פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בג"ץ 2123/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2123/08 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. הנהלת בתי הדין הרבניים 3. בית הדין הרבני הגדול 4. בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ב' בניסן תשס"ח (7.4.08) בשם העותר: עו"ד ג' בנישו, עו"ד מ' גורדון בשם המשיבה 1: עו"ד י' סידי בשם המשיבים 4-2: עו"ד ש' יעקבי פסק-דין השופטת ע' ארבל: שאלת סמכותו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה נגד העותר – זו השאלה העומדת להכרעתנו בעתירה הנוכחית. הרקע לעתירה וההליכים בפני בתי הדין הרבניים 1. העותר והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) הם יהודים אזרחי צרפת אשר נישאו בשנת 1979 בקזבלנקה שבמרוקו כדת משה וישראל. שנה וחצי לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בגוואדלופ, מושבת איים צרפתית בים הקריבי, וכשנתיים לאחר נישואיהם הדתיים נישאו בצרפת בנישואים אזרחיים. לבני הזוג ארבעה ילדים, שניים מהם עודם קטינים. 2. בשלב מסוים עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, בשנת 2005 הם עברו להתגורר בנפרד, וביום 18.10.07 התיר בית המשפט בגוואדלופ את נישואיהם האזרחיים. מספר ימים קודם לכן, ביום 11.10.07, הגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין הרבני או בית הדין) תביעת גירושין נגד העותר, בה עתרה לכפות עליו ליתן לה גט וכן לשלם לה את כתובתה ופיצוי נוסף בסך 2 מיליון ₪. בנוסף, עתרה המשיבה לעיכוב יציאתו של העותר מן הארץ, וצו כאמור אכן הוצא על-ידי בית הדין. משהסתבר לעותר, אשר הגיע לביקור קצר בישראל במהלך חודש אוקטובר 2007, כי הוצא נגדו צו לעיכוב יציאה מן הארץ, פנה לבית הדין הרבני בבקשה לבטלו, וזאת על יסוד הטענה כי בית הדין חסר סמכות לדון בעניינם של בני הזוג נוכח העדרה של זיקה אישית שלהם לישראל. ביום 18.10.07 הורה בית הדין כי שאלת הסמכות תידון במועד מאוחר יותר וקבע כי ביטול צו עיכוב היציאה יותנה בהשלשת הגט על-ידי העותר. עתירה שהגיש העותר על החלטה זו נדחתה על-ידי בית משפט זה, וזאת בשל אי מיצוי ההליכים שעמדו לרשות העותר במסגרת מערכת בתי הדין הרבניים (בג"צ 8894/07 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 24.10.2007)). 3. ביום 25.10.07 הגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני. בקשה זו נדחתה תוך שנקבע כי מאחר ונושא הסמכות תלוי ועומד להכרעת בית הדין, אין מקום לכך שבית הדין הרבני הגדול ידון בו. באשר לצו העיכוב, קבע בית הדין הרבני הגדול כי משבית הדין אפשר לעותר להשליש גט בבית הדין, באפשרותו לצאת מן הארץ בכל עת שיחפוץ ובלבד שישליש את הגט, ומכאן שהוא כלל לא מעוכב בישראל. 4. ביום 23.12.07 פסק בית הדין הרבני כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה נמצאת בסמכותו. בית הדין קבע כי אף שבני הזוג אינם מתגוררים באופן קבוע בישראל, יש להם זיקה ממשית לארץ, וזאת לאור העובדה כי הם נוהגים לבקר בישראל באופן תכוף ולשהות בה מספר פעמים בשנה; כי משפחתם המורחבת נמצאת בישראל; כי הם בעלי רכוש משותף רב מאוד בישראל, ובכלל זאת דירה, חשבונות בנקים וכספות; וכי אביו של העותר הובא לקבורה בישראל. עוד ציין בית הדין כי בטרם התגלע הסכסוך בין בני הזוג הוסכם ביניהם כי יחיו את שארית חייהם בארץ. על סמך כל אלו, ועל מנת שלא לאפשר את הותרתה של העותרת עגונה וחסרת סעד – בפרט על-רקע העובדה כי בית הדין הרבני בישראל הוא בית הדין היחיד שהינו בעל יכולת לאכוף על העותר פסיקה למתן גט – קבע בית הדין כי ישראל היא מרכז חייהם של בני הזוג וכי זיקתם לארץ הינה במידה מספקת על מנת להקנות לו סמכות בעניינם. לפיכך, דחה בית הדין את טענות העותר בעניין הסמכות והותיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, כל עוד הוא עומד על סירובו להשליש את גטה של המשיבה. 5. העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול וזה דחה את הערעור ביום 28.2.08. בפסק דינו, קבע בית הדין הרבני הגדול כי הגם שבני הזוג עשו חיל מבחינה כלכלית במקום מושבם בגוואדלופ, אין לטעמו ספק כי הם ראו את מקום הקבע שלהם, לפחות העתידי, בישראל, כשעל כך מעידות ההשקעות הכלכליות המשמעותיות שלהם בארץ וכן העובדה כי אביו של העותר הובא לקבורה בישראל. מטעמים אלו ומטעמי בית הדין הרבני, קבע בית הדין הרבני הגדול כי מרכז חייהם הנפשיים של בני הזוג הוא בארץ. מכאן, מצא בית הדין הרבני הגדול כי בהתאם להוראת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט) – אשר מכירה בכך שמקום מושבו של אדם עשוי להיות המקום שבו מרכז חייו גם אם מקום מגוריו הרגיל הוא אחר – בצדק קבע בית הדין כי תביעת הגירושין הינה בסמכותו. עוד ציין בית הדין הרבני הגדול כי הציע פשרה שלפיה העותר ישליש גט בבית הדין תוך שייקבע כי מסירת הגט למשיבה תהיה לפי הוראת בית הדין בצרפת וכך שעם השלשת הגט ישוחרר העותר ויהיה עליו לקיים את התחייבותו, להופיע בפני בית הדין בצרפת ולקיים את החלטותיו. ואולם, הצעה זו נדחתה על-ידי העותר. בנסיבות אלו, סיכם בית הדין הרבני הגדול את הדברים כך: "מציאת פתרון לבני זוג שיש להם זיקה לישראל- זיקה מופחתת אך מספקת - ואשר יבטיח ציות להחלטת בית דין בצרפת בדבר מתן גט, הוא הכרחי נוכח המצב שיש עשרות (ואולי מאות) נשים מעוגנות בצרפת בגין חוסר אפשרות להשיג גט דתי. הפתרון הוא גם מידתי. הוא מאזן בין האינטרסים המתנגשים. הוא מתחשב בטענת הבעל הדורש לקיים את הליך הגירושין הדתיים בצרפת, והוא מגן על האינטרס של האישה לחרות מכבלי הנישואין הדתיים, כאשר חרות זו מוכרת על פי ההלכה". לאור כל האמור, ומשהעותר לא נענה להצעת הפשרה האמורה, דחה כאמור בית הדין הרבני הגדול את הערעור. על כך העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 6. לטענת העותר, פסקי הדין של שתי ערכאות בית הדין וכן צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו, הינם בלתי חוקיים מאחר וניתנו בהעדר סמכות. לדבריו, מקום מושבם של בני הזוג לאורך השנים הרלוונטיות של נישואיהם היה גוואדלופ, שם ניהלו את חייהם, שם עבדו, ושם התגוררו עם בני משפחתם. ישראל, לעומת זאת, מעולם לא שימשה לטענתו מדינת מושב עבור מי מהם, אף לא לתקופה קצרה, וקשריהם אליה הסתכמו בביקורים קצרים מידי שנה ותו לא. אף העובדה כי יש להם נכסים ורכוש בישראל והעובדה שאביו נקבר פה, אינן מעידות לטענת העותר על כך שמרכז חייהם הינו בישראל. לדבריו, אין בענייננו תחולה גם לסעיף 4א לחוק השיפוט, שכן לא מתקיימת לגבי אף אחד מבני הזוג מי מן הזיקות הקבועות בסעיף לצורך הענקת סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין בישראל. ממילא, כך לטענת העותר, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שישראל אינה הפורום הנאות לדון בתובענה, אשר ראוי שתוכרע על-ידי הערכאות המוסמכות לכך בצרפת. בהקשר זה מציין העותר גם כי בניגוד לקביעת בית הדין הרבני הגדול, במקום מושבם הקבוע ישנו בית דין רבני שהינו מוסמך וראוי להכריע בנושא. מכאן, אין לשיטת העותר כל בסיס חוקי או אף הצדקה מוסרית להחזיקו באופן כפוי בישראל ולהפעיל עליו לחץ בלתי-ראוי להסכים למתן הגט באמצעות כליאתו בגבולות המדינה, כשכל בקשתו הינה להתדיין בנושא בארצו. העותר מוסיף וטוען בהקשר זה כי צו העיכוב ופסק דינו של בית הדין הרבני ניתנו על סמך שיקולים זרים וכן פוגעים בזכויותיו היסודיות. בפרט, נפגעת לטענתו זכותו לחופש תנועה, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת היות והוא מרותק לישראל במשך תקופה ארוכה ובשל כך מנותק ממקום מושבו, ממשפחתו, מביתו ומעסקיו. כפייתו להשליש את הגט בבית הדין כתנאי לביטול צו עיכוב היציאה גם פוגעת לטענת העותר באופן קשה ובלתי-מידתי בכבודו ובחירותו – זכויות המעוגנות גם הן בחוק היסוד – מאחר ונמנעת ממנו האפשרות לקבל החלטות הקשורות בחייו האישיים באופן עצמאי ואוטונומי וללא לחץ וכפייה. על סמך כל האמור, מבקש העותר להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני שקבע כי תביעת הגירושין הינה בסמכותו והותיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, וכן על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה את ערעורו על פסק הדין האמור. 7. המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף מאחר ומדובר בניסיון להחליף את שיקול-דעתו של בית הדין הרבני בשיקול-דעתו של בית משפט זה, וזאת בהתייחס לקביעות עובדתיות מובהקות אשר ממילא לא מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים. לדבריה, הלכה היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, ומשאלו לא חרגו מסמכותם ולא קמה כל עילה להתערב בקביעותיהם, דין העתירה להידחות על הסף. לגופם של הדברים, סומכת המשיבה את ידיה על קביעותיהם ומסקנותיהם של בתי הדין הרבניים. לטענתה, בצדק מצאו שתי ערכאות בית הדין – אשר שמעו את הצדדים באופן בלתי-אמצעי והתרשמו מטיעוניהם – כי לבני הזוג זיקה ממשית לישראל, אשר ממלאת אחר דרישות החוק להיותם תושבי ישראל וכן מי שמקום מושבם ומרכז חייהם נמצא בישראל. לדבריה, יש לפרש את הוראות חוק השיפוט בנושא זה באופן גמיש ורחב, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ועל-רקע ההכרה בבעיית העגינות ובעובדה כי בתי הדין בישראל הינם הערכאה האפקטיבית היחידה לשחרורן של נשים כדוגמת המשיבה מעגינותן. בענייננו, טוענת המשיבה כי לאור הזיקה האמיצה והמשמעותית של בני הזוג לישראל, הפרשנות שננקטה על-ידי בתי הדין הינה מידתית, ראויה, מתיישבת עם הפסיקה הקיימת בנושא, ואף מתבקשת לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר אחרון זה טוענת היא כי מאחר ואין בית דין רבני במקום מגוריהם של בני הזוג ומאחר ובתי דין רבניים אחרים בעולם אינם יכולים להטיל על העותר סנקציות לכפיית מתן הגט, קביעה כי בתי הדין בישראל נעדרים סמכות להכריע בתביעתה לגירושין פירושה פגיעה קשה ובלתי-הפיכה בה ובזכויותיה. לדבריה, זכותה החוקתית לחירות, המתבטאת בענייננו בזכותה שלא להיוותר עגונה עד סוף ימיה, כמו גם זכויותיה לחיים, לכבוד ולמשפחה, צריכות לגבור בנסיבות העניין על זכותו של העותר לחופש תנועה, וברוח זו יש אפוא לפרש את הוראות החוק הרלוונטיות בנושא סמכות בית הדין. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מאחר ובהתאם להחלטת בית הדין באפשרות העותר לעזוב את הארץ בכל עת בכפוף להשלשת הגט, הרי שהוא ממילא כלל לא מעוכב בישראל, ומכאן כי סירובו ליתן לה גט או להשלישו נובע אך מרצונו לנקום בה ולפגוע בה על-ידי הותרתה בעגינותה. לדבריה, זאת, לצד הצהרות הסרק של העותר בדבר רצונו בשלום בית לאחר שכבר הסכים לגירושיהם; לצד העובדה כי הוא אינו עומד בחיובים שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין לגירושיהם האזרחיים; ולצד העובדה כי כבר הכיר בסמכותם הבינלאומית של בתי המשפט בישראל לדון בסכסוכים בין בני הזוג עת פנה בעצמו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן צווים נגדה – מצביעים כולם על חוסר תום-ליבו של העותר ועל העדר ניקיון כפיים מצדו בהתנהלות מולה, והכל לאחר שנהג כלפיה באלימות מילולית ופיזית ופנה להתרועע עם נשים אחרות. דיון והכרעה 8. סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בישראל בענייני נישואין וגירושין של יהודים, הן מבחינה לאומית והן מבחינה בינלאומית, מעוגנת בסעיף 1 לחוק השיפוט, אשר מורה כדלקמן: עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים. בהתאם להוראת הסעיף, מותנית סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בהתקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: התנאי הראשון הינו כי הנושא הנתון להכרעה הוא עניין של נישואין וגירושין; התנאי השני הינו כי בני הזוג בעלי הדין הינם יהודים; התנאי השלישי הינו כי בני הזוג נמצאים בישראל (להלן: תנאי ההימצאות בישראל); והתנאי הרביעי הינו כי בני הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה. תנאים אלו אמורים להתקיים בשני בני הזוג כאחד, כך שמקום בו אחד מבני הזוג לא מקיים מי מהתנאים האמורים, יהיה בית הדין הרבני בעל סמכות שיפוט רק בכפוף להסכמת הצדדים (בג"צ 386/78 מגנזי נ' מגנזי, פ"ד לב(3) 287, 291 (1978); סעיף 9 לחוק השיפוט; בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 641-642 (2002), להלן: עניין רון). 9. בענייננו, אין חולק כי הנושא הנתון להכרעה הוא שאלת גירושיהם של בני הזוג וכי אלו הינם שניהם יהודים, ומכאן ששני התנאים הראשונים מתקיימים. באשר לתנאי השלישי, הוא תנאי ההימצאות בישראל המכונה גם תנאי סמכות השיפוט הבינלאומית הטריטוריאלית, הן מכתב העתירה והן מן הטיעונים שנטענו בדיון לפנינו עולה כי במועד הגשת תביעת הגירושין לבית הדין נמצאו שני הצדדים מבחינה פיזית בישראל, ומכאן שניתן לומר כי אף תנאי זה מתקיים (והשוו: בג"צ 7075/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 289, 294-295 (2004), להלן: עניין פלונית; כן ראו: ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 843-845 (1998), להלן: עניין ורבר). בהקשר זה ניתן להוסיף גם כי אף אם לא היו שני בני הזוג בישראל במועד הגשת התביעה הרי שבאשר למשיבה, כבר נקבע כי די בנוכחות קונסטרוקטיבית של התובע בישראל על מנת לעמוד בתנאי זה, היינו- כי עצם הגשת תביעתה לבית הדין שקולה להיותה בישראל, ובאשר לעותר, הוכר בכך שבנסיבות מסוימות יהיה בית הדין הרבני בישראל בעל סמכות גם מקום שהנתבע אינו מצוי בישראל, ובלבד שקיימת זיקה מספקת בינו לבין המדינה (לסקירה מפורטת של ההלכה בנושא זה וההתפתחויות שחלו בה ברבות השנים, ראו: בג"צ 1480/01 חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(5) 214, 227 (2001), להלן: עניין חג'ג'; עניין רון, בעמ' 641-643; כן ראו: אשר מעוז "סמכותם האקסטרא-טריטוריאלית של בתי הדין הרבניים" הפרקליט לח(א) 81 (1988)). כפי שנראה מייד, נושא הזיקה עומד אף במרכזו של תנאי התושבות המצוי במחלוקת בענייננו, כך שעניין זה ילובן ממילא בהמשכם של הדברים. שלושת התנאים הראשונים מתקיימים אפוא, והמחלוקת הינה אך באשר להתקיימותו של התנאי הרביעי, המכונה גם תנאי סמכות השיפוט הבינלאומית הפרסונאלית, ושלפיו נדרשים בני הזוג להיות "אזרחי המדינה או תושביה". בענייננו, בני הזוג הינם שניהם אזרחי צרפת ואינם אזרחי ישראל. מכאן, כי נותרה לגביהם אך החלופה של "תושביה", ועל כך למעשה המחלוקת: האם יש לראות בהם תושבי ישראל אם לאו? כזכור, בית הדין הרבני, על שתי ערכאותיו, השיב על כך בחיוב. השאלה הינה על כן האם בדין נעשה הדבר. 10. יצוין כבר עתה, כי בהחלטותיהן נסמכו שתי ערכאות בית הדין הרבני אף על הוראת סעיף 4א(א)(1) לחוק השיפוט. לפי סעיף זה, בנוסף לאמור בסעיף 1 לחוק, ירכוש בית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על-פי דין תורה כש"מקום מושבו של הנתבע בישראל", כאשר המונח "מקום מושב" של אדם מוגדר בסעיף 4א(ב)(ו) לחוק כ- "המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל". לטעמי, בין אם נבחן את הדברים לאור הוראת