בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 803/00
ע"א 2137/00
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"א 803/00: זאב שטיינמץ
המשיב בע"א 2137/00:
נגד
המשיבה בע"א 803/00: רונית שטיינמץ
המערערת בע"א 2137/00:
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.1.2000 בתמ.א. 766/92
על
ידי כבוד השופט ג'גלעדי
תאריך הישיבה: י"ד
באלול התשס"א (02.09.01)
בשם
המערער בע"א 803/00: עו"ד ציון סמוכה; עו"ד רבקה סמוכה
בשם
המשיב בע"א 2137/00:
בשם המשיבה בע"א 803/00: עו"ד גיל ורגון; עו"ד עדי ערן
בשם
המערערת בע"א 2137/00:
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. זאב שטיינמץ, המערער בע"א 803/00 (להלן -
"המערער"), ורונית שטיינמץ, המערערת בע"א 2137/00 (להלן -
"המשיבה"), נישאו בשנת 1978 והתגרשו בשנת 1993. במהלך נישואיהם נולדו
לבני הזוג שני ילדים, וכל אותה עת היתה המשיבה עקרת בית, בעוד שהמערער הוגדר בפסק
דינו של בית משפט קמא כאיש עסקים הפועל באמצעות חברה, ובעל מניות בשלוש חברות
משפחתיות נוספות: ע.מ.ד.א בע"מ, צ.מ.ז.ח בע"מ וחברת גימור מתכות בע"מ.
בשנת 1992, ובהסתמך על הוראתו של סעיף 11 לחוק
יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג1973- (להלן "החוק"), הגישה המשיבה
בקשה לנקיטת אמצעים לשמירת זכויותיה ברכוש המשותף, ובעקבות כך הוטלו עיקולים על
הרכוש. לאחר הגירושין תיקנה המשיבה את תביעתה ועתרה לקבוע כי היא זכאית למחצית משווים
של כלל נכסי בני הזוג, וכן לקבוע את הדרך למימוש זכויות אלו.
2. על מנת להכריע בעניין זה, היה על בית המשפט
לקבוע את שוויין של החברות אשר בחלק ממניותיהן החזיק המערער. כמו כן היה על בית
המשפט לקבוע את שווים של מקרקעין השייכים לאותן חברות ובחלקם גם למשפחת המערער,
ואשר לטענתו מומנה רכישתם באמצעות הלוואה שנטל מהחברות. לבסוף נדרש בית המשפט
לקבוע את חלקה של המשיבה בפוליסות ביטוח שונות שנוהלו על שם המערער, בכספים שהיו
מופקדים בחשבונות הבנקים, ובקופות גמל. כאן המקום להבהיר, שהמשיבה לא חלקה על כך
שהיא צריכה לשאת גם בחובות הרובצים על הרכוש המשותף, אך לגרסתה, חלק מהחובות בהם
נקב המערער הנם פיקטיביים, ובאו לעולם רק על מנת לנשלה מחלקה ברכוש.
באשר לפוליסות הביטוח, חשבונות הבנק ותוכניות
הגמל - לכל אחד מאלה הקדיש בית משפט קמא דיון מפורט, שבסופו קבע את שווי חלקה של
המשיבה נכון ליום הגירושין (21.7.93). על מנת לקבוע את שוויין של החברות, מינה בית
המשפט, על דעתם של בעלי הדין, רואה חשבון, אשר לאחר שסיים את מלאכתו הגיש את
ממצאיו לבית המשפט, וזו תמציתם:
א) חברת ע.מ.ד.א בע"מ - רואה
החשבון מצא כי חובו של המערער לחברה זו עולה על שווייה, כך שמחצית חלקה של המשיבה
בחוב הוא כ94- אלף ש"ח. מאידך, לחברה מקרקעין עליהם ניצב אולם תעשייה, ברחוב
הפלדה באשדוד, ואותו העריך השמאי אשר מונה מטעם בית המשפט (אליהו טלמון), בסכום של
115,000 דולר. בית המשפט חישב ומצא, כי חלקה של המשיבה בנכס זה, לאחר קיזוז חלקה
בחוב, הוא כ79- אלף ש"ח.
