פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2173/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2173/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. פלוני 2. מוניר אבו פרחאן 3. אמין אבו פרחאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.2.2015 בת"פ 40493-11-12, ע"י כב' השופט י' עדן תאריך הישיבה: כ"ה באלול התשע"ה (09.09.2015) בשם המערערים: עו"ד יוסי זילברברג יוסי; עו"ד כמאל אלזיאדנה; עו"ד ליאת פריברג בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב בשם שרות המבחן לנוער: מר גבי חורי בשם שרות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן) בת"פ 40493-11-12. תמצית הליכים 2. המערערים 3-2 הם אחים לבית משפחת אבו פרחאן המתגוררת ברהט, והמערער 1 (קטין) הוא קרוב משפחתם. כנגד המערערים וקרוב משפחה נוסף (להלן: ראשיד), אשר בהמשך חזרה בה התביעה מהאישום נגדו, הוגש כתב אישום מתוקן ומאוחד לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בו יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע, חבלה בכוונה מחמירה, היזק בזדון וחבלה במזיד - לפי סעיפים 499(א)(1), 329(א)(2)+(3), 452, ו- 413ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק)) . בנוסף, הואשם המערער 2 בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק. על פי המתואר באישום הראשון, נתגלע סכסוך בין בני משפחת אבו פרחאן לבין בני משפחת פראחין, אשר מתגוררים באותו הרחוב ברהט. ביום 9.11.2012 בשעה שספיאן פראחין וחברו (אדם) ישבו בתחנת אוטובוס בעיר רהט עצר המערער 2 את הרכב בו נהג, והמערערים 1 ו-3 יצאו ממנו יחד עם אדם נוסף (מחמד) והחלו ביידוי אבנים לעבר ספיאן. ספיאן נמלט מהתחנה, התקשר לאביו וביקש ממנו להגיע ולאסוף אותו (להלן: האירוע המקדים). לאחר שאספו אביו, יחד עם בני משפחה נוספים, הגיעו כולם אל הרחוב, ואז החל יידוי אבנים הדדי בין שתי המשפחות עד אשר נכנסו בני המשפחות לבתיהם. בשלב זה, קשרו המערערים קשר עם מחמד ואחד אחר לפגוע בבני משפחת פראחין ולגרום להם חבלות חמורות. לשם כך התחמשו בזיקוקים ובבקבוקי תבערה, ובסמוך לשעה 19:30 יצאו מבית משפחת אבו פרחאן והחלו לירות את הזיקוקים, להשליך את בקבוקי התבערה וליידות אבנים אל עבר בתיהם של בני משפחת פראחין. כתוצאה מכך, נופצו חלונות הבתים, נגרם נזק לכלי רכב, ושתי נשים שנכחו באירוע התעלפו ופונו לבית החולים (להלן: האירוע העיקרי). במסגרת האישום השני הואשם המערער 2 כי במעשיו המתוארים באישום הראשון הוא הפר את תנאי מעצר הבית בו היה נתון במסגרתו היה עליו לשהות בשדרות, עם היתר לעבודה בקיבוץ אור הנר בין השעות 19:00-7:00. 3. בבית המשפט כפרו המערערים בעבירות שיוחסו להם, והעלו טענת אליבי, לפיה הם כלל לא נכחו באירועים המתוארים בכתב האישום. המערער 1 טען כי בסמוך לשעה 19:30 הוא הגיע למרפאה עם אחיו, נבדק במקום, ובשעה 20:40 פונה באמצעות אמבולנס מהמרפאה לבית החולים סורוקה. מערער 2 טען כי במועד האירוע הוא עבד בקיבוץ, וכי עובדת במקום ראתה אותו (להלן: העובדת), אולם לטענתו לא היה בידו להביאה לעדות מאחר שככל הנראה היא עזבה את הארץ. ואילו המערער 3 טען כי במועד האירוע שהה במקום עבודתו, מחסן באזור התעשייה של רהט, וכי עובד אחר יכול לאשר את נוכחותו שם. 4. