אלקורעאן חאפז נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 217/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 217/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: חאפז אלקורעאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 24.11.2003 בת"פ 8058/03 שניתן על ידי כבוד השופט יוסף אלון תאריך הישיבה: ו' באדר ב' התשס"ה (17.03.2005) בשם המערער: עו"ד אלון ג'וליאן בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין הנשיא א' ברק: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' אלון), מיום 24.11.03 בת"פ 8058/03. העובדות וההליכים 1. כנגד המערער הוגש (ביום 24.3.03) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו ביצוען של שלוש עבירות – סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; להלן – חוק העונשין או החוק), הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין), וחבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה לחוק העונשין). 2. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.3.04 נהג המערער ברכב שהיה שייך לאחיו, באזור העיר באר-שבע. המערער התקרב לצומת "חטיבת הנגב" במהירות, תוך שהוא נוסע במסלול הנגדי, חצה את הצומת בניגוד לרמזור אדום ופגע בניידת משטרה שהייתה במקום. לאחר שפגע בניידת, המשיך המערער בנסיעתו בנתיב הנסיעה הנגדי, כשהוא גורם לנהגי כלי הרכב האחרים בכביש לסטות הצידה על מנת שלא להיפגע מהרכב. השוטרים פתחו במרדף אחר המערער והורו לו לעצור את הרכב, תוך שהם משתמשים במערכת הכריזה שבניידת. המערער לא שעה לקריאתם והמשיך בנסיעתו בנתיב הנגדי. בשלב מסוים חזר לנסיעה בנתיב הימני, ולאחר מכן חצה צומת נוסף בניגוד לאור אדום. כשהתקרב ליציאה מהעיר באר-שבע, עקף המערער רכב אחר, וגרם לו לסטות בצורה חדה ימינה. כתוצאה מאותה עקיפה עלה המערער על אי-תנועה שגרם לתקר באחד מגלגליו. המערער המשיך בנסיעתו מרחק קצר עד שנעצר על-ידי השוטרים שבניידת. 3. בתשובתו לכתב האישום (ביום 30.6.03) הודה המערער בביצוע העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, אך כפר בביצוע שתי העבירות הנוספות. לעניין עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המערער אמנם הודה בביצוע המעשים והעובדות המיוחסים לו בכתב האישום, אך כפר ביסוד הנפשי הנדרש בעבירה, לפיו המעשים נעשו "בכוונה לסכן בטיחות הנוסעים וכלי הרכב בנתיב התחבורה". טענתו המרכזית של המערער הייתה, כי היסוד הנפשי הנדרש להתקיימותה של עבירה זו לא התקיים במקרה דנן, שכן לא היה בכוונתו לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או ברכב. נטען, כי העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין הנה עבירת התנהגות בעלת יסוד נפשי של מטרה, ומשכך, כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, המאפשר להחליף את היסוד הנפשי של כוונה אם נתקיימה אצל העושה צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה תושג עקב התנהגותו, אינו חל בעניינו, משהוא מיועד לעבירות תוצאתיות, בהן העושה מעוניין בתוצאה. אשר לעבירת החבלה במזיד, נטען כי עבירה זו אינה מתאימה לנסיבות של תאונת דרכים, אלא השימוש בה הולם מעשים פליליים של ממש המערבים כלי תחבורה. 