פסק-דין בתיק ע"א 2132/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2132/03
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
המערער (המשיב שכנגד):
זאב גפני- פיש
נ ג ד
המשיבים (המערערים שכנגד):
1. דב פישביין
2. "המגן" חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
26.1.03 בת.א. 483/97 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' אזר
תאריך הישיבה:
כ"ט בניסן התשס"ד
(20. 4.04)
בשם המערער (המשיב שכנגד):
עו"ד אהרן לירז
בשם המשיבים (המערערים שכנגד):
עו"ד אמיר סילש
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המערער (המשיב שכנגד), יליד 18.4.1939,
נפגע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונה עבודה, ביום 26.11.1991. הועדה הרפואית של המוסד
לביטוח לאומי קבעה למערער נכות משוקללת של 55.2%: 20% בשל נכות אורטופדית, 20% בשל
נכות אורולוגית - חוסר באשך ו-30% נכות אורולוגית בשל היצרות השופכה. מכוח הוראת תקנה
15(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956,
הגדילה הועדה את אחוזי נכותו של המערער ב-50%, כך שהנכות הכוללת שנקבעה לו הועמדה
על 83% נכות. בית המשפט המחוזי קבע כי למערער נגרמה פגיעה תפקודית משוקללת של
40.5%. בקביעתו זו הובאה בחשבון טענת המשיבות, אשר גובתה בסרט מעקב שצולם על ידן,
כי המערער מפריז בהצהרותיו לגבי קשיי הליכתו ובאשר להיזקקותו התמידית להסתייע במקל
הליכה.
המערער, לפי הצהרתו, שימש בעבודות בניין,
מאז היותו נער - כטפסן, כבנאי וכטייח. בשנת 1967 החל לעבוד בעיריית גבעתיים, שם
שימש עד שנת 1979, ובהגיעו לגיל 40, יצא לפנסיה מוקדמת. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת
לגבי עיסוקיו ממועד זה ועד להשתלבותו בחברת הבניין האחים אילוז בע"מ (להלן: חברת אילוז) - מקום
עבודתו בעת התאונה. למערער הכשרה מקצועית כמנהל עבודה בענף הבניין, ולטענתו, מאז
פרש מעבודתו בעירייה, ועד סמוך לפני התאונה, עבד כקבלן עצמאי. המשיבים, חלקו על הטענה
הזו, מהטעם שלא גובתה בראיות מספקות. בית המשפט קמא, קיבל את גרסת המערער לעניין
זה וקבע כי בתקופה הנדונה, יש לראות בו קבלן שיפוצים עצמאי, בעל הכנסה ממוצעת
לתחום עבודתו. אמנם, כך ציין בית-המשפט, העדרן של קבלות וראיות אחרות בתקופה כה
ארוכה (12 שנה) מעורר תמיהות, אולם הדבר הוסבר הן על-ידי העדים שהעסיקו את המערער
באותה עת (מדובר בשכירים, שלא היה באפשרותם לקזז את הוצאות השיפוץ ולכן העדיפו
לוותר על קבלות, תמורת הוזלה במחיר), והן על ידי המערער עצמו (הרצון להימנע מתשלום
מיסים).
2. מחלוקת נוספת שהתעוררה בפני בית המשפט קמא
נסבה על גובה שכרו של המערער בתקופה בה הועסק בחברת אילוז. תלוש השכר החודשי שהוצג
במשפט הסתכם ב-2,216 ש"ח אולם המערער הצהיר כי סוכם עמו על תשלום נוסף, לא
מדווח, וכי שכרו אמור היה לעלות עד כדי 7,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי שכרו של
המערער בעבודתו בחברת האחים אילוז עמד על 4,000 ש"ח לחודש, זאת בהתאם
לעדויותיהם של מר צור - מנהל פרוייקט בחברת אילוז ומעסיקו הישיר של המערער, ושל מר
אילוז עצמו. בנוסף, נקבע כי המערער זכאי לפיצוי בסכום של 1,000 ש"ח לחודש
בגין פגיעה ביכולת השתכרותו של המערער מעבודות שיפוץ פרטיות, מחוץ לשעות העבודה.
הבסיס לחישוב הפסד השתכרותו של המערער הועמד איפוא על סכום של 5,000 ש"ח, לתקופה
שתחילתה בחודש דצמבר 1991 וסופה ביום הגיעו של המערער לגיל 65. בגין הוצאות הנסיעה
שנגרמו למערער נפסק לו פיצוי גלובלי בסך 40,000 ש"ח. תביעתו של המערער לפיצוי
בגין ראש הנזק של עזרת הזולת נדחתה על-ידי בית המשפט קמא מהטעם שלא הוצגו בפניו כל
אסמכתאות לעניין קיומן של הוצאות כאלו. עוד נקבע, כי יש לנכות מסכום הפיצוי שייפסק
את קצבת הנכות מעבודה ואת הקצבה המיוחדת שמקבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי. לעומת
זאת, נדחתה טענת המשיבים, כי יש לערוך ניכוי תיאורטי של קצבת הניידות שהמערער עשוי
היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, לו היה פונה בדרישה לקבלה, זאת מהטעם שלא הוצגה ראיה
מטעם המוסד לביטוח לאומי, כי קיימת סבירות שהמערער היה מקבל קצבה שכזו אילו פנה
למוסד. לבסוף, קבע בית המשפט, כי יש להפעיל את הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח
משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי),
שקובע זכאות לנפגע לקבל לידיו 25% לפחות מסך כל דמי הנזק, במקרה ששווי הגמלאות
עולה על שווי הפיצוי.