ב) חברת צ.מ.ז.ח בע"מ - רואה
החשבון מצא כי שוויה של החברה אפס, ומאידך חייב המערער לחברה זו סכום של 28,000
ש"ח, ובמחציתו של סכום זה אמורה לשאת המשיבה.
ג) חברת גימור מתכות בע"מ -
רואה החשבון קבע כי שווייה של חברה זו ליום 31.12.92, ללא זכויות במקרקעין, הוא
469 אלף ש"ח. בסוגיית שיעור חלקו של המערער בחברה נתגלעה מחלוקת, שבסופה ועל
פי הראיות שהיו בפניו, קבע בית המשפט שחלק זה הוא 33%, חרף העובדה שהרישום אצל רשם
החברות היה שונה (8%). אך גם במצב זה נמצא, כי חלקו של המערער בשווי החברה לאחר
ניכוי חובו, הינו זעום ביותר (8,770 ש"ח), שאת מחציתו פסק בית המשפט למשיבה.
עיקר המחלוקת סביב חברה זו התגלעה בסוגיית
שווי מקרקעין הנמצאים ברחוב הירדן ביבנה, ובהם מחזיקה החברה כחוכרת. השמאי טלמון
העריך את שווי הנכס "למועד הקובע" בסכום של 750,000 דולר, בעוד ששמאית
אחרת, נחמה בוגין, העריכה את הנכס בסכום של 400,000 דולר. בסוגייה זו העדיף בית
המשפט את חוות דעתה של הגב' בוגין, ועניין זה עומד במרכזו של הערעור אשר הגישה
המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2137/00), בעוד שהמערער סבור כי
החלטתו של בית המשפט בעניין זה, נשענת על קרקע מוצקה.
ד) נכס נוסף בו עסק בית המשפט היה זה הנמצא
ברחוב הקדמה, באזור התעשייה באשדוד. לאחר שניתח את הראיות שהיו בפניו, קבע בית
המשפט, כי המשיבה לא הוכיחה שלמערער יש זכויות כלשהן בנכס זה, וממילא אין היא
זכאית לזכויות בו.
3. סיכום ממצאיו של בית המשפט המחוזי ביחס לכל
נכסיהם של בני הזוג העלה, כי לאחר ניכוי חלקה של המשיבה בחובות, היא זכאית לסכום
של 303,014 ש"ח. את הסכום הזה חויב המערער לשלם לה בתוספת הפרשי הצמדה
וריבית, מיום הגירושין (21.7.93) ועד התשלום בפועל, למעט אותם סכומים שחושבו
בדולרים ואשר שוערכו נכון ליום מתן פסק הדין. לסכומים אחרונים אלה, כך הוסיף בית
המשפט והורה, תתווסף ריבית בשיעור של 4% מיום הגירושין ועד התשלום בפועל. כמו כן
חויב המערער בהוצאות המשיבה בסכום של 30,000 ש"ח.
את החלטתו בסוגייה ההצמדה והריבית, נימק בית
המשפט בכך "שהתובעת היתה זכאית למחצית הרכוש, כבר ביום הגירושין... בפועל,
היא תקבל את המחצית המגיעה לה, רק שש שנים וחצי, לאחר הגירושין, על כן, מגיע לה,
בנוסף לשווי המוערך ליום הגירושין, גם הפרשי הצמדה, עד ליום התשלום" (ראה פסק
הדין בעמ' 95).
על קביעה זו מלין המערער. על פי השקפתו הייתה
זו המשיבה אשר מנעה את סיומם של ההליכים המשפטיים, ומתן פסק דין בשאלת זכויות
הצדדים, וחלוקת הרכוש במועד מוקדם יותר. בינתיים, כך הוסיף וטען, חלו תמורות, הן
במצבן של החברות, והן בשוויים של פיקדונות, אשר חלקם צברו רווחים, אך היו גם כאלה
שערכם פחת עקב תשואה שלילית. במצב זה, כך על פי השקפת המערער, נכון היה לבצע חלוקה
בעין של המניות בחברות, ושל הכספים המופקדים בתוכניות הנוספות, ולחלופין לבצע את
החלוקה על פי ערכם של נכסים אלה כיום, ללא תוספת הפרשי הצמדה וריבית.
