שמשון שקורי נ. עיריית הוד השרון

פסק-דין בתיק ע"א 219/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 219/15 ע"א 222/15 פני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער בע"א 219/15 והמשיב 4 בע"א 222/15: שמשון שקורי המערער בע"א 222/15 והמשיב 3 בע"א 219/15: עו"ד טל חטר-ישי נ ג ד המשיבים בע"א 219/15 ובע"א 222/15: 1. עיריית הוד השרון 2. ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים 3. בנימין שמטרלינג 4. רשם המקרקעין פתח תקוה שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 30657-05-13 ובה"פ 23324-02-13, שניתן ביום 23.11.2014 על-ידי השופט צ' ויצמן. תאריך הישיבה: ג' בניסן תשע"ו (11.4.16) בשם מר שקורי: עו"ד דרור ברוטפלד; עו"ד דניאל הרשקו עו"ד חטר-ישי: בעצמו בשם עיריית הוד השרון: עו"ד ע' קוקיא; עו"ד יהושע יצחקי בשם ניר-שיתופי: עו"ד שלומית ארליך; עו"ד אילן ואנה פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 30657-05-13 ובה"פ 23324-02-13, שניתן ביום 23.11.2014 על-ידי השופט צ' ויצמן. העובדות 2. המועצה המקומית הדר-רמתיים, שלימים התחלפה בעיריית הוד השרון, כרתה ביום 3.3.1960 חוזה חכירה עם האגודה השיתופית "ניר-שיתופי", בגדרו החכירה המועצה לניר-שיתופי את חלקת הקרקע 388 בגוש 6455 (להלן: חלקה 388). בחוזה החכירה נקבע, כי השימוש בחלקה יוגבל לפעילות ספורט או לפעילות ציבורית של ארגוני נשים, וכי אם ניר-שיתופי תשתמש בנכס למטרה אחרת בלי לקבל את הסכמת המועצה, תהא לאחרונה זכות לבטל את החוזה. עוד נקבע, כי בהסכמת המועצה תהא ניר-שיתופי רשאית להחכיר את הנכס בחכירת משנה, וכן להעביר את זכות החכירה לאחר, אך זאת בכפוף לתנאים שיבטיחו כי תנאי החכירה יישמרו. הצדדים הסכימו, כי הפרת תנאי מתנאי החכירה, תקנה למועצה זכות לבטל את החוזה ולקבל לידיה בחזרה את החלקה. כן הוסכם, כי עבור החכירה תשלם ניר-שיתופי למועצה תמורה סמלית של 1 ל"י בלבד (חוזה זה יכונה להלן: חוזה החכירה). 3. בחלוף מספר שנים הפקיעה עיריית הוד השרון מגורמים פרטיים את חלקת הקרקע 621 בגוש 6455 (להלן: חלקה 621). בהמשך לכך, החליטה העירייה ליזום "החלפת מגרשים" באופן שבו תבוטל החכירה הרשומה על שם ניר-שיתופי על חלקה 388 ובמקומה תירשם לטובתה חכירה על חלקה 621. על רקע זה, נכרת ביום 22.10.1981 הסכם חדש כאמור בין העירייה לבין ניר-שיתופי (להלן: הסכם ההחלפה). הסכם ההחלפה דווח לשלטונות המס בסמוך לאחר עריכתו. במסגרת הליכי השומה, הצהירה ניר-שיתופי כי עסקת ההחלפה היא עסקה ללא מטרות רווח, כאשר ביסודה כוונה להקים גן ילדים. מכל מקום – וזהו העיקר – חרף הסכם ההחלפה, ולמרות שהעסקה דווחה לרשויות המס, הרישום בפנקסי המקרקעין נותר בעינו, כך שזכויות החכירה הרשומות על שם ניר-שיתופי נותרו ביחס לחלקה 388, ולא לחלקה 621. 