אילנה ברימה נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2179/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2179/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז העותרת: אילנה ברימה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים 3. מדינת ישראל – משרד האוצר – הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אשר סלע; עו"ד ורד גרטל בשם המשיבים 1, 3: עו"ד סימה קרמר בשם המשיבה 2: עו"ד אלישע שור; עו"ד חן כרמין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה לדחות את בקשת העותרת לאשר תביעה שהגישה כתובענה ייצוגית. במוקד התביעה טענות העותרת להפליה מחמת מין לכאורה בתשלום פנסיית נכות לפי תקנון "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) – היא המשיבה 2 לפנינו (להלן: מבטחים). רקע הכרחי בתמצית 1. העותרת, ילידת שנת 1945, עבדה כמורה לחינוך גופני בעיריית ראשון לציון במשך 34 שנים, ובוטחה בפנסיה צוברת במבטחים החל משנת 1975. מבטחים היא קרן פנסיה ותיקה, הפועלת על פי הוראות תקנונה, שהוא בבחינת חוזה בינה לבין עמיתיה (להלן: התקנון). החל מיום 1.10.2003 הוסדרו הזכויות והחובות של עמיתי מבטחים בתקנון אחיד. בשנת 1992 קבעה ועדה רפואית של מבטחים (להלן: הוועדה הרפואית) כי לעותרת נכות חלקית, ולפיכך החל ממועד זה ועד לשנת 2006 קיבלה העותרת פנסיית נכות בשיעורים משתנים, וזאת בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה לה (בנתון לפסיקת הוועדה הרפואית בשנת 2001 כי העותרת בעלת 100% נכות וכי היא אינה כשירה לעבוד). החל מחודש מאי שנת 2006 משולמת לעותרת פנסיית זקנה ממבטחים. 2. העותרת תבעה את מבטחים בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' ויסמן, ונציגי הציבור ש' עתניאל שמואלי וא' ענתבי) בטענה להפליה מגדרית בתשלום פנסיית הנכות על פי התקנון. זאת בהתאם לאמור בסעיף 43(ב) לתקנון מבטחים במועד הרלוונטי, שקובע כי "שיעור הפנסיה לנכה בעלת דרגת נכות מלאה יהיה שווה לשיעור פנסית הזיקנה שהיה מקבל בעד תקופת חברותו, לרבות וותק פנסיוני שהורד לחבר, לו היה מבוטח עד הגיעו לגיל פרישה לזיקנה עפ"י התקנות". גיל הפרישה נקבע בתקנה 24(ב) לתקנון, הקובעת כי גיל הפרישה הוא "65 ומעלה בגבר ו-60 שנה ומעלה באישה". בתמצית, טענת העותרת היא כי ההסדר האמור מפלה נשים מחמת מין שכן שיעור פנסיית הנכות מחושב – בין היתר – על פי גיל הפרישה השונה בין גברים לבין נשים. כך, על פי הוראות התקנון, בעוד שלגבר נכה הנוסחה לחישוב פנסיית הנכות המלאה מבוססת על גיל פרישה של 65 שנים, עבור אישה מבוססת הנוסחה על פי גיל פרישה של 60 שנים – ומכאן טענת העותרת להפליה הנקוטה בתקנון. 3. כשנה לאחר הגשת התביעה הגישה העותרת בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) – היא הבקשה נושא העתירה דנן. ביום 5.6.2014 דחה בית הדין את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, בשל כך שתובענה ייצוגית אינה המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענות העותרת. בית הדין ביסס את מסקנתו האמורה על יסוד כמה נימוקים: ראשית, נקבע כי אין יתרון בניהול ההליך על דרך של תובענה ייצוגית, שכן גם אם יתקבלו טענות העותרת שעניינן הפליה והוראות התקנון האמורות תפסלנה – הפסילה, או כל הוראה אחרת של בית הדין ביחס להוראות התקנון, תחול על כלל העמיתות (גם אלו שאינן צד להליך), משום שהוראות התקנון חלות על כלל העמיתים באופן שווה. הוטעם כי במקרים דומים היווה שיקול זה נימוק לדחיית בקשות לאישור תובענות