את האפשרות להורות על חלוקת הנכסים בעין דחה
בית המשפט המחוזי, וכך נימק את החלטתו זו:
"החברות,
בהן יש לנתבע מניות, הן חברות משפחתיות בעיקר. גם המקרקעין שייכים לבני משפחת
הנתבע. הנתבעת איננה יותר בת משפחה של הנתבע. אין זה רצוי שהיא תקבל מניות בחברות
שאיננה רצויה בהן. הדבר עלול לשמש גם פיתוי, להקטין את זכויותיה בחברות בעתיד,
בדרכים שונות" (עמ' 95).
4. אקדים ואומר כי לא מצאתי פסול בהנמקתה זו של
הערכאה הראשונה, כפי שגם לא מצאתי פגם בהחלטתה לשערך את שווים של חלק מהנכסים ליום
הגירושין ולהוסיף להם הפרשי הצמדה וריבית. טענתו של המערער כאילו לפתחה של המשיבה
רובץ האשם לשיהוי בהליכים, ולו נהגה אחרת, הייתה מבוצעת חלוקת הרכוש זה מכבר,
ובדרך זו היה נחסך מבעלי הדין הפיחות שחל בשווים של חלק מהנכסים, היא טענה שאינה
יכולה לעמוד במבחן הביקורת. כוונת הדברים לכך, שמתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי
עולה, ששוב אין ספק כי אותה "חלוקה מוקדמת" נמנעה בעיקר משום שהתמונה
אשר ביקש המערער להציג בתחילתם של ההליכים, ביחס להיקף נכסיהם של בני הזוג, חלקו
בהם ושוויים, נועדה לקפח את המשיבה. מכאן, שרק לאחר שטענותיהם של בעלי הדין נדונו
והוכרעו לגופן ובצורה פרטנית, יכול היה בית המשפט, וממילא המשיבה, לדעת מהם
הסכומים להם היתה זכאית, ואין ספק שתוצאה זו שונה במידה ניכרת מזו שאליה חתר ואותה
הציג המערער בתחילת הדרך.
5. חרף האמור, ולאחר שבחנתי את פסק דינה של
הערכאה הראשונה והראיות שהיו בפניה, הגעתי למסקנה כי שני עניינים בפסק הדין
מחייבים את התערבותנו. ראשית, בשאלה אם לנוכח העובדה שאיזון המשאבים כלל גם
חלוקה של זכויות במקרקעין, נכון היה לנכות מהסכומים שנפסקו למשיבה, שיעורי מס
שעסקה במקרקעין חייבת בהם. שנית, בכל הנוגע למקרקעין הנמצאים ברחוב הירדן
ביבנה, והמוחזקים על ידי חברת גימור מתכות בע"מ, במסגרת חכירה לדורות, האם
היה נכון להעדיף את הערכתה של הגב' בוגין, הנמוכה מהערכתו של טלמון בשיעור ניכר.
אדון בסוגיות אלו על פי סדרן.
6. איזון משאבים בין בני זוג משמעו, לשום את
שוויים של הנכסים, לנכות את החובות, ואת היתרה לחלוק בין הצדדים, בדרך כלל מחצה על
מחצה, אלא אם החליט בית המשפט אחרת, מכוח סמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק. כאמור, החליט
בית משפט קמא, כי איזון בדרך של חלוקה בעין אינו רצוי, ולמעשה גם אינו ישים
בענייננו בכל הנוגע למקרקעין, הואיל והמערער אינו בעל הזכויות היחיד בהם, ואין זה
רצוי לכפות את המשיבה על בעלי הזכויות האחרים, ככל הנראה, בני משפחתו של המערער.
