בבית המשפט העליון בירושלים
עש"מ 2168/01
בפני: כבוד השופטת ד' ביניש
המערער: חמני
אליעזר
נגד
המשיבה: נציבות שירות המדינה
ערעור על פסק דין בית הדין למשמעת של
עובדי
המדינה בירושלים מיום 31.1.01
שניתן
על ידי כבוד אב בית הדין י' תלרז,
גב'
ר' בר יוסף ומר א' פלג
בשם
המערער: עו"ד רוני בר-און; עו"ד עדי
בן-יעקב
בשם
המשיבה: עו"ד רחל מטר
פסק-דין
1. המערער היה עובד
המדינה משנת 1963, ומשנת 1979 שימש כסגן חשב משרד הדתות מטעם החשב הכללי במשרד
האוצר, עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביום 19.12.96 הוגש נגד המערער כתב תובענה
לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. כתב התובענה מייחס למערער מעשי הטרדה
מינית, אשר לפי הנטען בתובענה, ביצעם במשך שנים כלפי עובדת במשרד הדתות אשר היתה
כפופה לו (להלן: "המתלוננת"), בניגוד להסכמתה ולמרות הפצרותיה כי יחדל
מהם. התשתית העובדתית לתובענה מפורטת בעיקרה בסעיפים 3 ו- 4 לכתב התובענה. סעיף 3
מייחס למערער באופן כללי מעשים שנעשו במשך מספר שנים, ונטען בו כי במהלך שנות
עבודתם המשותפת במשרד הדתות, נהג המערער לספר למתלוננת על חיי המין שלו, ואף הציע
לה מספר פעמים לקיים עמו יחסי מין. עוד נטען כי המערער התחכך בגופה של המתלוננת,
נגע מספר פעמים בחזה, ומספר פעמים ניסה לנשקה על פיה, אך היא התחמקה ממנו. סעיף 4
לכתב התובענה מתאר אירוע מסויים שהתרחש ביום 4.2.96 . על פי הנטען בכתב התובענה, בתאריך זה פנה
המערער לעבר המתלוננת בעת שהיתה יחד עם עובדת אחרת בפרוזדור המשרד (להלן: סיגל),
תפס בידו את שדה ואמר לה שהוא אוהב את זה. המתלוננת הכתה את המערער על ידו וביקשה
שיחדל ממעשיו. המערער הסיר את ידו משדה של המתלוננת ולאחר מכן נגע באיבר מינה מעל
שמלתה. סעיף 5 לכתב התובענה מציין כי מעשיו המגונים, רמזיו המגונים והטרדותיו
המיניות של המערער כלפי המתלוננת, נעשו על ידו ללא הסכמתה. על פי כתב התובענה, הפר
המערער בהתנהגות המיוחסת לו בסעיפים 3-5 הנ"ל, את הוראת סעיף 43.422
לתקשי"ר, כפי שהיתה בתוקף אז, וקבעה עבירת משמעת בגין מעשי הטרדה מינית. כן
נטען כי מעשיו של המערער מהווים עבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות
המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המשמעת" או
"החוק"). המערער כפר במעשים שיוחסו לו ולפני בית הדין למשמעת של עובדי
המדינה התנהלה שמיעת ההוכחות על פני תקופה של למעלה מארבע שנים.
