פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2167/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2167/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים יפה-כ"ץ, ואגו וצלקובניק) מיום 30.1.12 בתפ"ח 40015-09-10 תאריך הישיבה: כ"ה באדר התשע"ג (7.3.13) בשם המערערת: עו"ד ענת הורוויץ בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ והשופטים ואגו וצלקובניק) בתפ"ח 40015-09-10 מיום 30.1.12, בגדרו נגזרו על המערערת 10 שנות מאסר בגין הרשעתה בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המערערת הורשעה בהריגת בעלה, על רקע מערכת יחסים קשה רבת שנים. ייאמר כבר עתה, כי עסקינן באחד באותם מקרים שבהם דילמת הענישה קשה במיוחד, בחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (בבלי ברכות ס"א, א'). רקע ב. ביום 11.7.11 הורשעה המערערת בבית המשפט קמא, על פי הודאתה בעקבות הסדר טיעון, בעבירה של הריגה. כעולה מכתב האישום המתוקן בו הודתה המערערת, ביום 7.9.10, בשעות הערב, חזרו המערערת, בעלה המנוח ושתיים מבנותיהם לדירתם באילת מאירוע שמחה. המערערת והמנוח החלו להתווכח, ובתוך כך קילל המנוח את המערערת וסטר לה. המערערת פנתה לחדר השינה, נטלה אקדח שהחזיקה ברישיון, הכניסה מחסנית ודרכה אותו, ולאחר מכן שבה לסלון. המנוח והמערערת המשיכו להתווכח, תוך שהמנוח ממשיך לקלל אותה. המערערת ירתה לעבר המנוח יריה אחת, שפגעה בחזהו בצד שמאל. הירי גרם לפגיעות פנימיות ולדימום נרחב, שכתוצאה מהם נפטר המנוח למרבה הצער. ג. הסדר טיעון לא כלל הסכמה בדבר הענישה. בפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר שירות המבחן (מיום 6.10.11), אשר תיאר את תולדותיה הקשות והעצובות של המערערת. המערערת תוארה כבעלת דימוי עצמי פגוע וכמי שפיתחה תחושה של תלות מוחלטת באחר על מנת לשרוד, וכן חרדת נטישה. זאת, על רקע תקופת ילדותה ונערותה של המערערת – נוצריה ילידת ארגנטינה שנישאה ליהודי – בה היתה נתונה להתקפי זעם ואלימות מצד הוריה. בתסקיר תוארה (מפי המערערת וילדיה) מערכת היחסים בין המערערת למנוח, תחילה בארגנטינה, ולאחר בואם ארצה בשנת 2004 (כנאמר במטרה לשנות את אורח חייו של המנוח) גם בישראל. זו כללה התמכרותו של המנוח לסמים ומעורבותו בעולם עברייני; קנאתו האובססיבית למערערת; והתקפי זעם ואלימות מילולית, רגשית ופיסית מצדו של המנוח כלפיה. התסקיר תיאר גם את מצבם של שלושת ילדי המערערת לאחר מות האב; הצטיירה תמונה של דכאון, וכן צוינה העובדה שנשארו לבד – משפחת המנוח הפנתה להם עורף, ונותק הקשר עם משפחת האם. שירות המבחן עמד על תפקודה התקין של המערערת בתקופת מעצרה. באשר לאירוע נאמר, כי המערערת מקבלת אחריות על מעשיה, אך מתקשה להבין את שקרה ולעכל את העובדה שגרמה למות המנוח, ומתקשה לסלוח לעצמה. הערכתו של שירות המבחן היתה כי הריגתו של המנוח קשורה ליחסי האלימות הקשים מאוד מכל בחינה, ששררו בין בני הזוג, ונוכח חוסר אונים בשל אי היכולת לעזוב את בעלה, ובשל חוסר מוצא. נוכח חומרת העבירה ותוצאותיה נמנע שירות המבחן מהמלצה. ד. בבית המשפט המחוזי העידו, במסגרת הטיעונים לעונש, שניים מילדיה של המערערת, שתיארו התעללות ארוכה של המנוח בה, והוגשו בהסכמה הודעותיהם במשטרה וכן הודעותיה של המערערת. הוגשו הצהרות של בני משפחת המנוח, ואחיו העיד בבית המשפט. בדיון שבו נשמעו הטיעונים לעונש, ביום 8.1.12, הביעה המערערת חרטה על המעשה; בא כוחה (דאז) ציין, כי "אני סבור שעונש של שבע שנות מאסר הוא עונש ראוי על פי פסקי הדין הקודמים במקרים כאלה ודומים". ה. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 30.1.12. בית המשפט המחוזי עמד על מורכבותה של מלאכת גזירת הדין, ובין היתר האיזון בין עקרון קדושת החיים לגזירת הדין האינדיבידואלית, בין הנסיבות בהן פעלה המערערת לתוצאות הקשות של מעשיה, ובין העניין הציבורי בגמול והרתעה לנסיבותיה האישיות של המערערת. נאמר, בין היתר על יסוד עדותם של ילדי המערערת, כי "אין מחלוקת, שבמשך שנים פגע המנוח במתלוננת, גם אם להנחת התביעה, הפגיעה לא הייתה כה חמורה כמו שהוצג בבית המשפט". עוד נאמר, כי "ברור גם, שהנאשמת הייתה נתונה בעת המעשה להשפעת אלכוהול ש'סייע' בהסרת העכבות מהתנהגותה", וכי המערערת "לא חפצה במותו של המנוח, ולכן גם הזעיקה עזרה, לאחר שירתה את הירייה, הבודדת, במנוח". נאמר, כי "האלימות באירוע שקדם לירי, לא הייתה אלימות קשה", אולם "לא רק הנסיבות הספציפיות בטרם ירי השפיעו עליה, אלא כל מערכת היחסים הממושכת בינה לבין בעלה המנוח. מכלול נסיבות חייה לאורך השנים, חוסר האונים שחשה נוכח האלימות שנהג בה לאורך זמן, גם אם האלימות עובר לירי לא הייתה קשה, לצד אהבתה אליו, ניתן לומר כי הם שעמדו ברקע למעשה". על רקע זה, ונוכח חרטתה הכנה של המערערת, נסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר ביריה בודדה, ומנגד נוכח התוצאה הקשה ובשל עקרון קדושת החיים, נגזרו על המערערת 10 שנות מאסר בפועל. הערעור ז. מכאן הערעור, הערוך בפירוט, בו נטען כי בית המשפט המחוזי סטה "סטיה ניכרת לחומרה ממדיניות הענישה". נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי להיותה של המערערת אשה מוכה, שעברה את העבירה מתוך מצוקה קשה ובעקבות התעללות נפשית וגופנית רבת שנים, שהחלה עוד בילדותה, ונמשכה במהלך נישואיה למנוח בארגנטינה ולאחר מכן בישראל. כן נטען, כי לא ניתן משקל מספיק לקושי המיוחד של המערערת וילדיה להתמודד עם הבושה העמוקה שחשו "נוכח התנהגותו הבלתי מרוסנת של המנוח ויחסו המחריד כלפי האם", אשר העצים את סבלה הפסיכולוגי של המערערת והגביר את לחציה. עוד נטען בערעור, כי בית המשפט לא העניק את המשקל הראוי לעובדה שמערערת לא חפצה במות בעלה. כנטען, משמעות הדברים היא כי המערערת הרגה את בעלה מתוך קלות דעת, שהיא – כך נטען – הצורה הקלה ביותר של המחשבה הפלילית "המגלמת בחובה את ההפרה הקלה ביותר של הנורמה העונשית". המערערת הפנתה לתזכיר חוק העונשין (תיקון)(עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012, בו הוצע לקבוע עבירה של המתה בקלות דעת, שהעונש בצדה יעמוד על תשע שנות מאסר. נטען, כי ראוי להטיל על המערערת עונש הנמוך באופן ניכר מרף הענישה המירבי שהומלץ בתזכיר החוק. עוד נטען בערעור, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו "ממצבם הקשה של ילדי המערערת שנותרו בלא כל משענת