4. בית המשפט המחוזי (השופט י' אלון) הרשיע את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו. הוא דחה את גרסאות המערער הנוגעות לאירועי אותו לילה בהיותן בלתי אמינות וסותרות, וקבע שנהיגתו הפרועה בניסיון להימלט מניידת המשטרה, לאור היותו לא מבוטח וחששו מאחיו (בעל הרכב), סיכנה את השימוש החופשי והבטוח בנתיב התחבורה. כן נקבע, שכלל הצפיות חל על עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, ועל כן, אף אם המערער לא היה מעוניין לפגוע באחרים או לסכן את בטיחותם, הרי שצפה כי תוצאה זו תתרחש כאפשרות קרובה לוודאי. כן הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של חבלה במזיד, בשל הנזק שנגרם לניידת המשטרה כתוצאה מהתנגשות רכבו של המערער עמה עת שחצה צומת בניגוד לרמזור אדום. בגין כל אלה, גזר בית המשפט על המערער מאסר בפועל של 27 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה בניגוד לסעיף 332 לחוק העונשין או עבירת אלימות שהינה פשע. בנוסף לכך, הפעיל בית המשפט עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד הנאשם בגין ביצוע שוד מזוין. נקבע שעונש זה ירוצה במצטבר, כך שתקופת המאסר בפועל הכוללת תעמוד על 39 חודשים. לכך הוסיף בית המשפט עונש של פסילת המערער מנהיגה ברכב או מקבלת רישיון לנהיגת רכב מנועי לתקופה של חמש שנים. הערעור 5. הערעור מכוון כנגד ההרשעה וחומרת העונש. בערעור על הרשעתו, הצטמצם המערער לשתי טענות בלבד. האחת, לא היה מקום להחיל את כלל הצפיות בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, בהיותה עבירה התנהגותית, בעוד שכלל הצפיות נועד להתמודד עם עבירות תוצאה. הוא חוזר על טענתו, שלא התכוון לפגוע או לסכן איש ממשתמשי הדרך, וכל שרצה היה להימלט מהמשטרה. משכך, לא נתקיים, לדבריו, היסוד הנפשי הנדרש לביצוע אותה עבירה, הדורשת כוונה לפגוע בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. טענתו השנייה הנה שאין להרשיעו בעבירה של חבלה במזיד, שכן עבירה זו מעולם לא יושמה בנסיבות של תאונת דרכים. תחת עבירות אלה, מבקש המערער להרשיעו בעבירות אחרות שעניינן מעשי פזיזות ורשלנות בדרך ציבורית. אשר לערעור על חומרת העונש, המערער מפנה למצבו הנפשי הקשה, נסיבותיו האישיות, ותסקיר המבחן החיובי בעניינו, כשיקולים להקלה בעונשו. כן חולק הוא על הפעלת המאסר על-תנאי שהיה תלוי כנגדו. המשיבה, מצדה, תומכת טיעוניה בפסק דינו של בית המשפט קמא. דעתה היא שכלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2), לאור תכליות הסעיף ובשל תופעת ה"מרדפים" בכבישי הארץ, אותה יש לשרש. דיון 6. סעיף 332(2) לחוק העונשין קובע: "332. סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה העושה אחת מאלה, בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, דינו - מאסר עשרים שנים: (2) מטפל בנתיב תחבורה או כלי תחבורה, או בכל דבר שעליהם או בקרבתם, בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החפשי והבטוח של נתיב התחבורה או כלי התחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים;" היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף 332(2) אינו עומד לבחינה בערעור זה. השאלה בה עלינו להכריע נוגעת ליסוד הנפשי בעבירה. היסוד הנפשי בעבירה זו הוא של "כוונה לפגוע". על-פי סעיף 20(א)(1) לחוק העונשין, הביטוי "כוונה" פירושו "במטרה לגרום לאותן תוצאות", ומחיל עצמו על "תוצאות המעשה". בענייננו, העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין אינה עבירת תוצאה, אלא עבירת התנהגות ("בדרך שיש בה כדי לפגוע") בלא שנדרשת פגיעה ממשית. מהו, אפוא, היסוד הנפשי הנדרש בעבירה? עניין זה מוסדר בסעיף 90א(2) לחוק העונשין, הקובע: "'בכוונה' – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר." נמצא, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא יסוד נפשי מיוחד של מטרה שצריכה להתקיים אצל העושה. לעניין היסוד הנפשי, העבירה מסתפקת בשאיפה של העושה כי תתממש פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או כי תסוכן בטיחותו, מבלי שתידרש פגיעה בפועל. לכאורה, רק אדם, שלהתנהגותו נלווה יסוד נפשי של שאיפה להשיג פגיעה האסורה בסעיף יחוב בפלילים לפי