סעיף 1 ובין אם נבחנם לאור הוראת סעיף 4א, שאלת תושבותם של בני הזוג, הזהה למעשה לשאלת מקום מושבם, היא המונחת לפתחנו. שאלה זו היא המחייבת אפוא את הכרעתנו. מיהו "תושב" ומהו "מקום מושב" 11. הן תנאי האזרחות הקבוע בסעיף 1 לחוק השיפוט והן תנאי התושבות החלופי לו והקבוע באותו סעיף אך נובע כאמור אף מלשון סעיף 4א, עניינם שניהם בשאלת קיומה של זיקה אישית של בני הזוג למדינת ישראל. באשר ליחס בין שני התנאים צוין לא פעם כי בעוד שתנאי האזרחות הוא תנאי בעל אופי אובייקטיבי-פורמאלי ששאלת התקיימותו אינה נתונה לשיקול-דעת שיפוטי, קיומו של תנאי התושבות מורכב יותר, ולעתים יש צורך בהפעלת שיקול-דעת שיפוטי כדי להכריע האם הוא מתקיים בנסיבותיו של מקרה נתון (וראו: בג"צ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817, 831 (2004) וההפניות המפורטות שם, להלן: עניין סבג). יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בפרשה קודמת: "תנאי האזרחות תנאי הוא הניתן לזיהוי בנקל. תנאי התושבות גרעינו הקשה ניתן לזיהוי, אך סביב הגרעין יימצא תחום החצי-צל, התחום שבו חייב בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהכריע אם נתקיים תנאי התושבות, אם לאו" (עניין חג'ג, בעמ' 227). עלינו לעמוד אפוא על משמעותו של תנאי זה ולבחון את התקיימותו בענייננו. 12. ככלל, המונחים "תושב" ו"מקום מושב", כמו גם ביטויים אחרים בענייני תושבות, מופיעים בדברי חקיקה שונים ורבים, ובית משפט זה עמד לא פעם על המשמעויות השונות שהם עשויים לשאת בהתאם להקשרם של הדברים ולתכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי שבו הם מופיעים (וראו לדוגמה: ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 123 (2000), להלן: עניין הרוש; דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 456-457 (2001), להלן: עניין ברגר). דומה כי גם לעניין זה יפים דברי השופט מ' חשין, על אף ההקשר השונה שבו נאמרו הדברים באותו מקרה: "המושג "תושב", כשהוא לעצמו, מושג מסגרת הוא, ויבואו בו "תושבים" מ"תושבים" שונים. אכן, יש לו למושג תושב – כמוהו כלמושגים אחרים – משמעות גרעינית, וגרעין משמעות זה יימצא בכל "תושב" ו"תושב", ואולם, מעבר למשמעות גרעינית זו, צומח לו המושג לכיוונים שונים בהקשרים שונים. ידענו מהו "אדום", מהו "ירוק" ומהו "כחול", שגלי-אור בטווחי אורך שונים מכים בעינינו ונרשמים במוחנו כצבע זה או כצבע זה. ואולם הצבע ה"אדום" כולל מאות צבעי אדום – שמא נאמר: אין-סוף צבעי אדום – ולכל אותם אלפים ורבבות "אדום" ייקרא, להבדילם מ"כחול" ומ"ירוק". ובכל זאת יש אדום ויש אדום, ולא הרי אדום כהרי אדום. כך באדום וכך בכחול ובירוק. כך באדום, בכחול ובירוק וכך ב"תושב"" (עניין ברגר, בעמ' 457). על היקף התפרשותו של המונח תושב בדבר חקיקה ספציפי להיקבע אם כן כנגזרת מהתכלית המונחת בבסיסו של אותו דבר חקיקה. אף על פי כן, נראה כי ניתן להכליל ולומר כי בכל הקשר, יצריך התהליך הפרשני של מונח זה בחינה של מכלול הקשרים הקיימים (או הזיקות הקיימות) בין האדם לבין המקום, וכי בחינה כוללת זו של ההקשרים השונים היא שצריכה להנחות אותנו לתשובה אם אותו אדם הינו תושב המקום אם לאו (עניין ברגר, בעמ' 457; ראו גם: ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, פ"ד מא(3) 227, 230 (1987)). נראה כי נכון יהיה להנחות עצמנו בהקשר זה אף בדברים שנאמרו בעניין הרוש, שם נדון מושג התושבות באספקלריה של דיני ההסגרה: "ביסוד ההוראה מונח הרעיון כי ל"תושב ישראל" זיקה ממשית למדינת ישראל, בה מצוי מרכז חייו, וגורלו נקשר עם גורלה. זיקה ממשית מתבטאת במכלול הקשרים (הסובייקטיביים והאובייקטיביים) עם מדינת ישראל, אשר מתוכם צומחת המסקנה כי מדינת ישראל – ... – היא מרכז חייו של האדם" (שם, בעמ' 123). הרלוונטיות של דברים אלו לענייננו אף מקבלת משנה תוקף לאור העובדה כי אמירות אלו, שעניינן כאמור בבחינת מכלול זיקותיו של האדם למדינת ישראל לצורך הקביעה אם זו אמנם מהווה את מקום מרכז חייו, מתיישבות עם הוראת סעיף 4א לחוק השיפוט, הקובעת כזכור כי מקום מושבו של אדם אינו בהכרח מקום מגוריו הרגיל אלא עשוי להיות גם המקום שבו נמצא מרכז חייו. 13. בעבר, קבעה הפסיקה כי לצורך התקיימות תנאי התושבות בחוק השיפוט נדרשת ישיבת קבע בישראל, וברוח זו אף נאמר באחת הפרשות כי: "אין תושב אלא היושב ישיבת-קבע" (בג"צ 95/63 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ"ד יז(4) 2222, 2228 (1963)), ובפרשה אחרת כי: "המבחן הוא תושבות קבועה, להבדיל משהות או אף תושבות זמנית" (בג"צ 228/64 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי, ירושלים, פ"ד יח(4) 141, 149 (1964); כן ראו: בג"צ 129/63 מטלון (מזרחי) נ' בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ"ד יז(3) 1640, 1644, 1651 (1963)). ואולם, נראה כי עם הזמן הורחבה והוגמשה פרשנות זו, בין היתר על רקע חלוף הזמן, שינויי העיתים, והדינאמיות והמוביליות (או הניעוּת) המאפיינות כיום יותר מבעבר את חיינו בכלל ואת נושאי התושבות והמגורים בפרט, וכפי שנאמר: "חיים אנו בעידן של דינמיות, ב"כפר הגלובלי", במצב שלא היה ניתן להעלותו על הדעת אך לפני עשורים בודדים באשר למגוריהם של אנשים. חזון נפרץ הוא שיהיו בני-זוג שידורו בישראל תקופה, יעברו לארץ אחרת לצורכי עבודה או לימודים, ישובו לשנים אחדות וחוזר חלילה, ופעמים יחיו האיש במקום האחד והאשה במקום אחר במשך תקופה ארוכה בלא שניתקו את קשר הזוגיות ביניהם. התושבות צריך שתתפרש אפוא על רקע הזיקות הנבחנות במכלולן" (עניין פלונית, בעמ' 293). נדרשים אנו אם כן לבחינה מהותית של זיקותיו השונות של האדם למדינת ישראל, על רקע התכלית הספציפית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי בו מדובר, ובענייננו: חוק השיפוט. זיקה ראויה מהי? 14. שאלת קיומה של זיקה ראויה בין אדם למקום היא שאלה מורכבת, רבת פנים, ותלוית נסיבות והקשר. בענייננו היא אף כרוכה בקושי אינהרנטי נוסף הנובע מן העובדה כי ההכרעה בה נדרשת לצורך קביעת סמכות שיפוט, עניין אשר ככלל ראוי שיהיו לגביו כללים בהירים, ברורים ושווים לכל נפש (והשוו: עניין חג'ג', בעמ' 225). יחד עם זאת, דומה כי במורכבותה של הסוגיה טמון גם ערכה, שכן במידה רבה היא המאפשרת בחינת כל מקרה ומקרה בהתאם לפרטי נסיבותיו, עריכת איזון הולם בין השיקולים השונים הצריכים לעניין, והגעה לתוצאה הצודקת ביותר בנסיבות העניין המגשימה באופן המיטבי את התכליות המונחות ביסוד ההסדר הנורמטיבי הרלוונטי. בסופו של יום, כפי שצוין בעניין חג'ג' בהתייחס לתנאי ההימצאות בישראל המצריך גם הוא לא פעם שימוש בדוקטרינת הזיקה, ניתן לומר כי "דוקטרינת הזיקה אמנם יוצרת קשיים – לעתים יהיו אלה קשיים לא-מעטים – ואולם נועדה היא למנוע רעה גדולה מרעת-הקשיים; ולסופו של חשבון אין היא אלא הרע במיעוטו" (שם, בעמ' 225). 15. הכפפת בני זוג לסמכות שיפוטם של בתי הדין הרבניים בישראל, ובפרט בנושאים הרגישים של נישואין וגירושין, מחייבת קיומו של קשר זיקה ראוי בין בני הזוג לבין המדינה. דומה כי על כך לא יכול להיות חולק. אך מהו אותו קשר ראוי? מחד גיסא, ברור כי אין להסתפק בקשר רופף מידי, וזאת על מנת שלא להרחיב יתר על המידה את מרות השיפוט של ישראל בכלל ושל בתי הדין הרבניים שלה בפרט, באופן שהיא תחול על כל יהודי באשר הוא, גם אם הוא נעדר קשר ממשי למדינת ישראל. מאידך גיסא, אין לדרוש קשר צמוד מידי, שמא יהיה בכך כדי למנוע מהערכאות בישראל להסדיר מערכות יחסים הראויות להסדרה על-ידן, וכן כדי לסכל את מטרותיה של החקיקה בעניין, לפגוע בשיקולי הגינות וצדק ולהותיר את מי מבני הזוג הנוגעים לעניין חסר תרופה יעילה למצוקתו (וראו: עניין חג'ג', בעמ' 225-226; עניין רון, בעמ' 642). 