כלכלית, משפחתית או חברתית שיוכלו להיתמך בה". לבסוף נטען, כי יש ליתן משקל לחרטה שהביעה המערערת, להודאתה וכן לנסיבותיה האישיות. בקשה להוספת ראיה ח. ביום 21.2.13 עתרה המערערת להגשת ראיה חדשה בערעור לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. הראיה שהגשתה התבקשה היא חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר גלעדית אופיר עקיבא, מומחית לפסיכיאטריה, ולפי הטענה "יש בה כדי לפרוש יריעה רחבה ומעמיקה יותר אודות המבנה הנפשי של המבקשת והסימפטומים שמהם היא סובלת". נטען, כי מטרת הגשת חוות הדעת "היא בראש ובראשונה לבסס את ההשפעה המכרעת שהיה לעברה הקשה של המבקשת, כפי שהוא ידוע היום, על מצבה הנפשי בעת תקיפתה בידי המנוח ולחיצתה על ההדק", וכי היא "מבססת מבחינה מדעית את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא רצתה במותו של המנוח". עוד נטען, כי יש בחוות הדעת כדי להביא לשינוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכי לא ניתן היה להגיש את חוות הדעת בבית המשפט קמא, שכן מצבה הנפשי בסמיכות לאירוע ובמהלך המשפט לא איפשר את גילוים המלא של הפרטים בדבר ההתעללות שחוותה. ט. בתגובתה מיום 5.3.13 התנגדה המשיבה להגשתה של חוות הדעת. נאמר, כי ניתן היה להגיש את חוות הדעת בטרם נגזר דינה של המערערת בבית המשפט המחוזי, ומכל מקום בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המערערת באשר להתנהגותו האלימה של המנוח כלפיה, ועל כן מדובר ב"ראיה מצטברת" – ראיה שמטרתה להוכיח עובדה שעמדה לדיון בערכאה הדיונית באמצעות ראיות אחרות, ולא לכך נועד המנגנון של הגשת ראיות חדשות. י. בדיון ביום 7.3.13 הסכימה המשיבה להגשתה של חוות הדעת, אולם נטען – בצדק – כי העובדה שלא ניתן לחקור את עורכת חוות הדעת, מפחיתה ממשקלה. חוות הדעת יא. בחוות הדעת של ד"ר אופיר עקיבא נאמר, כי מצבי השפלה וניצול היו לחם חוקה של המערערת מאז ילדותה, וכי "חוותה כמעט לאורך כל שנות חייה התעללות פיזית נפשית ומינית מצד הקרובים לה ביותר שאמורים היו להיות מגניה". תוארו היחסים עם הוריה, שלוו "באלימות רגשית ופיזית קשה ותדירה". צוין, כי למערערת "זיכרון עמום של פגיעה מינית שפגע בה אביה". כן תוארו יחסיה עם המנוח, בארגנטינה ולאחר מכן בישראל, שכללו מתקפות אלימות והתקפים של קנאה וזעם של המנוח, שבאחד מהם "משך בשערותיה וכיבה עליה סיגריות בוערות לעיניהם של הילדים", וכן דרישה לקיום יחסי מין על בסיס יומי ונטייה להתנהגות מינית ביזארית. בחוות הדעת נאמר, כי בעבור המערערת היו השתיקה וההסתרה בבחינת אינסטינקט בסיסי. הוסף, כי המערערת סובלת ללא ספק "מהפרעה נפשית חמורה וכרונית מסוג פוסט טראומה מורכבת", וכי מעשה ההריגה הונע על ידי רמות מצוקה גבוהות ונעשה מתוך דחף מתגונן, ולא מתוך מניעים אנטי סוציאליים. תסקיר שירות המבחן יב. ביום 5.3.13 הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן בעניינה של המערערת, שהתבסס, בין היתר, על חוות הדעת. התסקיר מתאר את תפקודה התקין של המערערת בבית הסוהר, וכן את התהליך הטיפולי בו היא מצויה. התרשמות שירות המבחן היתה, כי מדובר בתהליך משמעותי מבחינתה של המערערת. נוסף על כך תואר