פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2163/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. בית דין הרבני הגדול עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מבקשת לבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 3.2.2021, במסגרתה נדחתה בקשת העותרת לעיון מחדש בהחלטה קודמת של בית הדין הרבני הגדול מיום 11.1.2021, אשר קיבלה באופן חלקי ערעור שהגיש המשיב 1 על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 1.7.2020, אשר הכריע בחלוקת רכוש בין הצדדים. הרקע לעתירה הוא, בתמצית, כדלהלן: העותרת והמשיב 1 (להלן: המשיב) נישאו כדמו"י ביום 7.2.2017, והתגרשו ביום 13.11.2019. בעקבות כך, הגישו העותרת והמשיב תביעות ממון הדדיות לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי). בפסק דין שניתן ביום 1.7.2020 נפסק כי "התביעות הממוניות של האיש כנגד האשה נדחות, והאשה פטורה לשלם", וכן נקבע כי יש עוד לדון בתביעה נוספת של המשיב שטרם התבררה. המשיב ערער על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול), ובהחלטה שניתנה ביום 11.1.2021 נקבע כי על העותרת לשלם למשיב סכום של 120,000 ש"ח בתשלומים חודשיים בסך 4,000 ש"ח, וכי לאחר גמר התשלומים יוסר עיקול שהוטל על דירה שבבעלות העותרת (להלן: הדירה ו-ההחלטה הראשונה, בהתאמה). לתוצאה זו הגיע בית הדין הגדול משקבע כי בנסיבות המקרה דנן אין מנוס אלא לפסוק במחלוקות שבין הצדדים על דרך הפשרה. בית הדין הגדול ציין בהחלטתו כי אף בית הדין האזורי ניסה להביא את הצדדים לפשרה עקב התביעות הכספיות המורכבות שהגישו, אשר מבוססות בעיקר על הסכמות בעל פה, ומשכך קשות מאד לבירור ולהוכחה. כן צוין כי למרות שהצדדים חתמו על הסכם ממון עובר לנישואיהם (להלן: הסכם הממון), "נותרו בו חורים רבים", שבעטיים התגבשו המחלוקות שביניהם. לאחר מכן, דן בית הדין הגדול בטענות הצדדים וקבע, כאמור, כי לשיטתו יש להכריע במחלוקות שביניהם בדרך הפשרה. באופן יותר ספציפי, נקבע כי בכל הנוגע להלוואה שהלווה המשיב לעותרת על סך 212,000 ש"ח (להלן: ההלוואה), אין לקבל את טענת העותרת לפיה היא פטורה מהשבתה עקב האמור בסעיף 8 להסכם הממון. בית הדין הגדול קבע כי פרשנותו הסבירה של סעיף זה היא "שתשלומים שוטפים כמו משכנתה או אחזקת הבית כדו' לא יהיה הצד המשלם זכאי לקבל", ואילו ההלוואה היא בסכום גדול, והיא ניתנה לעותרת כדי להשלים את קניית הדירה, ועל כן אין לראות בה בגדר מתנה. בנוסף נקבע כי בנכונות מסקנה זו הודתה אף העותרת לא אחת, כאשר ציינה לפני בית הדין, למשל, כי היא מכירה בחוב שקיים לה בגין ההלוואה, ובכך שטרם השלימה את פירעונו. מעבר לאמור, קבע בית הדין הגדול כי לעותרת מגיע "פחות ממחצית" מהכספים שקיבל המשיב על ספר תורה שכתב, וביחס ליתר הסוגיות אומצו קביעותיו של בית הדין האזורי. הן העותרת והן המשיב לא השלימו עם ההחלטה הראשונה והגישו עליה בקשות לעיון מחדש. בהחלטה קצרה מיום 3.2.2021 נדחו בקשות הצדדים לעיון מחדש, תוך שהודגש שוב כי חרף חתימת הצדדים על הסכם הממון, טענות העותרת והמשיב קשות להוכחה, ועל כן יש להכריע בהן על דרך הפשרה (להלן: ההחלטה השנייה או ההחלטה). על החלטה זו הגישה העותרת, שאינה מיוצגת, את העתירה שלפנינו, בגדרה נטען, בעיקרו של דבר, כי ההחלטה השנייה כפתה בחוסר סמכות פשרה על הצדדים, תוך חריגה קשה ממתחם הסבירות ובניגוד להסכם הממון. על כן מבוקש בעתירה כי נבטל את ההחלטה ונקבע כי העותרת "פטורה מתשלום בגין כספים שקיבלה מהמשיב" וכי היא "רשאית להשיב את טבעת האירוסין בעין ולא בכסף". לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 6836/04 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (28.11.2004), וההפניות שם). בהתאם לאמות מידה אלה, לא ראינו כי יש בטענותיה של העותרת כדי להצדיק את התערבותנו. ככל שהדברים נוגעים להשגת העותרת על הכרעת בית הדין הגדול במחלוקות שנפלו בינה לבין המשיב על דרך הפשרה, יש להבהיר כי טענה זו נטענה בעלמא ואין בעצם הנמקת בית הדין הרבני את הכרעתו במונח "פשרה", לה לא ניתנה הסכמת הצדדים, כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה (בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 422, 429-428 (2000); בג"ץ 5040/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017); בג"ץ 6116/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 4 (2.9.2018)). יתר טענותיה של העותרת, ובתוך כך ביחס למעמדה של ההלוואה בהתאם לאשר נקבע בהסכם הממון, הן טענות ערעוריות מובהקות וככאלו אינן מצדיקות את התערבותנו. למעלה מן הדרוש, יוער כי בניגוד לטענת העותרת לפיה לא ניתן לה יומה בבית הדין, הרי שמהחלטות בית הדין הגדול עולה כי התקיימו דיונים רבים בסכסוך שבינה לבין המשיב. עם כל ההבנה למצבה הכלכלי הקשה הנטען של העותרת, העובדה שלא הייתה מיוצגת בהליכים שהתנהלו לפני בית הדין אינה מצדיקה כשלעצמה את התערבותו של בית משפט זה. עוד יצוין כי גם בטענת העותרת לפיה בית הדין הגדול שגה כשקבע כי היא תישא בעלות טבעת האירוסין חלף השבתה למשיב, אין ממש. לא מצאנו בהחלטות בית הדין הגדול קביעה שכזו, ובהחלטה הראשונה צוין למעשה במפורש כי בית הדין הגדול מאמץ את הכרעת בית הדין האזורי בסוגיית החזרת התכשיטים, לפיה נדחתה "תביעת האיש כנגד האישה להשבת טבעת האירוסין שקיבלה ממנו". משאלו פני הדברים, לא מצאנו כי העתירה דנן נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בתי הדין הרבניים. לאור האמור, דין העתירה שלפנינו להידחות. בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ב בניסן התשפ"א (‏4.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21021630_Y01.docx עו מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il