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בית המשפט דחה את טענות האליבי שהועלו על ידי המערערים, לאור זיהויים של המערערים באירוע המקדים ובאירוע העיקרי, כפי שעלה מעדויות עדי התביעה וסרטונים משתי מצלמות אבטחה הממוקמות בבית אליו נזרקו האבנים והזיקוקים (להלן: הסרטונים). לאחר שקבע, בהתבסס על הסרטונים, את שעת ירי הזיקוקים (19:39-19:32), קבע בית המשפט כי טענות האליבי של שלושת המערערים אינן אמינות ואינן קוהרנטיות, ולא הובאו ראיות התומכות בהן. טענת האליבי של המערער 1 נדחתה על ידי בית המשפט לאחר שקבע כי אין כל ראיה לתמיכה בטענתו, כי עדותו אינה אמינה, וכי מעדותו של הרופא שבדק אותו ומהמסמכים הרפואיים עולה כי המערער 1 ביקר במרפאה לאחר התרחשות האירועים. כן נקבע כי אין לתת כל משקל לעדות העד מוסעב אשווי (ע.ת 16) שטען כי ליווה את המערער 1 למרפאה, מאחר שלא הייתה קוהרנטית ועמדה בסתירה להודעתו במשטרה. בית המשפט דחה גם את טענת האליבי של המערער 2, לאחר שקבע כי לא הוצגה אף ראיה ממקום עבודתו התומכת בטענת האליבי שהציג, ואף לא נמסרו פרטיה של העובדת שלטענתו ראתה אותו במקום. כן קבע בית המשפט, כי הודעתו של המערער 2 במשטרה, לפיה במועד האירוע שהה בבית בשדרות (מקום מעצר הבית) יחד עם אחרים, עומדת בסתירה לטענת האליבי שהציג, ולפיכך מחזקת את הקביעה כי היא אינה אמינה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת האליבי של המערער 3, לאחר שקבע כי היא אינה אמינה כלל ואינה נתמכת בעדויות של אלו שנטען על ידי המערער 3 כי הם יכולים לאשר את האליבי שלו. כמו כן, קבע בית המשפט כי עדותו של המערער 3 סתרה את ההודעה שנתן במשטרה בנוגע לתפקיד אשר ביצע לטענתו בעבודה באותו היום, וכי המערער 3 אישר כי שינה גרסאות לשם התחמקות ממעצר, אך עתה הוא מבקש כי יינתן אמון בעדותו. מאידך, בית המשפט קבע כי המערערים זוהו בזירה הן באירוע המקדים והן באירוע העיקרי. בהתבסס על עדותו של ספיאן והודעתו של אדם במשטרה, קבע בית המשפט כי האירוע המקדים התרחש בין 19:15-19:10, וכי נכחו בו המערער 1 והמערער 3. באשר לאירוע העיקרי, קבע בית המשפט כי עדי התביעה ממשפחת המתלוננים זיהו את המערערים זיהוי "פוזיטיבי וברור", וכי עדויותיהם אמינות, מתבססות על היכרות עם המערערים, וגם אם יש בהן שוני, הרי שזה משום שהעדים ראו את האירוע מזוויות שונות. לבסוף, נקבע כי ישנה תשתית ראייתית רחבה המתבססת על עדויות עדי התביעה אשר השלימו ותמכו זו בזו, והן מתיישבות עם העולה ממצלמות האבטחה והסרטונים. 5. משהורשעו המערערים גזר בית המשפט את דינם. בית המשפט עמד על כך כי מעשיהם המתמשכים של המערערים - שהשתמשו בנשק חם וקר, וסיכנו סיכון של ממש את חייהם ושלמות גופם של אחרים - הם מעשים חמורים ביותר. בית המשפט התייחס לכך שהמערערים כפרו כפירה מוחלטת במיוחס להם ולא לקחו אחריות על מעשיהם, וקבע כי הסכם הסולחה שהושג בין המשפחות איננו מתייחס ברובו לאירוע זה, אלא לאירוע אחר, וכי אין לתת לו משקל משמעותי שעה שהמערערים לא לוקחים אחריות על מעשיהם. בעניינו של המערער 1, אשר היה בן 17 שנים וחודש במועד ביצוע העבירות, והוא נעדר עבר פלילי, קבע בית המשפט כי הוא אינו נמנע מהרשעתו נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, ובשים לב לכך ששירות המבחן לא המליץ שלא להרשיעו. בהמשך לכך נקבע, כי נוכח חומרת העבירות, אי נטילת אחריות והצורך בהרתעה, ובהתחשב בהיותו של המערער 1 קטין, הוא יירצה 12 חודשי מאסר בפועל; 9 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון במשך 3 שנים מיום שחרורו. אשר למערערים 2 ו-3 קבע בית המשפט, כי מתחם הענישה יעמוד על 7-3 שנות מאסר. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, לחשיבות השיקול ההרתעתי ולהיעדר קבלת אחריות והבעת חרטה, ומאידך להיעדר עבר פלילי (למעט פסק דין של אי הרשעה שניתן בעניינו של המערער 2) ולגילם הצעיר של המערערים, ובהתאם לכך קבע כי המערער 2 ירצה 44 חודשי מאסר בפועל, והמערער 3 ירצה 42 חודשי מאסר בפועל. כמו כן נגזרו על שניהם 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעברו עבירת פשע במשך 3 שנים מיום שחרורם, ו- 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעברו עבירת אלימות מסוג עוון במשך 3 שנים מיום שחרורם. עיקרי טענות הצדדים בערעור 6. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא כאשר נתן אמון בגרסת עדי התביעה המשתייכים למשפחת המתלוננים, הואיל והיה להם אינטרס מובהק להעליל על המערערים נוכח קיומו של סכסוך בין המשפחות. נטען כי עדויותיהם של המתלוננים רצופות שקרים וסתירות והן גם תואמו וזוהמו. כן נטען כי מהימנות הזיהוי של המערערים נפגעה לאחר שהתביעה חזרה בה מכתב האישום נגד ראשיד אשר זוהה גם כן על ידי עדי התביעה כמי שנטל חלק באירוע העיקרי. בנוסף נטען, כי אין לסמוך על זיהוי המערערים על ידי המתלוננים בהעדר ראיות חפציות התומכות בגרסתם, וכי בשל החשיכה ששררה לא ניתן לזהות בסרטונים את היורים ואף לא ניתן לקבוע כי הושלכו בקבוקי תבערה. לבסוף נטען כי לא נמצאו טביעות אצבע השייכות למערערים על בקבוקי התבערה שנמצאו בחצר המתלוננים, ומאידך נמצאו בקבוקים שלמים במקום המעלים תמיהה שבית משפט קמא לא נתן עליה את הדעת. ובאשר לגזר הדין, נטען כי שגה בית המשפט בגוזרו עונשים חמורים על המערערים, וזאת מבלי להתחשב בנסיבותיהם האישיות לרבות גילם הצעיר, ובעובדה כי אין להם עבר פלילי (למעט אי-ההרשעה בעניינו של המערער 2). כן נטען, כי אין הצדקה לפער הגדול בין עונשו של המערער 2 לבין עונשו של המערער 1, וכי יש להתחשב בצעירותו של המערער 2. ובעניינו של המערער 1 נטען, כי יש להעדיף את השיקול השיקומי ולהקל בעונשו נוכח התסקיר החיובי בעניינו. לבסוף נטען כי בית המשפט שגה משלא נתן משקל לסולחה שנערכה בין המשפחות. 7. מנגד, טענה המדינה, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת כל כולה על ממצאי עובדה ומהימנות בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בית המשפט נתן אמון בעדויות המתלוננים, ומאידך מצא את עדויות המערערים כלא אמינות וכשקריות. אשר לחזרה מהאישום נגד ראשיד נטען כי טענה זו לא הועלתה על ידי המערערים בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי, ולכן בית המשפט לא נזקק לה בהכרעת הדין. לגוף הענין נטען, כי העדים אשר זיהו את ראשיד במקום טעו טעות כנה, הנובעת מכך שהמקום בו סברו שראו אותו הוא מרוחק וחשוך, באופן המקשה על הזיהוי. בנוסף, צוין כי ישנם עדים נוספים אשר זיהו את המערערים ולא זיהו את ראשיד כך שטענת הפגיעה במהימנות אינה תקפה לגביהם. באשר לסתירות בעדויות המתלוננים, נטען כי סתירות שכאלו אינן יוצאות דופן כאשר מדובר באירוע מרובה עדים, וכי באופן כללי