3. המערער חולק על רוב קביעותיו של בית המשפט
המחוזי. עיקר טענותיו נוגעות לחישוב הפסדי השתכרותו בעבר.
לעניין שערוך ההכנסה, טוען המערער כי
הסכום של 5,000 ש"ח שוערך בהצמדה למדד המחירים לצרכן (ללא ריבית). לדידו,
השכר במשק אינו צמוד בפועל למדד המחירים לצרכן ונכון יותר להצמיד את הפיצוי לשינוי
שחל בשכר הממוצע. ביום התאונה עמד השכר הממוצע במשק על כ-2,750 ש"ח לחודש.
מכאן ששכר המערער עלה עליו בכ-80%. לאור זאת טוען המערער כי יש לקבוע את שכרו
המשוערך ביחס דומה. עוד טוען המערער, כי קביעת הפיצוי בגין 11 שנות העבר בסכומו
הנומינלי מקפחת אותו, ונדרש להוסיף עליו ריבית לפחות מאמצע התקופה, במיוחד כך בשל
העובדה כי בחישוב הניכויים מן הפיצוי, הובאה בחשבון ריבית דריבית חוקית בשיעור של
4% לשנה. המערער מלין גם על הפחתת 25% מס מסכום הפיצוי. לטענתו, ההכנסה ששימשה
בסיס לחישובו של בית המשפט קמא אינה מגעת כדי חיוב של 25% במס, מה גם ש-40.5% ממנה
פטורים ממס לחלוטין. לבסוף, טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא עת חישב הפיצוי
לעבר בשיעור אחיד של 40.5% מן ההכנסה הצפויה, תוך התעלמות מהעובדה כי בתקופה
הסמוכה לתאונה נשלל לחלוטין כושר עבודתו של המערער.
4. המערער משיג גם על כך שלא נפסק לו כלל
פיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בעתיד. הוא מבקש לבחון מחדש את ההלכה הגורפת, לפיה
יש לנכות, בכל מקרה, את גמלאות הביטוח הלאומי גם מקום בו לא הוכח כלל שהמוסד
לביטוח לאומי אכן חזר אל המשיבים בתביעה להחזר הגמלאות. להשקפתו, אם יש לנכות
הגמלאות בכל מקרה, כי אז אין כל משמעות להוראת סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי הקובעת
כי "לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה". כדי
ליתן משמעות כלשהי להוראה זאת חייבת להתקיים – גם לעניין גמלאות המוסד – סיטואציה
בה אכן "לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה",
כהוראת סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במילים אחרות, כפל פיצוי לניזוק יתכן
גם יתכן, שהרי המדובר בתשלום על פי חוזה ביטוח.
המשיבים (המערערים שכנגד) מלינים בעיקר
על גובהו, המופרז לטענתם, של בסיס השכר שנקבע למערער. בנוסף הם גורסים, כי טעה בית
המשפט קמא בקביעתו כי המכתבים ששיגר המערער עולים כדי הודעה, כנדרש כתנאי לתחולת
סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, המזכה את הנפגע בפיצוי של 25% מדמי הנזק לפחות.
4. מבין כלל הטענות שהועלו בערעור ובערעור
שכנגד, יש מקום להידרש לשתיים אלו: ראשית, יש
ממש בטענת המערער כי באשר לתקופה הסמוכה למועד התאונה, ראוי היה להניח כי הפסד
ההשתכרות היה מלא. לפיכך יש לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.
בהנחה כי המדובר בתקופה של אי-כושר מלא המשתרעת על פני 10 עד 12 חודשים יש להגדיל
את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות בסכום של 50,000 ש"ח (קרן); שנית, צודק המערער בטענתו כי ראוי היה לפסוק לו ריבית בגין
סכום הפיצוי שפסק בית-המשפט קמא בשל הפסדי ההשתכרות בעבר. פסק-דינו של בית-המשפט
המחוזי יתוקן בהתאם.
4. דין הערעור שכנגד, להידחות. לא מצאנו עילה
להתערב בקביעת בית-המשפט קמא באשר לבסיס השכר העומד ביסוד חישוב הפסד ההשתכרות. גם
לעניין תחולת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של
בית המשפט המחוזי.
הערעור מתקבל כאמור בחלקו. המשיבה תשא
בהוצאות הערעור וכן בשכר טרחת עורך-הדין בסכום של 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, י' בחשוון תשס"ה
(25.10.04).
נ ש י א ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03021320_P03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il