פלוני נ. הוצאת עיתון הארץ בע"מ

פסק-דין בתיק ע"פ 2117/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2117/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ 2. פלונית 3. מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1016-09 מיום 15.2.12 שניתנה על-ידי כבוד השופטים: ח' כבוב, ד"ר ד' אבניאלי ומ' יפרח תאריך הישיבה: ל' בסיון התשע"ב (20.6.2012) בשם המערער: עו"ד איתן סגל; עו"ד לירן אוחנה; עו"ד רעיה ליפשיץ בשם המשיבות 1-2: עו"ד טל ליבליך בשם המשיבה 3: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ח' כבוב, ד"ר ד' אבניאלי ומ' יפרח) בתפ"ח 1016-09 מיום 15.2.2012 אשר התירה את פרסום שמו של עד המדינה ד.ד., אולם צו איסור הפרסום בכל הנוגע למתלוננות/קורבנות הסחר נותר בעינו. הרקע 2. המערער חתם עם המדינה, המשיבה 3, על הסכם "עד מדינה" ביום 2.12.2007, בו התחייב להעיד נגד שותפיו לביצוע העבירות בכפוף לתנאי ההסכם. בהתאם להסכם העיד המערער באחת מפרשיות הסחר בנשים הגדולות בישראל והביא להרשעת הגורמים המרכזיים בפרשייה. בתחילת ההליך עתרה המדינה לאסור את פרסום שמו, תמונתו, כתובת מגוריו וכל פרט מזהה אחר של העד. בקשתה של המדינה התקבלה וביום 25.6.2009 הוצא צו האוסר על פרסומם של הפרטים האמורים. 3. בסעיף 17ז. להסכם עד המדינה נקבע, כי משטרת ישראל תפעל ככל האפשר להחליף את זהותו של המערער במשרד הפנים, כך שלא ניתן יהיה לזהות ולאתר אותו וזאת ללא אזכור שמו הקודם במסמכים עתידיים. 4. ביום 26.12.2011 הגישו המשיבות 1-2 לבית המשפט המחוזי בקשה להסרת איסור הפרסום שניתן בתיק זה לגבי עד המדינה ד.ד. (להלן: עד המדינה) לרבות שמו ולחילופין צמצום הצו כך שיחול באופן מידתי וממוקד על פרטים מסוימים ולא באופן גורף. 5. המשיבות 1-2 טענו, כי עד מדינה זה חשף את אחת מפרשיות הסחר בנשים המזעזעות ביותר והגדולות בישראל והיה שותף עסקי, מרכזי ודומיננטי של הנאשמים בעבירות הסחר. הן טענו, כי כיום אין כל עילה מוצדקת לאסור הפרסום, שכן צו איסור הפרסום ניתן על-מנת לאפשר "עדות חופשית" לעד המדינה ומשעדותו של זה כבר נסתיימה, רציונל זה אינו תקף. כמו כן, לטענתן, ככל שמטרת איסור הפרסום היא שמירה על ביטחונו הרי ששמו וביטחונו ממילא ידועים לנאשמים אחרים, לבני משפחותיהם ולסובבים אותם ואין בכוחו של איסור הפרסום לשמור על ביטחונו. לטענתן, קיים אינטרס ציבורי מובהק לפרסום שמו של עד המדינה שכן הוא עסק בפעילות עבריינית קודם לחתימת ההסכם עם המדינה, שכבר אז היו פתוחים כנגדו עשרות תיקים פליליים וגם לאחר חתימת ההסכם הוא המשיך במעלליו. לטענת המשיבות 1-2 שנתיים לאחר חתימתו של המערער על הסכם עד המדינה, הוא חבר לראש ארגון פשע וסחיטה באיומים וכפי שהודה הוא סוחר בפרויקט נדל"ן גדול השייך לשותפו תמורת תשלום של מאות אלפי שקלים והדבר מלמד, כי הוא לא הפנים את משמעות ההסכם עליו חתם, את התחייבויותיו המפורשות על פי אותו הסכם ואת משמעות מעשיו האיומים כלפי הציבור. מנגד, התנגדה המשיבה 3 לפרסום המבוקש, שכן לטענתה מדובר בתיק פלילי העוסק בעבירות של סחר בבני אדם אשר התנהל ב"דלתיים סגורות" ומשכך חל איסור פרסום גם על שמות המתלוננות/קורבנות הסחר ועל כל פרט העלול להביא לזיהוין. לטענתה, אין