ולריה מטליצה נ. בית הדין הארצי לעבודה

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2195/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ש' שוחט העותרת: ולריה מטליצה נ ג ד המשיב: בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד יבגני רובין; עו"ד אלה בר-חיים; עו"ד אביתר קנולר; עו"ד נועה בן אבי פסק-דין השופטת ע' ברון: לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של המשיב, בית הדין הארצי לעבודה, ב-ע"ע 47919-01-21 מיום 15.11.2021 (כבוד הנשיאה ו' וירט-ליבנה, סגן הנשיאה א' איטח, השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור גברת ר' בנזימן ומר ע' ליפשיץ), שבו נדחה ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה ב-סע"ש 29673-10-17 מיום 27.12.2020 (כבוד השופטת א' רש ונציגי הציבור מר א' פרקש וגברת ד' שפירא), במסגרתו נדחתה תביעת העותרת לפיצויים ממנהלת בית עסק בגין טענות להפליה בקבלה לעבודה (להלן: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). העותרת, גברת ולריה מטליצה, עלתה לישראל מרוסיה עם הוריה בשנת 1999. האירוע שבגינו הוגשה תביעתה לבית הדין האזורי התרחש במהלך שנת 2017, בהיותה נערה בת 18. בתמצית יצוין כי העותרת פנתה לבית עסק לממכר מזון בהכשר הרבנות המקומית בכרמיאל, וזאת לצורך בחינת אפשרות להעסקתה במשרה זמנית (להלן: בית העסק). על פי המתואר בעתירה, לאחר שהעותרת הביעה בפני אחראית המשמרת בבית העסק את רצונה לעבוד במקום, האחרונה הטילה ספק בדבר יהדותה של העותרת, תוך שציינה כי בית העסק יבדוק אם היא אכן יהודייה. בתוך כך, אחראית המשמרת הסבירה לעותרת שמדיניות זו נובעת מכך שבית העסק הוא מקום כשר, כך שמי שאינם יהודים לא מועסקים בו. למחרת פנייתה לבית העסק, העותרת שבה למקום בליווי אביה, השניים שוחחו פעם נוספת עם אחראית המשמרת, ומשיחתם עלה כי כאשר דורש עבודה בעל "צביון רוסי" מתמודד על משרה בבית העסק, ישנה מדיניות לברר על אודות זהותו הדתית של המועמד; כך שאם מתברר כי מדובר בדורש עבודה שאינו יהודי, בית העסק יסרב להעסיקו. על רקע האמור העותרת הגישה לבית הדין האזורי תביעה נגד בעלת בית העסק. במסגרתה עתרה לפיצוי בסך 120,000 ש"ח, מתוכם 60,000 ש"ח כפיצוי בגין אי-קבלתה לעבודה ו-60,000 ש"ח כפיצוי בגין עוגמת נפש. כאמור, בפסק דין מיום 27.12.2020 דחה בית הדין האזורי את תביעת העותרת, תוך שקבע כי היא לא הופלתה בעת שביקשה להתקבל לעבודה בבית העסק. בית הדין האזורי עמד על כך שהדרישה להעסקת עובדים יהודים, על פי הגדרת ההלכה היהודית, לא הייתה דרישה של בית העסק אלא נבעה מדרישת הרבנות המקומית בכרמיאל כתנאי למתן תעודת כשרות לבית העסק. בית הדין הדגיש כי מנהלי בית העסק דווקא היו מעוניינים בהעסקת עובדים לא יהודים, ובעבר אף פעלו במתכונת העסקה כזו, אלא שהרבנות מצידה עמדה על האיסור להעסקת עובדים לא יהודים בכל עבודה הכרוכה בבישול ואפייה, שאם לא כן תישלל תעודת הכשרות מבית העסק. בית הדין האזורי סקר את עדות משגיח הכשרות של בית העסק, וזה הסביר כי לפי ההנחיות של הרבנות המקומית בכרמיאל, בתקופה הרלוונטית לתביעת העותרת לא היה ניתן להעסיק עובד לא יהודי בעבודה הכרוכה בבישול ואפייה, אלא בכפוף להעסקת משגיח צמוד או נאמן כשרות בכל שעות פעילות המטבח. בהקשר זה בית הדין האזורי ציין כי בשים לב לכך שכל עבודה בבית העסק כרוכה בבישול ואפייה, ייצא שלצורך העסקת העותרת בית העסק יידרש להכפיל את עלות ההעסקה. בתוך כך, בית הדין האזורי דחה את עמדת העותרת כי היה על בית העסק לשאת בהוצאות ההעסקה הנוספות; וקבע, בהתחשב בגודל בית העסק ומספר העובדים המועסקים בו, שאין זה סביר לדרוש ממנו להעסיק עובד נוסף על כל עובד לא יהודי כדי למנוע הפליה של העובד הלא יהודי. העותרת הגישה ערעור לבית הדין הארצי, במהלכו נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה התייצבה לדיון והציגה את עמדתה. סופו של דבר, ביום 15.11.2021 דחה בית הדין הארצי את ערעור העותרת תוך שהדגיש כי מדובר במקרה שבו אילוצי הרבנות המקומית בכרמיאל, שנכפו על בית העסק, הם שהובילו לפגיעה הקשה ברגשות העותרת. צוין כי הדבר מובן ומצער, אולם נקבע שעם כל ההבנה לתחושת ההפליה שהעותרת חשה, אין מנוס מדחיית ערעורה. זאת בשל הסדרי