בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2140/01
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן
כבוד השופט א' ריבלין
המערער: שלמה
נחמיאס
נ
ג ד
המשיבים: 1.
נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ
2. יוסף מושקוביץ
3. אמנון מושקוביץ
4. פנינה מושקוביץ
5. ליאורה ולדמן
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 11/02/2001
בתיק
ה"פ 00-000143/00 שניתן
על
ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו
תאריך
הישיבה: כ"ו בניסן
התשס"ב (08.04.02)
בשם המערער: עו"ד
רובננקו גיורא,
עו"ד חנה קלוגמן
בשם המשיבים: עו"ד
אלקלעי שמואל,
עו"ד לילך אוהל מסנר
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. המערער הגיש תביעה לפסק-דין הצהרתי בו יוצהר,
בין השאר, על בטלות העברת מניותיו במשיבה 1 למשיבות 5-4. בית המשפט המחוזי (כבוד
השופטת ב' בר-זיו) דחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות וזאת במסגרת דיונית מוסכמת
לפיה שאלת ההתיישנות תידון תחילה.
על כך הערעור שלפנינו.
השתלשלות העובדות תוארה ונקבעה על-ידי בית
המשפט המחוזי ולא אחזור על פרטיה. אעיר, כי אין בסיס לטענת ב"כ המשיבים לפיה
לא היה על בית המשפט לקבוע עובדות בהכריעו בשאלה המקדמית שעמדה על הפרק היא טענת
ההתיישנות. על מנת להחליט בשאלת ההתיישנות, על בית המשפט לקבוע תשתית עובדתית על
בסיסה תוכרע שאלה זו. כזה הוא המקרה שלפנינו. ככל שבית המשפט קבע קביעות שאינן
צריכות לעניין ההתיישנות ושלא הובאו ראיות לגביהן משום המסגרת הדיונית המוסכמת -
ואינני קובעת שישנן כאלה - הן אינן מהוות השתק פלוגתא ואינן מחייבות.
2. העובדות הצריכות לעניין אותן קבע בית המשפט הן
בקצרה כדלקמן: המערער והמשיב 2 רכשו במשותף מגרש ועליו שלד בנין ב1982-. המימון
היה של משיב 2 בערבות אישית של המערער. ב24.1.83- הקימו השניים חברה, שרכשה את
הנכס. הרכישה מומנה על-ידי הלוואה שקיבלה החברה מן הבנק כנגד בטחונות שנתן המשיב 2
וערבות אישית של המערער והמשיב 3. ב1984- הוסכם למכור את הנכס לשם כיסוי חובות
החברה, והמערער, לדרישת הרוכש, פרש מן החברה וויתר על מניותיו בה, בחותמו ביום 8.7.84
על פרוטוקול ישיבת הנהלה (להלן: הפרוטוקול), במשרדו של עורך דין, על פיו פורש הוא
מהחברה ומכל תפקיד מינהלי ומניותיו יוחזרו למאגר המניות הבלתי מוקצות של החברה.
עיסקת מכירת הנכס לא יצאה אל הפועל. כעבור זמן, דרש המשיב 2 מן המערער להשתתף
במחצית עלויות הריבית בגין ההלוואה שנטלה החברה ומשסרב המערער, הגיש ב1986- תביעה
נגדו שהועברה לבוררות, בה נדחתה תביעתו. בישיבת בוררות מ28.6.88- הודה המערער כי
פרש מן החברה וזכויותיו בה הועברו למשיב 2 וטען כי מגיע לו סכום של 20,000$.
בעקבות הבוררות בוטלה ערבותו להלוואה והמשיבים 2-3 ערבו לה במקומו. ב1989- חתם
המערער לבקשת משיב 2 על שטר העברת מניות "על החלק". עד שנת 1997 לא
הועברו מניותיו של המערער לצד שלישי ולא נשלחה לרשם החברות הודעה על העברתן. בשנת
1997 נשלחה הודעה כזו לרשם החברות והמניות הועברו למשיבות 5-4. בשנת 1998 נמסרה
לרשם החברות הודעה על הפסקת מינויו של המערער כמנהל בחברה ועל מינויה של המשיבה 4
כמנהלת. כן קיבלה החברה החלטה מיוחדת בדבר שינוי שמה. בעקבות זאת הגיש המערער
תביעה לפסק דין הצהרתי לבית המשפט המחוזי בחיפה להצהיר על בעלותו במניות ועל בטלות
ההעברה.