מניעה לפרסם את אחת מפרשיות הסחר בנשים הגדולות, לרבות העדויות שנשמעו בתיק, ובלבד שהפרסום ימנע גילוי כל פרט העלול לחשוף את זהות עד המדינה או מי מהנפגעות. עוד טוענת היא, כי עמדו שיקולים נוספים במתן צו איסור הפרסום, כמו למשל חשש לפגיעה בביטחון העד ובביטחון בני משפחתו וכן חשש לפגיעה באינטרס הציבורי (שיתוף פעולה עתידי של מעורבים בפשע). לטענתה, משטרת ישראל סבורה כי פרסום שמו ומענו של עד המדינה מהווה סכנה ממשית לביטחונו של המערער לרבות בני משפחתו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ח' כבוב, ד"ר ד' אבניאלי ומ' יפרח) הותיר כאמור את פרסום שמו ופרטיו המזהים של המערער וקבע, כי לא נשקפת סכנה לחייו בשל הפרסום ובוודאי לא כזו שיש ביכולתה להדוף את האינטרס הציבורי כבד המשקל בנסיבות, וזאת מאחר שפרטיו ממילא ידועים לנאשמים נגדם העיד. בית המשפט הוסיף והתייחס לכך שהמערער ממשיך בפעילות לא חוקית לכאורה גם לאחר חתימתו על הסכם עד המדינה לרבות בעניינים הקשורים להפעלת מקומות עיסוק בזנות. כן התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהמערער עוסק בפעילות נרחבת בעולם העסקי מסחרי בתחום הנדל"ן ויש חשיבות רבה לדבר ידיעת טיבו כשיקול במניין שיקוליו של הציבור הבא עמו במגע עסקי מסחרי. 6. המערער לא היה צד להליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי. הוא לא זומן להליך ולא צורף על-ידי המשיבות 1-2 כמשיב לבקשתן. לאור האמור, התיר בית משפט זה למערער, בהחלטה מיום 27.2.2012, להצטרף כצד להליך הערעור. 7. ביום 16.7.2012 הודיע המערער לבית משפט זה, כי ביום 12.7.2012 הושלמה מלאכת שינוי שמו ופרטיו האישיים של המערער במשרד הפנים. המערער לא חשף את שמו החדש ופרטיו החדשים בכדי שלא ניתן יהיה לקשר בין פרטי זהותו הקודמים לאלו החדשים. 8. עוד יש לציין, כי עד ליום 28.7.2012 חברה ציבורית כלשהי הנסחרת בבורסה היתה שותפה במיזם נדל"ן עם המערער. בדיון שהתנהל בפני בית משפט זה, המליץ בית המשפט למערער להפסיק את פעילותו המשותפת עם הציבורית (להלן: הציבורית). ביום 29.7.2012 הודיעה הציבורית האמורה לבית משפט זה, כי מכרה את חלקה בפרויקט בו נטלה חלק החברה אשר בה שותף המערער. משמע, הציבורית יצאה ממיזם הנדל"ן בו שותף המערער. דיון 9. לאחר ששמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ולאחר שעיינו בתגובות הצדדים, בהודעותיהם ובתשובותיהם, החלטנו לפרסם את שמו המקורי של המערער למעט תמונתו, כתובתו ופרטיו המזהים אשר יוותרו תחת צו איסור פרסום. כמו כן, צו איסור הפרסום בכל הנוגע למתלוננות/קורבנות הסחר יוותר אף הוא בעינו. 10. סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובעים את עקרון הפומביות כעקרון יסוד חוקתי בעל מעמד רם (ראו ע"פ 2676/97 אבו חוסיין אחמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.2.2012; ע"פ 334/81 הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827, 832 (1982); ע"פ 8670/07 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.2007). כך למשל נקבע בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 451: "עקרון פומביות הדיון, הקבוע בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט הישראלית. בשמירתו טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה. מכאן חשיבותו כגורם-בלעדיו-אין לאמון שרוחש הציבור לרשות השופטת". כך גם נקבע בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318: "עקרון פומביות הדיון המשפטי הוא עקרון יסוד חוקתי בדין ישראל, וכיום שוכן הוא בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה: 'בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק'". עינינו הרואות, כי עקרון פומביות הדיון הינו עקרון חוקתי מרכזי הנשען על עקרונות חופש הביטוי ונגזרת ממנו זכות הציבור לדעת. בצד איסור פרסום בשל סגירת אולם המשפט, יש איסור פרסום ספציפי - בלא סגירת הדלתות - והוא עניינו של סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] : "70 (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם". מושג המפתח באיסור פרסום הוא "הגנה על בטחונו" של בעל הדין או "מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". משמע, יש לשאול האם התעוררה סכנה לביטחונו של עד המדינה או שמא תיגרם פגיעה חמורה בפרטיותו, עד שראוי הוא לאסור על פרסום שמו ופרטיו? 11. המערער טוען, כי קיימת סכנה ממשית לפגיעה חמורה בו ובבני משפחתו. לטעמו, בית המשפט המחוזי לא ייחס את כובד המשמעות הנדרש לביטחונו ושלומו, והעדיף בהחלטתו בבחינת מאזן הנוחות את האינטרס הציבורי וחשיפת פרטיו לשם שמירה על ציבור משקיעים שכלל אינו קיים, על פני הסכנה הקרובה לוודאות האורבת לחייו ולבני משפחתו באם יותר פרסום שמו ופרטיו. מבחינתו, עיקר הטעמים למתן צו איסור הפרסום הינם החשש לפגיעה בביטחונו ובביטחון בני משפחתו. עוד טוען הוא, כי החשש אינו פוחת גם לאחר מתן העדות ויתכן שאף גובר, עקב העובדה שדחף הנקמה של גורמים עבריינים כאלו ואחרים אינו מרפה ואלו יודעים כי ככל שיחלוף הזמן, ניסיונם לפגוע בו יתרופף. בנוסף, טוען הוא, כי רק לאחרונה המעורבים בפרשה הורשעו וגזר דינם אמור להיחרץ בקרוב מאוד לאחר שהמדינה ביקשה שיושתו עליהם עונשי מאסר ארוכים ביותר, ואין ספק כי עונש חמור כזה, אם יושת על אלה שהמערער העיד נגדם, עלול להמריץ אצלם את יצר הנקמה. לטענתו, הוא מסר בידי בא-כוחו את עמדת המשטרה, לפיה יש להמשיך ולהגן על צו איסור הפרסום לאור הסכנה הממשית לביטחונו ולאור אירוע שנחשד כניסיון לפגוע בו. עוד טוען הוא, כי הגם שגדל בצעירותו עם גורמים עבריינים רבים והוגשו נגדו בעבר עשרות כתבי אישום, ממועד מתן החיסיון וההגנה עליו, עושה הוא בכל יום את מירב המאמצים כדי לנהוג ולהתנהל בדרך הישר והטוב. אף אשתו העידה, כי צעד המערער כברת דרך, השתקם והפך לאיש עבודה ולאיש משפחה חרוץ. 12. בהחלטתו דחה כאמור בית המשפט המחוזי את טענת המערער לפיה נשקפת סכנה חמורה לחייו, הגם שהכיר עקרונית בחשש מפני הרתעת עדים פוטנציאליים מלחתום על הסכמים דומים. בית המשפט המחוזי סבר, כי בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין, אינטרס זה נסוג מפני העיקרון המשמעותי של "זכות הציבור לדעת". כמו כן, התייחס בית המשפט המחוזי לנסיבות, אשר כללו אינדיקציות שונות לכך שהמערער המשיך לעסוק בפעילות מפוקפקת גם לאחר החתימה על הסכם עד המדינה והיותו במגע עסקי עם גורמים רבים במסגרת עסקאות נדל"ן רחבות היקף ופעילות סחר אחרת. 13. אכן, כנגד המערער תלוי ועומד בימים אלה הליך פלילי אחד בלבד (ת.