פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים ירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 21902-09-24 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים ירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי תל אביב 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד מנחם פרידמן בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3 עו"ד עפר יעקב עו"ד אברהם הופרט פסק-דין השופט נעם סולברג: עתירה על פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.7.2024, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת, כמו גם ערעורו של המשיב 3, על פסק הדין המתוקן של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 22.2.2024. העותרת והמשיב 3 נישאו זל"ז בשנת 2020, ולהם ילד משותף. השניים התגרשו ביום 12.12.2021, ובד בבד החלו לנהל את ההליך בעניין המזונות – הליך ארוך, טעוּן ומורכב, שבסופו, ביום 2.1.2024, ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי. בהמשך לפסק הדין הגישו הצדדים בקשות שונות, ובעקבותיהן ניתן פסק דין מתוקן, ובו פורטו חיובי המזונות שנפסקו לחובת הבעל לפרטיהם. גם דעת האיש, גם דעת האישה, לא נחה בעקבות פסק הדין המתוקן; והללו הגישו ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. שני הערעורים – נדחו. נמצא כי הן הערעור, הן הערעור שכנגד, מכוונים חיציהם כלפי קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. נקבע, כי לא עלה בידם להוכיח טעות כלשהי במישור העובדתי, וכי קביעותיו של בית הדין מאוזנות, ונטועות בשדה העובדתי רחב היריעה שנפרש לפניו לאורכו של ההליך. בעתירה דנן חוזרת העותרת, בעיקרו של דבר, על טענותיה בערעור. בין היתר, היא מלינה על כך שבית הדין הרבני האזורי, ובעקבותיו בית הדין הרבני הגדול, לא התייחסו לעלויות האמיתיות של גידול הילד. עוד קובלת האישה על כך שפסק הדין המתוקן של בית הדין האזורי נוגד עקרונות שנקבעו בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (להלן: הלכת 919/15), בנוגע לגובהם של דמי המזונות. משכך, גורסת העותרת, נפל בפסק הדין פגם של חוסר סמכות. בנוסף, נטען בעתירה, כי פסק הדין המתוקן, וכמוהו פסק הדין בערעור, אינם מנומקים כדבעי, ובכך יש משום פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ובזכויות העותרת. לאחר שעיינתי בעתירה, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבותנו שמורה אך ורק למקרים בהם נפל בפסק הדין פגם מהותי, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי וסטייה מהוראות החוק (ראו מבין רבים: בג"ץ 997/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקאות 6-5 (2.9.2024); בג"ץ 6069/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 6-5 (2.9.2024)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה; אף לא בקירוב. חרף המלבוש העקרוני בו עוטפת העותרת את טענותיה – לאמיתו של דבר טענותיה הן ערעוריות לפי טיבן; הן מכוונות כלפי ממצאים שקבע בית הדין הרבני האזורי, בהתאם למסכת העובדתית המפורטת שעמדה לנגד עיניו, לגבי עלות הטיפול בצרכים האובייקטיביים של הילד. למותר לציין, כי לזכותו של בית הדין הרבני האזורי, כערכאה שטיפלה בתיק לאורך שנים, ושבפניה שטחו הצדדים את התמונה הראייתית המלאה – שלא לומר, מלאה מדי – עומד יתרון מובנה ומכריע במענה על שאלה זו. משאלה הם פני הדברים, אין צורך להכריע בענייננו בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני ואופן יישומה של הלכת 919/15 בפסיקתו. אוסיף ואעיר כי בניגוד לנטען, פגיעה בכללי הצדק הטבעי – אינה בנמצא. פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי ושל בית הדין הרבני הגדול אמנם אינם ארוכים; לגבי פסק הדין בבית הדין האזורי, יתכן כי היה מקום להרחיב מעט מעבר לקיים. ברם, התייחסות לטענות השונות – קיימת; גם פירוט של הדין החל ושל ההכרעה בעקבותיו – ישנו. אין אפוא עילה להתערבותנו. סוף דבר: העתירה – נדחית על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיבים 2-1 (יחדיו) בסך של 1,500 ₪, ובהוצאות המשיב 3 בסך של 1,500 ₪ (סה"כ 3,000 ₪). ניתן היום, י"ט שבט תשפ"ה (17 פברואר 2025). נעם סולברג שופט דוד מינץ שופט חאלד כבוב שופט