סעיף 332(2) לחוק (ראו והשוו רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן (לא פורסם); להלן – פרשת ביטון, פסקה 20 לפסק-דיני). על רקע ההוראה שבסעיף 90א(2) לחוק העונשין, קמה ועולה השאלה שלפנינו: מה דינו של אדם שאינו שואף לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו, אולם להתנהגותו נלווה יסוד נפשי של צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה? לשון אחר, האם כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק. כלל הצפיות 7. כלל הצפיות הוא כלל מוכר בשיטתנו המשפטית (ראו ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017; ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) 421; ע"פ 268/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(1) 310; ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 457). משמעותו היא "כי היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות" (פרשת ביטון, פסקה 21 לפסק-דיני); וראו גם ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 593 (כרך א', תשמ"ד) (להלן - פלר)). כלל הצפיות נובע ממסקנה פרשנית, לפיה למונח "כוונה" ישנם שני מובנים. האחד, כוונה קיימת כאשר יש רצון להשגת התוצאה. השני, כוונה יכול שתתקיים גם בהעדר רצון, אך כאשר קיימת צפייה של תוצאה בדרגת הסתברות גבוהה (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (להלן – פרשת בורוכוב); י' קוגלר, כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין 76 (1997) להלן – קוגלר). כלל הצפיות "מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה" (פרשת ביטון, פסקה 21 לפסק-דיני). 8. תיקון 39 לחוק העונשין ביקש להכיר בהלכה שהתפתחה לעניין כלל הצפיות, ועיגן אותה בסעיף 20(ב) לחוק. סעיף זה קובע: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן." סעיף זה אינו חל על כל העבירות הפליליות. הוא פורש כמתייחס לעבירות כוונה בעלות רכיב תוצאתי בלבד (ראו פרשת ביטון והסקירה המובאת שם). אשר לעבירות בעלות יסוד נפשי מיוחד של כוונה, שלא מכילות רכיב תוצאתי, הרי שלפני חקיקתו של סעיף 90א(2) לחוק העונשין חלה עליהן הלכת בורוכוב, לפיה החלת כלל הצפיות נעשתה באופן פרטני בהתאם לפרשנות העבירה. סעיף 90א(2) (שנחקק במסגרת תיקון מס' 43 לחוק) קבע, כי המונח "כוונה" המופיע בהן, יפורש מעתה כ"כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר". בפרשת אלבה עמדתי על כך ש"מכיוון ש'מטרה' כמחשבה פלילית בעבירה התנהגותית אינה קשורה כלל ל'כוונה' כמחשבה הפלילית הדרושה בעבירה תוצאתית, ממילא מתבקשת המסקנה כי 'כלל הצפיות', הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, אינו חל על 'מטרה' זו (שאינה חלק מה'כוונה')" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 301; להלן – פרשת אלבה). גישה זו נתקבלה על דעת הרוב בפרשת ביטון. נמצא, כי העיקרון שחל בעבר על עבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי מיוחד של "כוונה", עומד לו כוחו גם בעבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי של "מטרה", כפי שעוגן בסעיף 90א(2) לחוק העונשין. על כן, כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) אינו חל באופן ישיר על עבירות התנהגות בעלות יסוד נפשי של מטרה (ראו לעניין זה גם רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 108-109; להלן – פרשת פולק). 