פ. 59357-03-11 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו) בו הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים ונשלח אל הממונה על עבודות שירות לקבלת חוות דעתו. את העבירות נושא ההרשעה האמורה ביצע המערער בשנת 2010, לאחר שעדותו כעד מדינה החלה להישמע. לבד מהרשעה זו, אין כל הליך פלילי נוסף המתנהל, נכון לעת הזו, כנגדו. עם זאת, על אף הנטען על-ידי משיבות 2-3, אין כל ראיה על כך שהמערער עסק במועדים המאוחרים לחתימתו על הסכם עד המדינה, בתחום הזנות, בין במסגרת מועדון חשפנות בו היה שותף עד ליום 1.1.2010 ובין בדרך אחרת. 14. גם אנו שוכנענו, כי אין בסכנה הנשקפת לחייו של המערער כדי להדוף את האינטרס הציבורי כבד המשקל בנסיבות בהן מדובר בפרשה חריגה ויוצאת דופן ביותר ובנסיבות חמורות בהן מדובר במי שהיה מראשי אופרציית ניהול רשת סחר בנשים במסגרתה ניהל ביחד עם נאשמים אחרים בתי בושת וסחר בנשים בהיקף רחב מאוד. קיימת חשיבות רבה לזכות הציבור לדעת מהו שמו של מי שהיה שותף עסקי מרכזי ודומיננטי בעבירות הסחר ובעל תפקיד בכיר ביותר בהפעלת הרשת. זאת ועוד, עצם פרסום שמו של המערער עתה, לאחר ששינה את שמו לשם אחר, לא מעמיד את המערער בסכנה, שלא היה בה עד לכתיבת פסק דין זה. שכן, אילו המערער היה שרוי בסכנה לחייו, כפי שהוא טוען לה, הרי שסכנה זו איננה גוברת עם פרסום שמו המקורי. 15. לכך יש להוסיף, כאמור, כי ביום 29.7.2012 הודיעה הציבורית לבית משפט זה, כי מכרה את חלקה בפרויקט בו נטלה חלק החברה אשר בה שותף המערער. משמעות הדבר היא, כי הציבורית יצאה ממיזם הנדל"ן בו שותף המערער. 16. בית המשפט המחוזי השתית את החלטתו לשמוע את עדותו של המערער בדלתיים סגורות על רצונו של העד עצמו ובעיקר על הקביעה, כי לא יהיה בכך כדי לפגוע באופן ממשי בזכויותיהם של הנאשמים (פרוטוקול הדיון מיום 11.14.2010 עמ' 376-377). 17. בהסכם עד המדינה לא נכללה כל התחייבות מצד המדינה שלא לחשוף את זהותו של העד בשום שלב. כל שנאמר בהסכם עד המדינה, בסעיף 17(ז), הוא כי המשטרה תפעל, במידת האפשר, לסייע לעד להחליף את שמו הפרטי ושם משפחתו במשרד הפנים, ללא אזכור השמות הקודמים במסמכים עתידיים. וזו לשון סעיף 17(ז) להסכם עד המדינה: "המשטרה תפעל במידת האפשר לסייע לעד להחליף את שמו הפרטי ושם משפחתו במשרד הפנים, ללא אזכור השמות הקודמים במסמכים עתידיים". עינינו הרואות, כי הגם שבהסכם עד המדינה לא נכללה כל התחייבות שלא לחשוף את זהותו של המערער, לאורך כל ההליך ביקשה המדינה מבית המשפט להימנע מגילוי כל פרט שיכול להביא לחשיפת זהותו. כך למשל, עם התייצבותו למתן עדות בבית המשפט המחוזי, עתרה המדינה בפני בית המשפט להורות על שמיעת עדותו "בדלתיים סגורות, ללא נוכחות קהל, ללא נוכחות בני משפחה, על מנת לאפשר לו עדות חופשית" ובית המשפט נעתר לבקשה. גם לאחר שסיים להעיד, טענה המדינה, כי יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו בשל חשש לפגיעה בביטחונו וביטחון בני משפחתו, שכן המוטיבציה לפגוע בעדים גוברת ככל שמועד העדתם מתקרב אך גם לאחר העדות האיום הקיים מצד גורמים עבריינים כאלה ואחרים פוחת