מטעם אחרון זה, לא ישימה גם הדרך האחרת לחלוקת מקרקעין משותפים - מכירה וחלוקת
התמורה בין השותפים. לפיכך, הדרך היחידה שנותרה ובה הלך בית משפט קמא, היא קביעתו
של תשלום אשר ישלם המערער למשיבה, ויהיה בו כדי לשקף את חלקה בנכסים, לאחר שזכותה
בהם הוכרה על ידי בית המשפט. במצב זה נכון לראות את המשיבה כמי שמכרה את חלקה
בנכסים למערער, ומכר כזה, במיוחד במקרקעין, כרוך בתשלום מסים, אשר בחלק מהם נושא
"מעביר-הזכות" ובחלק אחר - "מקבל-הזכות". וכאן ראוי להדגיש,
כי לו גם הלך בית המשפט בדרך האחרת הנהוגה בפרוק שיתוף, היינו, מכירתו של הנכס
וחלוקת התמורה המתקבלת עבורו בין בני הזוג, גם אז היתה התוצאה מבחינתה של המשיבה
זהה, היינו, חלוקת התמורה הייתה נעשית רק לאחר ששולמו באמצעותה כל אותם מסים
שהמוכר חייב בהם. לעניין זה אוסיף, שזו גם המשמעות הנכונה של הכלל על פיו היה אמור
לפעול מר טלמון - קביעת שווי המקרקעין למכירה ממוכר-מרצון לקונה-מרצון, והרי המוכר
אינו זוכה בכל התמורה המשולמת על ידי הקונה, אלא רק בסכום הנותר לאחר ניכוי המסים
שעסקה זו חייבת בהם.
מכאן המסקנה, שהערכת חלקה של המשיבה במסגרת
איזון המשאבים, שאינה מביאה בחשבון את המסים שהמשיבה הייתה חייבת בהם לו מכרה את
חלקה למערער, היא הערכה שגויה. על כך מלין בא-כוח המערער, ולשבחו של בא-כוח המשיבה
ראוי לומר שהוא אינו חולק על כך שנושא המיסוי צריך היה להילקח בחשבון, אך על פי
השקפתו עניין זה הובא גם הובא בחשבון. לצורך זה הפנה בא-כוח המשיבה לעמוד 15 בחוות
דעתו של טלמון, שם נאמר על ידי השמאי, בהתייחסו למקרקעין ברחוב הירדן ביבנה, כי
"במקרה של מכירת הנכס או בעת בקשה לבנייה נוספת ידרשו דמי הסכמה או היוון
הזכויות בקרקע...". השמאי הוסיף ואמר: "בבדיקת שווי הנכס אני מביא
בחשבון פרט זה".
אמירה זו כמובן חשובה, אך גם ברור מתוכה
שסוגיות מיסוי נוספות כמו: מס-שבח, מס השבחה, מס מכירה ועוד, לא נלקחו בחשבון.
יותר מכך, אמירה מן הסוג שציטטתי, לא הוזכרה בעקרונות השומה אותם מנה טלמון ביחס
לנכסים הנוספים בהם עסקה חוות דעתו, כך שקיים יותר מאשר חשש שהשומה בתחום זה לוקה
בחסר.
7. כאמור, הסוגיה האחרת שהטרידה אותי, נובעת
מהחלטתו של בית המשפט להעדיף את חוות דעתה של הגב' בוגין על זו של טלמון, בכל
הנוגע לנכס ברחוב הירדן שביבנה. לעניין זה ראוי להבהיר, כי אחד הנתונים להם נדרש
טלמון לצורך עריכתה של חוות דעתו, היה שטחה של החלקה עליה ניצב אותו נכס. טלמון
צרף את נסח הרישום של החלקה (אשר הוחכרה בשלמותה לחברת גימור מתכות בע"מ),
ומנסח זה עולה, כי שטח החלקה הוא 5032 מ"ר. חרף זאת, הוגדר שטחה של
החלקה בעמוד 12 של חוות הדעת (סעיף ג') כ5932- מ"ר. נתון זה הוא כמובן
שגוי, ובלבו של בית משפט קמא התעורר חשד, שטלמון העריך את שוויו של הנכס ביתר,
הואיל והתבסס על נתון שגוי.