בתסקיר מצבם של שלושת ילדי המערערת. צוין, כי השלושה סובלים ממשבר רגשי, שנכחו השתלבו בטיפולים שונים. עוד צוין, כי את המשבר הגדול ביותר חוותה בתה הצעירה, שבשלב מסוים הופנתה למרכז להתערבות במשבר, המשמש מסגרת ראשונית לנערות המצויות במצבי סיכון ומצוקה אקוטיים. צוין, כי נוכח מצוקה כלכלית מבקרים הילדים, המצויים באילת, את אמם בתדירות נמוכה, וכי הביעו רצונם בשחרורה המהיר של המערערת. הדיון בפנינו יג. בדיון טענה באת כוח המערערת בהרחבה, כי בית המשפט המחוזי לא עמד על מלוא עוצמתה של ההתעללות במערערת במישור העובדתי, ולא נתן לה משקל מספק בגדר גזירת הדין. עוד טענה – כנגד הטענה המסתברת מצד התביעה שהנסיבות בליל המעשה לא היו חמורות באופן שניתן לייחס להן את המעשה – כי מחקרים מראים, שבמקרים רבים נשים פוגעות בבעלים מכים על רקע של אירוע בעל מאפיינים אלימים חלשים יחסית. לטענתה, במקרי הריגה אחרים אחרים, בהם רמת האלימות שחוו הנשים היתה פחותה מזו שחוותה המערערת, הוטלו עונשים קלים יותר. לבסוף נטען, כי המערערת אסירה למופת. נציגת שירות המבחן, הגב' וייס, ציינה כי הרקע לאירוע ההריגה הוא הצטברותם של אירועים קשים ולא אירוע בודד הניתן להפרדה, וכי המערערת עוברת תהליך משמעותי. באת כוח המדינה, עו"ד שמול, טענה כי מדובר בעונש מתון, המשקלל את כלל נסיבות המקרה, ובכלל זאת את עוצמת האלימות שחוותה המערערת לאורך השנים. נאמר, כי העונש אמנם מצוי ברף הגבוה של הענישה, אולם לא באופן ניכר, וכי יש לאבחן את ענייננו מהמקרה שנדון בע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647 (1995); להלן עניין בוחבוט. באשר ליסוד הנפשי נאמר, כי אין קביעה פוזיטיבית בפסק הדין קמא, וההתייחסות היא כאל "העדר כוונה". צוין, כי שניים מילדיה של המערערת בוגרים, וכי התגוררו מחוץ לבית עוד לפני מותו של המנוח ומאסרה של המערערת, ועל כן אין לראות בעניינם עילה להפחתה בעונשה. הכרעה יד. בתי המשפט נתקלו לא אחת, ולמרבה הצער עודם נתקלים, במקרים שבהם נעברו עבירות חמורות של נטילת חיי אדם על רקע סכסוך מתמשך במשפחה, כגון כאשר המנוח התעלל בבת זוגו לאורך זמן, והיא נטלה נשק והרגה אותו. כאמור, דילמת הענישה במקרים כאלה קשה במיוחד. בית המשפט מצוּוֶה להילחם באלימות המביאה לפגיעה באדם, בודאי כזו שתוצאתה היא נטילת חיים, ערך שהוא ככלל גבוה מעל גבוה; אכן, מי שנוטל את חיי הזולת ראוי לענישה מחמירה. מושכל יסוד זה נובע מנעלותו של עקרון קדושת החיים. מדובר בעיקרון הנעלה ביותר, שעוגן בישראל חוקתית בסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין ...". עיקרון זה נובע מן הערכים שבבסיסה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומערכים אוניברסליים בסיסיים (על קדושת החיים בעולם הערכים היהודי ובמשפט העברי ראו ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (4.6.09), בפסקה כ"ט; ע"פ 4688/09 ראב נ' מדינת ישראל (29.12.09), בפסקאות ט"ז-י"ט). על עקרון קדושת החיים לעמוד לנגד עיניו של בית המשפט גם כאשר מדובר, כבענייננו, בנטילת חיים על רקע של התעללות ומצוקה: "עקרון קדושת החיים הוא שצריך לשמש נר לרגליו של בית המשפט, והוא שצריך לעמוד לנגד