אך לא נמוג. 18. קיים אינטרס ציבורי חשוב בקיומם של הסכמי עד מדינה ואינטרס בדבר אמינות השלטון. "שלטון שאינו מקיים את הבטחותיו בתחום המשפט הפלילי, פוגם באמינותה של המערכת השלטונית, המשליטה את המשפט הפלילי. שמירה על אמינות זו היא אינטרס ציבורי חשוב... אכן, שלטון שאינו מקיים הבטחות שנתן עשוי להתקשות במתן הבטחות בעתיד, שכן בני הציבור יסרבו להאמין להבטחות שמשתחררים מהן. נמצא, כי קיומן של הבטחות אינו רק צו מוסרי ואתי אלא גם צו של תבונה מעשית" (ראו בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2) 393, 400-398 (1986)). 19. יש לשמור על האינטרס הציבורי, לפיו מעורבים בפשע יהססו "להחליף צד" ולהפוך למשתפי פעולה עם המשטרה בחשיפת עבריינים ועבירות ביודעם כי הם ובני משפחותיהם יהיו חשופים לעיני הציבור בשמם האמיתי, בתמונותיהם ובכל פרטיהם וכי מעבר לחשש לפגיעה פיזית בגופם תיפגע קרוב לוודאי גם שגרת חייהם, כמו למשל קושי במציאת עבודה, במציאת דירה, רתיעה של שכנים ומכרים מקשר עמם וכיוצא בזה. 20. לפיכך, לטעמנו, מחד גיסא, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל המחייב את פרסום שמו המקורי של המערער. מדובר במי שהיה דמות מרכזית ומשמעותית באחת מפרשיות הסחר בנשים המזעזעות והגדולות ביותר בישראל והיה שותף עסקי מרכזי ודומיננטי של הנאשמים בעבירות הסחר ובעל תפקיד בכיר ביותר בהפעלת הרשת. בנוסף, למערער עבר פלילי מכביד ובמהלך שמיעת עדותו הוברר, כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור נוסף. נראה, כי על אף הבטחתו כי ירחק מדרך הפשע, אין הדבר משתקף מפועלו. לכך יש להוסיף, כי פרטיו האישיים ידועים לנאשמים בפרשה ולבני משפחותיהם. כך עלה מהעדויות השונות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי במהלך ניהול התיק. הנאשמים קשרו קשרים עסקיים עמו במשך שנים ומכירים אותו היטב. בנסיבות אלה, גילוי שמו המקורי אינו מעמיד אותו בסיכון ביטחונו מפניהם היום יותר מאשר לפני הפרסום, והרי כבר היום – בטרם פורסם שמו – יודעים הם את זהותו ופרטיו האישיים. מאידך גיסא, סבורים אנו, כי יש מניעה לפרסם את תמונתו, כתובתו ופרטיו המזהים. לאחר שכיום הוא שינה את שמו והוא קרוי בשם אחר, שם חדש, אין ספק, כי לו תמונתו היתה מפורסמת בצירוף פרטיו האישיים, כל מי שמכיר אותו, יכול היה מיד להבחין כי מדובר בו ולא באחר, והשם בו הוא קרוי לא היה משנה כהוא זה. כלומר, העובדה שהמערער שינה את שמו לשם אחר, לא היתה מעלה ולא מורידה למי שמכיר אותו. לכך יש להוסיף, כי הציבורית מכרה את חלקה בפרויקט בו נטלה חלק החברה אשר בה היה שותף המערער, ובכך למעשה נפסק הקשר בינו לפעילות הנדל"ן הציבורית ואין עוד ביכולתו להשפיע על כספי המשקיעים בחברה הציבורית. 21. בנסיבות אלה, הגענו לכלל מסקנה, כי חשיפת שמו המקורי של המערער ופרסום התנהלותו העבריינית בצוותא חדא עם הנאשמים בפרשה בתחום הסחר בבני אדם, לאחר שכיום זהותו שונתה, ללא פרסום תמונתו, כתובתו ופרטיו האישיים שיביאו לזיהויו, לא תפגע בעיקרון "זכות הציבור לדעת". סוף דבר 22. אשר-על-כן ומכל האמור לעיל, הוחלט לפרסם את שמו המקורי של המערער, למעט תמונתו, כתובתו ופרטיו האישיים אשר יוותרו תחת צו איסור פרסום. כמו כן, צו איסור הפרסום בכל הנוגע למתלוננות/קורבנות הסחר יוותר אף הוא בעינו. ההחלטה מיום 28.3.2012 – בעניין הארכת הצו הזמני המעכב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי – מבוטלת בזאת. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: 1. אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעו חברי: השופט ס' ג'ובראן והשופטת ד' ברק-ארז, וזאת בשים לב לנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, ובפרט לעובדה שלאחר מתן ההחלטה, מושא הערעור – שינה המערער את שמו, וכיום בקשתן של המשיבות 2-1 לגילוי המידע נוגעת לשמו הקודם של המערער. 2. בנסיבות אלה גילוי שמו הקודם של המערער בלבד – תוך השארת חיסיון על פרטים אחרים שיכולים להביא לגילוי זהותו הנוכחית – אין בו כדי לפגוע בבטחונו של המערער, או בפרטיותו, במידה שתצדיק חריגה מעקרונות חופש הביטוי ופומביות הדיון. עם זאת ביחס לטענה לפגיעה בפרטיות אני מוצא לנכון להוסיף מספר הערות. 3. כפי שציינו חבריי, סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 דורש כי בית המשפט ישתכנע שעלולה להתרחש פגיעה חמורה בפרטיות של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון, על מנת לאסור פרסום מסוים בקשר לדיוני בית המשפט (ראו גם: פסק דיני ב-רע"א 3788/06 יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, 19.1.2012)). במקרה שלפנינו ברי כי תנאי זה לא מתקיים, נוכח העובדה שהגילוי פה יתאפשר, בהתאם לפסק דיננו, רק ביחס לשמו הקודם של המערער. גילוי שמו הקודם של אדם (תוך שמירת החיסיון על כל פרט שיכול לגלות את זהותו הנוכחית) איננו שונה בצורה מהותית מפרסום ידיעה אודות אותו אדם, תוך שימוש בכינוי סתמי (כמו : "פלוני"), כל עוד נעשה שימוש בלעדי בכינוי הסתמי (ואף האדם בו מדובר איננו חושף את זהותו). על כן, לשיטתי, לא מדובר בפגיעה אסורה בפרטיות. שונים הם הדברים בכל הקשור לגילוי תמונתו של המערער, או פרטים אחרים אודותיו. פרטים אלה יכולים, אולי, לאפשר לאנשים מסוימים להסיק את זהותו העכשווית, ועל כן יש טעם במניעת פרסומם. השוו לחוות דעתי ב-בג"צ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 28.5.2012). בפסק דין זה הצגתי השקפה, לפיה קיים סיכון שגילוי נתונים "טכניים" מסוימים ("נתוני תקשורת"), עלולים להביא לגילוי עקיף של מידע, אשר מוגן על ידי חסיונות (כגון חיסיון עורך-דין-לקוח, או החיסיון העיתונאי), ומטעם זה יש להגביר את הפיקוח השיפוטי על האפשרות לגלות "נתוני תקשורת" לרשויות האכיפה. 4. בנוסף אציין כי לשיטתי, כפי שקבעה גם חברתי, השופטת ד' ברק-ארז (בהדגשה רבה יותר) – יש מקום להתחשב במכלול שבכאן גם בעובדה כי נכרת עם המערער הסכם עד-מדינה. אף מטעם המשיבה (הוצאת עיתון "הארץ") פורסמה בתאריך 13.7.2012 כתבה בנוגע לחשיבות ההגנה על עדי מדינה, תחת הכותרת: "עדים חסרי הגנה". בהקשר אחרון זה ראוי להזכיר, עם זאת, שהמדינה לא התחייבה במסגרת הסכם עד המדינה שהמערער יוכל לשנות את שמו (כפי שמציינת חברתי בפיסקה 11 לפסק דינה), ובאותו הסכם נאמר רק כי המשטרה: "תפעל במידת האפשר לסייע לעד להחליף את שמו הפרטי ושם משפחתו במשרד הפנים..." (ראו: סעיף 17(ז) להסכם, שצוטט על ידי חברי, השופט ס' ג'ובראן בפיסקה 17 לפסק דינו; ההדגשה שלי – ח"מ). 