נסים ברנס נ. פרקליטות המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2153/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2153/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג העותר: נסים ברנס נ ג ד המשיבה: פרקליטות המדינה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד רותם סלמה; עו"ד רן רוזנברג פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. העותר דנן הורשע בשורת עבירות מרמה, זיוף והתחזות – קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות; ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; זיוף בכוונה לקבל באמצעות דבר; והתחזות כאדם אחר – בגינן הוא מרצה כעת עונש מאסר בן חמש שנים וחצי, העתיד לבוא לקיצו ביום 13.3.2022. בעתירתו, מבקש העותר להורות על "שחרורו המיידי" מן הכלא, משום שהמדינה לא ביצעה את הפעולות הנדרשות על פי פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון הפנים (13.6.2017) (להלן: ההליך העיקרי), ולא העמידה לרשות אוכלוסיית האסירים את שטח המחייה הקבוע. המשיבה הגיבה לעתירה, וטענה כי דינה להידחות על הסף ולגופה. על הסף – משום שהעותר לא מיצה את ההליכים, ולא פנה לרשויות הרלוונטיות עובר להגשת העתירה, ומשום שעומד לרשותו סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר, לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. לגופם של דברים, המשיבה סבורה כי הסעד המבוקש בעתירה אינו מגלה עילה: החקיקה הקיימת אינה מקנה סמכות לשחרר את העותר בנסיבות העניין, ואף פסק הדין בהליך העיקרי אינו מספק עיגון נורמטיבי לשחרור כזה. המשיבה מזכירה כי בקשתה לשינוי מועד קיום פסק הדין בבג"ץ 1892/14 תלויה ועומדת, וטוענת כי גם אם יוחלט בהליך העיקרי על שחרור מוקדם של אסירים מסוימים, אין לדעת בשלב זה אם העותר עומד בקריטריונים שייקבעו. יצוין כי ביום 28.3.2018 הגיש העותר בקשה למתן החלטה, ובה ביקש "לתת פסק דין המורה למשיבה מיידית ללא דיחוי לתת 3 מטר מחיה לעותר" – ורק במידה וסעד זה לא יינתן, להורות על שחרורו. בהמשך, הוגשה בקשה נוספת "לצרף את העותר לעתירה 1892/14", ובה פירט העותר כי שטח המחיה העומד לרשותו כיום נמוך מ-2.4 מ"ר. 2. דין העתירה להידחות על הסף. סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר מאפשר לאסיר "להגיש לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק [...] עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על פי דין בכל עניין הנוגע למאסרו". להוראה זו ניתנה פרשנות מרחיבה, ונקבע כי "עתירות שעניינן שחרור מוקדם ממאסר מוצאות מקומן בגדרה של התיבה 'עניין הנוגע למאסרו או מעצרו' של אסיר" (בג"ץ 1048/13 אטיאס נ' ועדת הפנים, פסקה 3 (4.6.2013); ראו גם בג"ץ 6109/12 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (25.12.2012)). כלומר, מנגנון עתירת האסיר יפה לא רק ביחס להשגות על תנאי המאסר, אלא גם בנוגע לחוקיות וחוקתיות המאסר עצמו. לעותר – שביקש להשתחרר מיידית ממאסרו, נוכח אי קיום פסק הדין בהליך העיקרי – עומד, אפוא, סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר לערכאה המוסמכת. חלופה זו רלוונטית, כמובן, גם ביחס לסעד ה"מתוקן" שהזכיר העותר בבקשתו למתן החלטה, ועניינו, כאמור, בהרחבת מרחב המחיה העומד לרשותו. על רקע הבירור המתנהל בהליך העיקרי באשר לבקשת המשיבה לשינוי מועד קיום פסק הדין – במסגרתו מתבררות גם ההשלכות העקרוניות הנלוות – די בכך כדי להביא לדחיית העתירה הנוכחית על הסף (ראו והשוו, שם). 3. העתירה נדחית, אפוא, על הסף ללא צו להוצאות – ועמה הבקשה לצירוף עתירה זו להליך העיקרי. ניתן היום, ‏כ"ד בניסן התשע"ח (‏9.4.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18021530_Z08.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il