בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2176/95
בש"א 8683/96
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: זיאד
רפיק חלבי
נ
ג ד
המשיבים: 1.
וג'יה אבו חמד
2.
קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
משיבה
פורמלית: 3. מגדל, חברה לביטוח בע"מ
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 22.2.95 בת"א 341/90 שניתן על ידי
כבוד השופט מ' הס
בשם המערער: עו"ד
ז' כמאל
בשם המשיבה 2: עו"ד
ל' ליאור
בשם המשיבה 3: עו"ד
ח' גלזר
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה
לתשלום נזקיו עקב תאונת דרכים בה נפגע ביום 30.9.89. את תביעתו הגיש נגד המשיב
הראשון (להלן: המשיב) בתור נהג הרכב המעורב בתאונה, נגד המשיבה השלישית (להלן:
מגדל), ולחילופין נגד המשיבה השניה (להלן: קרנית). מגדל נתבעה על יסוד
הטענה שהיא היתה המבטחת של המכונית המעורבת בתאונה. קרנית נתבעה בתור מי שחייבת
לפצות את המערער מכוח הוראות סעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה1975-, אם ייקבע שלא היה ביטוח תקף למכונית ביום התאונה. צירופה של
קרנית כנתבעת בא על יסוד ידיעת המערער את טענת מגדל, לפיה לא היה ביטוח תקף לרכב
המעורב ביום התאונה. טענת מגדל התבססה על אי קיום התשלום עבור ביטוח החובה על ידי
בעל הרכב המעורב, תשלום אשר היווה תנאי לתקפות הביטוח של הרכב.
2. מגדל כפרה בכתב ההגנה שהוגש על ידה בקיומו של
ביטוח תקף. קרנית, לעומת זאת, טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי היה ביטוח תקף על פי
פוליסה שהוצאה על ידי מגדל. קרנית חלקה בכתב הגנתה גם על עצם קרות התאונה.
בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, קבע בית
המשפט שהוכח שהמערער נפגע בתאונה עת נסע ברכב אשר היה נהוג על ידי המשיב. עוד קבע
בית המשפט, שבעת התאונה לא היה ביטוח תקף לרכב בו נהג המשיב. מסקנת קביעותיו אלה
היתה, שהמשיב וקרנית חייבים בפיצויו של המערער על נזקיו בתאונה.
את הנזקים שנגרמו למערער בתאונה קבע בית המשפט
המחוזי בסכום כולל של 441,866 ש"ח. אך מכיוון ששיעור הגימלאות אותן קיבל
ועתיד התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) נקבע על ידי בית המשפט
בסכום של 626,502 ש"ח, וסכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים - דחה בית המשפט את
התביעה.
3. על פסק הדין הוגש ערעור על ידי המערער.
לטענתו, נפסקו לו בפרטי הנזק השונים פיצויים בשיעור נמוך מהראוי. מוסיף המערער
וטוען, שלא היה מקום לנכות את גימלאות הביטוח הלאומי, כולן או חלקן, מן הפיצויים
המגיעים לו, נוכח זאת שאלה משולמות לו על ידי המוסד, כולן או חלקן, בגין נכות אשר
בית המשפט המחוזי לא הכיר בה כנכות הנובעת מהתאונה.
בערעור שכנגד שהוגש מטעם קרנית, נטען שהיה
מקום לדחות את התביעה משני נימוקים נוספים: נימוק אחד לכך הוא, שלא הוכח שהמערער
נפגע בתאונה הנטענת על ידו; הנימוק השני הוא, שלא הוכח שלא היה ביטוח תקף לרכב בעת
קרות התאונה.
המערער הגיש במסגרת הערעור בקשה להמצאת ראיות
נוספות, לעניין העדר כיסוי ביטוחי בעת קרות התאונה. המשיבים התנגדו לכך. גם בבקשה
זו עלינו להחליט במסגרת ערעור זה.
4. מהלך הדברים בפסק דין זה יהיה כזה, שתחילה
נבחן את השאלה אם יש ממש בטענות המערער לעניין גובה הנזק, לרבות עניין ניכוי
גימלאות המוסד. רק תשובה חיובית לשאלה זו - על פיה זכאי הוא לפיצויים מהאחראים
בדין לפצותו על נזקיו - תצדיק התייחסות לטענות שבערעור שכנגד, במסגרתן תידון גם
הבקשה לראיות נוספות.
5. בתאונה נפגע המערער בחלקי גוף שונים. על פי
חוות דעת מומחים רפואיים שהתמנו על ידי בית המשפט, נקבעו למערער הנכויות הבאות:
בתחום האורטופדי - 20%; בתחום הפסיכיאטרי - 10%; בתחום הנוירולוגי - 5%; בתחום
האוזן - 10% + 10%, ובסך הכל נכות משוקללת של 44.6%.
