רן קנדי נ. הסנגוריה הציבורית

פסק-דין בתיק בג"ץ 2149/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2149/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותר: רן קנדי נ ג ד המשיבים: 1. הסנגוריה הציבורית 2. עו"ד אלון בן זיו 3. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו בשם המשיבים 2-1: עו"ד בלפור יגאל פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו לקבוע "כי אין המשיבה 1 או כל סנגור ציבורי הפועל מטעמה רשאים להמנע ביודעין - בייצגם לקוח - (חשוד או נאשם) מהעלאת טענות עובדתיות או משפטיות אשר יש בהן כדי לעשות להגנת הלקוח- ואשר עובדתית אינן נעדרות בסיס כשלעצמן – (רק) מפאת שיש בטענות המדוברות כדי לפגוע במשיבה 1 עצמה או בגורם במסגרתה", ולחילופין לקבוע כי אם באותן נסיבות "נדרשת להגנת הלקוח [...] תקיפת המשיבה 1 מטעמים הנחזים להימצא הולמים ותקינים לכשעצמם – יתאפשר ללקוח הנדרש לכך החזר הוצאות שכ"ט עו"ד במקרה של ייצוג פרטי, חלקי לכל הפחות, אשר לא יפחת מגובה שכרו של סנגור ציבורי (חיצוני) הפועל בשירותה של המשיבה 1". הרקע להגשת העתירה 2. ביום 17.11.2015, הוגש נגד העותר, במסגרת ת"פ 36864-11-15 (להלן: התיק העיקרי), כתב אישום בגין הפרת צו פיקוח, לפי סעיף 22(א) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006. במקביל, הוגשה בקשה למעצרו של העותר עד לתום ההליכים המשפטיים, במ"ת 36928-11-15 (להלן: הליך המעצר), ולאחר דיון בבקשה, שוחרר העותר למעצר בית מלא בפיקוח אימו, ולאחר הפקדת ערבויות. בגדרו של התיק העיקרי, שהתנהל בבית המשפט השלום בתל אביב מונה לעותר סנגור ציבורי, עו"ד זהר משה, מטעם המשיבה 1. ביום 21.2.2016, פנה הסנגור לבית המשפט בבקשה שישחרר אותו ואת המשיבה 1 מייצוגו של העותר, משום שהעותר התנה את ייצוגו בכך שסנגורו ישמור על חסיון מלא של המידע המועבר לו, מפני הגורמים המפקחים במשיבה 1, אלא אם יינתן לו אישור מראש על ידי העותר. ביום 11.4.2016, הבהיר בית המשפט השלום, כי "לא ניתן להיעתר לבקשת הנאשם [העותר] לקבוע כי קיים חסיון מלא, באופן שאינו מאפשר לעוה"ד זהר משה לשתף את הסניגור הצבורי המחוזי ואת שלוחיו בעניינו של הנאשם [...]". ביום 19.6.2016, ומאחר שהעותר עמד על כך כי לא ישתף פעולה עם סנגורו כל עוד לא התחייב הלה בפניו, כי דבריו לא יועברו למשיבה 1, שוחרר עו"ד זהר משה מייצוגו של העותר בהליך העיקרי. 3. בד בבד ובמסגרת הליך המעצר, הגיש העותר לבית המשפט השלום בקשה להקל בתנאי מעצר הבית שהוטל עליו, בקשה שהוגשה באופן עצמאי. משקבע בית המשפט כי על המשיבה 1 לדאוג לסנגור עבור העותר, מונה עו"ד באומן לייצג את העותר בהליכי מעצרו. ואולם, ביום 21.6.2016, ביקש עו"ד באומן לשחרר אותו ואת המשיבה 1 מייצוגו של העותר, משום שהעותר "אוחז בדעה לפיה קיים חסיון בין עו"ד ללקוח שאינו מאפשר לעו"ד להעביר מידע כלשהו לסנגוריה הציבורית אלא בהרשאתו המפורשת [...] עמדתו אינה מאפשרת ייצוג בידי הסנגוריה שכוללת דרישה לדיווח ופיקוח על עבודת הסנגור". בית המשפט השלום, אשר קיבל באופן חלקי את בקשת העותר להקלה בתנאי המעצר, נענה גם לבקשת סנגורו לשחרורו מייצוג, בקובעו, כי "מאחר שהדיון בעניינו של המשיב [העותר] הסתיים אני פוטרת את הסנגוריה הציבורית מייצוגו. ככל שיעלה הצורך בעתיד תיבחן השאלה". 