מוראד האדיה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2165/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2165/14 ע"פ 2187/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"פ 2165/14 והמשיב בע"פ 2187/14: מוראד האדיה נ ג ד המשיבה בע"פ 2165/14 והמערערת בע"פ 2187/14: מדינת ישראל ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי( בת"פ 5872-08-13 מיום 6.2.2014 תאריך הישיבה: כ"ז בניסן התשע"ה (16.4.2015) בשם המערער בע"פ 2165/14 והמשיב בע"פ 2187/14: עו"ד יוסף שלעבי בשם המשיבה בע"פ 2165/14 והמערערת בע"פ 2187/14: עו"ד ארז בן-ארויה בשם שרות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערער בע"פ 2165/14 (הוא המשיב בע"פ 2187/14) (להלן: המערער) הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי), לפי הודאתו, בעבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על המערער נגזרו 5 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין; ופיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלונן. ערעור המערער נסוב על חומרת רכיב המאסר בפועל, וערעור המדינה על קולתו. רקע והליכים 1. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 8.7.2013 נדקר סובחי האדיה, בן דודו של המערער (להלן: סובחי), על ידי שוהה בלתי חוקי "תושב שטחים" (להלן: הדוקר) על רקע חוב כספי. באותו לילה, לאחר שנודע דבר הדקירה למערער, הוא גמר בליבו לנקום את הפגיעה בסובחי. משכך, סיכם המערער עם אנשים נוספים שינסו לאתר את הדוקר, ושאם הלה לא יימצא, יפגעו בתושב שטחים אחר כנקמה על דקירתו של סובחי. בהמשך מיקם המערער כמה אנשים שזהותם אינה ידועה ביציאות מן העיר במטרה לחסום את יציאת הדוקר ממנה, והחל בעצמו, יחד עם אנשים נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: השותפים או שותפיו), לתור את העיר בשלושה כלי רכב בניסיון לאתר את הדוקר, כל זאת כאשר הם מצוידים באלות, צינורות ושרשראות (להלן: הנשק הקר). בשעה 23:15 לערך נתקלו המערער ושותפיו במחמוד חבאיבה (להלן: המתלונן), תושב שטחים שהתגורר ככל הנראה בקרבת הדוקר, שלא היה מוכר טרם האירוע למערער או לשותפיו. המערער ושותפיו שאלו את המתלונן אם הוא תושב השטחים, ומשהשיב האחרון בחיוב, תקפו והיכו אותו בכל חלקי גופו תוך שימוש בנשק הקר. המתלונן התמוטט על הכביש, והמערער ושותפיו המשיכו להכותו ואף לדרוך על ראשו. לאחר מכן, המערער ושותפיו הותירו את המתלונן כשהוא שוכב על הכביש, מדמם ומחוסר הכרה, ועזבו את מקום האירוע. המתלונן פונה לבית חולים על ידי תושבים מהשכונה. כתוצאה מהאירוע נגרמו למתלונן שבר וחבלות בראשו, הוא נאלץ לעבור ניתוח לניקוז שטף דם מוחי, ואושפז למשך 5 ימים. עובר לאירועים אלה מחק המערער ממכשיר הטלפון הנייד שלו את רישום השיחות שערך באותו יום וכן את רשימת אנשי הקשר שלו. 2. המערער הורשע בהסדר טיעון ביום 21.10.2013 בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי) לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק. ביום 6.2.2014 נגזר עונשו של המערער כמפורט ברישה לפסק דין זה. בקביעת מתחם העונש ההולם שקל בית המשפט את חלקו המרכזי של המערער בתכנון העבירה ובביצועה; את הנזק החמור שנגרם למתלונן (אף שבית המשפט ציין כי לא התרשם שנגרמה לו נכות קבועה עקב האירוע); הנזק החמור שעלול היה להיגרם למתלונן מהאלימות הקשה שהופעלה נגדו; התכנון שקדם לאירוע; והעובדה שבוצע כנקמה נגד אדם זר ולא בתגובה להתגרות או סכסוך קודם. בנוסף ציין בית המשפט שיש לראות בנקיטת אלימות כלפי אדם רק עקב השתייכותו הקבוצתית – היותו תושב שטחים – נסיבה מחמירה. על רקע שיקולים אלה, ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה שנעברו בנסיבות דומות, קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם על 4 עד 7 שנות מאסר בפועל. 