עיניו של הפרט גם כשהוא נתון במצוקה, בבואו לברור בין האלטרנטיבות השונות העומדות לפניו. כך, למשל, אין מקום לומר כי יש להעדיף נטילת חיי אדם על עזיבת הבית והימלטות מן התוקפן - על אף הקשיים הכרוכים בה" (ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 765 (השופט א' גולדברג; להלן עניין חדד). ובעניין בוחבוט נאמר (בעמ' 652), מפי השופט בך, כי: "אוכל רק להצטרף לדברים הבאים שנאמרו בהקשר זה בגזר דינו של בית המשפט בערכאה הראשונה: 'לא ניתן לקפד את פתיל חייו של אדם גם אם זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי אנושית. גם עבריין אלים ונתעב זכאי לכך שעונשו ייקבע בבית משפט ורק בבית משפט. גזר דיננו חייב לשקף את הנורמה האוסרת על קרבן של עבירה למצות בעצמו את הדין עם מי שפגע בו, אפילו היתה הפגיעה קשה וממושכת'. זאת ועוד: חייבים אנו לצערנו להיות ערים לכך, כי מצויות במדינתנו נשים רבות ומצויים ילדים רבים, המכונים 'נשים מוכות' ו'ילדים מוכים'. מדי שבוע מובאים בפנינו מקרים מזעזעים של התעללות בעלים בנשותיהם והורים בילדיהם. אסור בהחלט לעורר את הרושם אצל קורבנות של אלימות כזו, כי ניתן למצוא פתרון פשוט ואלים למצוקתם על-ידי שיקחו את החוק לידיהם ויפגעו במי שגורם לצרותיהם. אין להתעלם מהסכנה, כי עונש קל מדי עבור מעשה כזה, ולא כל שכן עבור עבירה של קטילת אדם, עלול אצל קורבן זה או אחר של אלימות מתמדת לעורר מחשבה כזו. את זאת מחובתנו למנוע. חייבים קורבנות האלימות מסוג זה ומשפחותיהם להבין, כי יש רק דרך אחת לתגובה על מעשים כאלה, כאשר דרכי השכנוע המקובלות אינן מועילות. רק הפניה לרשויות הממונות על כך, היינו משטרת ישראל או רשויות הרווחה והסעד, אשר בחלקן מתמחות במיוחד במצבים מסוג זה, יכולה להוות פתרון הולם ויעיל לקשיים כאלה. אכן דרושים כוח רצון, תושיה ולעתים אומץ כדי לפנות לגורמים הנ"ל ולבקש עזרתם, אך אין מנוס מכך, ואף מחובת קרוביהם וידידיהם של אותם קורבנות לעודדם ללכת בדרך זו, או אף, במקרים חמורים לנקוט בעצמם יוזמה בכיוון זה. במקביל חייבת להיות מודעות לכך, כי פעולה אלימה יזומה מצד אותם קורבנות תגרום להענשה מכאיבה". דברים אלה, שלכאורה הם בחינת פשיטא, לצערנו אינם מחלחלים תדיר. להט הרגשות הקשים שוטף אותם וחולף על פניהם. אך לבתי המשפט הם כוכב הצפון, שאילולא כן "איש את רעהו חיים בלעו" (משנה אבות ג', ב'). טו. ברם, גזירת הדין היא פרטנית, וישנם מקרים של התעללות בתוך המשפחה שבהם לכף המאזנים השניה משקל משמעותי. בעניין בוחבוט ציין השופט בך, כי "עם כל הערכתנו את הצורך להשית עונש ממשי על מי שגורם למות אדם, הרי בשר ודם אנו, ואין אנו פועלים תוך ניטרול הרגש האנושי" (עמ' 652). בעניין חדד ציין השופט גולדברג (בעמ' 652), כי "דמו של עבריין אלים ונתעב אינו סמוק מדמם של אחרים, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי הסלידה החברתית ממי שרצח ראש משפחה שנהג להתעלל בבני משפחתו, אינה שקולה למידת הסלידה מרוצח קר". הדברים נכונים גם כאשר עסקינן בהריגה. אכן, איזון האינטרסים "מחייב שקלול בין הגנה על חיי אדם לבין התחשבות בעברה הקשה של המערערת" (חוות דעתי עניין מיקל, בפסקה ל'). מכל מקום, מדובר