4. ביום 1.5.1994 הודיעה ניר-שיתופי לעירייה כי היא מעוניינת לבטל את הסכם ההחלפה שכן לפי הבנתה תוכננה באותה העת תכנית שייעדה את חלקה 621 ל"דרך". פניה זו לא הובילה לביטול או לאכיפת הסכם ההחלפה, והרישום (הלקוי) נותר בעינו. ביום 3.9.1996, כחמש-עשרה שנים לאחר שנחתם הסכם ההחלפה, הגישה ניר-שיתופי תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לאכוף את הסכם ההחלפה. בהתאם, ביקשה ניר-שיתופי למחוק את רישומה כבעלת זכות חכירה על חלקה 388 ובמקביל לרשום על שמה חכירה בחלקה 621. במסגרת התביעה ביקשה ניר-שיתופי גם סעדים כספיים, לרבות השבת סכומים שהיא שילמה ממועד חתימת הסכם ההחלפה ועד לרישום ההחלפה בפועל (תביעה זו תכונה להלן: תביעת האכיפה). 5. בסופו של ההליך המשפטי בתביעת האכיפה הגיעו ניר-שיתופי ועיריית הוד השרון להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 26.2.1998 (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה התחייבו הצדדים ליישם את עקרונות הסכם ההחלפה. וכך, בין היתר, נכתב: "2. הצדדים מסכימים לסיים את כל המחלוקות בינהם נשוא ההליך המשפטי באופן ובתנאים כדלקמן – 2.1 זכות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 6455 חלקה 621 (להלן – חלקה 621) לתקופה של 49 שנים מיום חתימת הסכם פשרה זה, תרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם ניר שיתופי, כאשר זכות החכירה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב מצד ניר שיתופי. [ההדגשה הוספה –י.ד.]. ... 2.5 למען הסר ספק אין באמור בהסדר פשרה זה כדי להטיל על העיריה ו/או הועדה המקומית לתכנון הדרים חיוב כלשהוא לענין יעוד חלקה 621". 6. אלא שבכך לא תם הסכסוך. למרבה הצער, הסכם הפשרה לא בוצע עד היום וגם לאחר כריתתו רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין נותר כשהיה. מספר שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, ביום 14.2.2007, רכשו עו"ד טל חטר-ישי (50%), מר בנימין שמטרלינג (25%) ומר משה דניאל (25%) את זכויותיה של ניר-שיתופי בחלקה 621. כשנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 24.7.2009, רכש מר שמשון שקורי ממר דניאל את זכויותיו במקרקעין, ובהמשך, לאחר הליכים משפטיים, הועברו לידיו גם זכויות החכירה של מר שמטרלינג. על כל פנים, כאמור לעיל, זכויות החכירה בחלקה 621 טרם נרשמו על שם ניר-שיתופי וממילא הן לא הועברו בפנקסי המקרקעין גם למר שקורי או לעו"ד חטר-ישי. על רקע זה הגישו עיריית הוד השרון ומר שקורי תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי, במסגרתן התבקשו סעדים הצהרתיים שונים, כמפורט להלן. ההליך לפני בית המשפט המחוזי 7. המרצת הפתיחה שהגישה עיריית הוד השרון: במסגרת זו ביקשה העירייה מבית המשפט המחוזי להורות לרשם המקרקעין למחוק את החכירה הרשומה על שם ניר-שיתופי בחלקה 388, ולהצהיר כי ככל שיש למי מהצדדים זכות להירשם כבעלי זכות חכירה בחלקה 621, זכות זו מוגבלת למטרה הציבורית הנקובה בחוזה החכירה בלבד. העירייה טענה כי הסכם ההחלפה והסכם הפשרה לא שינו את מהות החכירה, ואת העובדה כי המקרקעין שהוחכרו יועדו לייעוד ציבורי בלבד. העירייה הסכימה כי אמנם בהסכם הפשרה נקבע שהחכירה בחלקה 621 תירשם "כאשר זכות החכירה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב מצד ניר שיתופי", ואולם לשיטתה האמור בהסכם הפשרה כלל לא היה קשור לייעוד המקרקעין