העניין האחר עליו ביסס בית המשפט המחוזי את
החלטתו לדחות את חוות דעתו של טלמון ביחס לאותו נכס, נבע מהנחתו כי טלמון הגיע
למסקנה שמהמועד אליו הייתה אמורה חוות הדעת להתייחס (סוף 1992), ועד לשנת 1997, לא
חל שינוי בשווי הנכסים. בית המשפט המחוזי הביע פליאה על כך, ובלשונו: "לא
יתכן שמחירי הקרקעות לא השתנו - גם באזורי תעשיה - מאז 1992 ועד 1997" (ראה
עמ' 89), ומכאן ועד להחלטה לדחות את שמאותו של טלמון ביחס לנכס זה, הדרך היתה
קצרה. לעניין זה ראוי להקדים ולומר, כי לא נהיר לי מדוע אזכר בית המשפט בפסק דינו
את שנת 1997 דווקא, שהרי חוות דעתו של טלמון נערכה בשנת 1999, ונראה כי השיבוש
בעניין זה נבע מכך, שבשנת 1997 הוגשה חוות דעתה של הגב' בוגין (ולא של טלמון).
8. ספק בעיני אם שני הפגמים עליהם הצביע בית
המשפט המחוזי בחוות דעתו של טלמון, אמנם פגמים הם.
א) באשר לשטחה של החלקה - אכן, בסעיף ג' (עמ'
12) של חוות הדעת צויין שטחה של החלקה במספר שגוי, אך די לעיין בהמשך חוות הדעת על
מנת ללמוד, כי בבואו לתאר את הנכס (ראה סעיף ה'), ציין טלמון את שטחה המדויק של
החלקה (5032 מ"ר). את אי-הבהירות בשאלת השטח אשר שימש את טלמון לצורך חוות
דעתו, ניתן היה לסלק על ידי הזמנתו להיחקר על ממצאיו, אך היה זה דווקא בית המשפט
שאסר זאת.
ב) נדמה כי העדתו של טלמון היתה מסלקת גם את
התהיות ביחס לעילה הנוספת שהניעה את בית המשפט לדחות את הערכתו של שמאי זה, ביחס
לנכס ברחוב הירדן ביבנה. כאן המקום להקדים ולהבהיר, כי מכוח החלטתו של בית המשפט,
נתבקש טלמון להגיש את חוות דעתו בשאלת שוויים של נכסי הדלא-ניידי, למכירה ממוכר
מרצון לקונה מרצון, לשני מועדים: 31.12.92 ו21.7.93-. תאריכים אלה היו לנגד
עיניו של טלמון, והוא אף טרח לציינם בפתח חוות-דעתו (ראה עמ' 2). מכאן נראה, שכאשר
התבטא השמאי בעמוד 16 של חוות דעתו באומרו כי "אין הבדל בשווי הנכסים בין שני
המועדים הקובעים לצורך השומה", הוא התכוון למועדים אלה (שבעת החודשים מאז
תחילת 1993), ולא לשנים שחלפו מאז סוף 1992 ועד 1997, כגרסת בית המשפט המחוזי.
נדמה, שהדברים כפי שהובאו בחוות הדעת הנם פשוטים וברורים, הואיל ומחד, חלפו 7
חודשים בלבד בין שני המועדים אליהם נתבקש טלמון להתייחס בחוות דעתו, וסביר לחלוטין
כי בפרק זמן כה קצר, לא חל שינוי במחירי המקרקעין. מאידך, מותר וצריך היה להניח
לטובת השמאי, כי היה נהיר לו, כמו להדיוטות שהשמאות אינה עיסוקם, כי אמירה לפיה לא
חלו שינויים במחירי המקרקעין במשך 7 שנים, מחייבת הסבר והנמקה, הואיל והיא
נשמעת בלתי סבירה. העובדה שטלמון לא הרחיב בעניין זה, היא הנותנת ששמאותו התייחסה
למועדים שהוכתבו לו על ידי בית המשפט ולא לזולתם.
כאמור, את כל התהיות ניתן היה לסלק על ידי
העדתו של טלמון, ומשהדבר לא נעשה, ולנוכח ההשלכות שעשויות להיות להבהרות אלו על
איזון המשאבים בין בעלי הדין, אין מנוס מהחזרתו של הדיון להשלמה בבית המשפט
המחוזי.