16. כאמור, על הזיקה הנדרשת לשרת את תכליתו של דבר החקיקה. על התכלית העומדת ביסוד ההוראות הרלוונטיות בחוק השיפוט כמי שנועדו להסדיר את סמכות השיפוט הבינלאומית של בתי הדין הרבניים, עמד בית משפט זה לא פעם, ובין היתר צוין בהקשר זה כי "תכליתו של סעיף 1 שבו מדובר, בין היתר, היא לדעתי לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאים הרגישים של נישואין ובעיקר גירושין, והיא מצדיקה פרשנות שתאפשר, כמובן בגדרי סבירות ושכל ישר, מתן פתרונות הולמים בבתי-הדין ובבית-משפט זה" (עניין פלונית, בעמ' 293). בהתאם, נקבע כי אחד השיקולים בשאלת מידת הזיקה שיש לדרוש בין בעלי הדין למדינת ישראל לצורך רכישת סמכות כאמור, עניינו בהשלכות הצפויות לבעלי הדין כתוצאה מהקניית הסמכות לבית הדין, מחד גיסא, ומשלילתה, מאידך גיסא. בהקשר זה ראוי לציין כי על-פי עקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי, אחד השיקולים להכרה בסמכות שיפוט במקרים קשים הוא חוסר יכולתו של התובע למצוא תרופה יעילה בבית משפט של מדינה אחרת (וראו: עניין ורבר, בעמ' 846-847). כך גם אצלנו, דומה כי בבחינת הלכה היא כי יש ליתן משקל בהקשר הנדון לעובדה כי שלילת סמכות בית הדין הרבני בישראל להכריע בגירושיהם של בני זוג עלולה לגזור על אישה שבעלה מסרב ליתן לה גט שלא כדין עגינות שלא יהיה לה מרפא בכל ערכאה שיפוטית אחרת. שיקול זה הוא לטעמי שיקול נכבד ורב ערך. 17. תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה (וראו: סעיפים 2, 4, ו-5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג"צ 7052/03 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 14.5.2006)). בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית. ויפים בהקשר זה הדברים הבאים, הגם שנאמרו בהקשר שונה ואחר מזה שבענייננו: "כל אשה, כל אדם, זכאים לכתוב את סיפור חייהם כרצונם ועל-פי בחירתם – כל עוד אין הם פולשים לתחומו של הזולת – והיא האוטונומיה של הרצון החופשי. כי ייכפה על אדם ללכת בדרך שלא איווה ללכת בה, תיפגע האוטונומיה של רצונו החופשי. אכן, זה גורלנו, גורל האדם, שעושים וחדלים אנו כל העת שלא-מרצון חופשי, ועל דרך זו נמצאת האוטונומיה של רצוננו חסרה. ואולם במקום שהפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי פגיעה עמוקה היא, או-אז יתערב המשפט ויאמר את דברו. ... האוטונומיה של הרצון החופשי נגזרת מתוך כבוד האדם והיא בתשתית חשיבתנו המשפטית. כבוד האדם משמיע אדם חופשי – לא בכדי חָבְרוּ הכבוד והחירות וירדו אל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – והוא אדם שהמשפט מקנה לו זכות וחופש להתוות את מהלכיו בדרכו-שלו" (דברי השופט מ' חשין בע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 329-330 (2000)). בהקשרנו אנו ראוי להזכיר גם את דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון עוד לפני למעלה משני עשורים, כי "מניעתה של עגינות אשה הוא עקרון יסוד, שהוא, על-פי תפיסותינו, מבין הערכים הבסיסיים שלנו" (בג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 74 (1987), להלן: עניין אלוני). הצורך לפעול לשחרור האישה מכבלי עגינותה וליתן מזור למצוקתה מקבל משנה תוקף ככל שהדבר נוגע לבני זוג יהודים החיים מחוץ למדינת ישראל, מרחק אלפי מילין ממנה. זאת, מאחר ובשונה מבתי הדין הרבניים בישראל – שהינם בעלי סמכות שיפוט מלאה וייחודית בנושא נישואין וגירושין, שלרשותם סמכויות אכיפה ושפסקי דינם מחייבים ומוצאים לפועל מטעם רשויות המדינה – בתי דין רבניים במקומות אחרים בעולם נעדרים סמכות שיפוט מטעם חוק המדינה, ואף שמוסמכים הם מבחינה הלכתית להורות על גירושיהם הדתיים של בני זוג יהודים, אין בכוחם לכפות על בעלי דין להופיע בפניהם או לציית לפסקי דינם (עניין אלוני, בעמ' 73). יפים לעניין זה דברי השופטת א' פרוקצ'יה בעניין סבג: "תופעת סרבנות הגט והעגינות בתחום המעמד האישי של בני-זוג יהודים היא קשה וכאובה. היא כרוכה במצוקה אנושית עמוקה לבני-זוג יהודים בישראל. היא קשה שבעתיים לבני-זוג יהודים, אזרחים ותושבים במדינות חוץ, שבהן אין נתונים בידי בתי-הדין הרבניים המקומיים אמצעי כפייה ישירים באמצעותם ניתן להתמודד בדרך יעילה עם תופעת סרבנות הגט, בדומה לאמצעים הנתונים בידי בית-הדין הרבני בישראל לכפיית מתן גט בהתקיים התנאים הראויים לכך" (שם, בעמ' 829). ההבדל בין בתי הדין הרבניים בישראל לבתי הדין מחוץ לישראל הינו אפוא, כדברי השופט מ' אלון בעניין אלוני: "הבדל מהותי, היורד לשורשו של עניין" (שם, בעמ' 73). עמד על הדברים בבהירות גם השופט י' זמיר בעניין ורבר: "שום בית-דין דתי בעולם, מחוץ לבית-הדין הרבני בישראל, אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי-דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל. בנסיבות כאלה, הקשחת התנאים הנדרשים כדי להקנות סמכות בין-לאומית לבית-הדין הרבני תהיה בלתי רצויה. יהיה בה משום מתן פרס לבן-זוג אחד המבקש לגרום עגינות לבן-הזוג השני, באמצעות התחמקות משיפוטה של הערכאה האפקטיבית, היא בית-הדין הרבני בישראל" (שם, בעמ' 846). ועל זאת אוסיף אני גם כי מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמדינת העם היהודי, אינה יכולה ליתן יד לתוצאה קשה שכזו. על רקע כל זאת, קבעה פסיקת בית משפט זה מפורשות לעניין תנאי ההימצאות בישראל כי "עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל – זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני – תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך – הדוחק לעתים – לעזור למי שנותר ומושיע אין לו" וכי בסיכומו של דבר, "הכרעה בשאלת הזיקה מותירה מרחב-תימרון רחב לבית-המשפט, בנסיבותיו של כל עניין ועניין, תוך שימת-לב לנושא העגינות ולשאלות אחרות הנדרשות לעשיית צדק בין בעלי-הדין" (עניין חג'ג', בעמ' 228). דברים אלו נכונים לטעמי לא פחות לצורך ההכרעה בשאלת הזיקה הנדרשת במסגרת תנאי התושבות שבענייננו. גם בחינתו של תנאי זה צריכה להיעשות תוך בחינת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, תוך מתן משקל ראוי לשיקולי הגינות וצדק, הן במישור החברתי והן במישור האישי, וכך שלא יוותר בידיים ריקות מי שזקוק וזכאי לסעד ואין לו כל מוצא אחר. מן הכלל אל הפרט מהי מידת הזיקה של בני הזוג דנן לישראל והאם די בקשריהם אליה כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו יש לראות בהם תושבי המדינה? זו כאמור השאלה המרכזית בה עלינו להכריע. 18. בפתח הדברים אציין כי אין לקבל לטעמי את טענת המשיבה לפיה העובדה שהעותר הכיר בסמכות בית המשפט לענייני משפחה מלמדת כי הכיר גם בסמכותו של בית הדין הרבני להכריע בהליך הגירושין ביניהם. ראשית, אין זה מדויק לומר כי העותר פתח ביוזמתו בהליכים נגד המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה, שכן בקשתו למתן צווים זמניים נגדה הוגשה במסגרת התביעה שהגישה היא נגדו ואשר במסגרתה ביקשה ואף קיבלה צווי מניעה זמניים. בנוסף, הגם שבכתב ההגנה שהגיש אכן הכיר העותר בכך שבית המשפט לענייני משפחה רכש סמכות בינלאומית לדון בתביעה, הרי שהוא טען שם גם כי בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתובענה, ומכל מקום, בין כך ובין כך, סמכות השיפוט של בית הדין הרבני בישראל בנושא נישואין וגירושין מותנית בתנאים אחרים מאלו שמכוחם רוכש בית משפט אזרחי בישראל סמכות מבחינה בינלאומית, ומשאין מחלוקת כי העותר לא הביע את הסכמתו לשיפוטו של בית הדין הרבני בהתאם לסעיף 9 לחוק השיפוט, אין לומר כי הסכים לכך מכוח הכרתו בסמכות בית המשפט לענייני משפחה. 