אלא רק לעצם כך שלא יוטלו על ניר-שיתופי חיובים נוספים הקשורים לרישום החכירה לפי הסכם הפשרה. העירייה הוסיפה, כי המסקנה בדבר ייעודה הציבורי של הקרקע המוחכרת נלמדת ממספר מקורות נוספים. כך, טענה העירייה, כי דיווחה של ניר-שיתופי לשלטונות המס מהווה הודאת בעל דין בדבר; כי מנכ"ל ניר-שיתופי עצמו העיד כי הדבר היה ידוע כל העת; וכי שר הפנים עצמו נדרש בשעתו לאשר את הסכם ההחלפה, עובדה המעידה על כך שמדובר בקרקע ציבורית, שאחרת לא היה צורך במתן אישור כאמור. לבסוף, הוסיפה העירייה, כי ממילא, על-פי דיני ההפקעות, היא לא הייתה מוסמכת להפקיע את חלקה 621 אלא למטרה ציבורית [סע' 188(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, (להלן: חוק התכנון והבניה)]. לצד טענות אלה, הוסיפה העירייה וטענה, כי ניר-שיתופי הפרה את ההסכמים עמה, הואיל והיא סחרה בחלקה 621 כקרקע פרטית, ללא שהודיעה או קיבלה אישור על כך. 8. המרצת הפתיחה שהגיש מר שקורי: מר שקורי ביקש מבית המשפט המחוזי להורות לרשם המקרקעין בפתח-תקווה לרשום על-שם ניר-שיתופי זכות חכירה שאינה מותנית או מוגבלת לגבי חלקה 621. כן ביקש מר שקורי כי יוצהר שיש לבצע את הסכמי המכר השונים, באופן שבסופו של דבר יירשמו בפנקסי המקרקעין חלקו (50%) וחלקו של עו"ד חטר-ישי (50%) בחכירה. מר שקורי טען כי רישום החכירה באופן בלתי מוגבל מתחייב מכוח הסכם הפשרה, אשר הורה כך במפורש. מר שקורי הדגיש כי הוא עצמו רכש את המקרקעין על סמך הסכם הפשרה, מתוך הבנתו זו ובהתבסס עליו. מר שקורי הטעים, כי במסגרת הסכם הפשרה לא הוחלו הוראות חוזה החכירה ההיסטורי באופן כלשהו. בפרט, הודגש מצדו, כי במהלך ההליך אשר התנהל לפני בית המשפט, לא עלה בידי העירייה להוכיח אחרת, כאשר היא בחרה שלא לזמן לעדות מטעמה את עורך הדין שייצג אותה בעריכת הסכם הפשרה. לצד טענות אלה, הוסיף וטען מר שקורי, כי העירייה ידעה בזמן אמת על מכירת זכויותיה של ניר-שיתופי אך לא הביעה כל התנגדות לכך. לבסוף טען מר שקורי, כי המסקנה לפיה אין להוסיף מגבלה על רישום החכירה במרשם, נובעת גם מפרסומים שונים של העירייה ברבות השנים, מהם עלה כי ייעוד החלקה שונה מעת לעת (תחילה פורסם כי החלקה מיועדת לפעילות ספורט או לפעילות ציבורית של ארגוני נשים, ובהמשך ייעוד זה שונה לגן ילדים או "כל פעילות ציבורית אחרת"). 9. תגובת ניר-שיתופי להמרצות הפתיחה: ניר-שיתופי טענה, בדומה למר שקורי, כי יש לרשום את זכויות החכירה על שמה בפנקס המקרקעין ללא כל הגבלה. נטען מפיה, כי העירייה מתחמקת מביצוע הסכם הפשרה, בכך שהיא מבקשת להכניס תניות שונות לצורך רישום זכויות החכירה בחלקה 621, אשר סותרות את תוכן הסכם הפשרה. ניר-שיתופי הדגישה כי היא אינה חולקת על כך שייעודה של חלקה 621 והבנייה עליה צריכים להתאים לדין ולתב"ע החלה על החלקה בכל עת; ואולם, לעמדתה אין בכך כדי להצדיק רישום שיגביל מראש את ייעוד החכירה, לכאורה מכוח חוזה החכירה ההיסטורי. יצוין כי במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט טענה ניר-שיתופי כי היא מעולם לא הפרה את ההסכמים שנכרתו עם העירייה, ומעולם לא מכרה את זכויותיה במקרקעין