פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 2193/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 2193/04
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
רס"ר ישי שוקר
נ ג ד
המשיבים:
1. נציב שירות בתי הסוהר רב גונדר יעקב גנות
2. ראש מטה שירות בתי הסוהר גונדר חיים גליק
3. היועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר - עו"ד
תג"ד חיים שמולביץ
4. נציבות שירות בתי הסוהר (השב"ס)
5. השר לביטחון פנים, מר צחי הנגבי
6. מדינת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
כ"ב בניסן תשס"ד (13.4.04)
בשם העותר:
עו"ד פנחס פישלר
בשם המשיבים:
עו"ד דלית גילה
פסק-דין
השופט מ' חשין:
העותר היה סוהר בשירות בתי הסוהר, והוחלט - בעקבות הרשעתו בדין משמעתי - שלא עוד להאריך את העסקתו בשירות עקב אי התאמה והתנהגות כללית שאינה מתאימה לסוהר. בעתירתו מעלה העותר טענות עוד ועוד על הטעמים הבלתי מספקים, לטעמו, לשיחרורו מן השירות, וכן טוען הוא טענות אחדות באשר להליכים שליוו את שיחרורו מן השירות.
עיקר טענתו של העותר מסיבה עצמה על כך שלא היה להן לרשויות בתי הסוהר טעמים מספיקים וראויים לשיחרורו מן השירות, ומכאן עתירתו כי נתערב בהחלטה לשחררו מתפקידו ונורה את שירות בתי הסוהר להשיבו למישרתו ולעבודתו בשירות. לחיזוק טענותיו מצביע בא-כוחו המלומד של העותר על הערכות שונות שהעותר זכה להן במהלך תפקידו - הערכות טובות וראויות - ועל רקע הערכות אלו משתית הוא טענתו כי לא נמצא טעם מספיק וראוי לשיחרורו מתפקידו. הצגת הדברים בדרך זו הצגה שלא במקומה היא. האחראים על שירות בתי הסוהר ועל תיפקודם של הסוהרים בשירות הם נציב בתי הסוהר והסוהרים הסרים למשמעתו בדרג היררכי - הם, ולא בית-המשפט. מן המפורסמות הוא, והלכה היא משכבר הימים, כי בית-המשפט הגבוה לצדק אינו מושיב עצמו על כיסאה של רשות מוסמכת ואינו שואל עצמו מה היה מחליט הוא לו ישב על אותו כס-סמכות שאין הוא יושב עליו. בית-המשפט אינו יושב אלא לביקורת בלבד, לברר ולמצוא אם נפלו בהחלטת הרשות המוסמכת פגם או סירכה מאלה פגמים המזכים עותר בסעד מבית-המשפט. כך באשר לשרירות בעשייה, כך באשר לאי הבאת כל הנתונים שלעניין בשיקול הדעת, כך במתן מישקל לשיקולים זרים, כך בהפלייה, כך באי-סבירות משמעותית וכך בכל העילות הידועות והמוכרות מקדם. כך על דרך הכלל - וכך בענייננו שלנו.
עיון במיסמכים שהוצגו לפנינו, והם מיסמכים רבים ושונים, מעלה כי היו תקופות שבהן מילא העותר את תפקידו בשירות כהלכה, ואולם היו גם ימים אחרים. כך, למשל, הוזהר העותר שוב ושוב - ובחומרה - על התנהגותו החברית עם אסירים שהוא מופקד עליהם, התנהגות הנחשבת להתנהגות בלתי ראויה ומנוגדת לכללי ההתנהגות המחייבים סוהר, ובאותו הקשר הוזהר העותר על התרועעות עם אסירים ומשפחותיהם. העותר הוזהר - אך לא עמד באזהרה. כן הורשע העותר - והרשעה זו היא שהובילה להרחקתו מן השירות - בעבירת משמעת בכך שישן בהיותו בתפקיד, עבירה שהשירות רואה אותה בחומרה יתירה. לא זו בלבד, אלא שבצד ההערכות הראויות שקיבל העותר מידי פעם בפעם, כתבו הממונים עליו לא אחת הערכות שאינן הערכות טובות בקובעם כי אין הוא מתאים לשירות. אכן, בראייה כוללת, לו היו הרשויות המוסמכות מחליטות שלא לשחרר את העותר מן השירות לא היינו רואים מקום להתערב בהחלטה, ואולם כך הוא גם בהחליטן דווקא לשחררו מן השירות. הוא שאמרנו בראשית דברינו: האחריות נופלת על כתפיהן של הרשויות המוסמכות; הסמכות נתונה בידיהן; וכל עוד לא נתגלתה לנו שגגה חמורה בשיקול דעתן - ושגגה מעין-זו לא נתגלתה לנו - אין הצדק כי נתערב באשר עשו והחליטו. זה פירושו של שיקול דעת, שהרשות המוסמכת רשאית להחליט כך או אחרת, ואם לא נתקיימה בהחלטתה אחת העילות המוכרות במשפט המינהל, לא יתערב בית-המשפט באותה החלטה. כך הוא, כאמור, בעניינו של העותר.