19. כעת לגופם של הדברים: העותר והמשיבה אינם מתגוררים בישראל דרך קבע ולמעשה לא התגוררו בה באופן קבוע מעולם. אף על פי כן, כאמור, בהתאם לקביעותיהן העובדתיות של שתי ערכאות בית הדין הרבני ואשר לגביהן אין למעשה מחלוקת, במהלך השנים נהגו בני הזוג לבקר בישראל מספר פעמים מידי שנה, וכך עשו גם בתקופה שבטרם הגשת התביעה לבית הדין. השניים הם גם בעלי רכוש רב ומשמעותי בישראל, הכולל בין היתר דירה בעיר אשדוד, בה נהגו להתגורר במהלך שהותם בארץ, ובנוסף, חשבונות פעילים בבנקים בישראל וכספות בישראל. הלכה למעשה, כך נמצא, היקף נכסיהם של בני הזוג בישראל גדול מזה שבגוואדלופ בה התגוררו או בכל מקום אחר בעולם. זאת ועוד. לבני הזוג משפחה בישראל, אביו של העותר הובא לקבורה בישראל, לטענת המשיבה רופאיו של העותר נמצאים בארץ, וכפי הנראה היתה כוונתם – בטרם עלו יחסיהם על שרטון – לחיות כאן את שארית חייהם. מדובר אפוא בזיקה ממשית – רכושית, משפחתית ונפשית – לישראל, זיקה שדומה כי אין לבני הזוג כמותה, בעוצמתה ובמהותה, לשום מדינה אחרת בעולם. בני הזוג מתגוררים בנפרד זה מזה במשך תקופה ארוכה, ולאחר שהעותר הכיר בקרע בלתי-הפיך שחל ביחסיהם, הותרו זה מכבר נישואיהם האזרחיים על-ידי בית משפט בצרפת. לאור הצהרת העותר כי הנושאים הרכושיים אינם אלו העומדים במוקד סירובו להתדיין בפני בית הדין, דומה כי בנסיבות האמורות, התרת נישואיהם הדתיים של בני הזוג הינה כעת בעיקרה אקט פורמאלי. העותר לא נתן כל נימוק ברור לסירובו ליתן למשיבה גט אף שגירושיהם האזרחיים כבר הותרו. הוא לא הביא כל הסבר מניח את הדעת לסירובו להתדיין בפני בית הדין בישראל, וכך גם לסירובו להיענות להצעת הפשרה שהציע בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין בצרפת הוא שידון ויכריע בגירושיהם. עוד יש לציין בהקשר זה כי בהתאם לקביעת בית הדין הרבני, אף שבית הדין הרבני בצרפת הינו בעל סמכות לקנוס אדם שהתגרש בגירושין אזרחיים ומסרב ליתן גט לגרושתו, הרי שסמכות זו מעלה חשש לכשרות הגט מבחינה הלכתית. בנסיבות אלו, ובפרט על רקע העובדה כי בית הדין הרבני בישראל הינו כעת הערכאה המשפטית האפקטיבית היחידה לשחרור המשיבה מן העגינות שהעותר מבקש לגזור עליה, כשתי ערכאות בית הדין הרבני סבורה אף אני כי זיקתם של בני הזוג למדינת ישראל הינה מספקת לצורך הקביעה כי בית הדין הרבני בארץ הינו בעל סמכות להכריע בגירושיהם. בנוסף, בהתחשב בעובדה כי הליך גירושיהם האזרחיים של בני הזוג הסתיים זה מכבר וכי במצב הנתון בית הדין הרבני בישראל הוא כפי הנראה היחיד שבכוחו להביא לתוצאה שתעלה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט האזרחי, סבורני כי אין לקבל אף את טענת העותר כי הוא אינו הפורום הנאות להכריע בגירושיהם הדתיים. 20. ויודגש, אכן, אין להקל ראש בכך שצו עיכוב היציאה מן הארץ שהוטל על העותר כרוך בפגיעה בחופש התנועה שלו – זכות הנהנית ממעמד חוקתי בישראל בהתאם לסעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם חירותו. ואולם, כפי שהוזכר בהקשר זה בדיוק בעניין פלונית, אין לשכוח כי כשאר הזכויות, אין זכות זו זכות מוחלטת אלא יחסית (שם, בעמ' 292, וההפניות שם). מכל מקום, לאור כל האמור לעיל, ובין היתר על רקע סירובו של העותר להיענות להצעות הפשרה השונות שהוצעו לו על-ידי בתי הדין ועל רקע העובדה כי בידיו שלו מצוי המפתח לשינוי מצבו ולשחרורו המיידי מעיכובו בארץ, אני סבורה כי על זכותו זו של העותר לסגת מפני זכותה של המשיבה להשתחרר מעגינותה – כחלק מזכותה לחירות, מזכותה לכבוד ומזכותה לחיי משפחה. דעתי היא אפוא כי בנסיבות העניין בצדק ראו בתי הדין בבני הזוג כמי שמקיימים את תנאי התושבות בישראל, בין לפי סעיף 1 לחוק השיפוט ובין לפי סעיף 4א לחוק זה. מכאן, כי בדין קנה בית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה נגד העותר ואשר מכוחה הוצא נגדו צו עיכוב היציאה מן הארץ. אציע, אם כן, לחבריי לדחות את העתירה, ובנסיבות העניין, להימנע מליתן צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: 1. מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, השופטת ע' ארבל. עם זאת, הגעתי לתוצאה בדרך שונה מדרכה. להלן אסביר את מהלך מחשבתי ואת הדרך בה בחרתי לבסס את הכרעתי. 2. חברתי, השופטת ארבל, ביססה את חוות דעתה המקיפה והמחדשת על הוראתו של סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט, או החוק), בגדרו נקבע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים, בין השאר, בהתקיים (על פי אחת החלופות) זיקת תושבות של בני הזוג לישראל. שאלה נוספת אליה התייחסה חברתי היא שאלת מקור הסמכות הבינלאומית של בית הדין הרבני לדון בתביעות גירושין לפי חוק השיפוט ובפרט מקור הסמכות של בית הדין בהקשר של נסיבותיו המיוחדות של המקרה העומד לדיון בפנינו. בנושא זה הפנתה חברתי לסעיף 4א לחוק השיפוט, שעוסק בסמכות מבחינה בינלאומית בתביעת גירושין (שהוסף בתיקון מס' 3 לחוק, ס"ח 2025 התשס"ה (10.8.2005), עמ' 942, שם בעמ' 945) ואשר הרחיב את הסמכות המוקנית לבית הדין לפי סעיף 1 לחוק. סעיף 4א הנ"ל קובע כי בית הדין הרבני רוכש סמכות בינלאומית בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה אף במקום שלא מתקיימות הדרישות לגבי הסמכות הנדרשות לפי סעיף 1 לחוק וזאת בהתאם לזיקות המפורטות בסעיפים 4א(א)(1)-4א(א)(6) לחוק. חברתי הפנתה בהקשר זה להוראת סעיף 4א(א)(1), עליו הסתמכו גם שתי ערכאות בית הדין הרבני, הקובע כדלקמן: "בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה: "מקום מושבו של הנתבע בישראל". הוראה זו יש לקרוא בשים לב לאמור בסעיף 4א(ו) לחוק, הקובע כי לעניין הזיקות המנויות בסעיף 4א המונח "מקום מושב" של אדם הינו "המקום שבו נמצא מרכז חייו, או מקום מגוריו הרגיל". חברתי השופטת ארבל הטעימה ש"בין אם נבחן את הדברים לאור הוראת סעיף 1 ובין אם נבחנם לאור הוראת סעיף 4א (ובפרט סעיף 4א(א)(1), לצד סעיף 4א(ו) כאמור - ח.מ.), שאלת תושבותם של בני הזוג, הזהה למעשה לשאלת מקום מושבם, היא המונחת לפתחנו" (פיסקה 10 לחוות דעתה). לכן, לשיטתה, התוצאה אליה נגיע בין אם נסתמך על סעיף 1 לחוק ובין אם נסתמך על סעיף 4א(א)(1) תהא זהה. אני סבור כי ניתן לבסס את התוצאה רק בהתבסס על סעיף 4א(א)(1) לחוק וזאת מהטעמים שמנתה השופטת ארבל ביחס לסעיף 1 לחוק ומשיקולים נוספים אותם אפרט להלן. 3. לפי סעיף 1 לחוק השיפוט רכישת סמכות של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מותנית בכך שהמתדיינים בפניו יהיו "יהודים בישראל" (הדרישה הטריטוריאלית) ובכך שתהיה להם אחת משתי הזיקות האישיות - "אזרחי המדינה, או תושביה" (לדיון מקיף בחוק השיפוט ובהצעות החוק שקדמו לו ראו: אשר מעוז "סמכותם האקסטרא-טריטוריאלית של בתי הדין הרבניים" הפרקליט לח 81 (1988) (להלן: מעוז); אריאל רוזן-צבי "הסמכות הבינלאומית של בתי-משפט ובתי הדין הרבניים בענייני נישואין והתרתם" עיוני משפט ב 759 (1972)). 