טענת המערער בבית המשפט היתה, שנגרמה לו נכות
של 100% בתאונה. הוא ביסס טענה זו על כך שכתוצאה מהתאונה נשאר רתוק לכסא גלגלים.
בית המשפט דן בטענה זו בהרחבה ודחה אותה. בהסתמכו על חוות דעת של ד"ר רופמן,
מומחה בשטח האורטופדיה, ועל חוות דעתו של ד"ר ווייל, מומחה בשטח הפסיכיאטריה,
הגיע בית המשפט למסקנה שריתוקו של המערער לכסא גלגלים אינו נובע מהתאונה, אלא
מרצונו של המערער לכלכל את מעשיו כך שיזכה בפיצויים גדולים מהמגיע לו. כך קבע
בעניין זה בית המשפט:
"אין
לי ספק כי התובע, על ידי התנהגותו הוא ורצונו לקבל פיצויים מעל ומעבר לנכותו
האובייקטיבית הקיימת, יצר בעצמו מצב לפיו הוא מוגבל באופן שאינו יכול להלך על
הרגליים וזקוק לכסא גלגלים. ד"ר רופמן סבור כי הבעיה של התובע הינה נפשית
ומשום כך הופנה התובע לפסיכיאטר, ד"ר ווייל. אך זה קבע לתובע נכות בשיעור 10%
בלבד ואחוז זה מוכיח כאלף עדים כי אין המצב הנפשי הגורם לישיבתו של התובע על כסא
גלגלים. על קביעתו של ד"ר ווייל לא היו עוררין. בא כוח התובע לא הזמין את
ד"ר ווייל לחקירה נגדית על חוות דעתו, ומכאן שקביעתו היתה מקובלת גם
עליו".
על אף טענותיו של בא כוח המערער נגד קביעת בית
המשפט המחוזי כאמור, אין יסוד שנתערב במסקנתו על פיה ריתוקו של המערער לכסא גלגלים
אינו נובע מהתאונה. מסקנה זו מעוגנת בעובדות המקרה ובחוות דעת של מומחים רפואיים,
אשר נמצאו מהימנות עליו.
6. את הפגיעה התפקודית של המערער וכן את הפסד
כושר השתכרותו, כתוצאה מהתאונה, העריך בית המשפט בשיעור 35%. את הפסד השתכרותו של
המערער עד למועד פסק הדין ואת הפסד כושר השתכרותו בעתיד, חישב בית המשפט בהסתמך על
כושר השתכרותו של המערער ביום התאונה, אותו קבע ליום פסק הדין בסכום של 2,930
ש"ח, לאחר ניכוי מס הכנסה. בהתחשב בנתון זה, בפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור
35% ובעובדה שבמשך שנה מיום התאונה לא היה מסוגל המערער לעבוד כלל, קבע את הפסדיו
כדלקמן: הפסד השתכרות בעבר בסך 98,219 ש"ח והפסד כושר השתכרות בעתיד בסך
259,860 ש"ח; בנוסף, בגין עזרת צד ג' בעבר קבע הפסד של 8,000 ש"ח; ובגין
נזק לא ממוני 75,787 ש"ח. סך כל הנזק נקבע בסכום 441,866 ש"ח.
מסכום זה, כך קבע בית המשפט, יש לנכות תשלומים
תכופים בסך 42,197 ש"ח וכן את גימלאות המוסד בסך 626,502 ש"ח. התוצאה
היתה, שלא הוכח נזק ועל כן נדחתה התביעה.
7. על אף כל טענותיו של בא כוח המערער, לא מצאנו
עילה להתערב בדרך חישוב הנזק כפי שנעשה בבית המשפט המחוזי, פרט לעניין אחד: בית
המשפט סרב לקבוע שהמערער היה צפוי בעתיד לקידום כלשהו בשכרו, פרט לשינויים הנובעים
מתשלום תוספות יוקר.
נראה לנו, שקביעה זו מקפחת את המערער. במקום
העבודה בו עבד המערער עובר לקרות התאונה הוא עבד תקופה קצרה, החל מחודש יוני 1988
ועד ספטמבר 1989 (בנוסף לתקופה של מספר שנים בה עבד במפעל זה בעבר). כפי שהועד
בפני בית המשפט, היה המערער עובד חרוץ והתקדם בתפקידו. אכן, במפעל בו עבד המערער
לא היה נוהג של קידום אוטומטי כחלוף תקופת עבודה. אך הוכח, שעובדים באותו מפעל היו
צפויים לקידום אישי. בנסיבות אלה, ונוכח ההערכה לה זכה המערער במקום עבודתו, סביר
להניח שהמערער היה מתקדם בשכר, ולא היה נשאר לעבוד באותה דרגת שכר משך כל תקופת
עבודתו באותו מפעל משך עשרות שנים עד הגיעו לגיל פרישה. בדרך אומדן, ניתן לקבוע
שהיה מגיע לשכר של כ3,500- ש"ח נטו לחודש, ועל פי נתון זה, במקום 2,930
ש"ח, יש לחשב את הפסד כושר השתכרותו בעתיד. לפיכך, יש להגדיל את סכום הפיצוי
בגין הפסד כושר השתכרותו בעתיד בסכום של 50,000 ש"ח.