9. נמצא, כי בעבירות מטרה עליהן חל סעיף 90א(2), כלל הצפיות אינו מחיל עצמו באופן אוטומטי וגורף. תחולת כלל הצפיות (ההלכתי) מותנית בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית, אפוא, על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי (ראו גם ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 507 (להלן – פרשת פלוני); פרשת אלבה, בעמ' 302; ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168; רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729; ג' עשת "הלכת הצפיות: יסודות של ודאות מול שיקול-דעת שיפוטי על רקע תיקון 39 לחוק העונשין" עלי משפט ג 617 (2003)). יוער כי באשר לעבירות בהן יסוד הכוונה מתפרש כמניע, עמדתי בפרשת פולק הייתה כי יש רגליים לסברה, כי "הלכת הצפיות" חלה לעניין מחשבה מיוחדת מסוג "מטרה" ולא לעניין מחשבה מיוחדת מסוג "מניע" (שם, בעמ' 109). ברם, הבחנה זו אינה עולה בענייננו ועל כן אינני נצרך אליה כאן. להשלמת התמונה אוסיף, כי בזמנו הושמעו דעות על-פיהן כלל הצפיות חל באופן גורף על כל עבירות המטרה (ראו למשל, השופטים א' מצא וג' בפרשת אלבה; השופט י' אנגלרד בע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 320; השופטים א' מצא ומ' נאור בפרשת ביטון). כך, כמדומה, היה גם הלך מחשבתו של בית המשפט המחוזי בענייננו (ראו בעמ' 14, פסקה 5(4) להכרעת הדין). ברם, דעות אלה לא נתקבלו בפרשת ביטון. כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה 10. האם כלל הצפיות חל על עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה? שאלה זו הושארה בעבר בצריך עיון (בש"פ 6792/97 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). דעתי היא שיש להשיב לשאלה זו בחיוב. מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד המוגדר בעבירה, פגיעה בנוסע נתיב תחבורה או כלי תחבורה או סיכון בטיחותו, לבין מי שראה מראש את השגתו של יעד כזה כאפשרות קרובה לוודאי. מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך. אכן, בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות. בפרשות בורוכוב וביטון, ובפרשת אילוז ואליאס (ע"פ 552/68 אילוז ואליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 377; להלן – פרשת אילוז ואליאס), נמצאו טעמים שלא להחיל את כלל הצפיות. כך, בהקשר של עבירת לשון הרע, הדגשנו את תכליתה של העבירה הפלילית (להבדיל מהעוולה האזרחית), שהינה שלום הציבור והאינטרס הכללי במניעת שנאה ואלימות בחברה. לאור תכלית זו, ולאור חשיבותו של חופש הביטוי, קבענו כי נדרשת כוונה של ממש כדי לקיים את ההרשעה בעבירה זו, ולא ניתן להסתפק בצפייה בדרגת צפיות קרובה לוודאי כי הפגיעה תתגשם (ראו, פרשת ביטון, פסקה 25 לפסק-דיני). באשר לעבירת הרצח, נקבע שאין הצדקה להטיל "אות קין של רוצח על מצחו של אדם, אלא אם הוכח כלפיו אישית הרצון להרוג" (פרשת אילוז ואליאס, בעמ' 309; וראו גם ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49)). 11. להבדיל ממקרים אלה, לא מצאתי טעם המחייב שלא להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. תכליתו של האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין היא להגן על חייהם ובטיחותם של נוסעים המשתמשים בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה ולהבטיח את התנועה בדרך (ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 165). לדידי, השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של האדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה (פרשת פלוני, בעמ' 507). מנגד, לעומת זאת, לא ניתן להצביע, ואף המערער לא עשה זאת, על ערך כלשהו אשר עשוי להוות משקל שכנגד לפירוש זה. ואכן, קשה לחשוב על ערך ציבורי, חברתי או אחר, העשוי להביא למסקנה שאין להחיל את כלל הצפיות בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. אין הגיון אפוא, במקרה זה, בהגבלת האיסור וההרתעה אך למקרים בהם המעשים נעשים מתוך רצון להביא לנזק האסור (ראו קוגלר, בעמ' 168). אין