פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

ע"פ 2138/13

כאיד אבו קווידר נ. מדינת ישראל

המערער ערער על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו בגין עבירת חבלה חמורה, בטענה כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, לטענת ההגנה העצמית ולאכיפה בררנית.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
תאריך פרסום 23/06/2013 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק ע"פ — ערעור פלילי.
מספר התיק 2138/13 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה ערעור פלילי על גזר דין — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור המערער ערער על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו בגין עבירת חבלה חמורה, בטענה כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, לטענת ההגנה העצמית ולאכיפה בררנית.
החלטת בית המשפט נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) — בית המשפט דחה את ההליך לטובת הצד שכנגד (הנתבע/המשיב).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

ע"פ 2138/13

כאיד אבו קווידר נ. מדינת ישראל

המערער ערער על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו בגין עבירת חבלה חמורה, בטענה כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, לטענת ההגנה העצמית ולאכיפה בררנית.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?

סיכום פסק הדין

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת חבלה חמורה לאחר שדקר אדם במהלך סכסוך עבודה. הוא נידון ל-18 חודשי מאסר בפועל. בערעורו לבית המשפט העליון, טען המערער כי העונש חמור מדי, כי פעל מתוך הגנה עצמית, וכי המדינה נקטה באכיפה בררנית בכך שלא העמידה לדין את הצד השני לסכסוך. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקובעו כי העונש סביר ואינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. השופטים ציינו כי טענת האכיפה הבררנית לא בוססה וכי המערער בעל עבר פלילי בעבירות אלימות. עם זאת, בית המשפט הורה לשירות בתי הסוהר לבדוק את טענות המערער בדבר מניעת טיפול רפואי.

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)
הרכב השופטים ס' ג'ובראן, ע' פוגלמן, א' שהם
בדעת רוב 3/3

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • כאיד אבו קווידר

נתבעים

  • מדינת ישראל

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • העונש שנגזר אינו חורג ממתחם הענישה הנהוג בעבירות דומות.
  • בית המשפט המחוזי שקל את כל הנסיבות המקלות שהעלה המערער בגזר דינו.
טיעוני ההגנה
  • בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לטענת ההגנה העצמית.
  • המערער הותקף על ידי המתלוננים לעיני משפחתו.
  • קיימת אכיפה בררנית שכן המתלוננים לא הועמדו לדין.
  • קיימות נסיבות אישיות מקלות: העדר עבר פלילי רלוונטי, קשיים כלכליים, הסכם סולחה ומצב רפואי.
  • תיקון כתב האישום נבע מקשיים ראייתיים של המדינה ולא מהסדר טיעון.
מחלוקות עובדתיות
  • האם מדובר באכיפה בררנית מצד המדינה.
  • האם נסיבות המקרה מצדיקות הקלה בעונש מעבר למה שנקבע בערכאה הראשונה.

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • כתב האישום המתוקן
  • גזר הדין של בית המשפט המחוזי

הפניות לתיקים אחרים

פרטי התיק המקורי
מספר התיק בערכאה הקודמת
ת"פ 40822-10-12
בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית
בית המשפט המחוזי מרכז