2. על פי חומר
הראיות שבא בפניו, התרשם בית הדין למשמעת כי היחסים האישיים בין המערער למתלוננת
היו קרובים וכי שיחות על נושאי מין ונגיעות גופניות היו דפוס התנהגות שנמשך לאורך
שנים בין המערער לבין המתלוננת כחלק ממערכת היחסים הקרובה ביניהם. בית הדין לא
השתכנע, אפוא, כי המעשים שיוחסו למערער בסעיף 3 לכתב התובענה נעשו שלא בהסכמתה של
המתלוננת או תוך ניצול מעמדו של המערער במקום העבודה ומרותו כלפי המתלוננת, ועל כן
קבע כי הם אינם מהווים הטרדה מינית אסורה לפי סעיף 43.422 לתקשי"ר. בהתאם
למסקנה זו, זוכה המערער מהעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק שירות המדינה ביחס למעשים
שיוחסו לו בסעיף 3 לכתב התובענה. עם זאת, בית הדין קבע כי בדפוס ההתנהגות שאותו
אימץ המערער ביחסיו עם המתלוננת יש כדי לפגוע בתדמיתו של השירות הציבורי, ועל כן ראה
להרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת לפי סעיף 17(3) לחוק, "בגין התנהגותו
הכוללת במקום העבודה, או בקשר אליו" (פיסקה 23 להכרעת הדין). יצויין כי
בסיכום הכרעת-דינו, לא הבהיר בית-הדין די הצורך כי ההרשעה בהתנהגות שאינה הולמת
מתייחסת גם לסעיף 3 בכתב התובענה, אולם ברי כי כך נקבע בפיסקה 23 להכרעת-הדין.
באשר לאירוע מיום 4.2.96 אליו מתייחס סעיף 4 לכתב התובענה, קבע בית הדין כי הוא
היה "חריג ויוצא דופן, גם באותה מערכת יחסים קרובה" (פיסקה 21 להכרעת
הדין). בית הדין קבע כי במעשיו מיום 4.2.96 הפר המערער את הוראת התקשי"ר
43.422 (כנוסחה אז) בדבר הטרדה מינית, ויש יסוד להרשעתו בעבירה לפי סעיף 17(2)
לחוק. בבואו להטיל על המערער אמצעי משמעת, ציין בית הדין כנימוק לקולא את העובדה
כי ההליכים בעניינו של המערער ארכו כארבע שנים שבמהלכן עוכב קידומו של המערער, אשר
פרש בינתיים משירות המדינה, והטיל על המערער נזיפה חמורה והורדה בדרגה אחת לפרק
זמן של חצי שנה.
הערעור מופנה
כנגד הכרעת הדין בלבד.
3. בטיעוניו בפניי,
התמקד בא-כוחו המלומד של המערער בהרשעה בעבירות לפי סעיף 4 לכתב התובענה. הוא טען
לפניי בפירוט רב ועשה כל שביכולתו על מנת לשכנעני כי הממצאים העובדתיים וקביעות
המהימנות שנקבעו על ידי בית הדין למשמעת אינם מתיישבים עם ההגיון, באופן המחייב את
התערבותה של ערכאת הערעור. בא-כוח המערער הצביע בפירוט על סתירות בעדויות התביעה
וביקש להסיק מהן ביחס לממצאים שנקבעו באשר לפרט האישום שבסעיף 4. כן תקף בא-כוח
המערער את המסקנות שהסיק בית הדין מהממצאים העובדתיים. טענתו העיקרית לעניין זה
היא כי קיימת סתירה שלא ניתן ליישבה באופן הגיוני, בין קביעתו של בית הדין כי
המעשים שיוחסו למערער בסעיף 3 לכתב התובענה אינם עולים כדי עבירה של הטרדה מינית
בניגוד להוראת סעיף 43.422 לתקשי"ר, לבין קביעותיו של בית הדין לגבי האירוע
הנזכר בסעיף 4 לכתב התובענה, שלגביו הרשיע בית הדין את המערער בעבירה הנ"ל.
לטענת בא-כוח המערער, אף אם היה טעם לפגם בהתנהגותו של המערער, הרי שאין בה כדי למלא
אחר יסודותיהן של עבירות המשמעת בהן הורשע.
בתשובתה לערעור
טענה באת-כוח המדינה כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בממצאים העובדתיים של
בית הדין. לטענתה, בית הדין נקט בגישה זהירה בבחינת הראיות שעמדו לפניו ובקביעת
ממצאים על פיהן. היא הדגישה כי די באירוע מיום 4.2.96 כדי לבסס את הרשעתו של
המערער בעבירות בהן הורשע, מאחר שאירוע זה מהווה "הטרדה מינית" בצורתה
הבוטה והמובהקת ביותר, אשר בנסיבות העניין אין ספק שעולה כדי התנהגות שאינה הולמת
את תפקידו של המערער כעובד המדינה.