כל הצדקה להגן על נהגים הנוהגים באופן מסוכן הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש. אין לאדם חירות לנהוג בדרך כאוות נפשו תוך סיכון חייהם של אחרים במודע. נהיגה פרועה אינה ערך הראוי להילקח בחשבון על-ידי הפרשן בבואו לפרש את העבירה לפי סעיף 332(2). על כן, יש לומר כי כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. מכאן אעבור לדון ביתר טענות המערער בעניין הרשעתו בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין. סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה – טענות נוספות 12. טוען המערער, כי השימוש בסעיף 332(2) במקרה דנן אינו הולם את נסיבות האירוע. לטענתו, סעיף 332(2) יוחד למקרים בהם אדם מנסה לבצע חבלה של ממש כדי לפגוע באנשים, למשל על-ידי הנחת מטענים, יידוי אבנים או זריקת בקבוקי תבערה. במילים אחרות, טענתו היא שסעיף 332(2) אינו מפליל את פעולת הנהיגה המסוכנת כשלעצמה, אלא רק אירועים חיצוניים לנהיגה הפוגעים במשתמשים בדרך. טענה זו אין בידי לקבל. אכן, במקרים רבים בהם הואשמו אנשים בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין היה זה בנסיבות של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה (ראו למשל בש"פ 279/89 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 573; ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204; ע"פ 1508/92 מוחלס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם כנגד מקרים אלה ואחרים, קיימים מקרים רבים בהם הוגשו כתבי אישום בעבירה זו בשל נהיגה פרועה וניהול "מרדפים" בכבישים (ראו, למשל, ע"פ 3126/01 אלחמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3975/04 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 9233/04 אלעמראני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3530/97 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5729/98 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ולא בכדי כך. גם אלה וגם אלה מהווים מפגעים חמורים ומסוכנים אותם יש לשרש. אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיב התחבורה. סעיף 332(2) נועד להגן על חיי אדם. זהו הערך המוגן בעבירה. לא נמצא לי מדוע יש להבחין בין שתי התנהגויות, השונות אמנם בדרך התרחשותן, אך אשר מהוות פגיעה זהה בערך המוגן בעבירה. 13. עוד טוען המערער, כי יש להמיר את הרשעתו בסעיף 332(2) בסעיפים אחרים העוסקים בנהיגה בדרך נמהרת או ברשלנות. אין בידי לקבל טענה זו. עבירות העוסקות בנהיגה בדרך נמהרת או רשלנית (כדוגמת סעיף 338 לחוק העונשין) מטפלות בנהג הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה. עבירה לפי סעיף 332(2) לעומת זאת, מטפלת בנהג שאינו "תמים". היא מתמקדת בנהג שידע על הפסול בהתנהגותו, ולמרות כן לקח סיכון ביודעין לפגיעה באנשים חפים מפשע, אשר צפויים להינזק כתוצאה מנהיגתו הפרועה (ראו גם G. Williams, Textbook of Criminal Law 313 (1983); Smith & Hogan, Criminal Law 485-496 (1999)). מעשיו של המערער עונים להגדרה זו. הוא ניהל מרדף במהירות גבוהה למרות כריזות המשטרה הקוראות לו לעצור. הוא אף התנגש בניידת עת חצה צומת בניגוד לרמזור אדום. לאחר מכן נסע בניגוד לרמזור אדום פעם נוספת. הוא נסע בנתיב הנגדי ואילץ מכוניות הנוסעות כדין לסטות מנתיבן לבל ייפגעו. אך בנס לא נגרמה תאונה. התנהגותו לא נבעה כתוצאה מחוסר מיומנות או חוסר זהירות (ראו והשוו: ע"פ 1796/92 אבו מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סיכומו של דבר, אין מקום לקבל את ערעור המערער על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, וטענתו בעניין זה נדחית. חבלה במזיד 14. סעיף 413ה לחוק העונשין קובע: "413ה. חבלה במזיד ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו, דינו — מאסר חמש שנים." העבירה הקבועה בסעיף 413ה היא עבירה תוצאה של פגיעה ברכב, או בחלק ממנו, או הריסתו. היסוד הנפשי בעבירה הוא "במזיד". הביטוי "במזיד" הוגדר בסעיף 90א(1), הקובע: "'זדון' או 'מזיד' - יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות;" היסוד הנפשי הנדרש לקיום העבירה לפי סעיף 413ה, הנו אפוא, מודעות לאפשרות גרימת התוצאה (סעיף 20(א) לחוק), ופזיזות ביחס לאותה תוצאה (ראו גם ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 246-247; ע"פ 1839/98 רייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 613). מוסכם על הצדדים שיסודות העבירה התקיימו במעשיו של המערער. טענתו היחידה היא שאין להרשיעו בעבירה זו, שכן היא מעולם לא יושמה במקרי תאונת דרכים הנובעים מהתנגשות ברכב אחר, אלא רק במקרים פליליים מובהקים, כגון יידוי אבנים, פריצות לרכב, גניבת רכב ותאונות מכוונות. אכן, השאלה אם עבירה זו, מבחינת תכליתה, ניתנת ליישום גם בנסיבות של תאונת דרכים טרם הוכרעה (י' קדמי, על הדין בפלילים 341 (1995)). עיון בפסיקה מלמד כי, ברגיל, הרשעה בעבירה זו לוותה במעשים אחרים שעניינם, בדרך כלל, גניבת רכב ולעיתים מעשים שכוונו ישירות לפגיעה ברכב כגון יידוי אבנים והצתות רכב, אך לא בנסיבות של תאונת דרכים (ראו, למשל, רע"פ 5601/97 פארס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5991/94 מטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3715/92 מגזימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3721/91 אבו נג'מה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 3449/04 חליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1586/05 עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8100/04 מדינת ישראל נ' אלצאנע (לא פורסם); בש"פ 6302/04 עמראני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 15. יחד עם זאת, לא מצאתי שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של חבלה במזיד. התנהגות המערער קיימה את היסודות העובדתי והנפשי הנדרשים להרשעה בעבירה. על כך לא הייתה מחלוקת. אמת, השאלה האם ניתן להרשיע בעבירה של חבלה במזיד בנסיבות של תאונת דרכים רגילה טרם נדונה בפסיקה. אולם התנגשותו של המערער בניידת המשטרה לא הייתה כתוצאה מתאונת דרכים תמימה שברגיל נגרמת עקב רשלנות או חוסר תשומת לב. היא נבעה מנהיגתו המסוכנת והפרועה וחציית צומת בניגוד לרמזור אדום, תוך כדי נסיעה במהירות גבוהה. המערער היה מודע לנהיגתו הפרועה ולאפשרות גרימת נזק לרכוש. גם טענתו כאילו מעולם לא הוגשו כתבי אישום בעבירה זו בנסיבות דומות, אינה מדויקת (ראו, למשל, ת"פ (כפר-סבא) 1875/04 מדינת ישראל נ' נסיראת (לא פורסם); ב"ש (באר-שבע) 2529/00 מדינת ישראל נ' אלסייד (לא פורסם)). נמצא, כי דין טענה זו להידחות. הערעור על העונש 16. כזכור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער 39 חודשי מאסר בפועל (בעקבות הפעלת עונש מאסר על-תנאי), 18 חודשים מאסר על תנאי וחמש שנות פסילה מלקבל או להשתמש ברישיון נהיגה. אכן, התופעה של נהיגה פרועה בדרכים עירוניות ובין-עירוניות מחייבת תגובה עונשית הולמת (ע"פ 3975/04 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דומה עמד בית המשפט על החומרה שבמעשים אלה: "המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה, ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם" (השופט א' א' לוי בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם)). לדברים אלה הנני מסכים. מעשי המערער חמורים. בנהיגתו הפרועה סיכן סיכון ממשי את חיי המשתמשים בכביש. המערער, מצדו, מפנה לתסקיר המשלים שהוגש בעניינו. אכן, תסקיר זה עומד על נסיבותיו האישיות הקשות של המערער ועל הרקע המשפחתי בו גדל. כן מצוינת התקדמותו בבית הכלא, השתתפותו במסגרת טיפולית אפקטיבית, התנהגותו הטובה והתחזית האופטימית לשיקומו. ברם, מכלול נסיבותיו האישיות של המערער נלקחו בחשבון במסגרת גזר הדין בבית משפט קמא. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו בערעור זה. סוף דבר, ערעור המערער נדחה על שני חלקיו. ה נ ש י א השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לפסק דינו של חברי הנשיא. אבקש להוסיף שני אלה: ב. (1) ראשית, על השימוש בסעיף 332(2) לחוק העונשין בהקשרים של נהיגה פרועה, המסכנת אנשים: נזדמן לי (ע"פ 3383/05 אלעסם אנואר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) להידרש לטענה שהושמעה, כי שימוש זה אינו הולם את הנסיבות של עבירות של נהיגה מסוכנת שאינן יידוי אבנים או הנחתם של מטענים ובקבוקי תבערה, השימוש ה"אופייני" בסעיף בעבר. הבעתי דעתי, כדעת הנשיא כאן, כי אין סיבה שעבירה זו לא תשמש לתביעה, ככל שתוכל להוכיח במקרים המתאימים את התקיימות יסודותיה. אכן, המדובר בעבירה המצויה על פי סולם הענישה במדרג הגבוה (עשרים שנות מאסר), ולא אומר שאין קושי כלשהו בהיבט המידתיות במקרים מסוימים, ולפיכך על התביעה לשקול את התיקים הראויים. אוסיף כי נטען, בין השאר, בתיקים שונים כי רק פרקליטות מחוז הדרום היא העושה שימוש זה, וציינתי בעניין אנואר כי לדעתי אין דופי בכך כשלעצמו אם הנסיבות בדרום מצדיקות זאת, אך הדעת נותנת כי תהא התייחסות גם למדיניות תביעה במישור הארצי, לא רק בהקשרים של יידוי אבנים, הנחת מטענים וחסימת כבישים. כך נעשה בעבר גם בחלקים אחרים של המדינה, ואין כמובן כל הבדל (ראו בש"פ 3530/97 חסן נ' מדינת ישראל, וע"פ 5729/98 חסן נ' מדינת ישראל שאיזכר הנשיא (לא פורסמו). ככל שמתרבה ההשתוללות וההפקרות בכבישים, באשר יהיו, היזקקות לכלי לגיטימי שנתן המחוקק בידי הרשויות, אין בה פסול. (2) אציין בהקשר זה, כי העונש המירבי בעבירה לפי ס' 332(2) (לשעבר סעיף 237 לפקודת החוק הפלילי, 1936) הומר בתשכ"ו ממאסר עולם למאסר עשרים שנה (חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 28), תשכ"ו-1966, סעיף 5). סעיף 332 כולו עניינו בראשיתו היה "סיכון נוסע רכבת", ומן הסתם בא כדי לענות על פגיעות במסילת הברזל בתקופת המנדט (ראו חוק העונשין תשל"ז-1977 כנתינתו, ס"ח תשל"ז, 226, 275); אך בתיקון מס' 12 לחוק העונשין מתש"מ-1980 (ס"ח תש"מ 112, 113) הומרה הכותרת ב"סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", ו"מסילת רכבת" או "מסילה" הוסבה ל"נתיב תחבורה או כלי תחבורה"; ראו גם דברי ההסבר, ה"ח תשל"ט 174, 185, בדבר הרחבת האיסור "לסיכון בזדון של חיי נוסעים - (א) בכל נתיב תחבורה; (ב) על-ידי טיפול בכלי תחבורה בצורה פוגעת ומסכנת". הדברים כוונו לכל טיפול בכלי תחבורה, ומדברים בעדם לענייננו. ג. שנית, באשר לכלל הצפיות, אף דעתי היא כי הוא חל על העבירה לפי סעיף 332 (2), מטעמיו של הנשיא; אודה כי חלקי עם הסבורים שיש להחיל את כלל הצפיות בהיקף רחב יותר, ומתקשה אני מאוד בהבחנה בין צפיה בדרגת צפיות קרובה לודאי לבין כוונה של ממש, שפעמים שתהא בחינת פיצולה של שערה בהבחנה דקה מן הדקה, או "פילא דעיילא בקופא דמחטא" (פיל העובר בקוף המחט), קרי, דבר נדיר וחריג, לעיתים אף מאולץ (ראו בבלי ברכות נ"ה, ב'; בבא מציעא ל"ח, ב'). ואולם, אין דיון בכך נצרך לענייננו שלנו, שבו דעתי כאמור כדעת הנשיא. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, כ"ב בסיון התשס"ה (29.6.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04002170_A01.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il