תגיות נושא

  • חבלה חמורה
  • ערעור פלילי
  • גזר דין
  • אכיפה בררנית
  • הגנה עצמית

שלב ההליך

ערעור
שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

פסק-דין בתיק ע"פ 2138/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2138/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: כאיד אבו קווידר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"פ 40822-10-12 מיום 4.2.13 שניתן על ידי כבוד השופטת ק' רג'יניאנו תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ג (17.6.2013) בשם המערער: עו"ד נור בשיר בשם המשיבה: עו"ד חיים שוויצר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 40822-10-12, כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) מיום 4.2.2013. 2. המערער הורשע ביום 31.1.2013 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה על פי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תגביל עצמה ותטען לעונש של 20 חודשי מאסר בפועל מיום מאסרו, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. 3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במהלך שנת 2012, עבד המערער יחד עם פ' בסופר "זול וגדול" בעיר לוד. תחילת הפרשה בשיחה שניהל עם המערער ד', מנהלו של המערער, בנושא סכסוך בין האחרון לבין פ'. בעקבות זאת, רץ המערער לקצבייה שבסופר ונטל משם סכין. ד', בתגובה, אחז במערער, שזרק את הסכין ופרץ בבכי. לאור אירוע זה, שלח ד' את המערער לביתו, וביקש מ-פ' כי יסיים את הסכסוך ביניהם. מספר חודשים לאחר אירוע זה, עבדו המערער, פ', ועובד נוסף – מ', במפעל בצפריר, אליו נשלחו לתגבור מטעם הסופר בו עבדו. באחד מן הימים המערער לא הגיע לעבודה במפעל. מנהל המשמרת התקשר אליו ושאל אותו לפשר הדבר, והמערער ענה לו כי פ' ו-מ' לא אספו אותו בבוקר מביתו, ואין לו אפשרות להגיע למפעל באופן עצמאי. יומיים לאחר מכן, פנה ד' בשנית אל פ' בבקשה כי יסיים את הסכסוך בינו לבין המערער. זאת, לאור כך שהמערער עדיין כועס על פ', מוציא את דיבתו, ועלול להזיק לו בעבודה בסופר. באותו היום בשעות ערב, נסעו פ' ו-מ' אל ביתו של המערער, כדי להתעמת עימו. מ' קרא למערער לצאת מביתו, החלו דין ודברים בין השלושה, במהלכו תקפו השניים את המערער, והאחרון דקר את מ' בגבו, בשכמה ובידו באמצעות חפץ חד. מיד לאחר מכן, השליך המערער את החפץ החד, ונס מהאיזור. 4. כתוצאה ממעשיו של המערער, אושפז מ' בבית חולים למשך יומיים, נגרמו לו חתכים, והוא נזקק לניתוח ותפרים. 5. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 4.2.2013. בגזר דינו, שקל בית המשפט לחומרה את חומרת העבירה. לקולה, ציין כי נסיבות העבירה מלמדות כי המערער פעל כפי שפעל למען התגוננות מפני תוקפיו, אולם לא באופן העומד בתנאי סייג ההגנה העצמית. עוד שקל לקולה את הסכם סולחה שנערך בין המערער לבין מ', עובדה המאיינת אלימות עתידית בין השניים. כמו כן, ציין בית המשפט את העובדה כי המערער הודה ובכך חסך זמן שיפוטי, והביע חרטה על מעשיו. 6. על בסיס זה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי; ופיצוי למתלונן על סך 5,000 ש"ח. 7. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לדידו, בית המשפט המחוזי לא ייחס חשיבות מספקת למספר נסיבות האופפות את העבירה בה הורשע ונסיבותיו האישיות. 8. במסגרת זאת, טוען הוא כי בית המשפט המחוזי היה צריך לייחס משקל רב לטענותיו כי נקט בהגנה עצמית, לעובדה כי הוא הותקף על ידי פ' ו-מ' תחילה לעיני אשתו ובנותיו, לפציעות הקשות שמהן סבל כתוצאה מהאירוע, ולעובדה כי הפיצויים שהוטלו עליו שולמו במלואם עוד בטרם מתן גזר הדין. 9. כמו כן, טוען הוא כי המשיבה, במסגרת הטיעונים לעונש, תיקנה את כתב האישום לאור קשיים ראייתיים בהוכחת אשמתו ולאור נסיבות המקרה (הפגיעות הקשות שסבל המערער עצמו והתפתחות האירוע). העולה מן האמור כי לדידו, תיקון כתב האישום לא נבע מפשרה שהושגה כחלק מהסדר טיעון, אלא לאור קושי אובייקטיבי שבו נתקלה המשיבה לקראת שמיעת הראיות בתיק. 10. עוד טוען המערער להפליה ואכיפה בררנית בעניינו, נוכח אי העמדה לדין של פ' ו-מ', על אף הפציעות הקשות שגרמו לו. המערער טוען כי "המתלוננים (פ' ומ' – ס' ג') נחקרו תחת אזהרה, תוך כדי העימות בינם לבין המערער, אולם למצער, בפועל לא ננקטו פעולות חקירה נוספות, לא נגבתה הודעה תחת אזהרה מאותם מתלוננים, ואף אחד מהם לא הועמד לדין בגין אירוע התקיפה של המערער" (סעיף 18 לכתב הערעור). 