3. בית המשפט דחה את טענתו של המערער לפיה קמה
עילת התביעה רק כאשר נעשה שימוש בשטר העברת המניות בשנת 1997. בית המשפט קבע
שהמחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת זכויותיו של המערער במניות החברה ומעמדו בה,
כשברור לחלוטין כי שאלה זו עלתה ונתגלתה כבר בשנת 1984 לאחר מכן בבוררות בשנת 1988
בה הצהיר המערער כאמור והופטר מחובות החברה ובהמשך קיבלה משנה תוקף בשנת 1989
כשחתם על שטר העברת מניות. לפיכך, החל מרוץ ההתיישנות לכל המאוחר ב1989- והסתיים
מספר שנים לפני הגשת התביעה.
בית המשפט קבע, כי המערער העביר את קניינו
במניות בחברה עוד ב1984- והשתחרר מערבות על הלוואה לחברה משנת 1982 וכי המשיב 2
השלים את בניית הנכס על חשבונו ללא השתתפות המערער. עוד קבע, כי המערער הודה בפני
הבורר כנגד תביעתו של המשיב 2 לחייב אותו להשתתף בהחזר החובות, כי העביר את
מניותיו למשיב 2 בעת שפרש וכי יצא מהעסק "וכל חובות החברה וזכויות החברה
עוברים למוסקוביץ [המשיב 2]". כן קבע, כי המערער חתם על שטר העברת מניותיו
לאחר פסק הבורר, ובכך חזר ואישר את העברת המניות.
בית המשפט דחה את טענת המערער כי ההעברה נעשתה
כנגד תשלום סכום 20,000$ בעת שחתם על הפרוטוקול בשנת 1984 או של 30,000$ בעת שחתם
על שטר העברת מניות בשנת 1989 כאשר אין אסמכתא בכתובים לאף אחד מסכומים אלה או
בכלל. עוד קבע, כי במשך 16 שנה לא התעניין המערער בנעשה בחברה וראה חסר תם לב
בתביעתו להכרה בזכויותיו כאשר הופטר מערבותו לחובות החברה ב1984-, לא השקיע בה כל
סכום שהוא במהלך השנים ולא התעניין בה.
4. עקרי טענות המערער הן, כי מנין תקופת
ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה וכי עילה כזו לא קמה עד שנת 1997, שאז
נעשה על ידי המשיבים שימוש בשטר העברת המניות שבידם. כמו כן טען, כי גם אחרי 1984
המשיך הוא לערוב לחובות החברה וכי במהלך השנים מאז 1984 המשיך המערער להופיע כבעל
מניות בחברה וכמנהל בה במסמכי החברה. עוד טען הוא, כי המניות "הופקעו"
ללא תמורה כאשר תמורה כזו שהיתה תניה שלובה המחייבת תשלום עבורן, לא ניתנה ולפיכך
לא נכנסה ההעברה לתוקף. מכל מקום, לטענתו, מלכתחילה ב1984- לא ניתן היה לחברה
לרכוש את מניותיו ופעולה כזו היתה בלתי חוקית וגם לא מומשה. כמו כן העלה המערער
טענות כנגד קביעות בית המשפט בדבר מעשה בית דין והשתק מחמת התנהגות, שלא היו
דרושות לצורך הכרעה בנושא ההתיישנות ושנקבעו מבלי שהובאו ראיות ביחס אליהן.
דיון
דיוננו יתמקד בשאלת ההתיישנות, שבעטיה נדחתה
התביעה.
5. תביעתו של המערער היא לסעד הצהרתי. סעד
ההצהרה, מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, מתיישנת תביעה שביושר כדרך
שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת
השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות (ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ'
ג' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802). בית המשפט יכול וישלול סעד הצהרתי מבעל
דין בטענת שיהוי, וזאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך
שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב
השיהוי בהגשת התביעה; וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו
כנגד התביעה. טעמים דומים עומדים בבסיסו של עקרון התיישנות כפי שבא לידי ביטוי
בחוק ההתיישנות (ראו: ע"א 5634/90 הנ"ל, בע' 851 מול האות ד')
אנו, בעניין התיישנות עסקינן ולא בעניין שיהוי (במאמר מוסגר יוער, כי הערכאה
הדיונית לא היתה מנועה מלדון בשאלה זו גם אילו מצאה שלא חלה התיישנות).
6. חוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: חוק
ההתיישנות) קובע, כי "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות" (ס' 2)
וכי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (ס' 6).
השאלה שלפנינו היא מתי נולדה עילת התובענה כאשר מדובר בתובענה לפסק דין הצהרתי,
כבענייננו. בתביעה לסעד הצהרתי על התובע להוכיח כי בידו זכות, או כי קיימת זכות,
או קיים מצב עליהם מבקש הוא להצהיר וכי מן הראוי ל"שריין" אותה זכות או
אותו מצב על ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד עקב מעשה בית דין שיווצר
על ידי פסק הדין (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), ע'
556). "סעד הצהרתי יכול שיינתן אף בלא כל עילה" (זוסמן לעיל, בע'
558 וכן פסקי הדין שבהערת שוליים 10).
7. תובענות לפסק דין הצהרתי על זכויות קיימות או
על בטלות פעולות שנעשו מעלות שתי שאלות. האחת, האם תביעות כאלה נתונות להתיישנות;
והשניה, אם כן, ממתי מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. נושאים אלה נדונו בע"א
630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ ואח', פ"ד
מה(5) 365 ויפים הדברים שנקבעו שם, לענייננו. באותו מקרה, נפטר ב1965- בעלה של
המערערת ששימש חבר ומייסד של חברה להובלות (משיבה 1). המערערת המשיכה במשך שנתיים
לאחר מות בעלה בהפעלת משאיתו ולבסוף מכרה את המשאית לאדם אחר. בהמשך הוקמה חברה
חדשה ב1969- על-ידי אותם המייסדים שייסדו את הקודמת, למעט המנוח. כעבור 20 שנה
עתרה בהמרצת פתיחה, שבית המשפט יצווה על רישומה של המשיבה 1 בפנקס החברים ושייתן
פסק דין הצהרתי לפיו על המשיבה 2 להקצות לה מניות. תביעתה נדחתה מחמת התיישנות.
בית משפט זה אישר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בקבעו מספר קביעות המשליכות על
ענייננו. ראשית, כי מלשון החוק עולה שטענת התיישנות עשויה להתקבל גם ביחס
לתביעה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא (עמ' 369 מול האות ב'); שנית,
כי המקרים בהם תובענות למתן סעד הצהרתי אינן נתונות להתיישנות הם חריגים (כגון
הצהרה על גיל אזרחות) (עמ' 369 מול האות ג'-ד'); שלישית, כי אין לתת הצהרה
שתוביל לשינוי מצב קיים שהדריך את הצדדים ושעליו הסתמכו המשיבים במשך שנים רבות
(עמ' 369 מול האות ה'); רביעית, כי החלת ההתיישנות במקרים אלה באה למנוע
פגיעה ביכולת לשמור על ראיות במשך תקופה ארוכה (עמ' 369 מול האות ה'); חמישית,
כי קבלת טענה לפיה אין התיישנות במקרים בהם מבוקש סעד הצהרתי בדבר זכות קיימת,
תיצור מצב בלתי רצוי בו תובעים ש"ישנו" על תביעותיהם, יוכלו להגישן על
דרך של בקשה למתן פסק-דין הצהרתי ובכך היו מתחמקים ממחסום ההתיישנות (עמ' 369 מול
האות ז'). על עקרונות אלה חזר בית משפט זה באמצו אותם בהסכמה בע"א 5634/90 פינטו
נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מז(4) 846. באותו מקרה הוקנו
ב1961- לאפוטרופוס על נכסי נפקדים מניות של נפקדים והוא מכרם לאחֵר שמכרם לצד
שלישי. המערער הגיש ב1989- תביעה לסעד הצהרתי בה ביקש להצהיר כי הוא הבעלים של
המניות. הוא טען, כי הסעד אותו הוא מבקש אינו "סעד אפקטיבי" נגדו ניתן
לטעון התיישנות. בית המשפט קבע בהתבסס על העקרונות שנקבעו בע"א 630/90, כי
"אין בידינו לקבל את טענת המערער כי אין להעלות טענת התיישנות כנגד הצהרה על
קיום זכות".