8. עניין נוסף בו יש להתערב בפסק הדין, נוגע
לניכוי גימלאות המוסד.
במסגרת הפרק הדן בנכות כללית, נקבעה למערער על
ידי המוסד קיצבת נכות. לא באו בפני בית המשפט המחוזי ראיות מהן הנכויות ובאלו
תחומים, על פיהן נקבע שהמערער זכאי לקיצבה זו. יש להניח, שנכות זו נקבעה בשל היות
המערער מרותק לכסא גלגלים. בשל כך גם הוחלט להעניק לו קיצבת שירותים מיוחדים עקב
חוסר ניידותו. נכות זו לא נקבעה כנכות הנובעת מהתאונה, והמוסד לביטוח לאומי אינו
נדרש כלל במסגרת הפרק הדן בנכות כללית להחליט מה גרם לנכות. לו זו היתה הנכות
היחידה של המערער בגינה הוענקה לו קיצבה על ידי המוסד, ניתן היה לקבוע שאין לנכות
את קיצבאות המוסד מסכום הפיצויים המגיעים לו. אך יודעים אנו, שלמערער נגרמו בתאונה
נכויות בתחומים רפואיים שונים, ואין אנו יודעים אם נכויות אלה תרמו את חלקן לקביעת
הנכות אשר זיכתה את המערער בקיצבה במסגרת הפרק הדן בנכות כללית.
בנסיבות אלה, ראוי שכל השאלות הקשורות
לגימלאות המוסד תתבררנה עד תומן, שרק אז ניתן יהיה לקבוע אם, ואיזה חלק מסכום
הגימלאות יש לנכות מסכום הפיצויים.
כפי שיובהר להלן, עומד הדיון להיות מוחזר לבית
המשפט המחוזי לצורך בירור שאלות עובדתיות אחרות. נראה לנו, על כן, שגם השאלות
הנוגעות לניכוי גימלאות המוסד תוכלנה להתברר בדיון הנוסף שיתקיים בבית המשפט
המחוזי.
9. התוצאה של כל האמור לעיל לעניין נזקיו של
המערער, היא כדלקמן:
לגובה הנזק שנגרם לו, יש להוסיף סכום של
50,000 ש"ח (פיסקה 7 לעיל), כך שנזקיו בתאונה מגיעים לסכום של 491,866
ש"ח. מסכום זה יש לנכות את התשלומים התכופים בסכום של 42,197 ש"ח, כך
שהסכום המגיע למערער הוא 449,669 ש"ח, במועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי.
השאלה אם יש לנכות מסכום זה את גימלאות המוסד, ואיזה חלק מהן, תוכרע כאמור בפיסקה
הקודמת.
כאמור לעיל, סכום זה מגיע למערער מן המשיב
וקרנית, אם הוכחה אחריותם של שני אלה לפיצויו של המערער עקב התאונה בה נפגע. לשאלה
זו אפנה עתה.
10. לא מצאנו עילה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי,
שהתאונה בה נפגע המערער נגרמה בעת שהמערער נסע ברכב נהוג על ידי המשיב, הוא הרכב
הנזכר בכתב התביעה. המשיב הודה בכך במפורש בכתב הגנתו, ועל פי מהלך הדיון בבית
המשפט המחוזי רשאי היה בית המשפט לקבוע ששאלה זו לא נותרה עוד במחלוקת. אכן,
בטיעונו בפנינו ריכז בא כוח המשיבים את טענותיו רק בשאלה אם הוכח על ידי המערער
שלא היה ביטוח תקף לרכב זה בעת קרות התאונה.
11. טענת קרנית, על פיה לא הוכח העדר ביטוח תקף,
נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, בקבעו:
"חובתה
של קרנית לפצות את התובע מתחייבת על פי הוראת סעיף 12(א)(2) לחוק. מאחר והיא טוענת
לפטור מאחריות, מוטל היה עליה להוכיח כי המקרה דנן לא נכנס לגדרו של סעיף 12(א)(2)
הנ"ל. דהיינו: מוטל עליה להוכיח כי
השימוש ברכב נשוא התביעה מכוסה כדין בפוליסת ביטוח חובה ברת תוקף שהוצאה על ידי
הנתבעת 2, ועל כן הנתבעת 2 היא החייבת לשאת בנזקי התובע, כמבטחת. בכל חומר הראיות
שהובא בפני, אין בנמצא כל ראיה שאכן היתה, ביום התאונה, בתוקף פוליסת ביטוח שתכסה
את המקרה ושהוצאה על ידי הנתבעת 2, זולת האמור בכתבי הטענות".