הממצאים
העובדתיים
4. בחנתי את טענותיו
של בא-כוח המערער, עיינתי בחומר הראיות שעמד לנגד עיניו של בית הדין ולא מצאתי כי
יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית הדין. יתרונה של הערכאה
הדיונית על פני ערכאת הערעור הוא בהתרשמותה הבלתי אמצעית מטבעם, מאישיותם
וממהימנותם של העדים שהופיעו בפניה, כמו גם מהכרותה הקרובה עם חומר הראיות
בכללותו. הלכה היא כי ככלל, אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על
ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות
וכאשר הגירסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת [לעניין
ההלכה הכללית ראו למשל: ע"פ 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד
לד(4) 266, 270; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת-ישראל,
פ"ד מח(5) 265, 280; ולעניין יישומה של הלכה זו בערעורים על בית הדין למשמעת,
ראו: עש"מ 1161/94 אנטון נ' מדינת-ישראל (לא פורסם);
עש"מ 3871/96 רביד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד
נ(3) 272, 279]. בעניין שלפנינו, למרבה הצער,
נפטר אב בית הדין ששמע את הראיות בטרם ניתנה הכרעת הדין. הצדדים ויתרו על האפשרות
שניתנה להם להעיד מחדש עדי מפתח. אב בית הדין החדש, העיד על עצמו שנועץ בחבריו
להרכב ששמעו את התיק מראשיתו ועד סופו, ואף חילק עימם את התרשמותם ממהימנות העדים.
בנסיבות אלה, בצדק לא עלתה כל טענה כנגד יתרונה של הערכאה הדיונית באשר להתרשמותה
מן הראיות. לפיכך, ננהג בעניין זה בהתאם לכללים הרגילים, ונדון בטענותיו של המערער
לגופן.
5. עיקר טענותיו של בא-כוח המערער
במישור הממצאים העובדתיים כוונו כלפי מהימנותה של המתלוננת. הוא חזר על שטען בפני
בית הדין, כי קיימות סתירות בין גירסתה של המתלוננת בעדותה לבין גירסתה של עובדת
נוספת שהיתה עדת ראיה לאירוע מיום 4.2.96. לטענתו, נוכח סתירות אלו, שגה בית הדין
כאשר ביסס על עדויות המתלוננת ועדת הראיה סיגל, ממצאים מרשיעים נגד המערער בהתייחס
לאירוע מיום 4.2.96. בא-כוח המערער הוסיף וטען כנגד מהימנותה של המתלוננת, בעיקר
על רקע הטענה כי היא כבשה את עדותה וכי המניע להגשת התלונה נבע מכעסה על המערער
בשל החלטתו לקדם עובדת עמה היתה מסוכסכת.
בחנתי את הטענות שהעלה בא-כוח המערער ביחס
למהימנותה של המתלוננת, ולא מצאתי כי מבוססות הן. אף לא מצאתי כי יש ממש בטענותיו של בא-כוח המערער בדבר
הסתירות לכאורה בין עדותה של המתלוננת לבין עדותה של סיגל, שהעידה מטעם התביעה
באשר לאירוע מיום 4.2.96. סיגל - עדת הראייה - עמדה על גירסתה אף כאשר עימת אותה
הסניגור בחקירה הנגדית עם גירסת המתלוננת. היא אמנם אמרה כי לא ראתה שהמתלוננת
הכתה את המערער על היד וכי לא הבחינה שהמערער נגע באזור איבר המין של המתלוננת
(עמ' 40 לפרוטוקול), אך בית הדין לא ייחס משקל רב להבדלים שבין גירסת המתלוננת
לבין גירסתה. כך קבע בית הדין:
"בית הדין אינו סבור כי יש
ליתן משקל מופרז מדי להבדלי הגירסאות בין עדותה של המתלוננת ובין עדותה של גב'
סיגל בן עמי לגבי האירוע מתאריך 4.2.96. לנוכח המהירות שבה נעה ידו של אדם, כך
בהחלט אפשרי שעינה של עדה זו לא הבחינה בתנועת ידו של הנאשם לעבר איבר מינה של
המתלוננת, כאשר משכו של האירוע כולו ארך שניות בודדות בלבד. בית הדין הגיע למסקנה
כי היתה נגיעה באיברים אינטימיים של המתלוננת, כעולה מעדותה של המתלוננת, ואמירה
שהנאשם 'אוהב את זה'".