כל כך - לעניין שיקול דעתן של הרשויות לגופם של דברים.
בא-כוח העותר הוסיף וטען לפנינו טענות נוספות הנסבות על הליכי הרחקתו של העותר מן השירות, ואולם גם בטענות אלו לא מצאנו ממש. כך, למשל, טענת העותר כי לא ניתן היה כלל לסיים את העסקתו בשירות בתי הסוהר. וזה פשר הדברים. העותר התגייס לשירות בתי הסוהר בחודש ינואר 1998, ומשעבר את תקופת הניסיון של 24 חודשים כהוראת סעיף 82(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (הפקודה) (כפי שתוקנה) גוייס לתקופה של חמש שנים (כהוראת סעיף 82(א) לפקודה) הכוללות את 24 החודשים הראשונים. משחלפו אותן חמש שנים ביקשו הרשויות שלא להאריך את שירותו של העותר, אך לפנים משורת הדין הוסכם ליתן לו שנת ניסיון נוספת, מתוך ציפייה כי יוכיח עצמו כראוי להמשיך בשירות. משחלפה השנה ולדעת הממונים עליו לא עמד העותר בניסיון, הוחלט שלא להאריך את שירותו. על כך קובל העותר, שלטענתו הארכת שירותו באותה שנת ניסיון נעשתה שלא כדין, ומכאן שיש לראותו עדיין כמשרת בשירות בתי הסוהר. עיקר טענתו של העותר היא כי הארכת שירותו בשנת ניסיון נוספת נעשתה שלא בידי נציב בתי הסוהר ומכאן כי נעשתה שלא כדין. טענה זו לאו טענה היא.
ראשית לכל, העותר מנוע מטעון טענתו זו ולו משום שקיבל על עצמו את שנת הניסיון כדי שיוכל להוכיח את עצמו. אדם האוכל מפרי לא יישמע בטענה כי הפרי אסור בהנאה. יתר-על-כן, העותר חייב היה להעלות טענתו עם הארכת שירותו באותה שנת ניסיון אחת, ולא לאחר סיומה של השנה. שנית, ובכך עיקר: אכן, כהוראת סעיף 85(א) לפקודה, השר לביטחון הפנים הוא המוסמך להאריך תקופת שירותו של סוהר. אלא שהשר, כסמכותו בסעיף 79 לפקודה, אצל מסמכותו לבעלי סמכויות אלה ואחרים (יה"פ לשנת תשס"ב, 276) - אשר אחד מהם (מפקד גוש מרכז) קבע לעותר שנת ניסיון נוספת - ומכאן שטענה זו דינה דחייה. הוא הדין בטענות אחרות של העותר ואשר לא מצאנו בהן כי מצדיקות הן את העותר בעתירתו.
סוף דבר: קראנו את העתירה המסועפת של העותר והוספנו ושמענו השלמות על-פה מפי בא-כוחו המלומד. אחרי כל אלה לא נמצא לנו כי נתקיימה בעניינו של העותר עילה מאותן עילות המזכות עותר בעתירתו. כך לא נותר לנו אלא לדחות את העתירה.
העתירה נדחית.
היום, כ"ב בניסן תשס"ד (13.4.2004).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04021930_G02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il