כייצוגיות. לכך הוסיף בית הדין כי התחולה השוויונית של הוראות התקנון על כלל העמיתים מובילה לכך שבשונה מההסדר הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות, חברות הקבוצה אינן יכולות "לצאת" (opt out) מהגדרת הקבוצה של העותרת. שנית, בית הדין קבע כי הסעד המבוקש על ידי העותרת (בין היתר תשלום רטרואקטיבי של הסכומים ששלומו לכאורה בחסר לנשים נכות) ידרוש בירור פרטני ביחס לכל אחת מחברות הקבוצה, בהתאם לנתוניה האישיים: גילה, ותק החברות שלה במבטחים, תקופת ההתיישנות ונתונים אישיים נוספים. שלישית, בית הדין קבע כי הסכומים הנתבעים על ידי העותרת בתביעתה האישית – הגם שאלה לא כומתו במדויק – הם סכומים משמעותיים. על כן קיים לכאורה תמריץ אישי לכל תובעת להגיש תביעה אישית, ואין הכרח בניהול הליך של תובענה ייצוגית. לבסוף ציין בית הדין כי אין לנהל את ההליך בדרך של תובענה ייצוגית אף משום שמדובר בקבוצה ידועה, שזהות חבריה ניתנת לזיהוי בנקל. על יסוד כל אלה – ונוכח משקלם המצטבר של השיקולים השונים – נדחתה בקשה העותרת לאשר את ניהול התביעה כתובענה ייצוגית. 4. ביום 28.4.2015 דחה בית הדין הארצי לעבודה (כב' הנשיא י' פליטמן, השופטות ר' רוזנפלד ונ' רות ונציגי הציבור ר' רבינוביץ וא' גדעון) את ערעור העותרת, לאחר שנקבע כי "תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בתביעה כנדרש בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות". בית הדין קבע כי גם אם יתקבלו טענות העותרת ובית הדין יכריז על בטלות ההוראות האמורות בתקנון, אין משמעות הדבר כי העותרת תזכה לקבלת סעד כספי עבור תשלומים שקיבלה בעבר, שכן "דומה שמבחינת סיכויי התביעה לקבלת הסעד הכספי הנטען 7 שנים אחורנית לכל חברות הקבוצה אליה משתייכת המערערת [העותרת – ע' פ'] – ספק אם הוא מן הגבוהים. במילים אחרות, המערערת [העותרת – ע' פ'] לא הראתה כי גם אם תתקבל טענת ההפליה תקום זכאות לסעד הנתבע או לכל סעד כספי אחר למי מחברות הקבוצה לתקופה של 7 שנים אחורנית ממועד אישור התובענה הייצוגית". טענות הצדדים 5. מכאן העתירה שלפנינו – שהוגשה בחלוף כמעט שנה מעת שניתן פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. לוז טענותיה של העותרת הוא כי ההסדר הקבוע בתקנון פוגע בשוויון בין גברים לבין נשים, נוכח ההבחנה הקיימת בין המינים בתקנון אשר לגיל הפרישה. על רקע זה נטען כי אישה וגבר בעלי נתונים זהים יזכו לקבל פנסיית נכות בשיעור שונה, ללא כל הבחנה עניינית. העותרת סבורה כי הדרך היעילה והצודקת לניהול ההליך היא בדרך של הליך ייצוגי. לדבריה, תביעתה מגשימה את התכליות שעומדות ביסוד חוק תובענות ייצוגיות, שכן היא נועדה להגן על זכות סוציאלית אשר נשללת, כך הטענה, מקבוצה גדולה של נשים מוחלשות המתקשות לפנות בתביעה עצמאית לבית הדין. העובדה שעד כה הוגשה רק תביעה אחת שעניינה ההסדר המפלה האמור (היא תביעתה שלה) מעידה על כשל שוק מובנה, המחייב את ניהול ההליך כהליך ייצוגי. לכך הוסף כי דחיית העתירה תרתיע תובעים פוטנציאלים מהגשת תביעות דומות נגד קופות גמל וקרנות פנסיה. העותרת הטעימה כי – בניגוד לקביעות הערכאות הקודמות – עניינה של התביעה אינו בביטול הוראות התקנון האמורות, אלא בקביעת פרשנות חלופית שתחול באופן שוויוני על כלל העמיתים – גברים ונשים כאחד. בנתון לכך טוענת העותרת כי הסעד שייפסק לה – ככל שאכן ייפסק – הוא השוואת קצבת הנכות שלה היא זכאית לזו של גברים גם לתקופת העבר. על כן יש צורך בניהול התביעה כהליך ייצוגי, כדי להבטיח שגם עמיתות נוספות יזכו לקבלת סעד כאמור. נטען כי לו