9. לסיכום, אני מציע לקבל את שני הערעורים באופן
חלקי, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא, להשלמה, ובמסגרתה תינתן לצדדים האפשרות
לחקור את השמאי טלמון בשלוש סוגיות:
א) לנוכח מסקנתי שלצורך שומתם של נכסי
דלא-ניידי, היה על טלמון להביא בחשבון גם את רכיבי המס השונים (ולא דמי הסכמה או
דמי חכירה מהוונים בלבד), יהיו בעלי הדין רשאים לחקור את השמאי, אם נתן בחוות דעתו
ביטוי לרכיבים אלה בהערכת שוויים של אותם נכסים, ולא, הוא יתבקש להגיש חוות דעת
עדכנית.
ב) מהו נתון השטח עליו ביסס טלמון את חוות
דעתו, ביחס לנכס ברחוב הירדן, ביבנה (5932 מ"ר או 5032 מ"ר).
ג) מהם אותם "שני מועדים" אליהם
התייחסה השומה בסעיף ז' (עמ' 16) של חוות הדעת.
לאור תשובותיו של טלמון לשאלות אשר הוגדרו
בסעיפים ב' ו-ג' לעיל, יחזור בית המשפט המחוזי לבחון את השאלה, איזו מבין חוות
הדעת שהונחו בפניו, ביחס לנכס ביבנה, ראויה להעדפה, וכיצד יש בכל אלה, אם בכלל,
כדי להשפיע על הערכת שוויים של הנכסים, וממילא על חלקה של המשיבה בהם.
אני מוסיף ומציע לדחות את הערעורים בסוגיות
הנוספות שהעלו בעלי הדין, באשר הן עוסקות בעיקר בשאלות של עובדה ומהימנות. לנוכח
התוצאה אליה הגעתי, אני סבור שאין מקום לעשות צו לעניין הוצאות.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. אני מצטרפת לדעתו של חברי השופט א. לוי בדחותו
את טענת המערער לפיה שגה בית משפט קמא כאשר סירב לבצע חלוקה בעין של נכסי המניות
והכספים של בני הזוג המופקדים בתכניות שונות, ולחלופין, לבצע את החלוקה על פי ערכם
הכספי של הנכסים נכון למועד פסק הדין וללא תוספת הפרשי ריבית והצמדה. גם דעתי היא
כי נכון עשה בית המשפט המחוזי בקובעו כי ראוי לשערך את שוויים הכספי של אותם נכסים
ליום הגירושין, ולצרף להם הפרשי ריבית והצמדה.
כן אני מסכימה לדעת חברי כי באשר למקרקעין
הנמצאים ברח' הירדן ביבנה, היה ראוי כי בית משפט קמא יבחן את חוות הדעת של השמאית
בוגין ושל השמאי טלמון לגופן, ויתיר חקירות מומחים אלה על מנת לקבוע איזו מהן יש
להעדיף. דחיית חוות דעת טלמון מהטעמים שהובאו בפסק הדין בלא בחינת ההערכות שהובאו
לגופן ולפרטיהן עלולה להסב נזק למי מבעלי הדין, במיוחד נוכח הפער הגדול בין הערכות
שני המומחים, והחסר בבחינה כאמור עלול להיות בעל השלכה כספית מהותית ולפיכך ראוי
להשלימו ולתקנו. מכאן, שאני מסכימה כי יש להחזיר את נושא חוות הדעת השמאיות לערכאה
הדיונית לצורך השלמת בדיקתן אף כי אודה כי מנקר חשש בלבי כי התמשכות נוספת של
המשפט עלולה, כשלעצמה, להסב נזק לבעלי הדין או מי מהם, הן בתחום הרכושי והן בתחום
האישי.
2. עם זאת, אני רואה קושי בהחזרת הענין לבית
המשפט המחוזי ככל שהדבר נוגע לבירור סוגיית המס אשר, על פי הנטען, יש לנכותו משווי
המקרקעין נשוא איזון המשאבים. קושי זה מתמצה הן במישור המהותי והן במישור הדיוני.