עיון בקטע זה מלמד, שבית המשפט המחוזי סבור
היה שמוטל על קרנית הנטל להוכיח שהיה ביטוח תקף; ואם לא תעמוד בנטל זה, יהיה עליה
לפצות את המערער על נזקיו בתאונה.
12. סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים קובע:
"12(א)
תפקידה של הקרן הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה, ואין בידו לתבוע
פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: ...
(2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח
שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; ..."
על פי סעיף 12(ב) לחוק הפיצויים, זכאי הנפגע
לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח בכל אחד מהמקרים המנויים בפיסקה
12(א). יוצא, שאם לנוהג ברכב לא היה ביטוח לפי פקודת הביטוח, על קרנית לפצות את
הנפגע בשיעור בו היה על המבטח לפצותו, לו היה קיים ביטוח. אך לא נקבע בסעיף שקיימת
חזקה בדבר חובת פיצוי מצד קרנית, אלא אם תוכיח שקיים ביטוח. חבותה של קרנית היא
היוצא מהכלל לחובת הפיצוי על ידי המבטח.
כדי שתקום חובת פיצוי על ידה, יש להוכיח
שמתקיימים התנאים שבסעיף 12(א). על הטוען לתחולת חובת פיצוי על קרנית להוכיח את
קיומם של התנאים לתחולתו של יוצא מן הכלל זה. התובע, אשר עליו להוכיח קיומה של
עילת תביעה נגד קרנית, להוכיח את העובדות הדרושות לקיומה של העילה. בין עובדות אלה
נכללת העובדה שאין ביטוח תקף המכסה את החבות של הנוהג ברכב כלפי הנפגע. אף כי
מדובר בהוכחת עובדה שלילית, רובץ הנטל להוכיח על התובע, אשר עליו להוכיח את כל
העובדות המהוות את עילת תביעתו. הנטל הוא, אם כן, על התובע להוכיח העדר ביטוח תקף,
ואין הנטל חל על קרנית להוכיח קיומו של ביטוח תקף כזה.
יש להוסיף לעניין זה, כי גם אין זה מתקבל על
הדעת להטיל על קרנית את חובת ההוכחה בעניין זה. לקרנית אין כל ידיעה או כלים משלה
לברר עניין זה, עניין אשר כולו מצוי בידיעת הנהג-המבוטח והמבטחת. הטלת חובה כזו על
קרנית, פירושה המעשי הוא שניתן יהיה להגיש נגדה תביעה בגין כל פגיעה בתאונת דרכים,
ועליה תחול חובת פיצוי הנפגע , אלא אם תצליח לברר ולהוכיח שהיה ביטוח תקף.
13. האם עמד המערער בנטל להוכיח שלא היה ביטוח תקף
של מגדל, אשר כיסה את התאונה הנדונה? על פי החומר שהיה בפני בית המשפט המחוזי, לא
הובאה הוכחה ממשית להעדר הביטוח. מסתבר, שהמערער סמך על טענת מגדל שלא היה ביטוח
תקף ועל הכחשות המשיב את קיומו של ביטוח כזה, מבלי שים לב לכך שקרנית טענה לקיום
ביטוח תקף כזה. בנסיבות אלה, היה על המערער להביא ראיות להוכחת טענתו, אם ביקש
שיינתן פסק דין נגד קרנית. הוא לא עשה כן, בשל כך שהנסיבות אשר אפפו עניין זה בעת
הדיון בערכאה הראשונה, הטעוהו לחשוב כאילו אין שאלה זו שנויה במחלוקת. המערער
הבחין בטעותו זו, ומטעם זה הגיש בקשה להביא ראיות נוספות בערעור לצורך הוכחת העדר
כיסוי ביטוחי.
שקלנו בקשה זו, והגענו למסקנה שבנסיבות
המיוחדות של המקרה יש להעתר לה, ולאפשר למערער להביא ראיות נוספות להוכחת העדר
ביטוח תקף לרכב המעורב בתאונה. עם זאת, הואיל והמדובר בשאלות עובדתיות הדורשות
הוכחה, בין היתר באמצעות עדים, הערכאה המתאימה להבאת ראיות נוספות אלה היא הערכאה
הדיונית, דהיינו בית המשפט המחוזי.
14. אנו מחליטים, על כן, לבטל את פסק הדין ולהחזיר
את הדיון לבית המשפט המחוזי. לצדדים תינתן אפשרות להביא ראיות לעניין אחריותה של
קרנית בשל העדר ביטוח תקף, וכן לעניין ניכוי גימלאות המוסד, ולאחר שיסכמו טענותיהם
יינתן פסק הדין מחדש.
בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות בערעור.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
95021760.E01