העדויות קוהרנטיות, משתלבות זו בזו ועם סרטוני האבטחה. כן נטען, כי זה אך טבעי שמתלוננים שהם בני משפחה ישוחחו ביניהם לאחר אירוע בו הותקפו, ולא מצופה כי לא יחלקו אחד עם השני את רשמיהם מהאירוע. אשר לגזר הדין, נטען כי העונש שנגזר על המערערים אינו חורג מרף הענישה המקובל. אומנם המערערים צעירים, אולם העבירות המיוחסות להם הן חמורות ביותר, בשים לב לכך כי העבירה המרכזית היא חבלה בכוונה מחמירה, וכי שתי נשים נזקקו לטיפול. כן נטען, כי אמנם לא אירעו פגיעות חמורות בגוף, אולם למערערים הייתה כוונה לחבול קשות בגופם של המתלוננים. כמו כן, נטען כי בניגוד לטענת המערערים לא לכולם עבר פלילי נקי, וכי לחובתו של המערער 2 עומדת גם העובדה כי ביצע את העבירות בשעה שהיה משוחרר בתנאים מגבילים בגין תיק אחר. לבסוף, נטען כי הפער בענישה בין המערער 2 לבין המערער 1, נובע מהתחשבותו של בית המשפט בקטינותו של המערער 1 והתסקירים החיובים בעניינו. יחד עם זאת, נטען כי אין להקל בעונשו של המערער 1 מעבר להקלה בה זכה על ידי בית משפט קמא, בשים לב לעבירה החמורה שביצע, ומאחר ובעת ביצוע העבירה היה קרוב לגיל הבגירות. דיון והכרעה 8. כעולה מהמפורט לעיל, טענותיהם של המערערים מופנות בעיקרן נגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט קמא. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נראה כי נפלו סתירות מהותיות בפסק הדין או כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לראיה מהותית (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000)). לא מצאתי בטיעוני המערערים כל עילה המצדיקה בענין הנדון התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט קמא ובהכרעות הנגזרות מכך. בית המשפט שמע עדים רבים שזיהו את המערערים באירוע המקדים ובאירוע העיקרי, התרשם מהם באופן בלתי אמצעי, ומצא את עדויותיהם אמינות, מתיישבות אחת עם השנייה ועם סרטוני מצלמות האבטחה. עוד קבע בית המשפט כי הניסיונות לערער את אמינות עדי התביעה אינן נסמכות על כל ראיה או טענה ממשית והם בגדר ספקולציות גרידא. ומאידך, מצא בית המשפט את טענות האליבי שהעלו המערערים ואת עדויות, כבלתי מבוססות, בלתי מהימנות ולא קוהרנטיות, כמפורט לעיל. אלה ממצאים ברורים, נחרצים ומנומקים ואין כל עילה להתערב בהם. 9. אין גם לקבל את טענת המערערים לפיה עדויות העדים אשר טענו כי זיהו את ראשיד באירוע העיקרי אינן אמינות, היות שהמשיבה חזרה בה מהגשת כתב האישום נגד ראשיד לאחר שהציג טענת אליבי לפיה הוא לא נכח באירוע. טענה זו לא נטענה בסיכומי ההגנה בפני בית המשפט קמא וממילא בית המשפט לא התייחס לכך, וכידוע, בית המשפט לא ישמע טענות המבקשות לערער ממצאי עובדה ומהימנות המועלות לראשונה בערכאת הערעור (רע"פ 229/12 ‏צבי כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (16.10.2012)). למרות זאת אדרש בקצרה לטענה זו לגופה. מלאכת בחינת עדות זיהוי נחלקת כידוע לשניים: ראשונה נבחנת אמינות העד המזהה, ולאחריה נבחנת מהימנות הזיהוי עצמו, היינו האם למרות מהימנות העד יתכן שנפלה שגגה בזיהוי עקב נסיבות אובייקטיביות שונות (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (7.12.2006); ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012); ע"פ 458/14 מנחם אדרי נ' מדינת ישראל (29.1.2015) להלן: ענין אדרי). במסגרת