3. בגזירת עונשו של המערער בתוך מתחם העונש ההולם שקל בית המשפט קמא לחובתו את סירובו לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק ולמסור את שמות שותפיו לעבירה; את התרשמות שירות המבחן ממנו, שלפיה חרטתו אינה כנה; וכן את הימנעות השירות ממתן המלצה טיפולית בעניינו. לזכות המערער שקל בית המשפט את הודאת המערער בעובדות כתב האישום והיעדר עבר פלילי לחובתו. לבסוף נגזר עונשו ברף הנמוך של מתחם העונש ההולם, והועמד על 5 שנות מאסר בפועל לצד שאר רכיבי העונש שפורטו לעיל. בית המשפט קמא נמנע מלהביא בחשבון את טענות המערער בדבר מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו; היותו המפרנס המרכזי שלה; והפגיעה הקשה שתביא תקופת מאסר ממושכת למשפחתו, בשל כך שלא הובאו מסמכים לתמיכה בטענות אלו. טענות הצדדים 4. המערער טען בערעורו כי בית המשפט קמא שגה בקביעת מתחם העונש ההולם, שכן למתלונן לא נגרמה נכות קבועה מהאירוע, ויש בכך כדי להפחית מחומרת המעשה. בנוסף טען המערער כי בעת גזירת העונש בתוך מתחם העונש ההולם לא ניתן משקל מספיק להיותו צעיר כבן 19 בעת ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי לחובתו; לנסיבות חייו הקשות ולמצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו שנסמכת עליו לפרנסתה – עובדה העולה, לטענת המערער, גם מתסקיר שירות המבחן; ולחרטה ולקיחת האחריות מצדו, שבאו גם כן לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן. בטיעוניו על פה לפנינו הוסיף המערער כי יש להתחשב בהתרשמות החיובית של שירות המבחן בתסקיר המשלים ומהשתלבותו בתהליכי שיקום בבית הסוהר. 5. המדינה מצדה טענה בערעורה כי האלימות הקשה שהופעלה כלפי המתלונן; העובדה שהמתלונן היה קורבן אקראי לזעם שהופנה כלפיו עקב השתייכותו לקבוצת אוכלוסייה ספציפית; הנזק שנגרם למתלונן ושצפוי היה להיגרם לו; ניסיונות המערער להעלים ראיות; והיעדר שיתוף הפעולה שלו עם גורמי האכיפה מצדיקים קביעת מתחם עונש הולם גבוה יותר מזה שקבע בית המשפט קמא. לעמדת המדינה, אף שמנעד הענישה בעבירת החבלה בכוונה מחמירה הוא רחב, הנסיבות החמורות הן של המעשה הן של העושה מצדיקות ענישה ברף הגבוה של המתחם, כך שעקרון ההלימה יוגשם הלכה למעשה. 6. להשלמת התמונה יצוין כי הונח לפנינו תסקיר משלים מאת שירות המבחן, שבו נרשמה התקדמות חיובית בנכונותו של המערער ליטול אחריות על מעשיו ולהשתקם. עוד צוינה השתלבות המערער בקבוצות שיקום וטיפול בין כתלי בית הסוהר. בצד רשמים חיוביים אלה התרשם שירות המבחן כי המערער עדיין חסר אמפטיה לסבל המתלונן. דיון והכרעה 7. לאחר שבחנו את הודעת הערעור והאזנו לטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו באנו למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות. כידוע, כלל הוא כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שנקבע בערכאה הדיונית רק מקום שבו קיימת חריגה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו והשוו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 8319/14 מדינת ישראל נ' מלול, פסקאות 16-15 (30.3.2015)). לא מצאנו כי במקרה זה קמה עילת התערבות לפי אמת המידה האמורה. 8. בית משפט זה עמד לא אחת על ההכרח להרתיע, על דרך ענישה משמעותית מאחורי סורג ובריח, מפני ביצוען של עבירות אלימות מסוג זה (ראו: ע"פ 8678/12 מדינת ישראל נ' סעד, פסקה 36 (5.8.2013); ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 21 (10.11.2009); ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (14.4.2011)). בענייננו, למעשי האלימות נודעת חומרה מיוחדת. אין המדובר במעשה שנעשה בתגובה לקנטור או להתגרות מצד המתלונן, ואין הוא בא על רקע של סכסוך קודם. המתלונן היה, עד קרות האירוע, זר לחלוטין למערער. כל "פשעו" היה כי נקלע למקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, כאשר המערער ושותפיו חיפשו פורקן מזדמן לזעם שחשו. אף אין להקל ראש בתכנון המוקדם שקדם למעשה: הצטיידות המערער בכלי משחית, "גיוס" שותפים נוספים וחסימת היציאות מן העיר. אין צריך לומר כי חייו ושלמות גופו של אדם, כל אדם, באשר הוא אדם, אינם הפקר. יתרה מזו – כפי שכבר נזדמן לי להעיר, כאשר מופנית ההתנהגות הפלילית כלפי קבוצות אוכלוסייה מוחלשות, אשר ניתן לשער במידה סבירה של ודאות כי הן תתקשינה להתגונן או תימנענה מלהתלונן על שנעשה להן, יש לראות בכך משום נסיבה מחמירה (ע"פ 8526/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (11.3.2013); ע"פ 3027/13‏ דהוקרקר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (4.11.2013)). הקלות הבלתי נסבלת שבה בחר המערער לפנות לאלימות פראית, משולחת רסן, כדי לספק יצר נקמה פרטי, ראויה לגינוי ולהוקעה – ולענישה מחמירה שתבטא זאת. 9. מצאנו כי העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות חבלה בכוונה מחמירה שנעברו בנסיבות דומות, אף אם לא זהות, במידה המצדיקה התערבות (ראו והשוו, למשל: ע"פ 5828/14 מדינת ישראל נ' כילאני, פסקאות 11-10 (4.3.2015) (החמרת עונשו של אדם שהורשע בעבירת חבלה בכוונה מחמירה וגרם למתלונן באותו מקרה נכות גופנית קשה ותמידית משלוש שנות מאסר ל-5 שנות מאסר בפועל) (להלן: עניין כילאני); ת"פ (מחוזי י-ם) 39360-05-12 מדינת ישראל נ' ג'רבי (27.6.2013) (עונש של 5 שנות מאסר בפועל לצעיר ערבי שדקר צעיר יהודי אקראי כנקמה על כך שנעצר כמה ימים קודם לכן. לקורבן העבירה לא נגרמה נכות תמידית); ע"פ 2169/10‏ מדינת ישראל נ' מארי (12.5.2011) (דחיית ערעורו של צעיר שדקר אדם אחר בצווארו כאשר האחרון ניסה להפריד קטטה בין הצעיר לבין אדם שלישי. לקורבן נגרמו נזקים פיזיים תמידיים קלים ונזקים נפשיים, ועל התוקף נגזרו 44 חודשי מאסר בפועל)). בבוא בית המשפט לגזור עונשו של נאשם עליו לאפיין כל מקרה לפי נסיבותיו ולאזן בין שיקולי הענישה השונים. כך למשל, בעניין כילאני בוצעה העבירה על רקע סכסוך משפחתי קודם, בשונה מהמקרה נושא הערעור שלפנינו. נסיבותיו של המקרה שלפנינו חריגות לחומרה בשים לב לאכזריותה של התקיפה, לעובדה שבוצעה ללא היכרות מוקדמת עם המתלונן ולכך שהאחרון הושאר שוכב על הכביש מדמם וחסר הכרה. לעומת זאת, להבדיל מעניין כילאני, למתלונן במקרה זה לא נגרמה נכות תמידית. באיזון בין נתון אחרון זה לבין המאפיינים החמורים במיוחד של העבירה שלפנינו, ועל רקע מדיניות הענישה הנוהגת, לא מצאנו להתערב בעונש שנגזר בבית המשפט קמא, הגם שהוא הועמד על הצד הנמוך של מתחם העונש ההולם (וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר לגבול העליון של המתחם). ענישה זו נותנת ביטוי גם לשיקולים שאינם קשורים בביצוע העבירה: נסיבות חייו האישיות והקשות של המערער, גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי לחובתו, מזה; והעובדה שהמערער הודה במעשיו רק נוכח הראיות שנצברו נגדו, וכן סירובו לסייע לרשויות אכיפת החוק בחקירתן, לרבות סירובו – אף כאשר נשאל על כך על ידי בית המשפט קמא – למסור את שמות שותפיו לעבירה, מזה. לכל אלה יש להוסיף את התרשמות שירות המבחן בשעתו שהחרטה שהביע המערער אינה אותנטית; ואת העובדה ששירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו. 10. הגם שלא מצאנו עילה להתערבות, נזכיר קודם לחתימת הדברים כי – בשלב הנוכחי – התרשמותו של שירות המבחן היא כי המערער מצוי בהליכי שיקום, בחינה פנימית ורצון לשוב למסלול חיים נורמטיבי. מקווים אנו כי המערער ימשיך לשקם את חייו ולתקן את דרכיו. שני הערעורים נדחים אפוא. ניתן היום, ‏ב' באייר התשע"ה (‏21.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14021650_M01.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il