פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 2189/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2189/04
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערערת:
ילנה אברמנקו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1073/03 שניתן ביום 24.2.04 על ידי כבוד השופטים ס' רוטלוי, ע' סולומון-צ'רניאק וא' טל
תאריך הישיבה:
כ"ב בטבת תשס"ה
(3.1.2005)
בשם המערערת:
עו"ד י' שקלאר
בשם המשיבה:
עו"ד א' מור-אל
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור זה עניינו עונש חמש עשרה שנות מאסר שנגזר על המערערת.
ב. המערערת הורשעה בבית המשפט קמא בהריגת בנה הבכור, בן 26 במותו, בעקבות סכסוך של מה בכך שלאחריו קילל ותקף אותה, והיא דקרתהו בחזהו בסכין וכך מצא את מותו. לאחר הדקירה שתתה המנוחה וודקה ואז פנתה לשכנים בבקשה להזעיק משטרה.
ג. בית המשפט קמא גזר את עונשה של המערערת לאחר שהביא בחשבון את מכלול הנסיבות, הן - מזה - את חומרתו הנוראה, מי ישורנה, של המעשה, והן - מזה - את פרשת חייה של המערערת, שבמשך שנים רבות התמכרה לאלכוהוליזם, הן בארץ מוצאה הן בישראל, את העונש של אבדן בנה וניתוקה מבני משפחה, את הנסיבות הספציפיות של אירוע ההריגה (תגובה לתוקפנות מסויימת של המנוח) ואת ההודאה במשפט. בית המשפט נקט בגישה עונשית, שלפיה נקודת המוצא הראויה לגזור את הדין בעבירות מעין אלה היא העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירת ההריגה בסעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קרי עשרים שנה. בשקלו את המכלול, גזר בית המשפט קמא על המערערת חמש עשרה שנות מאסר.
ד. לימים, לאחר המעשה, נתגלה בגרונה של המערערת סרטן, והיא נותחה ניתוח קשה שהמשכו בטיפולים נוספים. הצענו לבא כוח המערערת כי הדיון בערעור יידחה על מנת לעמוד ביתר פירוט על מצבה הרפואי של שולחתו, שלא נכחה בדיון היום, אך הוא ביקש כי הערעור יישמע לאלתר.
ה. בפנינו טען בא כוח המערערת, כי הצירוף של אבדן בן אהוב, מוות בתוך המשפחה ותגובה למעשה תקיפה של הבן, מצדיק ענישה ברף התחתון, ולעניין זה נסמך על פסקי דין בבית משפט זה שבהם נגזרו עונשים קלים משמעותית, וביקש בכל תוקף כי עונשה יוקל לתקופת מעצרה עד הנה, וכי תשוחרר היום. מנגד טענה באת כוח המדינה, כי את העונש יש לגזור מן העונש המירבי הקצוב לעבירה, ועקרון קדושת החיים והגמול הראוי למקרים כאלה מצדיק להותיר על כנו את גזר הדין קמא.
ה. (1) שקלנו את הדברים. עלינו לצאת מנקודת המוצא שאליה נדרש בית משפט זה בפרשת חדד נ' מדינת ישראל (ע"פ 1456/01 פ"ד נו(1) 609, מפי השופט טירקל), קרי הגישה שלפיה יש לראות כעונש המירבי את נקודת המוצא והימנה נשקלות הנסיבות האישיות לקולה לפי הצורך. הטעם לכך אינו מצריך מלים למכביר: הקלות שבה מורמת יד אדם ובתוכה סכין או נשק אחר על זולתו במקומותינו, הינף היד המקפד חיים, מחייבים את בתי המשפט להאבק באלימות. עבירת ההריגה אינה רחוקה מהיכלל באיסור הקדמון - מעשרת הדברות - של "לא תרצח", ו"אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים" (רמב"ם, משנה תורה הלכות רוצח ושמירת נפש, א', ד'). הזילות הגוברת בערך החיים מכתיבה איפוא גישה זו. ואולם, ייתכנו במציאות האנושית נסיבות שיצדיקו הקלה בעונש. בעוד פסק דין חדד הנזכר מצוי בדרגה הקרובה ביותר לרצח, משיק לה כפסע, ישנם מקרים שבהם נגזר עונש חמור פחות בהרשעה בהריגה, וזאת על יסוד הנסיבות הספציפיות, כמו בפסקי הדין שעליהם הצביע בא כוח המערערת (ע"פ 1616/94 סמארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1982/98 מירו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 145; ע"פ 3778/00 אשרף נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שבחלקם היה מדובר ב"משחק" מסוכן שנסתיים במוות. לא נוכל לקבל את טענת בא כוח המערערת, כי הריגת בן משפחה אהוב - ובודאי כשבהריגה עסקינן ולא בעבירה הפחותה ממנה של גרימת מוות - היא כשלעצמה ככלל נסיבה לקולה. אכן, העונש הנפשי ותחושת האשם ילוו את בן המשפחה ההורג עד עולם, אך כך צריך להיות גם בהריגתו של אדם אחר, יהא אשר יהא. את הנסיבות האישיות יש לשקלל בכל מקרה, ובודאי אין תקיפה (בודאי קלה יחסית) מצד הקרבן, כבפרשה העצובה דנא, עילה לנטילת חייו.
(2) ועם זאת, בשקלנו לכאן ולכאן, מצאנו כי מחלתה של המערערת, שקיצרה על פי דעת הרופאים את תוחלת חייה, והשלכות הטרגדיה על משפחתה ועל הקשר עם בנה הנותר (בן אחת עשרה, הסובל מנכות), מצדיקים הקלה מסויימת בעונש המאסר שנגזר עליה, ואנו מעמידים אותו על שתים עשרה שנות מאסר. אך מובן, כי ככל שמצבה הרפואי יצדיק זאת, יהא בידי המערערת לפנות להליכים במסגרת סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ומובן אף כי אין בידינו להביע דעה בעניין זה.
ניתן כ"ב בטבת תשס"ה (3.1.2005).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04021890_T05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il