עולות בהקשר לכך שאלות מורכבות האם ככלל ראוי לנכות מס מהערכת שווי הנכס לצורך
איזון המשאבים, ואם כן - באלו נסיבות יש לבצע ניכוי כזה, מה הם המיסים שיש להתחשב
בהם לצורך הענין, ומה שיעורם של המיסים בני - הניכוי. כך למשל, יש ונכס מקרקעין
נמכר על ידי בני הזוג לצד שלישי אגב הליך פירוק השיתוף ותמורתו נחלקת ביניהם.
בנסיבות אלה התמורה המשתלמת לבני הזוג משקפת את היתרה מתמורת המכר לאחר ניכוי
המיסים וההוצאות ששולמו בגין המכירה, במידה והיו כאלה. לעומת זאת, פירוק שיתוף
בדרך של העברת זכויות בן זוג אחד בנכס לבן הזוג האחר ותשלום תמורה כספית למעביר
כנגד העברת זכותו עשוי לעורר שאלות מס במעגל הפנימי שבין בני הזוג. בהקשר לכך יש
להזכיר את ההוראה שבסעיף 4א לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה)
תשכ"ג1963- הקובעת כי העברת בעלות במקרקעין הנעשית על פי פסק דין גירושין לא
יראוה כמכירה, בין אם היא העברה בין בני זוג ובין אם היא העברה מהם לילדיהם. יוצא,
אפוא, כי לצורך מס שבח, אין רואים העברת בעלות במקרקעין בין בני זוג במסגרת פסק
גירושין כ"מכירה" הטעונה מס שבח (ראה י. הדרי, מיסוי מקרקעין,
כרך א', מהד' 2, עמ' 282). יש, עם זאת, לבחון האם עשויים לחול מיסים אחרים או
חבויות תשלום אחרות בנסיבות כגון אלה.
כן עשויות להתעורר שאלות מורכבות של ניכוי מס
לצורך הערכת שווי נכס למטרת איזון משאבים בהקשר למכר נכס מקרקעין על ידי בן זוג
אחד, המחזיק במלוא הזכויות בו, לצד שלישי. בהקשר זה עשויה לעלות השאלה האם ראוי כי
ניכוי מס כאמור יהיה מותנה בכך שהמכירה תהא כרוכה ושלובה בהליך הפירוק בין בני
הזוג או שמא יש לנכות מס בגין המכירה גם מקום שאין היא תוצאת לוואי של הפירוק אלא
מתבצעת בו-זמנית לפירוק או לאחריו במסגרת שיקולי יעילות והעדפה אישית של בן הזוג.
כן ישנה חשיבות לשאלה האם קיימת וודאות שעיסקת מכירת הנכס בין בן הזוג לצד השלישי
אכן תתבצע או האם מדובר באפשרות או בציפייה בלבד שטרם נתממשה ואין כלל בטחון
וודאות שתתממש. כן עשוי להיות הבדל בין התחשבות בגורמי דמי הסכמה והיוון זכויות
בקרקע מינהל לצורך הערכת שווי נכס זה בשוק לבין שאלת הצורך לנכות מיסים שונים
(כגון מס שבח ומיסים אחרים) במסגרת הערכת הנכס לצורך חלוקת ערכו בין בני הזוג.
הנה, כי כן, שאלות המיסוי העשויות להיות כרוכות בתהליך פירוק השיתוף ואיזון
המשאבים בין בני זוג כחלק מחישוב ערך הנכסים לצורך חלוקתם הן קשות ומורכבות, ואלה
שפורטו לעיל הן רק מקצת מהן. התחשבות בהיבט המיסוי אינו מובן מאליו בהליך זה והיא
מותנית בפרישה רחבה של עובדות מוכחות וטיעון מקיף ומפורט לענין הדין החל. הנטל
רובץ על הטוען לניכוי מס לבסס את טענתו.