מתן תעודות הכשרות שנקבעו על ידי המחוקק. על פסק דינו של בית הדין הארצי נסבה העתירה שלפנינו. לטענת העותרת, בית הדין הארצי שגה בפסק דינו והתעלם מההלכה הנוהגת בכל הנוגע לנסיבות המגבשות הפליה פסולה. העותרת סבורה שעתירתה מגלמת השלכות עקרוניות וציבוריות בהינתן חשיבותה של הזכות לשוויון, ומדגישה כי הפליה על רקע מוצא ולאום היא אחת מצורות ההפליה הקשות והמבזות ביותר. בהקשר זה העותרת מפנה לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, וטוענת כי ההפליה המיוחסת לבית העסק אינה יכולה לחסות תחנה ההגנה הקבועה בו. לעמדתה, עצם העובדה שבית העסק בירר וחקר בנוגע ליהדותה, אך ורק בשל שמה, מהווה הפליה פסולה, והיא מוסיפה כי בית הדין הארצי לא נתן כלל את הדעת לכך. בתוך כך, העותרת סבורה שבית הדין הארצי בהתייחסו להנחיות הרבנות כאילו הן מקשה אחת, ובהתעלמו מכך שעמדת הרבנות המקומית בכרמיאל מחמירה מזו של הרבנות הראשית. לטענתה, ייתכן כי אילו הרבנות המקומית בכרמיאל הייתה מאמצת את ההלכה המקילה, העסקתה הייתה מתאפשרת. לבסוף, העותרת סבורה שבית הדין הארצי לא העניק משקל מספק לפגיעה בזכויותיה. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, ומבלי להקל ראש בפגיעה שחשה העותרת, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. תוצאה זו מתחייבת כבר בשל כך שהעותרת לא ראתה לנכון לצרף את בעלת בית העסק כמשיבה לעתירה. הלכה היא כי על העותר לצרף לעתירתו את כל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה בה, כאשר בראש ובראשונה מוטלת על העותר חובה לצרף כמשיבים לעתירה את מי שהיו צד להליך שהתנהל לפני אותה רשות שיפוטית שכלפי החלטתה מוגשת העתירה, ומעמדו של צד זה דומה למעמדו של משיב בערעור (בג"ץ 6493/20 בגו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (17.10.2021), להלן: עניין בגו; בג"ץ 4800/17 בן גזאלה ניהול והשקעות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 2 (15.6.2017); בג"ץ 4249/15 ביטון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (2.7.2015)). העתירה שלפנינו מופנית נגד בית הדין הארצי בלבד, כאשר לכתחילה תביעת העותרת לבית הדין האזורי כוונה נגד בעלת בית העסק שלא צורפה כמשיבה להליך הנדון כאן. עוד יצוין בהקשר זה, כי במהלך הדיון בבית הדין הארצי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה התייצבה להליך והגישה את עמדתה, ואף היא לא צורפה כמשיבה לעתירה. אלא שגם בהתעלם מהפגם שבהיעדר צירוף משיבים הדרושים לעתירה, דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן ביום 15.11.2021 ואילו העתירה הוגשה בחלוף למעלה מארבעה חודשים, ביום 31.3.2022. כך שיש מקום לדחות את העתירה על הסף גם מטעמי סופיות הדיון, ויפים לענייננו דברים שנקבעו ב-בג"ץ 1459/21 טיקוצ'ינסקי נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, פסקה 12 (25.3.2021): "אילו היתה קיימת אפשרות לערער על פסק הדין, ב'גלגול שלישי', וגיא היה פונה בשלב כה מאוחר לבית המשפט, היה ערעורו נדחה מן המרשם לאלתר. הגשת עתירה, ודאי אינה מצדיקה יחס מועדף. הטעם העיקרי לקציבת מועד להגשת ערעור, נובע מעקרון סופיות הדיון, ומהצורך בוודאות משפטית. על הפונים לבית המשפט לדעת, כי ההתדיינות לא תימשך עד אין קץ; לכל שבת, יש מוצאי שבת. הוא הדין בענייננו-אנו. משנדחתה תביעתו של גיא, תחילה בבית הדין האזורי לעבודה, ובהמשך גם בבית הדין הארצי לעבודה, ומשנקפו הימים ועתירה לא הוגשה, ניתן להניח כי מיום ליום, ומחודש לחודש, התחזקה ודאותו המשפטית של המוסד לביטוח לאומי, כי הדיון בסוגיה תם ונשלם. 'החייאת' התביעה כיום, באמצעות הגשת עתירה, תפגע בעקרונות יסוד אלו. זאת אין לאפשר. מטעם זה לבדו, דין העתירה להידחות על הסף" (ראו גם: עניין בגו, פסקה 10; בג"ץ 4899/21 יפית מנגל חברת עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 30 (12.9.2021); בג"ץ 2888/21 פורמנובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (24.6.2021)). לנוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א בניסן התשפ"ב (‏12.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22021950_G01.docx דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1