[עמ'
7 להכרעת הדין].
אכן, הסתירות בין גירסתה של המתלוננת לבין
גירסתה של סיגל אינן מהותיות וההסבר שנתן בית הדין לסתירות אלה הוא הגיוני. יש טעם
בדבריו של בית הדין כי מטבע הדברים באירוע שמשכו שניות בודדות, אין לצפות כי
עיניהם של שני אנשים שונים יקלטו בדיוק את אותן תנועות. החשוב הוא כי המתלוננת
וסיגל תיארו אירוע זהה במהותו, שבמהלכו נגע המערער באבריה האינטימיים של המתלוננת,
בפרוזדור המשרד
בצהרי היום. שתי העדות העידו על היות המעשה מלווה באמירה של המערער בנוסח
"אני אוהב את זה". לדברים אלה יש להוסיף, כי אין כל טענה שבבסיס עדותה
של סיגל - עדות שבית הדין ציין שעשתה עליו רושם מהימן - עמד מניע להפליל את
המערער. משאין כל טענה של ממש כנגד המהימנות שרחש בית הדין לעדותה של סיגל, אין
עוד חשיבות להבדלי הגירסאות הקלים שבין גירסתה לבין גירסת המתלוננת. יצויין, כי
הסברו של המערער שהכחיש את המעשה והעיד כי יכול להיות שהושיט ידו שלא למטרה מינית,
נדחה מכל וכל על ידי בית הדין.
6. טענותיו הנוספות של בא-כוח המערער אף הן אינן מקימות
עילה להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין. הלכה היא כי כבישת תלונה, כשלעצמה,
אין בה כדי לשלול מהמתלוננת את מהימנותה אם קיים הסבר מתקבל על הדעת מדוע נכבשה
העדות [ראו: ע"פ 5612/92 בארי ואח' נ' מדינת-ישראל, פ"ד
מח(1) 302, 364-367]. התופעה של כבישת התלונה בעבירות
מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה ולעניין זה הסברים
אפשריים מסוגים שונים. לא פעם העובדת המוטרדת חשה בושה, עלבון וקלון, או רתיעה
מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. חששן של קרבנות הטרדה מינית
להתלונן מתעצם, מטבע הדברים, כאשר המטריד הוא איש בעל סמכות הממונה עליהן במסגרת
עבודתן, כבמקרה דנן. יצויין, כי מעדותה של המתלוננת עולה כי היא לא שקטה בעניין זה
במהלך השנים שבהן ביצע בה המערער את המעשים שיוחסו לו בכתב התובענה. לדבריה, פנתה
לגורמים שונים במשרד הדתות ובהם גם לחשב המשרד, הממונה על המערער, וסיפרה להם על
מעשיו; וכך העידה:
"...אתם תשאלו למה לא
התלוננתי... החשב נכנסתי אליו ודברתי איתו על נושא זה, שיפסיק זאת, הוא היה ממונה
שלו, הוא אמר לי שאין לו מה לעשות בנושא זה... לא עשו כלום מפני שפחדו ממנו, כולל
אותי פחדתי ממנו גם היום לא התכוונתי להתלונן. מי שהוציא את זה החוצה זה הנהלת
המשרד ובעקבות זאת הגעתי לכאן".
[עמ'
8 לפרוטוקול].
אין לומר איפוא, כי בעצם העובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה יש
כדי לפגום במהימנותה.