3. בענייננו, לא נעשתה התייחסות כלשהי לנושא זה
בערכאה הדיונית - בין בדרך של הבאת ראיות לגבי עובדות רלבנטיות ובין בדרך של טיעון
לענין מהות המיסים ודיני המיסוי העשויים לחול על הענין. המערער לא טען כי חלים
מיסים כלשהם במעגל הפנימי שבין בני הזוג הנובעים מעצם פעולת איזון המשאבים ביניהם.
היבט המיסוי הועלה לראשונה כטענה ישירה במסגרת ערעור זה, ובמידה רבה כמחשבה לאחר
מעשה. רק בערכאה זו טען הוא לראשונה כי הוא מתעתד למכור את זכויותיו בנכס המקרקעין
לצד שלישי כדי לשאת בחבויותיו הכספיות, וכי נוכח כוונתו זו יש לנכות משומת הנכס את
המיסים אותם יחוייב לשלם במסגרת מכירה זו. דבר לא הוכח בענין זה. משלא הוכיח המערער
בערכאה הדיונית נכון למועד פירוק השיתוף ואיזון המשאבים כי הוא אכן מבקש למכור את
המקרקעין לצד שלישי ולא הוכיח את הנסיבות והעילה למכירה כזו כמו גם את מהותו
ושיעורו של המס העתיד להשתלם על ידו במקרה של מכירה כזו, אין מקום לניכוי סכום
כלשהו בגין תשלומי מס כאמור לצורך הערכת התמורה הכספית המגיעה למשיבה עבור חלקה
בקרקע. פתיחתו של נושא זה עתה בערכאה קמא פירושו מתן הזדמנות לפתיחת חזית דיון
חדשה בין הצדדים שלא נכללה במגזר המחלוקת קודם לכן.
4. בנסיבות אלה, הייתי מחזירה את הדיון לבית
המשפט המחוזי לצורך השלמת הדיון כאמור בסעיף 9 לפסק דינו של חברי, להוציא בירור
היבטי המס כמוצע על ידו בסעיף קטן (א) לאותו סעיף. כן הייתי מותירה בידי בית משפט
קמא את שיקול הדעת האם לאפשר, בנוסף לחקירת השמאי טלמון, גם את חקירת השמאית בוגין
והאם להתיר לצדדים להעלות טענות בהקשר לשומות שהוגשו. בית המשפט המחוזי יחליט
בעקבות הדיון הנוסף איזו מן השומות מקובלת עליו, ועל פיה יעריך את ערכו של נכס
המקרקעין בלא ניכוי מיסים כלשהם.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים למסקנות חברי, השופט לוי, שלפיהן יש
להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, להשלמת הבירור בסוגיית שוויים של המקרקעין,
ולדחות את שני הערעורים ביחס לכל יתר הסוגיות, מבלי לעשות צו להוצאות. אך כחברתי,
השופטת פרוקצ'יה, ומן הטעמים שפורטו בחוות-דעתה, אף אני סבור, כי במסגרת הבירור
המשלים בסוגיית שווי המקרקעין אין להתיר למערער לחקור את השמאי טלמון בדבר עצם או
מידת התחשבותו, בקביעת שווי המקרקעין, ברכיבי המיסוי העשוי לחול על העברתם. כן
מקובלת עלי הצעת השופטת פרוקצ'יה, שלפיה יש להניח לבית המשפט המחוזי להחליט, על-פי
שיקול-דעתו, אם להזמין לחקירה משלימה, בנוסף לשמאי טלמון, גם את השמאית בוגין;
ובלבד שגם בגדר חקירתה לא יורשה המערער להעלות שאלות הנוגעות לנושא המיסוי.
ש ו פ ט
לפיכך, הוחלט כדלקמן:
הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת בירור
סוגיית שוויים של המקרקעין, כאמור בסעיף 9 לפסק דינו של השופט א' א' לוי, וזאת
בכפוף לכך כי בית המשפט לא יידרש לנושא המיסוי, ויהא נתון לשיקול דעתו אם להתיר את
חקירת השמאית בוגין בנוסף לחקירתו של השמאי טלמון. אשר לכל יתר הסוגיות, נדחים
הערעורים.
אין צו להוצאות.
ניתן
היום, י"ט בכסלו תשס"ב (4.12.01).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00021370.O02 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444