4. ביום 19.9.2016, הגיש העותר בקשה למנות לו סנגור לצורך הגשת בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו. בית המשפט השלום ביקש את תגובת המשיבה 1, תוך שהוא מבהיר כי תנאי השחרור ממעצר, אשר הושתו קודם לכן על העותר, עומדים בעינם. עמדת המשיבה 1, שהוגשה לבית המשפט, ביום 30.9.2016, הייתה, כי לאור הצהרת העותר לפיה בהליך המדובר הוא לא יתנה את ייצוגו בדרישה לחסיון מפני המשיבה 1, ו"ככל שלא יגביל את סנגורו" בקשר מול המשיבה 1, תוכל משיבה זו למנות לו סנגור. ואולם, הובהר כי אם העותר ישוב לעמדתו הקודמת או לא ישתף פעולה עם הסנגור שימונה לו, המשיבה 1 תחזור ותבקש לשחררה מייצוגו של העותר. ביום 5.10.2016, החליט בית משפט השלום, כי המשיבה 1 תסייע לעותר בהגשת בקשתו להקלה בתנאי שחרורו לחלופת מעצר. ואולם, למחרת היום הודיע העותר לבית המשפט כי עזב את המקום בו עליו להימצא במעצר הבית, וכי במידה שימונה לו סנגור ציבורי, הוא יסגיר את עצמו באמצעותו. ואכן, מונה לעותר סנגור מטעם המשיבה 1, הוא עו"ד מץ, אך משום שגם יחסיו עם העותר עלו על שרטון, הודיעה המשיבה 1 לבית המשפט, ביום 7.11.2016, כי "בשל חילוקי דעות משפטיים ולנוכח עמדת המבקש ודרישות כאלו ואחרות הנוגעות לאופן ייצוגו ומהות הבקשה, אשר אינן קשורות לטענותיו בעניין חסיון מפני הסנגוריה הציבורית", לא תוכל המשיבה 1 לסייע לעותר. 5. ביום 13.11.2016, נעצר העותר על ידי משטרת ישראל בגין הפרת תנאי המעצר, עבירה בגינה הוגש נגדו כתב אישום חדש, בת"פ 40313-11-16 (להלן: התיק הנוסף). בעקבות הגשת כתב האישום בתיק הנוסף, הורה בית המשפט השלום בתל אביב-יפו על מעצרו של העותר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. העותר הגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, באופן עצמאי, וערר זה נדחה, ביום 21.12.2016 (עמ"ת 23716-12-16). בהמשך, אוחד הדיון בתיק הנוסף עם הדיון בתיק העיקרי (להלן: התיק המאוחד), וביום 1.1.2017 התקיים דיון בתיק המאוחד, במסגרתו ביקש העותר להיות מיוצג על ידי המשיבה 1. בקשת העותר נענתה, ובעקבותיה מונה המשיב 2 כסנגורו של העותר בתיק המאוחד. לאחר מספר ישיבות בתיק המאוחד, הגיעו הצדדים להסדר טיעון "סגור", במסגרתו הודה העותר בעובדות שני כתבי האישום, ונגזרו עליו, ביום 19.3.2017, עונש מאסר בפועל, החופף את ימי מעצרו, וכן מאסר מותנה בן חודשיים ימים. תמצית העתירה ותגובת המשיבים 1 ו-2 6. במסגרת העתירה, מלין העותר על התנהלות המשיבים 1 ו-2 בשני עניינים עיקריים: הראשון, בקשת המשיבה 1, מיום 21.6.2016, להשתחרר מייצוגו בהליך המעצר, על יסוד טענותיו בנושא החסיון. לטענת העותר, לסוגיית החסיון אין קשר לייצוגו בהליך המעצר, ולמעשה, הסיבה לבקשת המשיבה 1, הייתה "הרצון להפטר מהעותר", והיא הוגשה שלא בתום לב. השני, הודעת המשיבה 1, מיום 30.9.2016, לפיה תהיה מוכנה לסייע לעותר בהגשת בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו, נוכח שינוי עמדתו, אך היא תוכל לבקש להשתחרר מייצוגו, אם ישוב לעמדתו הקודמת בעניין החסיון, או לא ישתף פעולה עם הסנגור שימונה לו. לדברי העותר, לא חל כל שינוי בעמדתו לעניין החסיון, וכי עמדתה של המשיבה 1, לפיה נתון בידיה שיקול הדעת אם לבקש בעתיד את שחרורה מייצוגו, עיכבה את הסגרתו של העותר למשטרה, בשלב מוקדם יותר ומיוזמתו, והובילה למעצרו. מלבד שני העניינים האמורים, טען העותר כי עתירתו נגד התנהלות המשיבים 1 ו-2 מעוררת סוגייה עקרונית בדבר חובתו של סנגור להעלות במסגרת משפטו של לקוחו טיעונים משפטיים או עובדות, שהוא סבור כי הם "מוצדקים ונכונים כשלעצמם", ונשאלת השאלה, האם כאשר עסקינן בסנגור ציבורי "רשאי הוא להמנע מכך (קרי לפגוע בהגנתו של לקוחו) משום היות הדברים פוגעים בגורם כלשהוא בסנגוריה הציבורית". 