בית הדין היה ער לכך שהמניע המיידי להגשת
התלונה נעוץ היה בכעסה של המתלוננת על המערער על רקע החלטתו לקדם עובדת שיחסיה עמה
היו עכורים, אלא שבית הדין לא ראה שיש בכך כדי לפגום במהימנות גירסתה. יש לציין כי
אף המתלוננת עצמה לא הכחישה בעדותה כי היא הביעה בפני המערער את אי שביעות רצונה
מקידום העובדת. בסכמו את התרשמותו מעדותה של המתלוננת בעניין זה אמר בית הדין:
"בית הדין החליט ליתן אמון
בגירסתה של המתלוננת לגבי תיאור הנגיעות שהיו בגופה, הצעות לקיום יחסי המין שהופנו
אליה על ידי הנאשם. לגישת בית הדין, ההתנהגות האמורה של הנאשם לא היתה בגדר דפוס
התנהגות חדש ושונה מדרך התנהלותו כאמור במקום עבודתו, כלפי המתלוננת. לבית הדין
נראה כי תלונתה לא נבעה מחריגה או משינוי חד פתאומי בדפוסי התנהגותו של הנאשם
כלפיה, אלא מעומק כעסיה כלפי הנאשם בשל קידומה של סגניתה. את 'הסדקים' במניע השולט
להגשת התלונה, ניתן גם למצוא בבקשותיה לבטל את התלונות".
[עמ'
7 להכרעת הדין, פיסקה 12].
מעיון בפסק הדין ובראיות שהיו בפני בית הדין, מתקבל הרושם
כי בית הדין נקט זהירות רבה בקביעת הממצאים העובדתיים על סמך העדויות שנשמעו
בפניו. בית הדין הינחה עצמו על פי אמות מידה מחמירות, בקבעו כי נטל הראיה בעניין
שלפניו הוא כבהליך פלילי, ותוך שנמנע מלבסס ממצאים מרשיעים על עדותה של המתלוננת
כעדות יחידה, אף כי לא מצא דופי בעדותה. נוכח הזהירות בה נקט בית-הדין, ומן הטעמים
שהובאו לעיל, לא ראיתי להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית-הדין לעניין האירוע
המתואר בסעיף 4 לכתב התובענה.
7. טענתו הנוספת של
בא-כוח המערער היא כי אין ניתן ליישב בין קביעותיו של בית הדין באשר לאירוע מיום
4.2.96, שלגביו נקבע כי המערער הפר בהתנהגותו את הוראת התקשי"ר אשר קבעה
איסור על הטרדה מינית, לבין קביעתו של בית הדין כי לא השתכנע שיתר מעשיו של המערער
עולים כדי הטרדה מינית כמשמעותה בתקשי"ר. לטענתו, קביעת בית הדין כי המתלוננת
הסכימה למעשיו של המערער במשך השנים, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו כי האירוע מיום
4.2.96 נעשה שלא בהסכמתה.
טענה זו אין לה על מה לסמוך. בסכמו את ממצאיו
ומסקנותיו המשפטיות המתייחסות לאירוע מיום 4.2.96, אמר בית הדין:
"21.
האירוע של 4.2.96 (סעיף 4 לכתב התובענה)
חרף היחסים הקרובים ששררו
בין הנאשם והמתלוננת כאמור לעיל, האירוע שנתרחש בתאריך 4.2.96 בפרוזדור של משרד
הדתות, היה חריג ויוצא דופן גם באותה מערכת יחסים קרובה. להתרחשות לא קדם שום שיח
אינטימי או נגיעות של קרבה, ובנוסף, בהיבט של עוצמת הפגיעה הוא היה יוצא דופן;
הנגיעה באיברים אינטימיים - השד השמאלי ואיבר המין, והאמירות שבאו בעקבות המגע, גם
אם המגע היה קצר וחולף כהרף עין, ואף אם המגע היה מעל לבגדיה של המתלוננת, בית
הדין קובע כי לאותה פגיעה בגופה ובכבודה של המתלוננת שפגיעתם היתה בפרהסיה, לא
נתנה המתלוננת הסכמה, וקיים יסוד להרשיעו לגביו בהפרתה של הוראת התקשי"ר 43.422
ובעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק.
[סעיף 21 להכרעת הדין].