בחינת מהימנות הזיהוי הספציפי נבדק האם בנסיבות המקרה - לרבות קיום הכרות מוקדמת, משך הזמן בו ראה העד את יעד הזיהוי, המרחק בין העד ליעד, תנאי התאורה, זוית הראיה, ומשך הזמן שחלף בין הארוע לעדות הזיהוי - מתאפשר זיהוי אמין (ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (30.5.2012); ענין אדרי, פסקה כ"ו). במקרה דנן, נקבע כי עדי הזיהוי היו מהימנים, וכי מהשחזורים שבוצעו עלה כי מהמקום בו עמדו העדים ולאור התאורה שהייתה במקום, ניתן היה לזהות את המערערים. כן נקבע כי ההיכרות הקרובה בין המתלוננים למערערים מחזקת גם היא את אמינות הזיהוי. נוכח האמור ברי כי טעות בזיהוי ספציפי אינה משליכה בהכרח על מהימנות העד ועל זיהויים אחרים שביצע. אילו המתלוננים היו מעידים כי זיהו את ראשיד עומד בסמוך למערערים שזוהו, והיה נקבע שתנאי הראות היו טובים, או אז משנשלל הזיהוי של ראשיד היה בכך כדי לעורר ספק בזיהוי של המערערים על ידי אותו עד. ואולם, במקרה דנן, העדים שטענו כי זיהו את ראשיד, זיהו אותו עומד במקום חשוך על גג בית, להבדיל מזיהוי המערערים, כך שניתן להניח כי אכן מדובר בטעות כנה, ואין בשגיאתם כדי לקעקע את האמון שנתן בהם בית המשפט המחוזי באשר לזיהוי המערערים. מכל מקום יש להדגיש, כי בנוסף לעדים שטענו כי זיהו את ראשיד, היו עדים נוספים אשר זיהו את המערערים ולא זיהו את ראשיד, אשר גם לפי טענה זו מהימנותם לא נפגעה (ע.ת 18 זיהה את המערער 1 זורק אבנים וזיקוקים; ע.ת 9 זיהתה את המערער 1 והמערער 3 זורקים זיקוקים; ע.ת 10 זיהתה את המערער 1 והמערער 2 זורקים אבנים וזיקוקים, ואת המערער 3 מוסר זיקוקים; ע.ת 3 זיהה את המערער 3 זורק אבנים וזיקוקים נמצאים לידו). 10. לא מצאתי ממש גם בטענת המערערים באשר לתיאום גרסאות בין המתלוננים. בית המשפט קבע כי הניסיונות להטיל דופי במהימנות העדים הם בגדר ספקולציות, וצדקה באת כוח המדינה בציינה, כי דיבור בין עדים לאותו האירוע, בייחוד כשמדובר בבני משפחה, הוא דבר טבעי ואין בו כשלעצמו להוות תיאום גרסאות (ראו: ע"פ 5762/13 פאעור נ' מדינת ישראל (21.10.2014)). יתרה מזאת, בפועל היה שוני בגרסאות עדי התביעה, שנבע מכך שכל עד ראה את האירועים מהמקום בו שהה באותה עת, ושוני זה שולל את טענת התיאום ומחזק את מהימנותם של העדים. כך למשל ע.ת 18 זיהה רק את מופיד זורק אבנים וזיקוקים, בעוד שע.ת 10 זיהתה את שלושת המערערים כמעורבים בזריקות הזיקוקים. 11. כמו כן, אין לקבל את טענת המערערים לפיה עדותו של סופיאן איננה מהימנה הואיל והוא הכחיש כי יידה אבנים אל עבר המערערים. בניגוד לטענת המערערים, מסתבר כי סופיאן לא הכחיש אלא הודה בזריקת האבנים באומרו "זרקנו אבנים עליהם ואבא שלי אמר לנו להיכנס פנימה לתוך הבית" (פרוטוקול מיום 31.10.2013, עמ' 100 מול שורה 18). 12. לבסוף, אין בהימצאותם של בקבוקי תבערה שלמים בחצר ביתם של המתלוננים כדי להוסיף או להפחית מאשמתם של המערערים, ולשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט. יצוין לענין זה כי בעדותם בבית המשפט לא נחקרו המתלוננים על ידי ההגנה בענין זה. כן אציין כי איש המז"פ העיד כי אינו יכול לקבוע כי בקבוק שנזרק ממרחק של 20 מטר בהכרח יישבר. 