הייתה מבטחים מתחייבת להחיל את פסק הדין שיינתן בסופו של יום בתביעה האישית של העותרת על כלל העמיתים (וליתר דיוק, העמיתות), וזאת מבלי להשמיע טענות התיישנות כנגד זכאותן של כלל העמיתות – היה מקום לנהל את התביעה כתביעה אישית. אולם, משמבטחים מסרבת לעשות כן, יש מקום לנהל את ההליך כהליך ייצוגי. בהקשר זה הודגש כי ניהול ההליך בדרך של הגשת תביעות אישיות על ידי עמיתות פועל לטובת מבטחים, שכן זו נסמכת על כך שהעמיתות אינן מודעות לפגיעה בזכויותיהן, ומשכך נמנעות מהגשת תביעות כאמור ולחלופין –מגישות אותן לאחר תום תקופת ההתיישנות. עוד טוענת העותרת כי ככל שיש חשש שלפיו חברות הקבוצה לא יוכלו להודיע כי ברצונן "לצאת" מהתביעה, יכול בית הדין לעשות שימוש בסעיף 12 לחוק תובענות ייצוגיות שמאפשר לנהל הליך ייצוגי בדרך של הצטרפות (חלף הודעה על יציאה מהקבוצה, כמקובל). 6. המשיבים סומכים ידיהם על החלטות הערכאות הקודמות. לדבריהם, אין מקום להתערב בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, נוכח ההלכה הפסוקה שלפיה התערבות בהחלטות של בית הדין לעבודה תעשה במשורה ובמקרים חריגים. אף לגופם של דברים נטען כי אין מקום לנהל את ההליך כהליך ייצוגי, וזאת מכוח הנימוקים שפורטו בהחלטות בית הדין האזורי והארצי לעבודה. המשיבים מטעימים כי אין כל יתרון בניהול התביעה כתובענה ייצוגית, זאת נוכח העובדה שאם יתקבלו טענות העותרת בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה, וזה יקבע הוראות בהתייחס לתקנון, אלו יחולו על כלל העמיתים וייושמו באופן שווה. לכך הוסף כי ממילא לא תוכל העותרת לקבל את הסעדים הנתבעים על ידה. זאת שכן גם לו יתקבלו טענותיה המכוונות לפסילת הוראות התקנון הרלוונטיות או פרשנותן באופן מסוים – קביעות אלו יחולו באופן פרוספקטיבי ולא למפרע, ולכן העותרת לא תזכה לפיצוי בגין הסכומים שנגרעו ממנה לכאורה בעבר. עוד נטען כי ניהול התביעה בדרך של תובענה ייצוגית לא יאפשר לעמיתות שנמנות על חברות הקבוצה להודיע כי הן אינן רוצות להיכלל בקבוצה המיוצגת (opt out). נטען כי סכומי התביעה הניכרים מעידים כי אין צורך בניהול ההליך על דרך של תובענה ייצוגית, שכן לתובעות פוטנציאליות אחרות קיימים לכאורה תמריצים להגשת תביעה אישית, ולא קיימים "חסמים" המונעים בעדן לעשות כן; וכי מדובר בקבוצת תובעות פוטנציאליות מוגדרת וידועה – עניין שיש בו כדי להפחית את הצורך בניהול ההליך כייצוגי. עוד מדגישים המשיבים כי קיימים הבדלים ניכרים בין חברות הקבוצה השונות בהתאם לגילן, שיעור אחוזי הנכות שלהן, זכויות שצברו בקרנות ובמוסדות אחרים, התיישנות עילת התביעה לגביהן ועוד. כל אלה מחייבים בירור פרטני לכל עמיתה ועמיתה, שאינו יכול להיעשות על דרך של תובענה ייצוגית. לבסוף נטען כי אף לגופן – דין טענות העותרת בתביעה האישית אשר להפליה לכאורה בין נשים לבין גברים בקצבת הנכות להידחות. בהקשר זה הדגישה המדינה כי ככלל הסדר גיל פרישה נמוך לנשים מיטיב עמן; וכי קיימות עמיתות רבות שלגביהן סכום קצבת הפנסיה גבוה מקצבת הנכות, וזאת נוכח נתוניהן הפרטניים. עמיתות אלו – כך הטענה – יפגעו מהפרשנות המוצעת על ידי העותרת לתקנון. 7. לבקשתה הגישה העותרת תשובה לתגובות המשיבים, שבה חזרה על עיקר טענותיה האמורות. עוד הדגישה העותרת כי תביעתה האישית טרם החלה להתברר וממילא טרם ניתן בה פסק דין, ולכן לא ייגרם סרבול דיוני ככל שעתירתה תתקבל ובקשתה לאישור התביעה האישית כתובענה ייצוגית תאושר. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובות לה ובתשובת העותרת מצאתי כי דינה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבות בהחלטותיו נעשית במשורה מקום שבו נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 2230/16 כהן נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 7 (21.6.2016); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) (להלן: עניין חטיב)). זאת נוכח הסמכות הייחודית שהקנה המחוקק לבית הדין לעבודה (בג"ץ 106/16 קוזק נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה בע"מ, פסקה 10 (12.7.2016)). לפיכך נקבע כי "אם קיימים מבחר או מספר של אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של הבעיה, או אם יכולות להיות גישות סבירות חלופיות לאותה סוגיה, רצוי שבית המשפט ייטה לכיוון אי ההתערבות" (עניין חטיב, בעמ' 694-693). אמת המידה המרכזית לבחינת קיומה של "טעות משפטית מהותית" היא חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה והשלכות הרוחב שנודעות לה (בג"ץ 2852/16 מעונות ילדים בישראל – קרית הילד עמותה רשומה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (11.5.2016); בג"ץ 8111/14 פלפל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (24.12.2014)). העתירה דנן אינה באה בגדרי מקרים אלה, כפי שיובהר להלן. 9. כידוע, המכשיר הדיוני של תובענה ייצוגית נועד לקדם שני אינטרסים חשובים: האחד, "אינטרס הפרט – מתן תרופה ליחידים שנפגעו ושאלמלא כלי זה היו נמנעים מלהגיש תביעה בשל סכומו הזניח של הנזק; השני, אינטרס הציבור – שביסודו מונח הצורך באכיפת הוראות החוק שבגדריו באה התובענה הייצוגית" (בג"ץ 62/13 תורג'מן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (28.1.2013)). בצד זאת הכירה פסיקתנו בכך שמדובר במכשיר רב עוצמה, שבצד יתרונותיו "לא ניתן להתעלם מכך שעצם אישורה של בקשה להגיש תובענה ייצוגית עשוי ליצור לחץ כבד על הנתבע" (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פסקה 10 (26.4.2010) (להלן: עניין קו מחשבה)). האיזון בין השיקולים הנוגדים מוצא ביטויו בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות הקובע את התנאים שבהם יאשר בית משפט תובענה ייצוגית. הרלוונטיים שבהם לענייננו הם התנאים הקבועים בסעיפים קטנים (1) ו-(2), שלפיהם "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" ו"תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" (ראו עוד רע"א 9113/07 אוצר מפעלי ים בע"מ נ' כתבן, פסקה 8 (27.7.2010); עניין קו מחשבה, פסקה 10). ביישום תנאים אלה הגיעו בתי הדין למסקנה שלפיה אין מקום לאשר את התובענה כייצוגית. לא מצאתי כי תוצאת ההחלטות מגלה טעות משפטית מהותית המחייבת את התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין, וזאת בעיקר מן הטעם המצוין בהחלטת בית הדין האזורי והוא הבירור הפרטני הנרחב שיידרש בכל מקרה ומקרה אם תתקבלנה טענות העותרת. לכך יש להוסיף כי – כאמור בהחלטות הקודמות – כל החלטה בתביעה האישית של העותרת אשר לפסילתה של הוראה מסוימת בתקנון או לפרשנותה באופן מסוים, תחול ממילא באופן שוויוני על כלל העמיתים. בנסיבות אלו איני רואה צורך לקבוע מסמרות ביחס לתביעתה האישית של העותרת, ובכלל זה גם בשאלה אם הסעד שייפסק לה, ככל שייפסק לה, יכלול תשלום רטרואקטיבי. בית הדין האזורי לעבודה יחליט בעניין זה כחכמתו. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ב בשבט התשע"ז (‏8.2.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16021790_M08.doc דצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il