בית-הדין קבע, איפוא, כי האירוע מיום 4.2.96
בוצע ללא הסכמת המתלוננת. כאמור, קביעה זו מבוססת היטב ומתחייבת מעדויותיהן החד
משמעיות של המתלוננת ושל סיגל. לא מצאתי ממש בטענות הסניגור כי יש סתירה בין הקביעות
של בית הדין ביחס לכל אחד מהאישומים - ההתנהגות הכללית במשך השנים וההתנהגות
באירוע המסויים. צדק בית הדין בגישתו לפיה יש לראות את האירוע מיום 4.2.96 כעומד
בפני עצמו וללא כל קשר למערכת היחסים המתמשכת שהיתה בין המערער למתלוננת. המעשה
בוצע בפרהסיה, בלא שקדם לו רקע המבטא הסכמה - כשיחה או התנהגות שאופיים אינטימי.
יתרה מזו, בהתנהגותה בזמן האירוע נתנה המתלוננת ביטוי להעדר הסכמתה למעשי המערער.
הן המעשים המיניים והן התבטאותו של המערער היו פוגעניים ופגעו בגופה ובכבודה של
המתלוננת והיוו ללא ספק הטרדה מינית. בית הדין ציין את התרשמותו כי המתלוננת לא
נתנה הסמכתה להתנהגותו של המערער באירוע זה, ולמסקנה זו רשאי היה להגיע על פי
העובדות שהוכחו. בנסיבות העניין די בכך כדי להוות עבירת משמעת של הטרדה מינית על
פי הוראת סעיף 43.422(א) לתקשי"ר בנוסחה דאז, וממילא גם עבירה לפי סעיף 17(2)
לחוק המשמעת. זאת אף מבלי שיש צורך שנתייחס לשאלה אם היה כאן ניצול מעמדו של
המערער כאמור בסעיף 43.422(ב) לתקשי"ר, שאז אפילו היתה ניתנת הסכמה מצד
המתלוננת, היתה בכך הפרה של האיסור בדבר הטרדה מינית.
8. אשר להרשעה של המערער בהתנהגות בלתי הולמת,
המתייחסת להתנהגותו הכוללת כפי שהוכחה בפני בית-הדין ותוארה הן באישום 3 והן
באישום 4 לכתב-התובענה, הרי שהרשעה זו מעוררת לכאורה קושי. קושי לכאורי זה נעוץ
בכך שבית-הדין ראה לזכות את המערער מעבירה של הטרדה מינית בגין המעשים המתוארים
בסעיף 3 לכתב התובענה, ואף על פי כן ייחס משמעות להתנהגות האמורה בו כהתנהגות בלתי
הולמת.
לעניין זה, קבע בית הדין במישור העובדתי כי
ההתנהגות בעלת האופי המיני של המערער כלפי המתלוננת בדרך כלל, במהלך שנות עבודתם
המשותפת, היתה בהסכמת המתלוננת על רקע קשרי הידידות ודפוס ההתנהגות שנוצר לאורך
השנים ביחסיהם. מן הראוי להזכיר כי באשר להתנהגותו של המערער במהלך השנים, אין
סתירות מהותיות בין עדותה של המתלוננת לתיאוריהם של העובדים הנוספים שהעידו בפני
בית הדין. הכל אישרו את דבר קיומם של המעשים וההתבטאויות בעלי האופי המיני מצד
המערער כלפי המתלוננת; השוני בעניין זה היה רק ביחס להסכמת המתלוננת. הקביעה כי
המערער נהג לגעת במקומות אינטימיים בגופה של המתלוננת ולהעיר הערות בעלות אופי
מיני בהיותם בתחומי המשרד ובנוכחות אחרים, מעוגנת היטב בחומר הראיות. התנהגות זו
שימשה בסיס למסקנת בית הדין כי אף אם המתלוננת הסכימה למעשים, ואף אם לא נתמלאו
בהתנהגות זו יחסי ניצול של ממונה כלפי עובדת הסרה למרותו, הרי שהמעשים מהווים
התנהגות שאינה הולמת את תפקידו של המערער כעובד מדינה.