7. במסגרת תגובתה המקדמית של המשיבה 1, אשר הוגשה גם על דעתו של המשיב 2, נטען, כי דין העתירה להדחות על הסף, מחמת היותה עתירה תיאורטית, בשים לב לסיום ההליכים הפליליים בעניינו של העותר; ומשום הסעד הכוללני המבוקש בה. המשיבה 1 הוסיפה וטענה, כי יש לדחות גם את העתירה לגופה משום שאין חולק כי סנגור ציבורי, ככל סנגור אחר, חב חובת נאמנות ללקוחו, כפי שמבקש העותר לקבוע בעתירתו. עוד נטען, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבים 1 ו-2 בעניינו של העותר. הערות נוספות 8. ביום 26.6.2017, ביקשתי מהעותר להודיע לבית המשפט, האם הוא עומד על עתירתו, לאור האמור בתגובתה המקדמית של המשיבה 1, או "שמא ניתן למחוק אותה, ללא עשיית צו להוצאות". טרם שניתנה החלטתי זו וגם לאחריה, הגיש העותר בקשות שונות, שעניינן רצונו להשיב לתגובתה המקדמית של המשיבה 1 ולהוסיף משיבים לעתירתו. ביום 6.7.2017, קבעתי, כי טרם שאתייחס לבקשות העותר, עליו להודיע האם הוא עומד על עתירתו, כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 26.6.2017. ביום 12.7.2017, ובתגובה להחלטתי, הודיע העותר כי התגובה אינה נתמכת בתצהיר כנטען בה, וכי הוא מבקש להאריך את פרק הזמן שהוקצה לו למסירת הודעתו. ביום 18.7.2017, הגיש העותר לבית משפט זה מסמך בן 9 עמודים, הנחזה כתגובה להחלטתי מיום 26.6.2017, ואולם מדובר, הלכה ולמעשה, בתשובה לתגובתה המקדמית של המשיבה 1, מבלי שהדבר הותר לעותר. יובהר כבר עתה, כי לתגובתה המקדמית של המשיבה 1 מצורף תצהיר כנדרש, וכי לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי טעם להענות לאיזה מבין בקשותיו של העותר. 9. זה המקום להדגיש, כי העותר הגיש מספר עתירות לבית משפט זה, וביניהן, עתירה הנוגעת לייצוגו על ידי הסנגוריה הציבורית (בג"ץ 9923/09 קנדי נ' מדינת ישראל (21.12.2009)), אשר נדחתה, כמו מרבית עתירותיו, על הסף. באותה עתירה ביקש העותר להיות מיוצג בהליך פלילי אחר שהתנהל בעניינו, "בתנאי שתהיה בידיו שליטה מוחלטת בהליך, בכל הנוגע לטענות ההגנה ולשאלות שישאלו העדים". גם יחסיו של העותר עם הסנגורים הציבוריים שמונו לו בהליך האחר נתקלו בקשיים. זאת, כפי שצויין בפסק הדין "ככל הנראה עקב התנאים שהציב להם העותר וחוסר נכונותו לשתף עימם פעולה". לאחר שבית משפט זה קבע, כי "עניינה של העתירה [...] ברצונו של העותר להבטיח, כי בכל מקרה של מחלוקת בין עמדתו שלו לבין עמדת סניגורו באשר לניהול ההליך, יקבל בית המשפט את עמדת העותר, עד כדי עשיית סניגורו ל'בובה'", נדחתה, כאמור, העתירה על הסף, וזאת בין היתר, מן הטעם שהסעד שהתבקש בעתירה הוגדר כ"מרחיק לכת מטעמים עיוניים ומעשיים כאחד". דיון והכרעה 10. דינה של העתירה להדחות על הסף. ראשית, טענותיו העיקריות של העותר נוגעות להליך פלילי שהתנהל בעניינו, שכבר הסתיים, ומשכך אין טעם להכריע בעתירה, בהיותה עתירה תאורטית גרידא (בג"ץ 2181/17 דורון נ' מדינת ישראל (26.6.2017); בג"ץ 4125/17 משה נ' מדינת ישראל (12.6.2017); בג"ץ 4243/17 עמותת עיר עמים נ' מפקד מחוז ירושלים (24.5.2017)). אמנם, העותר ציין כי הוא הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בהליך העיקרי בעניינו (ע"פ 2498-05-17), אך