בבית המשפט העליון בירושלים
בג"ץ 2117/99
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
העותר: חסן
מנסור
נ
ג ד
המשיבים: 1.
בית הדין השרעי לאיזור התיכון - טייבה
2.
בית הדין השרעי לערעורים
3.
חיריה מחמוד עקל מנסור
4.
רשידה עבד אל כרים כורי מנסור
5.
אחמד מחמוד סלאח עאקל
6.
חסיין מחמוד סאלח עקל
7.
עקל מחמוד סאלח עקל
8.
אמנה מחמוד סאלח עקל
9.
עדילה מחמוד סאלח עקל
0.
ספיה מחמוד סאלח עקל
11.
פהימה מחמוד סאלח עקל
12.
היועץ המשפטי לממשלה
13.
האפוטרופוס הכללי
עתירה
למתן צו על תנאי
תאריך
הישיבה: י"ד בטבת תש"ס (23.12.99)
בשם
העותר: עו"ד לאלו יצחק ועו"ד לאלו
בן
בשם
המשיבים 3, 8-9: עו"ד סמארה נצר
בשם
המשיבים 1,4-7, 10-11: עו"ד לאלו יצחק
בשם
המשיבים 12,13: עו"ד אידית קורינלדי-סירקיס
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. מחמוד סאלח מנצור עקל (להלן: המנוח) נפטר בשנת
1960 והניח אחריו אשה, ארבעה בנים וחמש בנות. בשנת 1988 פנתה המשיבה 3 - אחת
מבנותיו של המנוח - אל בית הדין השרעי לאיזור התיכון בטייבה (להלן: בית הדין
השרעי) בבקשה למתן צו ירושה. בית הדין השרעי הורה על הוצאת צו ירושה. בקשת העותר -
אחד מבניו של המנוח - לביטול צו הירושה, בטענה כי ניתן בהעדר סמכות, נדחתה על ידי
בית הדין השרעי. ערעור שהגיש העותר לבית הדין השרעי העליון לערעורים נדחה אף הוא.
על כך העתירה שלפנינו שנדונה בהסכמה כאילו הוצא בה צו על תנאי. במסגרת העתירה יצא
מלפני בית משפט זה צו ארעי האוסר על שינוי הזכויות במקרקעין של המנוח.
2. טענתו המרכזית של העותר לפנינו היא כי לפי
הוראות חוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה), אין בית הדין השרעי
מוסמך ליתן את צו ירושה, גם במקרה של פטירה בטרם כניסת החוק לתוקפו, מבלי שניתנה
הסכמת כל הצדדים הנוגעים דבר, ולפיכך החלטת בית הדין השרעי והחלטת בית הדין השרעי
העליון לערעורים בטלות מעיקרן. היועץ המשפטי לממשלה והאפוטרופוס הכללי הצטרפו
לעמדתו זו של העותר לפיה מותנית סמכות בית הדין השרעי ליתן צו ירושה במקרה קא
עסקינן, בקבלת הסכמתם בכתב של הצדדים המעורבים. המשיבות 3, 8 ו9- - בנותיו של
המנוח - (להלן: המשיבות) טענו מנגד, כי בפנייתה לבית הדין השרעי בבקשה למתן צו
ירושה פעלה המשיבה 3 בהתאם לדרך המקובלת והנוהגת בקרב כלל הציבור המוסלמי וכי מאז
שנכנס חוק הירושה לתוקפו הוציא בית הדין השרעי אלפי צווי ירושה במקרים דומים ומבלי
שהדבר עורר כל מחלוקת. המשיבות ביקשו להדגיש כי בפנייה לבית הדין השרעי לא ביקשה
המשיבה 3 להשיג לעצמה כל יתרון בהשוואה לצו שהיה מתקבל בערכאה אזרחית, שכן, חלוקת
הירושה בין האלמנה לבין הבנים והבנות כפי שנעשתה על ידי בית הדין השרעי אינה שונה
מזו שהיתה נעשית בבית המשפט המחוזי. כן טענו המשיבות כי בקשת העותר לביטול הצו בשל
חוסר סמכות הוגשה רק בשלב מאוחר ובחוסר תום לב, לאחר שהעותר למד כי החלק שנרשם על
שמו במרשם המקרקעין, על פי צו הירושה, נפל מן החלק לו ציפה. כן העלו המשיבות טענות
שונות באשר לזכות העמידה של העותר ולחוסר ניקיון כפיו. העותר, שלא חלק על כך
שהירושה חולקה כפי שהיתה מחולקת על ידי בית המשפט האזרחי, טען כי אין הדבר מרפא את
חוסר סמכותו של בית הדין השרעי לתת צו ירושה. לטענתו, יש בידיו ויתורים או
הסתלקויות של יורשים מסוימים, אלא שמאחר והוא סבר כי לבית הדין השרעי אין סמכות
לדון בעניין, לא מצא הוא לנכון להגיש התנגדות ולהעמיד לדיון בבית הדין השרעי את
נושא הויתורים.