לייעוד שאינו ציבורי. ניר-שיתופי הטעימה בנוסף, שנציגי העירייה ידעו בזמן אמת על מכירת הזכויות מצדה, אך לא הביעו כל התנגדות לכך. 10. תגובת עו"ד חטר-ישי להמרצות הפתיחה: עו"ד חטר-ישי התנגד לבקשת העירייה למתן סעד המורה כי זכות החכירה בחלקה 621 תירשם באופן מוגבל, ותמך אף הוא בעמדת מר שקורי. עו"ד חטר-ישי טען כי רצונה של העירייה הוא שמטרת החכירה תהא מוגבלת, כדי שבעתיד כל שינוי בייעוד המקרקעין יוכל לשמש אותה כעילה לביטול החכירה. בכך, נטען כי העירייה נוהגת בחוסר תום-לב. עו"ד חטר-ישי הצטרף להשגות שהעלה מר שקורי בדבר כך שהעירייה לא זימנה לעדות את עורך הדין שייצג אותה בעת עריכת הסכם הפשרה. כן טען הלה, כי יש לדחות את טענת העירייה לפיה העובדה כי חלקה 621 הופקעה מעידה כי מדובר בקרקע שייעודה ציבורי, כאשר לעמדתו, המקרקעין הופקעו ביום 5.2.1978, ולכן ההפקעה כפופה לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) משנת 1943, הקובעת כי ניתן להשתמש במקרקעין המופקעים "לכל מטרה שהיא, לרבות העברת הבעלות בה לאחר, בכפוף להוראות כל דין, ללא תשלום נוסף בשל כך..." [סעיף 27(ב) לפקודה]; זאת להבדיל מהפקעה הכפופה להוראות חוק התכנון והבניה. 11. תגובת מר שמטרלינג ורשם המקרקעין להמרצות הפתיחה: מר שמטרלינג לא הגיש כתבי הגנה מטעמו בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, ואף לא התייצב לדיונים. רשם המקרקעין הודיע כי יכבד כל החלטה שתינתן על-ידי בית המשפט באשר לרישום המקרקעין, ובלבד שיוצגו לו האישורים הנדרשים על-פי דין לביצוע רישומים אלו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 12. בית המשפט המחוזי פתח וציין כי למעשה המחלוקת בין הצדדים עוסקת בפרשנות הסכם הפשרה. בית המשפט סקר את הגישה הרווחת בפסיקה לעניין פרשנות חוזים, ואז קבע כי השאלה הטעונה ליבון בענייננו היא מהי משמעות הדיבור "זכות החכירה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב מצד ניר שיתופי" אשר מופיע בהסכם הפשרה? – האם משמעותו כי אין הגבלה מכל סוג שהוא על זכות החכירה עצמה לרבות לעניין ייעוד המקרקעין; או שמשמעותו היא שלא מוטל כל חיוב על ניר-שיתופי לצורך רישום החכירה על-שמה, ללא קשר לייעוד המקרקעין. בית המשפט ציין, כי לשון הסכם הפשרה עשויה לסבול את שתי הפרשנויות, ועל כן יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים במועד כריתת הסכם הפשרה. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי מסקנתו של בית המשפט הייתה כי הפרשנות אותה יש לאמץ היא הפרשנות השנייה. בית המשפט פסק כי הסכם הפשרה נועד להסדיר את רישום זכויות החכירה בחלקה 621 על-שם ניר-שיתופי, בהתאם לאמור בהסכם ההחלפה, וזאת בלי שיוטלו על ניר-שיתופי חובות או מגבלות נוספות. לעומת זאת, נפסק כי האמור בהסכם הפשרה לא התכוון לשנות ממטרת החכירה, שהיא מטרה ציבורית בלבד, או מחובות שחלו על המקרקעין. 