13. העולה מן המקובץ, כי לא נמצאה בטענות המערערים כל עילה העשויה להצדיק את התערבותנו בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא וממילא אין מקום להתערבותנו בהכרעת דינו. גזר הדין 14. עמדתי לעיל (פסקאות 7-6) על עיקרי טענות הצדדים באשר לגזר הדין. גם כאן, לאחר עיון לא מצאתי שיש מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המערערים. 15. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד, בהן נכשלה הערכאה הדיונית בטעות מהותית בגזר הדין, או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה ניכרת מהענישה הנוהגת או ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (14.1.2009); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (3.5.2007)). איני סבור כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית. 16. בצדק קבע בית משפט קמא כי תרומת בית המשפט למאמץ למיגור התופעה של אלימות בחברה צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנהוגה. "בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך בהרתעתם של עבריינים הפונים "לפתור סכסוכים" בכוח הזרוע. בפסקי דין רבים נקבע כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו ולהטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבחרו בחירה בלתי נסבלת בדרך האלימות, למען יועבר מסר מתאים לעבריינים ולחברה כולה" (ע"פ 941/13 אבירם פרץ נ' מדינת ישראל (26.11.2013)) 17. מעשיהם של המערערים, שהשתמשו בנשק חם וקר בצוותא חדא, על מנת לפגוע במתלוננים, הם מעשים חמורים ביותר, ועל אף שלא נגרמה פגיעה חמורה בגוף, אין בכך כדי לשלול את החומרה הרבה שבמעשיהם. בבואו לגזור את דינם של המערערים התחשב בית משפט קמא בנסיבותיהם האישיות של המערערים, כעולה ממדרג העונשים שקבע, והפער בין עונשו של המערער 1 שהינו קטין לבין עונשם של המערערים 2 ו-3, כמו גם הפער בין עונשו של המערער 3 לבין עונשו של המערער 2 שהואשם בעבירה נוספת של הפרת הוראה חוקית. נוכח האמור לעיל, אני סבור כי העונשים שנגזרו על המערערים אינם חורגים ממדיניות הענישה הנוהגת והראויה. יצוין כי מתסקיר משלים מטעם שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער 1 עולה כי הוא ממשיך להכחיש את העבירות המיוחסות לו. 18. לבסוף באשר להסכם הסולחה הנטען. אכן להסכמי סולחה עשויה להיות תרומה להשכנת שלום בין משפחות יריבות, ולעתים יש מקום לתת לכך משקל לענין העונש (בש"פ 590/08 מדינת ישראל נ' שריף מריסאת (21.1.2008); ע"פ 4131/13 שמארי נ' מדינת ישראל (13.3.2014); ע"פ 6340/11 איאד זחיאקה נ' מדינת ישראל (16.2.2012); רון שפירא "הגיעה עת לסולחה" הפרקליט מח(2) (2006) 433). ואולם, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט קמא שלא ליתן משקל לסולחה במקרה דנן, וזאת לאור קביעתו כי הסכם הסולחה שהושג בין המשפחות איננו מתייחס ברובו לאירוע זה, אלא לאירוע אחר, וכי אין מקום לתת משקל לסולחה גם מהטעם שהמערערים אינם לוקחים אחריות על מעשיהם. 19. סוף דבר: לא מצאתי כל עילה להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין של בית משפט קמא, וכך אציע לחברי כי נחליט. המערער 1, אשר ביצוע עונשו עוכב, יתייצב לריצוי מאסרו בבית סוהר דקל ביום 15.12.2015 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏ו' בכסלו התשע"ו (‏18.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15021730_B09.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il