3. כלל הוא כי על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה
יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו לדון בעניין מסוים
מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות על ידי מי מבעלי הדין. בשתיקת בעלי הדין,
אין כדי להקנות לבית משפט סמכות שאינה מוקנית לו בדין. בית המשפט ייזקק לטענת חוסר
סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת הערעור (ראו: י' זוסמן סדרי הדין
האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה, ש' לוין עורך), בעמ' 819). עמד על כך
השופט מ' חשין באומרו:
"הכלל
הרחב הוא - ובו תחנת המוצא לכל הדיון כולו - כי שאלת סמכותו העניינית של גוף שיפוט
להידרש לנושא המובא לפניו לדיון ולהכרעה, הינה שאלה-ראשה, ובתי המשפט הקפידו
ומקפידים בה ביתר (גוף שיפוט, קרי: בית משפט, בית דין, ועוד כיוצא באלה גופי שיפוט
או גופים המחזיקים בסמכויות שיפוט או מעין-שיפוט על-פי דין)... שיטת המשפט רואה
בחומרה פעילותו של גוף-שיפוט אל-מעבר לגדרים שהדין הציב לו; מכאן אף הלכה שטענת
חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית משפט יידרש לה בכל שלב של ההתדיינות,
ולו במקום שבעל-דין מעלה אותה לראשונה בערכאה של ערעור...יתירה מזאת: גם אם
בעל-דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר-סמכות, עומדים ומצווים בתי-משפט ובתי-דין
לבדוק מעצמם - בכל עניין ועניין - אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם
להכרעה..." (בג"ץ 6103/93 לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול ואח'
פ"ד מח(4) 591, 616-615).
4. כאמור נפטר המנוח בשנת 1960, בטרם נכנס חוק
הירושה לתוקף. פנייתה של המשיבה 3 לבית הדין השרעי, נעשתה בשנת 1988, לאחר כניסת
חוק הירושה לתוקפו. מה הדין - לעניין סמכותו של בית הדין השרעי - במקרים בהם נפטר
מנוח בטרם נחקק חוק הירושה והבקשה להכרזת הירושה מוגשת לאחר כניסת החוק לתוקפו.
סעיף 157 לחוק הירושה קובע כי:
"מי
שמת לפני תחילתו של חוק זה, יחול על ירושתו הדין שעמד בתקפו ערב תחילתו של חוק
זה".
בית משפט זה קבע כי הוראה זו באה להחיל על
ירושת המנוח את הדין המהותי שקדם לחוק הירושה ולא את הדין הדיוני. הוראה זו מורה
כי בכל הנוגע לזכויות וחיובים מהותיים, שנוצרו לפני תחילתו של החוק, יחול הדין
הקודם. לא כך ביחס לדרכי הדיון ובכללן גם הוראות התוחמות את סמכות השיפוט בענייני
ירושה, שבהן אין לבעלי דין זכויות מוקנות (ראו: ע"א 734/90 זובידאת ואח'
נ' זובידאת פ"ד מו(1) 749, 753-752).