באיזון אינדיבידואלי, כל מקרה לנסיבותיו. עמדה על כך המערערת עצמה, בפסקה 30 לנימוקי הערעור – "אין ספק כי קיים קושי מובנה ובלתי פתיר בהשוואת סבלה של אישה מוכה אחת לסבלה של אישה מוכה אחרת, ובמדידת שיעור ההקלה לה ראויה המערערת, על נסיבותיה הייחודיות, בהשוואה לעניינה העגום ולנסיבותיה השונות של אישה אחרת". טז. (1) בנימוקי הערעור הפנתה המערערת לארבעה מקרים, מהם – לפי הטענה – ניתן להקיש, מקל וחומר, כי יש להקל בעונשה. בע"פ 5261/06 מיסלובין נ' מדינת ישראל (5.7.07) נדון עניינה של אישה שהורשעה בהריגת בן זוגה, לאחר שדקרה אותו בליבו. באותו מקרה דובר על מערכת יחסים בת שנה אחת, במהלכה נתונה הייתה המערערת דהתם למעשי אלימות; עובר לאירוע הכה אותה בן זוגה בראשה; היא הזעיקה את המשטרה ובמשפטה הביעה חרטה. הושתו עליה תשע שנות מאסר בפועל. נאמר, כי "בשונה מהמקרים האחרים אין מדובר איפוא במסכת מתמשכת של אלימות שלא היה בידה של המערערת לגייס כוחות להיחלץ ממנה, אלא היא בחרה במובן מסוים לשוב ולהכניס את המנוח אל חייה פעם אחר פעם". (2) בע"פ 9680/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (23.2.05) נדון עניינה של אשה שהורשעה בהריגת בעלה לאחר ויכוח חריף. נאמר, מפי הנשיא ברק, כי "מדובר בארוע קשה ומצמרר, בו בפעולה אחת של אלימות קטלנית מצד המערערת כלפי בעלה, לאחר שהשניים איבדו, ככל הנראה, את עשתונותיהם בלהט המריבה, הומט אסון על המשפחה כולה. לא ניתן להתעלם מחומרת הפרשה, וראוי לגזור על המערערת עונש מאסר, שיהיה בו לבטא גינוי חריף לגילויים כה מיותרים וכה הרסניים של אלימות. יחד עם זאת, דעתנו היא כי ראוי לתת, בנסיבות העניין, משקל נוסף לספק שנותר עומד באשר לאופן התרחשות ההמתה. נסיבותיו המדויקות של הארוע לא הובררו ... אין לשלול שמדובר היה בתוצאה לא מכוונת של השתלשלות סיבתית מצערת במיוחד. כפי שנקבע, לא הוכח שהמערערת רצתה במותו של הקורבן. התנהגותה מייד לאחר הארוע מחזקת מסקנה זאת. היסוד הנפשי שנלווה להתנהגותה עמד ברף הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית - קלות דעת - וקרוב היה לרשלנות. אכן, דומה שהצטרפות שונה אך במעט של הנסיבות עשויה היתה להביא לפגיעת הסכין במערערת-עצמה, וחוסר המזל הוא שהביא לתוצאה האומללה שבגינה הורשעה ... למסקנה זו נוספת העובדה, עליה אין חולק, שהמערערת היא אם טובה ואהובה לבנותיה הקטנות, שיוותרו כעת ללא הורה". עונשה של המערערת הועמד (בערעור) על שבע שנות מאסר בפועל. (3) בע"פ 6144/07 פלוכין נ' מדינת ישראל (18.1.09) נדון עניינה של אישה שהורשעה בהריגת בן זוגה, בית משפט זה (השופטים ארבל ודנציגר מול דעתו החולקת של השופט לוי) העמיד את עונשה על שבע שנות מאסר בפועל (תחת תשע שנגזרו בבית המשפט המחוזי). נאמר, מפי השופטת ארבל, כי "קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מצבה הנפשי של המערערת היה במדרג הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית; החרטה הכנה שהביעה המערערת; היעדרו של עבר פלילי בעניינה; והעובדה שהיכנסה לכלא תותיר את שני ילדיה, שהקטן בהם כבן 10 שנים, ללא אם, מצדיקה לטעמי צעידת צעד נוסף מעבר לזה שבו צעד בית המשפט המחוזי