, ציין השופט טירקל בזיקה לעבירת הריגה במקרה של דקירה למוות בשל סכסוך של מה בכך, כי "רבו העבריינים, נגע האלימות פשה בבתינו וברחובותינו... העבירה של שפיכות דמים - שהיא משבע מצוות בני נח ומשלוש העבירות שעליהן "ייהרג ולא יעבור" - היתה כמעט לדבר יום ביומו... אין אנו פטורים עוד מלהתוות קוים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור בגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא; שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה". באותו עניין הושת העונש המרבי של עשרים שנות מאסר. בע"פ 70/04 פורידין נ' מדינת ישראל(לא פורסם) הושתו 17 שנה על הריגה בעקבות הכאה קשה של אשת המערער; ראו גם ע"פ 1448/05 קלמנטייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – שבע עשרה שנה בשל הריגה בעקבות סכסוך כספי, קרוב בהקשר אחרון זה לענייננו. ציין שם השופט לוי, בשובו לנושא האלימות הפושה בישראל, כי העונש "מתחייב מנסיבות האירוע ומהצורך להרתיע את הרבים, ואם בדרך זו נמנע אבדן חייו ולוא של אדם אחד, נאמר דיינו"; ראו גם ע"פ 2547/04 מון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - 16 שנה בשל הריגה בדקירה במועדון. אכן, ניתן למצוא מקרים של ענישה קלה יותר, אולם בענייננו לא היתה הפרשה הנדונה באישום הראשון רחוקה - כאמור - מעבירת הרצח, וגם הפרשה שבאישום השני היתה בדרגת חומרה גבוהה. על בית משפט זה להמשיך ולהיאבק – ככל יכולתו, המתמצה בענישה – באלימות. לא ראינו דופי הן בכך שבית המשפט המחוזי השית על המערער 3 על העונש הנצבר של 25 שנה, ולא ב-17 שנות המאסר שהושתו על מערערים 2-1, שהאיזון אותו תיאר בית המשפט המחוזי בעניינם נראה לנו הולם, כאמור. כד. איננו נעתרים איפוא לערעורים. ניתן היום, י"ד באדר התשע"ב (‏8.3.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10021960_T01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il