13. המהלך שהוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה זו כלל שני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, פתח בית המשפט וקבע, כי לא יכול להיות ספק שבמועד הסכם ההחלפה, הוחלפו מקרקעין שייעודם ציבורי (חלקה 388) במקרקעין אחרים שייעודם ציבורי (חלקה 621). נאמר כי מסקנה זו נלמדת ממספר אינדיקציות עובדתיות, מ"ההיסטוריה" של חלקה 621 אשר הופקעה מכוח חוק התכנון והבניה (בניגוד לטענת עו"ד חטר-ישי); ומהגיונם של דברים, כאשר בלתי סביר להניח שהעירייה הסכימה להחליף קרקע שייעודה ציבורי (חלקה 388), בקרקע שייעודה לכאורה פרטי (חלקה 621), ללא תמורה. בית המשפט הדגיש, כי בשלב כרונולוגי זה, דיווחה ניר-שיתופי בעצמה על עסקת ההחלפה לרשויות המס, כעסקה שמהותה לצרכים ציבוריים, והטעים כי מסקנה זו מתיישבת גם עם הרקע התכנוני הקשור לחלקה 621, כאשר כל התוכניות הרלבנטיות לאותן השנים קבעו כי ייעוד החלקה הוא ציבורי. בית המשפט קיבל גם את טענת העירייה כי אישורו של שר הפנים להסכם ההחלפה, מחזק את המסקנה. 14. בשלב השני, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את השאלה, האם הסכם הפשרה ביטל את מטרתה הציבורית של החכירה הנוגעת לחלקה 621. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי בהסכם הפשרה התחייבו הצדדים ליישם את עקרונות הסכם ההחלפה, וכי יש לקרוא את הסכם הפשרה על רקע תביעת האכיפה שהגישה ניר-שיתופי לצורך זה. בית המשפט הדגיש, כי במסגרת ההליך שהתנהל בתביעת האכיפה לא הייתה מחלוקת לגבי מטרת החכירה או ייעודם של המקרקעין. כן ציין בית המשפט, כי יש לקרוא את הדיבור "זכות החכירה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב מצד ניר שיתופי" לאור הרישא של הסכם הפשרה לפיה ההסכם נחתם כדי "לסיים את כל המחלוקות בניהם נשוא ההליך המשפטי". על רקע זה, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי הסכם הפשרה לא התכוון לשנות מתנאי חוזה החכירה והסכם ההחלפה, אלא אך ורק נועד לאכוף את ביצוע רישום זכויות החכירה בחלקה 621 על שם ניר-שיתופי, לאור הסכמים אלו. נקבע אפוא, כי הדיבור המבהיר כי זכות החכירה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב מצד ניר-שיתופי, כוונתו לכך שרישום הזכויות ייאכף ללא הטלת חיובים כספיים או הטלת מגבלות אחרות על ניר-שיתופי. הוסף והוטעם, כי מעת שלא הייתה מחלוקת לעניין מטרתה הציבורית של החלקה, ברור מדוע לא ראו הצדדים לציין זאת באופן מפורש בהסכם הפשרה. על רקע זה הגיע בית המשפט למסקנתו המפורטת לעיל. 15. להשלמת התמונה יצוין כי בפסק דינו התייחס בית המשפט המחוזי למספר טענות נוספות שהעלו הצדדים. בית המשפט דחה את הטענות שהעלו מר שקורי ועו"ד חטר-ישי בדבר הימנעות העירייה מלזמן עדים שהיו מעורבים בהסכם הפשרה, כאשר נאמר כי נתון זה נבחן ואולם אין בו כדי להשפיע על ניתוח העניין, מה גם שאף ניר-שיתופי עצמה לא זימנה עדים שייצגו אותה בעריכת הסכם הפשרה. גם טענותיהם לפיהן הם הסתמכו על הוראות הסכם הפשרה וחשבו כי אין מגבלה לעניין מטרת החכירה נדחו, כאשר נקבע, כי התמורה בה נמכרה החלקה מלמדת שהצדדים ידעו "למיצער כי קיימת מחלוקת לעניין יעודם של המקרקעין" [פסקה 63 לפסק הדין]. בית המשפט דחה גם את טענת עו"ד חטר-ישי לפיה הסמכות לדון בסוגיית הייעוד של המקרקעין נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר נקבע כי מהות התביעה היא חוזית ולא מנהלית. מן העבר השני, דחה בית המשפט את טענת העירייה, לפיה ניר-שיתופי הפרה את הסכם ההחלפה ואת הסכם הפשרה בכך שמכרה את חלקה 621 לצדדים שלישיים, בקבעו כי הדבר לא הוכח. גם טענת העירייה כי היא לא נתנה את הסכמתה למכירת הזכויות, כפי שנדרש בתנאי החכירה, נדחתה, כאשר נקבע כי העירייה נמנעה מלרשום את הזכויות על שם ניר-שיתופי, ולא התנגדה לפעולות מצדה. 16. במישור האופרטיבי, קבע בית המשפט המחוזי כי זכות החכירה הרשומה בחלקה 388 על-שם ניר-שיתופי תימחק, וחלף זאת, תירשם על שמה זכות חכירה בחלקה 621. כן קבע בית המשפט, כי תנאי החכירה יהיו כמפורט בחוזה החכירה הראשון, דהיינו החכירה תהא לצרכים ציבוריים בלבד, ומועדי החכירה יהיו בהתאם לאמור בהסכם הפשרה (כלומר: מיום 25.2.1998 ועד ליום 24.2.2047). בית המשפט ציין כי ככל שמי מהצדדים יהא מעוניין לשנות ייעוד זה עליו לנקוט בהליכים הנדרשים על-פי דין לשינוי, וכי אין באמור בפסק דינו כדי לקבוע מסמרות באשר להשלכת שינוי הייעוד על זכויות החכירה של מי מהצדדים בחלקה 621. לבסוף קבע בית המשפט, כי לצורך רישומה כבעלת זכויות חכירה בחלקה 621 לא תידרש ניר-שיתופי לכל חיוב כספי בגין חיובי מס; וכי הגורמים השונים רשאים לנקוט בכל הליך הנדרש על-פי דין לצורך רישום זכויותיהם שהועברו להם מכוח ההסכמים שכרתו עם ניר-שיתופי. טענות הצדדים בערעורים 17. ע"א 219/15 הוא ערעורו של מר שקורי, וע"א 222/15 הוא ערעורו של עו"ד חטר-ישי. טענות הצדדים פורטו בהרחבה לעיל, ואיני מוצא טעם לשוב ולפרטן בהרחבה פעם נוספת. בקצרה ייאמר, כי ניר-שיתופי, עו"ד חטר-ישי ומר שקורי סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות שהעניק להסכם הפשרה. לעמדתם, לשון הסכם הפשרה ברורה ומפורשת, ולפיה זכות החכירה לטובת ניר-שיתופי בחלקה 621 צריכה להירשם ללא כל חיוב או מגבלה כלשהם; הווה אומר, גם ללא מגבלה לגבי מטרת החכירה או ייעוד המקרקעין. נטען כי חזקה היא שאם הצדדים להסכם הפשרה היו מעוניינים לנסחו באופן אחר הם היו עושים כן. עוד נטען, כי בעריכת הסכמי המכר הסתמכו הצדדים על לשון הסכם הפשרה ועתה אין זה הוגן לסטות ממנה. ניר-שיתופי, עו"ד חטר-ישי ומר שקורי, שבים על טענתם כי בית המשפט הכריע בסכסוך ללא שהוצגו לפניו מלוא הראיות, כאשר העירייה נמנעה מלהביא עדי מפתח מטעמה. כן נטען, כי חלק מקביעות בית המשפט – למשל לעניין פרשנות הסכם ההחלפה – לא התבססו על כל תשתית עובדתית, שכן הצדדים כלל לא טענו לעניין זה. יצוין כי ערעורו של מר שקורי מופנה גם נגד החלטת ביניים שניתנה בהליך על-ידי בית המשפט המחוזי, במסגרתה ניתנה לעירייה אפשרות נוספת להשיב לטענות שהועלו על-ידי עו"ד חטר-ישי, לאחר שהיא לא עשתה כן במסגרת סיכומי התשובה שהגישה. 18. עיריית הוד השרון טוענת כי יש לדחות את הערעורים ולהותיר את פסק הדין על כנו. העירייה שבה על טענותיה שהועלו לפני בית המשפט, ואיני מוצא טעם לשוב עליהן. מר שמטרלינג הודיע כי אין לו עניין בהליך. רשם המקרקעין סווג כמשיב פורמלי. לבקשת האחרונים הוחלט כי הם פטורים מהגשת כתבי בי-דין ומהתייצבות לדיונים. 19. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 11.4.2016 שבו הצדדים על עמדותיהם. במסגרת הדיון העיר עו"ד חטר-ישי כי לשיטתו הערעור שהוגש מטעמו מובחן מערעורו של מר שקורי; שכן לו עצמו אין התנגדות למסקנת בית המשפט המחוזי לפיה במסגרת הסכם ההחלפה הוחלפה קרקע ציבורית בקרקע ציבורית אחרת. עו"ד חטר-ישי הבהיר כי כל בקשתו היא שהחכירה תירשם ללא כל הגבלה, ללא קשר לשאלת הייעוד, לפי האמור בהסכם הפשרה. דיון והכרעה 20. עיינתי לעומק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובחנתי בקפידה את כלל טענות הצדדים בערעורים. לאחר מחשבה, דעתי היא כי פסק דינו של בית המשפט מנומק, מפורט ומבוסס, והוא אינו מגלה כל פגם. סבורני כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט המחוזי; וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק. אשר על כן, ולו תישמע דעתי, נדחה את שני הערעורים על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, זאת ללא הנמקה מפורטת ותוך אימוץ פסק דינו של בית המשפט המחוזי כפי שהוא [השוו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 346 (מהדורה שלישית, 2012)]. 21. למעלה מן הצורך, ואף שלטעמי יש לדחות את הערעורים ללא הנמקה על-פי תקנה 460(ב) כאמור לעיל, אעיר בקצירת האומר שלוש הערות לעניין הטענות המרכזיות שהועלו בערעורים. הערה ראשונה – עו"ד חטר-ישי ומר שקורי שבים וטוענים בערעוריהם כי בית המשפט המחוזי לא התבקש לקבוע דבר לגבי ייעוד הנכס, מטרת החכירה או תחולתו של הסכם זה או אחר. מר שקורי אף מדגיש בהדגשה מיוחדת, כי: "כל שביקש המערער בהמרצת הפתיחה היה לבצע פסק דין ככתבו וכלשונו... בית משפט קמא הנכבד לא התבקש לקבוע דבר לגבי יעוד הנכס, בית משפט קמא הנכבד לא התבקש לקבוע דבר לגבי מטרת החכירה ובית משפט קמא הנכבד אף לא התבקש לקבוע דבר לגבי תחולתו או אי תחולתו של הסכם חכירה זה או אחר" [פסקה 12 לסיכומים]. טענה זו יש לדחות מכל וכל. בית המשפט לא דן רק בהמרצת הפתיחה שהגיש מר שקורי אלא גם בזו שהגישה העירייה. בהמרצת הפתיחה שהגישה העירייה התבקש בית המשפט מפורשות להצהיר כי זכות החכירה בחלקה 621 מוגבלת אך ורק למטרה ציבורית, ולא למטרה אחרת. על כן, הניסיון להציג את הדברים כאילו הקביעה בעניין מטרת החכירה באה מיוזמתו של בית המשפט, כאשר כביכול הוא כלל לא התבקש לדון בדבר, דינו להידחות. הערה שנייה – אין כל ממש בטענות שהעלה מר שקורי לעניין הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי להסכם ההחלפה. בפרט אין יסוד לטענה כי הקביעה בהקשר זה לא בוססה על תשתית עובדתית איתנה. כשלעצמי דומני, כי לא יכול להיות ספק שבמסגרת הסכם ההחלפה הומרו זכויות חכירה המגבילות את השימוש במקרקעין לייעוד ציבורי (חלקה 388) במקרקעין עם הגבלה דומה (חלקה 621). האינדיקציות המובילות למסקנה זו הן כה רבות ומשמעותיות –החל מטיבה התכנוני של חלקה 621 והעובדה כי היא הופקעה; עובר בעובדה כי הסכם ההחלפה היה דרוש אישור של שר הפנים; וכלה בדיווחיה של ניר-שיתופי לשלטונות המס, בדבריה בתביעת האכיפה ובהצהרת המנכ"ל שלה – עד שספק בעינַי כיצד