איטח ניסים יחיאל נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2132/95 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופט י. זמיר כבוד השופטת ד. ביניש המערער: איטח ניסים יחיאל נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 16.2.95 תיק ת.פ. 49/94 שניתן על ידי כבוד השופט צ. כהן תאריך הישיבה: י"ט בחשון תשנ"ח (19.11.97) בשם המערער: עו"ד עטרי אריאל בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנת פסק-דין המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 49/94) בעבירות של שוד מזוין והחזקת נשק לפי הסעיפים 402 ו- 144(א) לחוק העונשין - בשל כך שהשתתף, יחד עם שלושה אחרים, בשוד מזוין של שומר אתר בנייה, אשר במהלכו ירה בשומר שתי יריות ופגע בבטנו - ונדון לשמונה שנים מאסר לריצוי בפועל. כן הופעל כנגד המערער עונש מאסר מותנה של ארבע שנים, כשמחציתו מצטברת לעונש שנגזר עליו בתיק זה, באופן שיהא עליו לרצות בפועל 10 שנים. עוד חוייב המערער לשלם לשומר, קרבן השוד, פיצויים בסך 61,000 ש"ח. במקורו היה הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גזר הדין; ברם, בפתח הדיון הודיענו ב"כ של המערער כי מרשו חוזר בו מן הערעור כנגד ההרשעה ומצמצמו חענין גזר הדין בלבד. שתי טענות בפיו של ב"כ המערער כנגד גזר הדין: האחת - כי בית המשפט שגה בכך שהורה על הפעלת העונש המותנה, משום שהמעשה נושא האישום וההרשעה נעשה לאחר שהסתיימה תקופת התנאי; והשנייה - כי יש מקום להתערב במידת העונש שעל המערער לרצות בשל הרשעתו בתיק הנוכחי, בהתחשב בכך שמאז כליאתו שינה את ארחות חייו והתנהגותו והשתחרר מהתמכרותו לסמים. את הטענה הראשונה סומך ב"כ המערער על הטיעון הבא. תקופת התנאי המקורית של עונש המאסר על תנאי - שנגזר בת.פ. (ת"א) 368/89 - עמדה להסתיים ביום 30.7.94, לאמור: לאחר שהתרחש המעשה נשוא ההרשעה בתיק זה (6.2.94). ברם, ביום 24.11.92 הורשע המערער בעבירות שונות בת.פ. (י-ם) 90/92, ובית המשפט האריך את תקופת התנאי האמורה בשנה אחת, בקבעו כי מנינה של שנה זו "מיום שחרורו מהמאסר"; ועל פי קביעה זו הסתיימה תקופת התנאי, "המוארכת" כביכול, ביום 7.1.94, לאמור כחודש ימים לפני ביצוע המעשה נושא ההרשעה בתיק הנוכחי. הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא: כי העבירה נושא ההרשעה בתיק הנוכחי נעברה אמנם בתוך תקופת התנאי המקורית; אך, יחד עם זאת, אחרי תום תקופת התנאי המוארכת. עמדתו של ב"כ המערער היא: כי במצב דברים כזה, הנאשם הוא הנהנה מ"טעותו" של בית המשפט, אשר במקום להאריך את תקופת התנאי המקורית קיצר אותה; ויש, על כן, לבטל את הפעלת התנאי בשל כך שתקופתו חלפה לפני ביצוע העבירה נושא ההרשעה. עמדה זו סומך ב"כ המערער, בין היתר, על עקרון החוקיות, שמכוחו אין מענישים אלא אם כן מזהירים תחילה; ולשיטתו, במקרה דנן לא הוזהר המערער על קיומו של עונש מותנה מעבר ליום 7.1.94. מאידך גיסא, טוענת ב"כ התביעה,כי אין מקום להנות את המערער מן ה"טעות" האמורה, משום שלבית המשפט ש"האריך" את תקופת התנאי לא היתה סמכות ל"קצר" את התקופה המקורית. מקובלת עלינו עמדת ב"כ המדינה, לפיה אין המערער יכול להינות במקרה דנן מן ה"טעות". זאת, משום שבית המשפט בפסק הדין השני לא היה מוסמך לקצר את תקופת התנאי המקורית; והיא נותרה בעינה, כאילו פסק הדין השני לא ניתן כלל. טענתו של ב"כ המערער בענין ההסתמכות על פסק הדין השני אינה יכולה לעמוד, משום שעל פניו פסק הדין השני מדבר ב"הארכה" ולא ב"קיצור" של תקופת התנאי. שונים פני הדברים לעניינה של הטענה השנייה. ממכתבה של העובדת הסוציאלית בכלא שבו מרצה המערער את עונשו, אנו למדים: כי במשך כשלוש השנים שבהן מוחזק המערער בכלא, הוא "עובד בנגריית הכלא ומתפקד לשביעת רצון הממונים עליו", כי הוא נמצא בטיפול בנושא אלימות במשפחה ו"משתף פעולה בטיפול ונעים הליכות" וכי כיום מטופל המערער באדולן בהקשר להתמכרותו לסמים. עוד מוסיפה העובדת הסוציאלית כי המערער יוצא לחופשות אותן הוא מבלה בתל-אביב. במצב דברים זה יש אחיזה לטענת הסניגור ולמתחייב מן המכתב שהגיש לנו המערער: כי חל שינוי מהותי בהתנהגותו של שולחו ובנטייתו העבריינית כפי שהיא באה לכלל ביטוי בגליון ההרשעות הקודמות המכביד, המשקף את התנהגותו בעבר; וכי יש סיכוי שהמערער ינצל את שהותו בכלא לשינוי ערכים של ממש בהתנהגותו. על מנת לעודד את המערער להמשיך בדרך השיקומית שבה הוא פוסע, החלטנו להקל עמו קמעה - על אף חומרתו היתירה של המעשה שבו הורשע - ולהורות כי מתוך עונש המאסר המותנה שהופעל, רק שנה אחת תהיה מצטברת לעונש שנגזר עליו בתיק זה והיתרה תרוצה באורח חופף, באופן שבסך הכל יהיה על המערער לרצות תשע שנים מאסר בפועל במקום עשר שנים. בכפוף לשינוי זה ישאר גזר הדין על כנו. ניתן היום, י"ט בחשון תשנ"ח (19.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95021320.H02