4. הסוגיה העומדת בפנינו, בשלב זה, הינה האם בית הדין הרבני רכש סמכות - מכוח סעיף 1 לחוק השיפוט - לדון בעניינם של בני הזוג ובפרט השאלה היא האם בני הזוג מקיימים את הזיקה האישית של תושבות לפי סעיף 1 לחוק. חברתי השופטת ארבל, משיבה לשאלה זו בחיוב וקובעת שבני הזוג הינם תושבי ישראל מכוח זיקתם ההדוקה והממשית למדינת ישראל. על כך הוסיפה חברתי, אגב פרשנות, שיקול שבמדיניות: "על רקע העובדה כי בית הדין הרבני בישראל הינו כעת הערכאה המשפטית האפקטיבית היחידה לשחרור המשיבה מן העגינות שהעותר מבקש לגזור עליה... זיקתם של בני הזוג למדינת ישראל הינה מספקת". גישתי שונה, כאמור. לדעתי אין להתבסס לענייננו על זיקת התושבות הכלולה בסעיף 1 שבחוק. מסקנתי זו מבוססת על מספר טעמים: (א) ההלכה המקובלת לעניין פרשנות המונח "תושביה" שבסעיף 1 לחוק השיפוט היא כי נדרשת "ישיבת קבע בישראל" ולא ניתן להסתפק בזיקות חלופיות לצורך קיום דרישת התושבות בחוק (ראו: השופט ח' כהן בבג"ץ129/63 מטלון נ' בית הדין הרבני, פ"ד יז 1640, 1651; בג"ץ 95/63 פלונית נ' בית הדין הרבני, פ"ד יז 2222, 2228; השופט א' ויתקון בבג"ץ 228/64 פלונית נ' בית הדין הרבני, פ"ד יח(4) 141, 147 והשופט ח' כהן, שם 156; ולאחרונה: בג"ץ 7075/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 289 (פסקה 6 לחוות דעתה של חברתי, השופטת נאור) (2004) (להלן: עניין פלונית); בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד נט(4) 817, 831 (חוות דעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה)(2004); מעוז, 81 ה"ש 3; מנשה שאוה הדין האישי בישראל – כרך ראשון 77-76, 357 (1991)). (ב) אכן, הדיבור "תושב" מופיע בחוקים אחדים ובחלקם הוראתו של הביטוי "תושב" כולל אף מקרים שבהם קיימת זיקה ממשית, שאינה חייבת לכלול בהכרח מגורים של קבע. חלופה פרשנית זו בוחנת היכן מצוי "מרכז חייו" של האדם והיא נבחנת על פי מכלול הקשרים (הסובייקטיביים והאובייקטיביים), שיש בהם ללמד לאיזו מדינה יש לאדם את מירב הזיקות. במסגרת סעיף 1 לחוק השיפוט הדיבור "תושביה" אמנם אינו מוגדר ועל כן יש לפרשו על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי. נוכח פסיקה עקבית בבית משפט זה שהורה שאין להוציא את המונח האמור מכדי פשוטו ושנדרש שבני הזוג יישבו בישראל ישיבת קבע, הרי שלא מצאתי שיש מקום לסטות מהלכה זו (לרבות ההקלות שחלו בה, למשל בעניין פלונית) ולבחון את תושבותם של בני הזוג לאור מכלול זיקותיהם לישראל – לצורך הדיבור "תושביה" הנזכר בסעיף זה. עמדתה הפרשנית של חברתי השופטת ארבל שונה. לשיטתה בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי יש מקום לאמץ גישה פרשנית חדשה ולהגמיש עוד את הוראתו של המונח הנ"ל "על רקע חלוף הזמן, שינויי העיתים, והדינאמיות והמוביליות (או הניעוּת), המאפיינות כיום יותר מבעבר את חיינו בכלל ואת נושאי התושבות והמגורים בפרט" (פיסקה 13 לחוות דעתה, ראו שם ההפניה לעניין פלונית). התפיסה הכללית הנ"ל מקובלת עליי. עם זאת, ולמרות הדינאמיות והמוביליות, המאפיינים את ה"כפר הגלובלי" בו אנו חיים, אין לאמץ, לשיטתי, גישה פרשנית חדשה בהקשר של סעיף 1 לחוק וזאת לנוכח ההסדר החדש, שנקבע בתיקון מס' 3 לחוק השיפוט. בהסדר זה המחוקק גילה דעתו שראוי להחיל כלל גמיש ביחס לזיקת התושבות לעניין סמכות השיפוט בתביעות גירושין בלבד ורק במסגרת זו הורחבה סמכותו של בית הדין הרבני מחוץ להסדר הקיים בסעיף 1. מטרת המחוקק בהרחבה האמורה היתה להגמיש את זיקות סמכות השיפוט של בית הדין הרבני, בין השאר, כדי להלחם בתופעה הקשה של העגינות ובה בעת לאזן הרחבה זו בכך שהיא תוגבל רק לתביעות גירושין או לתביעות להסרת מניעה להינשא כדין תורה (בהקשר זה נשללה אפילו הסמכות לדון בעניינים הכרוכים בגירושין, לפי סעיף 3 לחוק השיפוט – ראו סעיף 4א(ה) לחוק, הקובע כי: "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בענינים הכרוכים בגירושין"). תמיכה לגישתי זו מצאתי בחוק השיפוט עצמו, שקבע כי יש לפרש את המונח "מקום מושב" בסעיף 4א בלבד ככולל גם את מרכז חייו של אדם, הגם שאינו מקום מגוריו הרגיל. אסביר: במסגרת תיקון 3 לחוק, אשר הוסיף את סעיף 4א הדן בסמכות בית הדין הרבני מבחינה בין-לאומית בתביעות גירושין, הוכלל גם סעיף הגדרות בסעיף 4א(ו) המורה כדלקמן: "לענין סעיף זה (סעיף 4א לחוק – ח"מ), "מקום מושב" של אדם – "המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל". מכאן שהסעיף ריבה את החלופה של "מרכז חייו" לעניין זיקת התושבות בסעיף 4א בלבד ורק לגביו יפה, לשיטתי, התפיסה החדשנית – אותה פרסה – חברתי השופטת ארבל, הגורסת כי בשים לב "לשינויי העיתים והדינאמיות והמוביליות" של הזמנים המודרניים בכפר הגלובלי יש לבחון את זיקות המתדיינים לישראל בכל הנוגע לנושאי התושבות והמגורים. (ג) הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לפי סעיף 1 לחוק השיפוט מעבר לפרשנות שנהגה עד היום עלולה לעורר קשיים אף במישור של המשפט הבינלאומי הפרטי. אבהיר את דברי: הסמכות הייחודית המוקנית לבתי הדין הרבניים לפי סעיף 1 כוללת, כאמור, את כל "ענייני הנישואין והגירושין" וכל ענין הכרוך בגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג" (סעיף 3 לחוק). הצעת חברתי להגמיש את הפרשנות של זיקת המושב לפי סעיף 1 לחוק החל בכל הנושאים הנ"ל לכאורה איננה מתמודדת עם כללי המשפט הבינלאומי הפרטי המסדיר סוגיות אלו על פי קריטריונים שונים (למשפט הנוהג באיחוד האירופאי בעניין סמכות שיפוט בתביעות גירושין ראו:Council Regulation (EC) No. 2201/2003 Chapter II, Section 1, Art 3(1) ולפרשנות הסעיף שם – עיינו: Munro v Munro [2008] ALL ER (D) 316 (Feb) ). על הזהירות שיש לנקוט בהרחבת סמכותו של בית הרבני במישור המשפט הבינלאומי הפרטי – ראו דברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד נה(5) 214 (פסקה 23 לפסק דינו) (2001): "כדרכה בבתי-משפט אזרחיים כן בעניינם של בתי-דין רבניים, חייבת היא המדינה להגביל את סמכותם – בדרך זו או אחרת – לטריטוריה של המדינה, שאין היא יכולה להתיר לעצמה כי בית-דין דתי בתחומיה – הפועל מכוחה – יפרוץ את כל הגבולות המוכרים והמקובלים בקהילייה הבין-לאומית. המדינה חייבת למצוא קשר-זיקה ראוי בין המתדיינים לפני בית-דין רבני לבין הטריטוריה של ישראל, קשר-זיקה מתקבל על הדעת ככל שנוהג האומות ומשפט העמים וככל שהמתדיינים-בכוח נוגעים בדבר. חייב שיהא קשר-זיקה שאינו רופף יתר-על-המידה – שמא תשתלט המדינה על מערכות יחסים שאין זה ראוי לה כי תשתלט עליהם – ושלא יהא זה קשר-זיקה צמוד יתר-על-המידה, שמא תחמיץ המדינה מערכות יחסים שראוי לה כי תסדיר אותם". (שם, בעמ' 226-225). 5. דומה כי הסמכות המוקנית לבית הדין הרבני לפי סעיף 4א לחוק עונה על ההנחיה הנ"ל שנקבעה בפרשת חג'ג', שכן היא מוגבלת יחסית בהיקפה ולכן לכאורה אין היא מעוררת קושי במישור המשפט הבינלאומי הפרטי – זאת משורה של טעמים: ראשית, בית הדין הרבני איננו מוסמך לדון לפי סעיף 4א בענינים הכרוכים בגירושין (סעיף 4א(ה) לחוק). שנית, בית הדין איננו מוסמך לדון ולהכריע בגירושיהם האזרחיים של בני הזוג במקום שהוגשה תביעה לבית משפט במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורים (סעיף 4א(ב)(2) לחוק). בהערת אגב נציין כאן כי במקרה שלפנינו בני הזוג כבר התגרשו אזרחית במקום מגוריהם הרגיל (גואדלופ). שלישית, תביעה לגירושין לבית הדין הרבני מכוח סעיף 4א(א) לחוק אין בה כדי למנוע מבית משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג (סעיף 4א(ב)(1) לחוק). רביעית, סמכותו של בית הדין הרבני לדון בגירושין מותנית גם בכך שבני הזוג היהודים נישאו על פי דין תורה (סעיף 4א רישא לחוק). העולה מהאמור מלמד שסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 4א לחוק מיוחדת בעיקר לדיון בתביעות גירושין "דתיות" בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, או בתביעות שמכוח