ניתן לטעון אחרת. יתרה מכך, די באימוצן של חלק מהאינדיקציות הנ"ל בלבד כדי להגיע למסקנה, וכל שכן כאשר האינדיקציות מצטרפות זו לזו. זאת ועוד, ניתן לומר כי מסקנת בית המשפט מתחייבת גם מהפעלת "שכל בריא". אכן, בלתי סביר להניח שהעירייה הסכימה להחליף חכירה בקרקע שייעודה ציבורי (חלקה 388) בחכירה בקרקע שייעודה לכאורה פרטי (חלקה 621), ללא כל תמורה. פרשנות זו – אותה מבקש מר שקורי לאמץ – היא בלתי הגיונית, ויש בה אף כדי לסתור את החזקה לפיה תכליתו של חוזה להשיג תוצאות סבירות והגיוניות אשר עולות בקנה אחד עם היגיון כלכלי ועסקי [השוו: ע"א 8427/12 יעקבסון נ' ויגדור, פסקה 15 (22.12.2014), והאסמכתאות הרבות המפורטות שם; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (12.10.2009); ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבניין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו(5) 799, 811 (2002)]. הערה שלישית – במסגרת הערעורים טענו ניר-שיתופי, עו"ד חטר-ישי ומר שקורי, כי לשון הסכם הפשרה, לפיה "זכות החכירה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב מצד ניר שיתופי", היא מפורשת וברורה, עד כדי כך שכלל לא היה מקום להתחקות אחר נסיבות חיצוניות להסכם במסגרת מלאכת הפרשנות. גם דינה של טענה זו להידחות. הניסוח של סעיף 2.1 בהסכם הפשרה אינו מוצלח ואינו מן המשופרים. הבעייתיות המרכזית מתבטאת בכך שבאמת ובתמים לא ברור מהסעיף האם כוונת הצדדים הייתה כי זכות החכירה עצמה אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב; או שהעברת זכות החכירה (דהיינו: רישומה בהתאם להסכם הפשרה) אינה מותנית או מוגבלת בכל חיוב נוסף. בהקשר זה, אף אם אניח כי בחינת הלשון לבדה תומכת יותר בטענות ניר-שיתופי מאשר בטענות העירייה, דומני כי בשל בעייתיות ניסוחית זו, לא ניתן היה להישאר במישור "הלשון" בלבד, וקיים היה הכרח לבחון גם את מכלול הנסיבות שהובילו את הצדדים לכריתת הסכם הפשרה. משדברים אלו הובהרו, איני רואה להוסיף עליהם עוד. כפי שפורט לעיל, מלאכת הפרשנות אותה ערך בית המשפט המחוזי מקובלת עלַי לגופה, ואני סומך ידי עליה באופן מלא. 22. סוף דבר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי כולל מענה לכל טענה וטענה שהעלו הצדדים. מעבר לכך שלא נפל בפסק דין זה פגם, דומני כי ניתן אף לומר שמדובר בפסק דין ראוי לציון, בהיותו מקיף ומעמיק, ובאשר הקביעות בו, ללא יוצאת דופן, הן קביעות נכוחות שנקבעו בכובד ראש ולאחר בחינת מכלול השיקולים הנדרשים. גם בהחלטה הדיונית של בית המשפט עליה ערער מר שקורי לא נפל פגם, לבטח לא במידה המצדיקה התערבות בפסק הדין. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעורים, על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות, וכן לקבוע כי מר שקורי ועו"ד חטר-ישי יישאו כל-אחד מהם בהוצאות משפט ושכ"ט בסך של 15,000 ש"ח לטובת העירייה. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשע"ו (‏23.5.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15002190_W08.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il