המועד הקובע לבחינת השאלה לאיזו ערכאה מסורה
סמכות השיפוט הוא מועד הגשת הבקשה למתן צו ירושה. בענייננו הוגשה הבקשה בשנת 1988
ולפיכך תיעשה ברירת סמכות השיפוט לפי הוראות חוק הירושה כנוסחו במועד זה.
סעיף 151 בנוסחו במועד הרלבנטי קובע כי:
"בית
המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט המחוזי"
(יצוין כי החוק בנוסחו כיום קובע כי בית המשפט
לענייני משפחה הוא בית המשפט המוסמך על פי החוק).
סעיף 155 שעניינו שיפוט בתי דין דתיים, בנוסחו
במועד הרלבנטי, קובע בסעיף קטן (א) כי:
"על
אף האמור בסעיף 151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של
המוריש, לתת צו-ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל
הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב את הסכמתם לכך" (הדגשה לא
במקור).
על פי הוראת סעיף 155(א), קמה סמכותו של בית
הדין השרעי ליתן צו ירושה ביחס למי שנפטרו קודם לחוק, רק לאחר קבלת הסכמתם בכתב של
כל הצדדים הנוגעים בדבר. בענייננו אין חולק כי הסכמה כזו לא ניתנה. לפיכך, אין
מנוס מהמסקנה המעורבים, ובכללם כי משנתן בית הדין השרעי צו ירושה בלא שקיבל קודם
לכן את הסכמתם בכתב של כל הצדדים העותר - בנו של המנוח - פעל הוא בחוסר סמכות ודין
צו הירושה וההחלטות שבאו בעקבותיו בטלוּת.
5. בדיון בפנינו שמענו מפי בא כוח המשיבות כי בתי
הדין השרעיים מטפלים בהוצאת צווי ירושה גם ללא הסכמת הצדדים הנוגעים בדבר וזאת
כעניין שבשגרה ועל אף האמור בחוק ובפסיקת בית משפט זה. לטענתו, יש עניין ציבורי
בעל חשיבות לתת גושפנקא לנוהל זה על מנת שלא לפגוע בצווים רבים שהוצאו בעבר
וממשיכים להיות מוצאים כדבר שבשגרה. קבלת העתירה עלולה - לטענתו - לפגוע בזכויות
יורשים רבים ואולי אף בזכויותיהם של צדדים שלישיים.
אין בפנינו נתונים לבדיקת היקף התופעה אם היא
אכן קיימת ובכל מקרה אין ליתן גושפנקא להוצאת צווים שלא על פי סמכות שבחוק רק משום
שהדבר נהוג, אם אכן כן הוא.
היועץ המשפטי לממשלה - הביע, לבקשתנו, עמדתו
במקרה שלפנינו, לפיה אין לבית הדין השרעי סמכות להוציא צווי ירושה ללא הסכמת כל
הנוגעים בדבר. אנו מוצאים להפנות את תשומת לב היועץ המשפטי, לאמור לעיל על מנת
שיבדוק את העניין וישקול צעדיו באשר לתיקון המצב שנוצר - לפי הטענה - בעבר, ועשוי
לגרום תקלות בעתיד אם אכן יש ממש באותן טענות.
6. לאור האמור לעיל, אני מציעה להורות על הפיכת
הצו על תנאי למוחלט במובן זה שצו הירושה מיום 30.9.98 יוכרז כבטל וכך גם החלטות
בית הדין השרעי ובית הדין השרעי העליון לערעורים שבאו בעקבותיו ואישרו אותו. עם
מתן הצו המוחלט, יתבטל גם הצו הארעי שניתן במסגרת העתירה וכן לחייב את המשיבות 3,
8 ו9- לשלם לעותר הוצאות בסך 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה
של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ה' בשבט
תש"ס (12.1.2000).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
99021170.J11