במשקל שהעניק בגזר דינו לשיקולים לקולא". (4) עיינו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת סלוטקי) בתפ"ח 8056/02 מדינת ישראל נ' קריסטל מיום 18.11.02, שבו נגזרו שלוש שנות מאסר על אישה – עולה חדשה, לא יהודיה, מבוליביה שלא דָברה את השפה העברית – שהורשעה (לפי הודאתה) בהריגת בעלה. יז. בעניין בוחבוט נאמר, כי הגב' בוחבוט הייתה נתונה לאורך תקופה ארוכה – 24 שנים – תחת "מעשי טרור זוועתיים". לגבי האירוע שקדם לאירוע ההריגה נאמר, כי "עובר למעשה ההריגה, היכה המנוח את המערערת, פגע בה בסכין, רדף אחריה בדירה תוך צעקות, מכות ושבירת רהיטים, גירש מהחדר את הבנים שניסו לבוא לעזרת האם". הגב' בוחבוט ירתה במנוח 31 כדורים וגרמה למותו. בבית משפט זה נגזר דינה, ברוב דעות, לשלוש שנות מאסר. יח. עינינו הרואות כי בית משפט זה נתן ביטוי בגזירת הדין לרקע המיוחד של מקרי ההתעמרות במשפחה, וזאת מתוך הנחת יסוד שנטילת חיים ראויה ככלל לענישה בת שנים מאחורי סורג ובריח. יט. ונשוב לענייננו; מתסקירי שירות המבחן ומחוות דעתה של ד"ר אופיר עקיבא עולה, כי כבר משחר ילדותה לא היתה דרכה של המערערת סוגה בשושנים, ועיקר לנידון דידן – גם לאחר שנישאה למנוח, לא האירו לה חייה פנים, והיא היתה נתונה, במשך שנים ארוכות, למסכת של התעללות, פיסית ונפשית, מצדו של המנוח. גם אם המדינה חלקה בבית המשפט קמא על עוצמת ההתעללות (בהקשר זה הפנתה להודעותיהם של ילדי המערערת במשטרה), לית מאן דפליג כי חייה של המערערת במחיצתו של המנוח היו חיי מצוקה ופחד. עוד עולה מן החומר המקצועי, כי מצבה הנפשי של המערערת, חרדת הנטישה שפיתחה והתלות שפיתחה במנוח לא איפשרו לה להשתחרר ממנו. לקולה יש להביא בחשבון גם את החרטה שהביעה המערערת, את העובדה שמדובר ביריה בודדת ואת זאת שהזעיקה עזרה לאחר שירתה במנוח. יש לציין, כי הזעקת העזרה נתפסה בפסיקה כאינדיקציה למצב נפשי של קלות דעת בעת המעשה (ע"פ 70/04 פוריאדין נ' מדינת ישראל (19.1.06)). יש ליתן משקל מסוים גם לעובדה, כי מאסרה של המערערת משמעו ניתוק מילדיה (אם כי בניגוד לעניין אוחנה ועניין פלוכין הנזכרים, שניים מהילדים בוגרים). סוף דבר, יש ליתן משקל לנסיבותיה האישיות של המערערת ולנסיבות המקלות האחרות; אולם גם נוכח אלה אין הכף נוטה לענישה בסדר הגודל של עניין בוחבוט, קרי, שלוש שנות מאסר, או קרוב לכך יש לזכור, כי – שלא כמו בעניין בוחבוט – וכפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין (פסקה 12), "האלימות באירוע שקדם לירי, לא הייתה אלימות קשה – חילופי קללות בין המנוח לנאשמת וסטירה שסטר המנוח לנאשמת". על הענישה להיות ברף גבוה יחסית, אם גם לא הגבוה ביותר. באיזון ויש מקום להפחתה מסוימת מאשר השית בית המשפט קמא, עם כל ההבנה העקרונית לגישתו. החלטנו להקל בעונשה של המערערת ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר עליה על שבע שנים וששה חודשים, שיחלו להימנות מיום מעצרה. כללם של דברים כ. הערעור מתקבל לפי האמור בפסקה י"ט מעלה. ניתנה היום, ו' בניסן תשע"ג (17.3.13). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12021670_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il