8. בענייננו מבקש המערער להכיר בזכות קיימת שלו,
קרי, להכיר בכך שהוא בעל המניות ולמנוע את העברתן לאחר. נגד תובענה כזו ניתן
להעלות טענת התיישנות. וחוזרת השאלה לדוכנה, ממתי מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות.
בית המשפט המחוזי מנה שלוש נקודות זמן שמכל
אחת מהן ומשלשתן יחד ולפחות מן המאוחרת שבהן מתחילה תקופת ההתיישנות. הראשונה, 1984,
כאשר חתם המערער על הפרוטוקול בו הוא מאשר כי הוא פורש מן החברה ופרישתו נכנסת
לתוקף עם החתימה על הפרוטוקול שאכן נחתם על ידי המערער והמשיב 1:
"פרישתו
של נחמיאס [המערער - ט.ש.כ] תכנס לתוקפה עם חתימת פרוטוקול זה"
השניה, 1988, כאשר המערער הצהיר בפני
הבורר כי יצא מהעסק וכל חובות החברה וזכויות החברה עוברים למשיב 2 למעט 20,000$:
"כאשר
העברתי את מניותי למוסקוביץ [המשיב 2 - ט.ש.כ.] בעת פרישתי מהחברה היה ברור לי כי
יצאתי מהעסק וכל חובות החברה עוברים למוסקוביץ למעט - 20,000$"
והשלישית, 1989, כאשר חתם המערער על
שטר העברת מניות "על החלק". בכל אחת מהזדמנויות אלה, היה ברור למערער כי
הוא עושה פעולה ונוקט עמדה לפיה אין הוא עוד שותף בחברה ובעל מניות בה. לפיכך, אם
סבר שעל אף פעולות אלה והצהרות אלה נשאר הוא בעל מניות בחברה והיה בדעתו לעמוד על
זכותו כבעל מניות על אף מעשיו האמורים, הרי הוא בבחינת מי שמבקש מבית המשפט להצהיר
על קיום זכות. זהו סעד הצהרתי מדיני היושר עליו חלים דיני ההתיישנות. תביעה כזו יש
להגיש תוך תקופת ההתיישנות המתחילה מרגע בו עשה המערער עצמו מעשים שיש בהם כדי
לפגוע בזכותו הנטענת על ידו כזכות קיימת. מאז אותו רגע היה הצד השני רשאי להסתמך
על הצהרותיו ומעשיו ולפעול על פיהם ועל כל פנים מבחינתו של המערער היה בהצהרתו
משום יציאה מן החברה. לפיכך היה עליו להגיש את תביעתו להצהיר עליו כעל בעל מניות
ועל בטלות העברת המניות, לכל המאוחר תוך שבע שנים מהפעולה האחרונה שנעשתה על ידו,
שהיא, חתימה על שטר העברת מניות ב1989-, פעולה הנוגדת את הזכות לה הוא טוען. אמנם
הוא נשאר רשום כבעל מניות בחברה שלא נקטה בצעדים כדי להעביר את המניות לאחרים ולא
הודיעה על ההעברה לרשם החברות וגם לא למס שבח, אולם אי עשיית פעולות אלה, שהיה
מקום כי תעשינה אף שהן פעולות דקלרטיביות ולא קונסטיטוטיביות, אינן פוגעות במערכת
היחסים שבין המערער והמשיבים. במערכת יחסים זו, העביר הוא את המניות ויצא מן החברה
עוד ב1984-, אישר זאת ב1988- בבוררות, חזר ונתן לכך תוקף ב1989- על ידי חתימתו על
שטר העברת מניות. הוא ניתק קשר עם החברה, לא התעניין בנעשה בה והתעורר אחרי שנים
ארוכות לאחר עבור תקופת ההתיישנות, בהגישו באיחור רב תביעה להכיר בו כשותף בחברה
וכבעל מניות ולבטל את כל שעשה שנים קודם לכן. במצב דברים זה, תביעתו התיישנה.
9. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים שכר טרחה
בסך 25,000 ש"ח והוצאות משפט.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, י"א באלול תשס"ב
(19.8.02).
ה נ ש י א ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01021400.J06
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il