ההתנהגות שיוחסה למערער בוצעה בתקופה טרם הוחק
החוק למניעת הטרדה מינית. הפרת הוראת המשמעת האוסרת הטרדה מינית, שיוחסה למערער
בסעיף 3 לכתב התובענה, התבססה על הוראת התקשי"ר בסעיף 43.422, אשר לפי קביעת
בית הדין לא נתקיימו יסודותיה. יצויין, כי הוראת התקשי"ר כפי שהיתה בתוקף בעת
ביצוע העבירות שיוחסו למערער, קבעה שבנסיבות בהן היה ניצול מעמד על ידי "בעל
סמכות" - שעל פי ההגדרה הרחבה, נכלל בגדרו ממונה ישיר או עקיף של העובדים או
העובדות כלפי "הנתון לסמכותו" - קיומה של הסכמה אין בו כדי להכריע את
הכף בשאלת ביצוע עבירה של הפרת האיסור על הטרדה מינית. זהו גם המצב המשפטי כיום.
על-פי החוק למניעת הטרדה מינית והוראת התקשי"ר כפי שתיקנה המחוקק, ניתן להניח
במסגרת יחסי כפיפות ומרות, כי המוטרד או המוטרדת לא נתנו הסכמתם המלאה והחופשית
להתנהגות המטרידה, ואין לדרוש ביטוי חיצוני לאי ההסכמה כאשר המעשה המיני מבוצע
כלפי עובדת הסרה למרותו של המטריד. (ראו: ש' רבין-מרגליות, "מי מוטרד מהטרדה
מינית בעבודה?" שנתון משפט העבודה ז (תשנ"ט) 153, 166-167).
בפיסקה 22 להכרעת הדין, קבע בית הדין כי הנאשם
לא ניצל את מעמדו ומרותו במקום העבודה כדי להטריד מינית את המתלוננת. מן הראוי
להעיר כי למסקנה זו הגיע בית הדין מבלי שבחן את ההנחה "הסטטוטורית" בדבר
ניצול מרות. אין ספק שאת הקביעה האמורה בדבר העדר ניצול מעמדו של המערער, היה על
בית הדין לנמק תוך ניתוח הראיות והמסקנות; כך במיוחד נוכח עדותה של המתלוננת,
שהיתה מהימנה על בית הדין, אשר העידה כי חששה כל השנים מפני המערער ואף חששה לאבד
את משרתה אם תתלונן. אולם יהא הדבר אשר יהא, המדינה לא ערערה על הכרעת הדין ולפיכך
יש לקבל כי בית הדין הגיע למסקנתו לפיה יחסי המערער עם המתלוננת היו בהסכמה ושלא
תוך ניצול סמכות.
9. נותרה, איפוא, השאלה אם צדק בית הדין בקבעו כי
אף שהמעשים המיניים שיוחסו למערער עקב התנהגותו במשך השנים, לא היו בגדר הטרדה
מינית כהגדרתה בתקשי"ר, היה בהם משום התנהגות בלתי הולמת כמשמעותה בסעיף
17(3) לחוק.
לאחר שבחנתי את המסקנה האמורה על רקע נסיבות
המקרה, שוכנעתי כי גם בהתקיים קביעותיו האמורות של בית הדין באשר לאופי היחסים
ששררו בין המערער למתלוננת בשנות עבודתם המשותפת, צדק בית הדין בקבעו על יסוד כל
העדויות שהיו בפניו בנושא זה, כי התנהגותו הכוללת של המערער במשך השנים היתה
התנהגות בלתי הולמת.
"התנהגות שאינה הולמת" את תפקידו של
עובד מדינה, לא הוגדרה באופן נוקשה וממצה בחוק שירות המדינה (משמעת), והיא מקיפה
קשת של אופני התנהגות אשר על פי הערכים והמוסכמות החברתיים המקובלים, אינם ראויים
לעובדי מדינה. הגדרות רחבות מסוג זה של התנהגות בלתי הולמת, חלות גם על עובדי
ציבור אחרים, או על עובדים מקצועיים בענפי עיסוק שונים. התוכן שיוצק הגוף הממונה
על המשמעת בנורמה המוגדרת "כהתנהגות בלתי הולמת" נקבע על פי אמות המידה
הראויות והמקובלות באותו גוף או קבוצה מקצועית, ותלוי בנסיבות ובערכים משתנים. כבר
נאמר בפסיקתנו כי "התנהגות שאינה הולמת" הוא מושג בעל ריקמה פתוחה אשר
ניתן לכלול בו מגוון של התנהגויות, שאינן ייחודיות למקצוע או לתפקיד מסויים, אלא כאלה
שעל פי טיבן יש בהן כדי "להעכיר את האווירה, לשבש את יחסי העבודה, לערער את
יחסי האמון מצד הציבור או לחבל בדרך אחרת בתפקוד התקין של הארגון" (ראו:
ער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי
עיריית ירושלים, פ"ד מט(5) 573, 578; וראו גם: בג"ץ 7074/93 סויסא
נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 781).