יש לזכור כי מדובר בערעור על עונש "סגור", שכל פרטיו הוסכמו בין הצדדים. שנית, הסעדים המבוקשים בעתירה הינם סעדים כוללניים, וגם מטעם זה אין להדרש לעתירה (בג"ץ 79/17 אגבאריה נ' מדינת ישראל (4.1.2017); בג"ץ 8523/16 ורדי נ' היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (6.11.2016); בג"ץ 7427/15 טלאל נ' משטרת ישראל (15.9.2016)). שלישית, וזה העיקר, דעתנו היא כי יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה להתערב בה. זאת, משום שלא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבים 1 ו-2 במסגרת ייצוגם את העותר. 11. נרחיב מעט לגבי עמדתנו, לפיה לא נפל פגם בהתנהלות המשיבים 1 ו-2, ולפיכך יש לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה להתערבות. אשר לנושא הראשון שהעלה העותר בעתירתו, אין כל ספק שלדרישה לפיה הסנגור המייצג אותו לא יגלה מידע למשיבה 1, יש השפעה מעשית על ניהול הגנתו של העותר, וזאת בפרט במסגרת הליכי מעצרו, בניגוד לנטען על ידו. לוּ תתקבל עמדתו של העותר, המשיבה 1, שמתפקידה לפקח על פעילותם המקצועית של הסנגורים הציבוריים הממונים מטעמה, כאמור בחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995(להלן: חוק הסנגוריה הציבורית או החוק), לא תוכל להבטיח לעותר ייצוג הולם בערכאות המשפטיות השונות. יתר על כן, דרישתו זו של העותר, אשר נאות, בשלב מסויים, לסייג אותה באופן חלקי בלבד, מבטאת חוסר אמון של ממש בין העותר לבין הסנגור הציבורי שמונה לו, דבר אשר נתן את אותותיו גם במהלך הדיון בבית משפט קמא. חוסר אמון זה פוגע, אין צריך לומר, באופן ממשי ביכולתם של המשיבה 1 ועובדיה להעניק ייצוג יעיל וראוי לעותר, הן בתיק העיקרי והן במסגרת הליך מעצרו. לאור המפורט לעיל, ניכר, כי לא נפל פסול בבקשות המשיבים 1 ו-2 לפטור אותם מייצוגו של העותר, בכלל, ובמסגרת הליכי מעצרו, בפרט, על יסוד עמדתו בנושא חסיון המידע שבידו. כמו כן, לא מצאנו פגם בהודעת המשיבה 1, מיום 30.9.2016, כמפורט בפסקה 4 לעיל. הודעה זו הוגשה לבית משפט קמא לאחר שהמשיבה 1 והסנגורים מטעמה שוחררו מייצוגו של העותר בתיק העיקרי ובהליך המעצר, והגשתה התחייבה, לנוכח דרישותיו הקודמות, הבלתי סבירות, של העותר, כמפורט לעיל. טענותיו הנוספות של העותר בדבר מעצרו בתיק הנוסף, עקב הגשת ההודעה האמורה, אין בהן כל ממש. 12. לבסוף, יודגש, כי העתירה דנן אינה מעוררת כל שאלה עקרונית בדבר חובותיו של הסנגור הציבורי כלפי לקוחו, המצדיקה דיון בה. זאת, משום שסעיף 15(א) לחוק הסנגוריה הציבורית מעגן את חובת נאמנותו של הסנגור הציבורי ללקוחו, תוך כפיפות לכללי האתיקה הכלליים של עורכי הדין. זאת ועוד, סעיף 15(ב) לחוק קובע מפורשות, כי "מקום שיש ניגוד בין חובות סניגור ציבורי שהוא עובד לשכת הסניגוריה הציבורית כלפי לקוחו לבין חובותיו כעובד מדינה - חובותיו כלפי לקוחו גוברות על חובותיו כעובד מדינה" (הדגשה שלי - א.ש.). על כן, ברי, כי משנדרש סנגור ציבורי להעלות טענה לטובת הגנת לקוחו, חובתו לעשות כן, גם אם טענה זו עלולה לפגוע, באופן ישיר או עקיף, במשיבה 1, או אינה מקובלת על משיבה זו. 13. סיכומם של דברים, העתירה נדחית על הסף. העותר ישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 5,000 ₪. ניתן היום, ‏ב' באב התשע"ז (‏25.7.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17021490_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il