11. לבסוף, טוען המערער כי נסיבותיו האישיות הייחודיות לא נשקלו בעת קביעת עונשו. לדוגמא, העדר עבר פלילי רלוונטי, קשיים כלכליים, הסכם הסולחה שנערך בין הצדדים, אי הגשת תסקיר מבחן בעניינו, ומחלות קשות מהן הוא סובל. 12. מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לדידה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג כלל ממתחם הענישה לעבירה בה הורשע בנסיבות דומות. במסגרת זאת, טוענת היא כי הנסיבות המקלות שציין המערער, צוינו מפורשות ונשקלו על ידי בית המשפט המחוזי בגזר הדין. 13. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, בתסקירי שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. 14. כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 15. עיינו בקפידה באסופת הפסיקה שהגיש המערער. אולם, לא מצאנו כי ממנה עולה כי עונשו של המערער חורג ממתחם הענישה הנהוג או הראוי. להפך, כפי שיפורט להלן, אסופת הפסיקה מוכיחה את ההפך. 16. כך לדוגמא בע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012), אליו מפנה המערער, דחה בית משפט זה ערעור כנגד עונש מאסר בפועל של 10 חודשים בגין חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. אומנם, מדובר בעונש קל במעט מזה שנגזר על המערער, אולם לא במידה המצדיקה את התערבותנו. 17. בנוסף, בע"פ 13/8 חאלד נ' מדינת ישראל (17.2.2013), דחה בית משפט זה ערעור על חומרת עונש מאסר בפועל של 12 חודשים שנגזרו בנסיבות דומות גם כן. אומנם, במקרה זה הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות חמורות, אולם בעניינו ניתן תסקיר מבחן חיובי, הוא היה בן 19 בלבד בעת ביצוע העבירה, קרי, היה "בגיר צעיר", וללא עבר פלילי כלשהו. 18. המערער טען בנוסף לאכיפה סלקטיבית, לאור זאת שנגד פ' ו-מ' לא הוגשו כתבי אישום. אומנם, אכיפה סלקטיבית יכולה להוות שיקול לקולה בקביעת עונש (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 330-327 (2008) (להלן: טמיר)). במצב דברים מעין זה, כאשר במובהק המידע הדרוש לטובת הוכחת הטענה מצוי בידי המשיבה, מוטל על האחרונה באופן עקרוני הנטל להפריכה (ראו:בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 308 (1999). אולם, במקרה מעין זה, כאשר הטענה נטענה על ידי המערער באופן כוללני, נראה כי הוא לא עמד אף בנטל הראשוני להראות כי לכאורה מדובר באכיפה בררנית (שם, בעמוד 307). 19. יתר על כן, טענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת ההליך שבפנינו, קרי, מדובר בשינוי חזית עובדתי במהלך הערעור, אותו נאפשר רק במצבים חריגים בו נראה על פניו שמדובר בטענה שיכולה להשפיע באופן מהותי על תוצאת ההליך (ראו: רע"פ 229/12 כהן נ' מדינת ישראל (16.10.2012)). כאמור, במקרה שבפנינו לא בוססה הטענה כלל ועיקר. יתר על כן, עיון בכתב האישום המתוקן מראה כי הפציעות שגרם המערער ל-מ', היו חמורות בהרבה מפציעותיו שלו. 20. לעניין טענות המערער כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל לטענותיו לפיהן נקט בהגנה עצמית ולהסכם הסולחה, עיון בגזר הדין מלמד כי נסיבות אלו נשקלו מפורשות, ולקולה, על ידי בית המשפט. 21. לבסוף, לא מצאנו בנסיבותיו האישיות ובטעמים הנוספים שמעלה המערער כדי להביא להקלה בעונשו. כאמור, העונש שנגזר עליו סביר על פי כל אמת מידה. אין לשכוח כי המערער תקף ופצע פציעות חמורות אדם אחר, וזאת למען יישוב סכסוך "דרך הזרוע" תוך כדי נקיטת אלימות. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי, שכולל עבירות אלימות קודמות. 22. בטרם סיום, נבקש לציין כי במהלך הדיון לפנינו, טען בא-כוח המערער כי הוא אינו מקבל בבית הסוהר טיפולים או תרופות הנחוצות לו נוכח מצבו הרפואי. ברי כי על רשויות המדינה חלה החובה לספק שירותים רפואיים לאלו הנתונים במשמורתה, וודאי לאסירים בבית סוהר. אומנם, טענה זו נטענה בעלמא, אולם לאור האמור לעיל, נבקש כי שירות בתי הסוהר יבחן האם יש בכך אמת, וככל שאכן נמנעות תרופות או טיפול רפואי כלשהו, יתקן זאת באופן מיידי. 23. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ו בתמוז התשע"ג (23.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13021380_H02.doc/אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il