סעיף 4א(ג) לחוק – היא ייחודית לו אל מול ערכאות אזרחיות, שהרי אין לאף בית משפט אזרחי בעולם סמכות לדון באלה (ולהפקיע את הנישואין הדתיים). ראו: ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817 (1998). מכוח סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בישראל לדון בתביעות אלו – לא רק כלפי בית המשפט האזרחי הישראלי, אלא כלפי כל ערכאה שיפוטית אחרת בעולם – הרי שלא מתעורר קושי במישור המשפט הבינלאומי הפרטי להרחיב את סמכותו של בית הדין לפי סעיף 4א לחוק באמצעות הרחבת הזיקה הפרסונאלית שבחוק. נימוקים אלו מביאים אותנו לשאלה הבאה – האם בית הדין הרבני היה מוסמך לדון כאן מבחינה בינלאומית בתביעת הגירושין של המשיבה 1 אותה הגישה כנגד העותר מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 4א לחוק . על כך אשיב להלן. סעיף 4א(א)(1) לחוק השיפוט 6. תשובה לשאלה שהוצגה לעיל תמצא במסגרת הזיקות הספציפיות המנויות בסעיף 4א(א)(1) עד (6) לחוק, שהוסף כאמור בתיקון מס' 3 משנה 2005. בני-הזוג שלפנינו אינם אזרחי ישראל ולא שהו בה מעבר לתקופות קצרות יחסית לרגל ביקוריהם השונים בארץ. לכן זיקת הסמכות היחידה הבאה בחשבון לענייננו היא אמנם הזיקה המנויה בסעיף סעיף 4א(א)(1), לצד סעיף 4א(ו) המגדיר את "מקום מושב", הנזכר בסעיף, ככולל נתבע שמרכז חייו בישראל. וזו לשון הסעיפים הרלבאנטיים: "(א) בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה: (1) מקום מושבו של הנתבע בישראל; .... (ו) לענין סעיף זה, "מקום מושב", של אדם - המקום שבו נמצא מרכז חייו, או מקום מגוריו הרגיל." (ההדגשות שלי – ח"מ) הנה כי כן, המחוקק קבע במפורש בסעיף 4א(ו) לחוק, שלעניין סעיף 4א לחוק השיפוט, מקום המושב הינו המקום שבו נמצא מרכז חייו, או מקום מגוריו של הרגיל. מכאן אנו למדים שהמחוקק הרחיב את תחום השיפוט הבינלאומי של בתי הדין הרבניים בסעיף זה כך שהזיקה הפרסונאלית הנדרשת כדי לקנות סמכות בתביעה לגירושין כוללת זיקה שאיננה דווקא זיקת מגורי קבע, או זיקת מגורים רגילה (השוו לעניין זה גם בהגדה של פסח, המזכירה מדרש אגדה בקשר למגורי בני ישראל בארץ מצרים ומבחינה בין ישיבת קבע לישיבת ארעי - "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם שנאמר (בראשית מ"ז, ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו..."). חוזרת איפוא קושיה לדוכתא – מרכז חיים (שזו החלופה השניה הנזכרת בהגדרה הנ"ל) – מהו לענייננו. מרכז חיים לצורך סעיף 4א לחוק – מהו? 7. הדיבור "מרכז חיים" כחלופה ל"מקום מושב" מופיע בחוקים אחדים בישראל בהקשרים חקיקתיים שונים. ביסוד המושג עומד מכלול הזיקות ומידת העוצמה של הקשרים (הסובייקטיביים והאובייקטיביים) אותם רוכש האדם ביחס למדינת ישראל ואשר מהם ניתן ללמוד כי מרכז חייו של האדם הוא בארץ. כאן המקום להעיר כי במקרים אחרים המחוקק ראה לפרט רשימת זיקות בלתי ממצה בהקשר של הביטוי "מרכז חיים". כך הוא עשה, למשל, בהגדירו תושבות לצרכים מיסויים לפי פקודת מס הכנסה (בתיקון מס' 132 לפקודה מס הכנסה, משנת 2002), שם נוסף סעיף קטן במסגרת סעיף 1 לפקודה וזה מגדיר "תושב ישראל" כך: (א) לגבי יחיד – מי שמרכז חייו בישראל ולעניין זה יחולו הוראות אלה: (1) לשם קביעת מקום מרכז חייו של יחיד יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים, ובהם בין השאר: (א) מקום ביתו הקבוע;(ב) מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו;(ג) מקום עיסוקו הרגיל או הקבוע, או מקום העסקתו הקבוע;(ד) מקום האינטרסים הכלכליים הפעילים והמהותיים שלו;(ה) מקום פעילותו בארגונים, באיגודים או במוסדות שונים; (2) חזקה היא שמרכז חייו של יחיד בשנת המס הוא בישראל - (א) אם שהה בישראל בשנת המס 183 ימים או יותר;(ב) אם שהה בישראל בשנת המס 30 ימים או יותר, וסך כל תקופת שהייתו בישראל בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה הוא 425 ימים או יותר). (הערה: ההדגשות שלי – ח"מ). בהוראות דין אחרות – כמו בהוראת החוק שלפנינו – לא נמצאת הגדרה של הביטוי "מרכז חיים" (ראו למשל: סעיף 135 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה); סעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; סעיף 8(ג) לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס"ז-2007; סעיף 5 לתקנות יישום תכנית ההתנתקות (כללים לאישור בקשה ולקביעת תשלום מיוחד), תשס"ו-2005). במקרים כגון אלו - בהם המחוקק סתם ולא פירש את הוראת המונח "מרכז חיים" יש לפרשו על-פי התכלית החקיקתית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי הספציפי. הזיקות הרלוונטיות להגדרת מרכז החיים ועוצמתם של הקשרים השונים ישתנו מהקשר חקיקתי אחד למשנהו. כך לשם המחשה, בענייני התושבות המיסויית ייתכן שיינתן משקל מרכזי לקשרים העסקיים – על פני מקום מגורי משפחתו (ראו לדוגמא עמ"ה (מחוזי ב"ש) 517/05 צייגר נ' פקיד שומה אילת (לא פורסם, 30.3.2005) בגדרו קבע השופט י' אלון כי לעניין מבחן התושבות הקבוע בסעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ה-1985 – מרכז חייו של הנישום לעניין פטור ממס יכול להיות שונה ממקום מגוריהם וממרכז חייה של משפחתו, וזאת בשל זיקתו העסקית ההדוקה לאילת). 8. מהי אם כן התכלית המונחת ביסוד ההוראה המקנה סמכות לבית הדין הרבני בענייני תביעות גירושין של בני-זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה במקום שנמצא כי "מרכז חייו" של הנתבע בישראל. לא יקשה למצוא תשובה לשאלה זו, שכן מטרתו המוצהרת של תיקון מס' 3, בסעיף 4א עולה מדברי ההסבר שניתנו על ידי מי שיזם את ההוראה האמורה. אלה קובעים כי התיקון האמור נועד "להביא לכך שמדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית תסייע, במסגרת הכללים של המשפט הבינלאומי הפרטי, לאותם בני זוג, במיוחד לנשים שהופכות לעגונות כאשר לא נערכים גירושין כדין תורה –לחייב את בן הזוג שאינו מסכים להתיר את הנישואין לפי דין תורה לערוך גירושין כדין תורה". המסקנה הפרשנית העולה מדברי ההסבר הנ"ל ומהרקע לחקיקת התיקון היא שעל בית המשפט לנקוט במקרים אלה בגישה פרשנית מרחיבה, אבל זהירה, כך שבית הדין הרבני ירכוש סמכות ראויה על מנת שהוא יוכל להפעיל את סמכותו הממלכתית ולהתיר את האישה מעגינותה באמצעות כלים שהמחוקק העמיד לרשותו, בין השאר, לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. עד כאן עמדנו על תכלית התיקון ועל הגישה הפרשנית שיש לנקוט במסגרת הוראתו של המונח "מרכז חיים" לענייננו, אולם עתה עלינו לדון עדיין בתכניו של אותו מושג בהקשר שלנו. המונח: "מרכז חיים של אדם", בדומה למושג "תושבות", הוא מושג מסגרת. הוא משקלל בתוכו את מכלול הזיקות משפחתיות, עסקיות וחברתיות שיש לאדם עם מדינת ישראל. עם זאת מרכז החיים לצורך זה אינו מצטמצם לשיטתי אך לזיקות אובייקטיביות בלבד וכולל גם זיקות סובייקטיביות – במסגרתן תיבחן כוונתו של האדם והאם כוונות אלו באו לידי מימוש למעשה. נרחיב בכך להלן. על הרכיב הסובייקטיבי במושג מרכז חיים 9. רבי יהודה הלוי, מגדולי משוררי ישראל בימי הביניים – ביטא בעודו בגלות את עוצמת הזיקה הסובייקטיבית לציון בשירו המפורסם מִכֶּבֶל עֲרָב. שם אנו קוראים כך: "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב". הנה כי כן הגם שדומה כי לא ימצא מי שיחלוק שאין די בגעגועים – עזים ככל שיהיו – כדי ליצור מרכז חיים בארץ ליהודי היושב מחוץ לישראל, הרי שתכנון לעליה ותחילת ביצוע בכיוון זה, יכולים וצריכים לשקול כאן. השאלה היא איפוא מהן הזיקות הרלוואנטיות אותן יש לשקלל לעניין הגדרת