התנהגות במקום העבודה המאופיינת בהערות בעלות
אופי מיני, במעשים גלויים בעלי אופי מיני, בנגיעות ובמעשים המבוצעים בפומבי ועל
דרך השגרה בעובדת במקום עבודתה, היא התנהגות שיש בה יצירת אווירה בלתי הולמת את
שירות המדינה. אין ספק כי ממונה שנהג באופן האמור כלפי עובדת הסרה למרותו, גם אם
עשה כן ללא יסוד של ניצול, התנהגותו חורגת מנורמת התנהגות מקובלת וקבילה בשירות
המדינה. יש לזכור כי הגדרת העבירה של התנהגות בלתי הולמת בסעיף 17(3), רחבה יותר
מזו המתארת "הטרדה מינית", וכוללת כל "התנהגות העלולה לפגוע בתדמית
או בשמו הטוב של שירות המדינה".
מעדויות עובדי המשרד עולה כי התנהגותו של
המערער כלפי המתלוננת כללה שיחות על נושאים מיניים בפרהסיה ונגיעות במקומות
אינטימיים. אף עדי ההגנה מטעם המערער העידו על סביבת העבודה "החופשית",
ששררה במשרד וכללה שיחות על נושאי מין ובדיחות גסות. הגיעו הדברים כדי כך שמנהל
המזנון מזה שנים, התבטא בעדותו כי "כמעט לא להאמין שזה משרד הדתות". על
פי התמונה המצטיירת מהראיות ומהעובדות שקבע בית הדין בעניין שלפנינו, אין מדובר
בהתנהגות אקראית, מקרית או חד פעמית. תדירותה ואופייה של ההתנהגות כפי שהיא עולה
מן הראיות מאשרת את התרשמותו של בית הדין כי מדובר ב"התנהגות בלתי
הולמת", כמשמעותה בסעיף 17(3) לחוק המשמעת. לא מוגזם לקבוע כי התנהגות מן
הסוג שנחשף בפרשה שלפנינו, עלולה לפגוע מעצם טיבה בשירות המדינה, הן במשמעת השירות
והן בתדמיתו של שירות המדינה, גם אם אינה בגדר "הטרדה מינית" כהגדרתה
הפורמלית בתקשי"ר.
אוסיף עוד כי על דרך הכלל, בית משפט זה אינו
נוהג להתערב בקביעותיו הנורמטיביות של בית הדין למשמעת המכיר היטב את שירות
המדינה, את צרכיו ואת הנורמות ראוי כי ישררו בו. כך גם יש לקבוע בעניין שלפנינו
כאשר בית הדין יישם אמות מידה ראויות וקבע כי המערער נהג באופן שאינו הולם את
תפקידו של עובד המדינה. כבר נאמר בפסיקתנו כי בית משפט זה יתערב "רק אם אמות
המידה שנקבעו על ידי בית הדין חורגות מן המבחנים החלים על כל רשות מנהלית, ובעיקר
מבחן הסבירות ומבחן המידתיות, או אם בית הדין טעה ביישום אמות המידה על המקרה
שלפניו באופן הגורם עיוות דין" [ער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' התובע
בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים, פ"ד מט(5) 573, 580].
אשר על כן, לא ראיתי להתערב במסקנתו המרשיעה
של בית הדין ודין הערעור להדחות.
ניתן
היום, כ"ד באלול תשס"א (12.9.01).
ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 01021680.N02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444