המונח "מרכז חיים" בהקשרו של סעיף 4(ו) לחוק השיפוט ומה משקלן היחסי. פה יש לבחון מהו המשקל שיש להעניק לרכיב הסובייקטיבי במסגרת מכלול הזיקות הקושרות את האדם למדינת ישראל ומהו המשקל היחסי שיש להעניק לרכיב זה, לצד הרכיב האובייקטיבי. בהגדרת התושבות המיסוית בסעיף 1(א)(1) לחוק מס הכנסה, קבע המחוקק כי לצורך קביעת מרכז חייו של יחיד יש להחשיב את הזיקות האובייקטיביות בלבד, כך שיש להעניק משקל ל"מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים" וזאת ללא מתן משקל לכוונותיו ולציפיותיו של הנישום. כך גם בעניין המונח "מושב" שבסעיף 135 לחוק הירושה קבעה הפסיקה שיש להפנות את מרכז הכובד לרכיב האובייקטיבי וכי "לא כוונתו של האדם או מצבים שהיו בעבר הם הקובעים את מקום מושבו של אדם בשעה מסוימת, אלא אותו מקום, אשר אליו קשור האדם מן הבחינה העובדתית-מעשית, היינו המקום אשר מירב הזיקות העובדתיות כורכות אותו עמו" (ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, פ"ד מא(3) 227, 230 ועיינו גם דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פ"ד נ(3), 573 פיסקה 26 לפסק דינו של השופט גולדברג) (להלן: פרשת נפיסי). עם זאת, בהקשר של דיני המעמד האישי משקלו של הרכיב הסובייקטיבי משמעותי הרבה יותר והוא מהווה אמת-מידה חשובה לקביעת מקום מושבם של בני-זוג, כפי שהורה השופט גולדברג בדיון נוסף (שהתקיים בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים) בפרשת נפיסי: "גישת היסוד בענייני המעמד האישי מייחסת משקל לרצונותיהם ולציפיותיהם של בני-זוג, ושיקול זה עמד ביסוד העדפתו של עקרון המושב... היסוד הסובייקטיבי, היינו כוונה רצינית וברורה מצד בני הזוג להשתקע בארץ אחרת, יכול לשמש, לעניינו, אמת מידה לקביעת "מקום מושבם" של בני הזוג" (שם, פסקאות 28-26 לפסק דינו של השופט גולדברג, בעמ' 602-601). אמנם הדברים נאמרו שם ביחס למשקל של הרכיב הסובייקטיבי בהקשר לברירת הדין החלה על הסכם ממון בין בני-זוג ולעניין זה יש לקשור בין כוונתם הרצינית של בני זוג לעלות ארצה ובין הסכמתם לאמץ את המשפט החל בארץ ביחס להסדרים הרכושיים בין בני זוג. עם זאת, גם בתביעות גירושין לפי סעיף 4א לחוק השיפוט יש מקום לדעתי להעניק משקל רציני לרכיב הסובייקטיבי אף במקום שהרכיבים האובייקטיביים – דוגמת מגורי הקבע הרגילים– מלמדים שקיימים קשרים משמעותיים למקום אחר. גישה זו תואמת את מטרות החקיקה ואת הגישה הפרשנית הראויה שיש לנקוט במכלול זה, הכל כפי שפירטתי לעיל. מן הכלל אל הפרט – התקיימות תנאי הזיקה הנדרשת מכוח סעיף 4א(1) לחוק בענייננו 10. בני-הזוג במשך כל שנות קשר הנישואין ביניהם היו אמנם תושביו של האי גואדלופ – שם הם עבדו והתגוררו ואין ספק כי לבני הזוג יש אכן זיקות אובייקטיביות משמעותיות למקום מגוריהם זה. עם זאת, כפי שהבהרתי לעיל, בהקשרו של סעיף 4א לחוק השיפוט, יש להעניק משקל משמעותי גם לזיקותיהם הסובייקטיביות של בני-הזוג וניתן לקבוע, כפי שהחליטו בתי הדין הרבניים שדנו בעניין, כי בני זוג, אשר הוכיחו את כוונתם הרצינית והמגובשת להשתקע בארץ ייחשבו לעניין זה – מושגית – כמי שמרכז חייהם בישראל (השוו: פרשת נפיסי, שם בעמ' 599). קביעה זו נסמכת, בין השאר, על העובדה שבני הזוג תכננו שבעתיד יבלו חלק נכבד מזמנם יחדיו בישראל, ומהראיות שהובאו מהן עולה כי אכן במשך שנים כוונה זו שלהם הוכחה כרצינית. הם אכן שהו בישראל מספר פעמים בשנה והם רכשו דירת מגורים באשדוד, בה הם נהגו לשהות במהלך ביקוריהם לאורך השנים. זאת ועוד – לבני הזוג חשבונות בנק בישראל ובהם מופקדים סכומים משמעותיים ביותר, ובכלל – מרבית רכושם מוחזק ומנוהל בארץ. אף רופאיו של העותר הינם בישראל. כל אלה מהווים אינדיקאציות ממשיות לכך שבני הזוג החליטו לקשור את עתידם עם מדינת ישראל ומוכיחים כי כוונתם לא היתה כוונה ערטילאית בלבד וכי בני הזוג פעלו במשך שנות נישואיהם כדי להוציאה מן הכוח אל הפועל. ער אני לקשיים המתעוררים מהסתמכות על זיקה סובייקטיבית בעיקר במישור הראייתי (ראו והשוו:Ruth Lamont, Habitual Residence and Brussels IIbis: Developing Concepts for European Private International Family Law, Journal of Private International Law, 261-281 (2007)). עם זאת, במקרה שלפנינו ברור הוא שלבני הזוג קשר הדוק לישראל ובמובן זה נכון לומר שלעניין סעיף 4א לחוק בלבד, מקום מושבו של העותר, קרי, מרכז חייו לצורך הסעיף האמור הוא בישראל. גישה זו ניתן להצדיק אף מנקודת מבט נוספת. לאחר שבני הזוג התגרשו "אזרחית" במקום מגוריהם הקבוע (גואדלופ) – תביעת הגירושין שלפי דין תורה אכן אמורה להקים בנסיבות שלפנינו סמכות שיפוט בינלאומית לבית הדין הרבני, שכן לעניין זה יש לראות בישראל את מרכז חייו של העותר. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהוא נישא למשיבה לפי דין תורה ומנתון זה, בנוסף לזיקות האובייקטיביות והסובייקטיביות שפורטו לעיל, ניתן להסיק שבהיבטים "הדתיים" של המעמד האישי שלו, הוא מוכן היה לראות בישראל את מרכז חייו. יסוד הדבר בעובדה שניתן לומר כי נוכח זיקותיו לארץ (היותו בעל דירה בישראל, ביקוריו התכופים, העובדה שעיקר נכסי הזוג מוחזקים בישראל, היזקקותו לרופא אישי בישראל, ועוד) – מרכז חייו "המשפחתיים היהודיים" (בהבדל מהעסקיים) הוא בישראל. ורק פה יש לתביעת הגירושין שעל פי דין תורה אפקטיביות. לגישה זו ניתן אף למצוא הצדקה מבחינת המשפט הבינלאומי הפרטי מכוח התאוריה החדשה, המתפתחת בעולם, בדבר קניית סמכות בינלאומית לצורך ישוב צודק ויעיל של סכסוכים. ראו: מעוז, שם, 170; מיכאל ויגודה "סמכות שיפוט בעגונות שאין להן זיקה לישראל" בטאון דעת (24.10.2004); יעד רותם ואיריס לושי עבודי "המצאה למורשה בהנהלת עסקים – מה הדין? על התאוריה החדשה של סמכות בין-לאומית" ספר קיטאי 316, 318-316 (2007). הגענו איפוא לסוף הדרך בהקשר לסעיף 4א לחוק. ואולם, בנוסף לכל האמור יש במכלול זה טיעון נוסף – ונפרד – המצדיק דחיית העתירה, אותו אציג להלן. דחיית העתירה בשל כך שלא נתקיים כאן התנאי בדבר סעד הדרוש למען הצדק 11. מעבר לכל האמור לעיל – ראוי לדחות את העתירה פה גם בשל כך שאין מתקיים כאן התנאי בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, על פיו בג"ץ יענה לעתירה אם הוא רואה צורך ליתן בה סעד למען הצדק. העותר והמשיבה חיים מספר שנים בנפרד ובית המשפט האזרחי בגואדלופ התיר את נישואיהם האזרחיים. מנתונים אלו ומהתנהלותו של העותר, כפי שהיא משתקפת גם בפרוטוקלים בבית הדין הרבני, מתעורר חשד כבד שמטרתו של העותר היא להותיר את אשתו בעגינותה (על פי דין תורה) וזאת על אף שיש באפשרותו להשליש לה גט (בכפוף לתוצאות ההתדיינות) ולצאת מן הארץ. שיקול זה של עגינות הוא רלוונטי לצו עיכוב יציאה מן הארץ, בין השאר, מכח האמור בסעיף 7ב לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ו-1956. בית משפט זה לא ייתן את ידו לתוצאה שכזו של עגינות, שקבלת העתירה עלולה לגרום לה, כאשר בנסיבות העניין – אין הסעד נדרש למען הצדק. השוו: בג"ץ 669/85 הרב כהנא, חבר כנסת נ' הלל, יו"ר הכנסת, פ"ד מ(4) 393, פסק דינו של השופט ד' לוין בעמ' 408-402 (1986). עיינו, על דרך ההיפוך, גם: בג"ץ 3511/02 עמותת הפורום לדו קיום בנגב נ' משרד התשתיות, פ"ד נז (2) 102, 106 (2003). 12. נוכח האמור לעיל ומהנימוקים שפירטתי – נראה לי שיש לדחות את העתירה. ש ו פ ט הוחלט אפוא לדחות את העתירה. ניתן היום, ג' בתמוז תשס"ח (6.7.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08021230_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il