5. בשים לב לכל האמור לעיל – אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעו חבריי במכלול. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ס' ג'ובראן. עם זאת, לא הגעתי למסקנה זו ללא קושי, ובמידה רבה אימצתי אותה בעקבות התפתחויות מאוחרות להחלטתו של בית המשפט המחוזי, שהתיר את הפרסום המבוקש, ובכלל זה התפתחויות מאוחרות למועד שבו הושלם הטיעון בעל-פה בפנינו. 2. באיזו מידה ראוי למנוע פרסום פרטים הנוגעים למעורבות עבריינית של אדם ששימש עד מדינה במשפט פשע חמור וכעת פועל כאיש עסקים "מן השורה"? ההתלבטות בשאלה זו היא מורכבת. לא זו בלבד שהיא מחייבת איזון בין הזכות לחופש ביטוי לבין אינטרסים ציבוריים, אלא שגם האינטרסים הציבוריים הכרוכים בעניין אינם בעלי אופי חד-מימדי. קיים אינטרס ציבורי בכך שהציבור ידע ויוכל להיזהר בקשריו עם אנשים שהיו מעורבים בפעילות עבריינית משמעותית. עם זאת, קיים גם אינטרס ציבורי בהגנה על עדי מדינה, על מנת להבטיח את נכונותם להעיד, שבמקרים מסוימים היא חיונית בשירות המלחמה העיקשת בפשיעה החמורה. 3. האיזון שאנו נדרשים לו מבוסס על עקרונות חוקתיים, ובכלל זה הזכות לחופש הביטוי ועקרון פומביות הדיון שמעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. עם זאת, הלכה למעשה, הוא נעשה בגדרו של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק), המכיר בסמכות לקיים משפטים מסוימים בדלתיים סגורות (בסעיף 68), וכן באפשרות להגביל פרסומים בנוגע לדיונים (בסעיף 70). כאמור, על הדיון שבפנינו חל סעיף 70(ד) לחוק, המורה כדלקמן: "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם". [ההדגשות אינן במקור – ד.ב.א]. נקודה ראשונה שאבקש להדגיש היא אפוא זו: האיסור על פרסום בקשר לדיוני בית המשפט יכול להיעשות לא רק לשם הגנה על "בטחונם" של אנשים הקשורים במשפט, אלא גם לשם "מניעת פגיעה חמורה בפרטיותם". כפי שיובהר בהמשך, לעובדה זו חשיבות רבה לענייננו. 4. נקודה שנייה שחשוב לעמוד עליה היא שסעיף 70 לחוק בתי המשפט, המסדיר את נושא הפרסומים בקשר לדיונים, הינו רובד נורמטיבי נוסף שמצטרף להוראת סעיף 68 לחוק בתי המשפט, הוראה המסדירה עריכתם של דיונים מסוימים בדלתיים סגורות, כחריג לעקרון פומביות הדיון. לענייננו, חשוב לציין כי המשפט שבו העיד המערער התקיים בדלתיים סגורות לשם הגנה על קורבנות העבירות שנדונו בו – קורבנות של פרשייה גדולה של סחר בנשים (לפי סעיף 68(ב)(5) לחוק הנדרש ל"הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין"). עם זאת, ואף לכך חשיבות לענייננו, לפי סעיף 68(ב)(7) לחוק טעם נוסף להורות על עריכתו של משפט בדלתיים סגורות הוא ש"הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל". הדגשתה של עילה זו היא חשובה, משום שהיא משתלבת בתפיסה של הגנה על עדים, המוסדרת בסעיף 70(ד). עוד יש לציין, כי לפי סעיף 70(א) לחוק, המשלים את הסביבה הנורמטיבית של ההוראה שבה אנו עוסקים, באופן עקרוני, חל איסור על פרסום "דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". משמע, עריכתו של דיון בדלתיים סגורות אין משמעותה "סגירה" מוחלטת של המידע אודותיו. אפשר שמשפט יתנהל בדלתיים סגורות, ובהמשך יותר פרסום אודותיו. עם זאת, הדבר מחייב את אישורו של בית המשפט, אשר ישקול את הטעמים שעמדו ביסוד סגירת הדלתיים מלכתחילה, כמו גם את האינטרס הציבורי התומך בפרסום ואת האינטרס הציבורי השוקל כנגדו. 5. בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא השתית את החלטתו בנושא איסור הפרסום על הנדבכים הבאים. ראשית, בית המשפט קבע כי אין נשקפת סכנה חמורה לחייו של המערער בשל הפרסום, מאחר שפרטיו האישיים ממילא ידועים לאנשים שכנגדם העיד. שנית, בית המשפט ייחס משקל נמוך יחסית לשיקול של הגנה על המערער, על בסיס הקביעה שהוא ממשיך בפעילות בלתי חוקית, אף לאחר החתימה על הסכם עד המדינה. בנסיבות אלה, נקבע שקיים אינטרס ציבורי משמעותי התומך בפרסום, וכי השיקול הכללי של הגנה על עדי מדינה נסוג מפניו, בנסיבות העניין. 6. בדיון בפנינו, בטיעון בעל-פה, ובהמשך לכך בעדכונים נוספים שהושלמו לאחריו, התברר כי המסכת העובדתית שעל-פיה ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי לא היתה שלמה. בנוסף לכך, חלו שינויים מאוחרים יותר שהיתה להם רלוונטיות להחלטה. ראשית, המדינה הודיעה כי המערער הועמד לדין בגין עבירה אחת בלבד שביצע בתקופה שבה העיד כעד מדינה וכי "לבד מהרשעה זו, אין כל הליך פלילי נוסף המתנהל, או עתיד להתנהל (נכון לעת הזו) נגד המערער". שנית, הובא לידיעתנו כי הסכם עד המדינה שנערך עם המערער כלל גם התחייבות לאפשר לו לשנות את שמו. התחייבות זו לא נדונה בפסק דינו של בית המשפט קמא. במועד הדיון שהתקיים בפנינו טרם מימש המערער את זכותו זו לפי ההסכם. אולם, נמסר לנו כי הדבר נעשה בעצה אחת עם הפרקליטות שהציעה למערער לדחות את ההליך עד לאחר סיום ההליך הפלילי הנוסף שהיה תלוי בעניינו, כך שיוכל "לפתוח דף חדש" עם שמו החדש. לאחר השלמת הטיעון בעל-פה וקודם למתן פסק דיננו קיבלנו הודעה כי הושלם ההליך של שינוי שמו של המערער. בתשתית עובדתית עדכנית זו יש כדי להשפיע על נקודת האיזון שאליה הגיע בית המשפט קמא. אכן, אילו המשיך המערער בפעילותו העבריינית ובהעדר התחייבות של המדינה בנושא שינוי שמו אכן לא היה טעם טוב לאסור על פרסום שמו ופרטיו האישיים. אולם, התשתית העובדתית היא שונה. יש אפוא לחזור לראשית הדברים ולבחון את האופן שבו ראוי להפעיל את שיקול הדעת בשאלת הפרסום לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – הן בהתייחס לשמירה על בטחונו של עד המדינה והן בהתייחס להגנה עליו מפני פגיעה חמורה בפרטיותו. 7. אשר לטעם בדבר הגנה על בטחונו של עד מדינה, עמדתנו היא כעמדתו של בית המשפט קמא. מאחר שפרטיו האישיים של העד ידועים ממילא לנאשמים ולבני משפחותיהם, גילויים כעת גם לקהילת קוראי העיתון אינה צפויה להחמיר את הסכנה לחייו, ככל שזו קיימת. על כך יש להוסיף כי המערער חי בישראל וניהל בה עסקים בהיקף נרחב מבלי לחסות את שמו במשך מספר שנים מאז הסתיים המשפט שבו העיד כעד מדינה. 8. נותר אפוא הטעם הנוסף לאיסור פרסום – מניעת "פגיעה חמורה בפרטיותו" של המערער. לכאורה, במקרה הרגיל שבו חל עקרון פומביות הדיון, עובדת מעורבותו של אדם כעד במשפט פלילי, ולא כל שכן כעד מדינה, אינה ברגיל מידע "פרטי", אלא דווקא מידע שהוא חלק מן הספירה הציבורית. שונים הם פני הדברים לגבי משפט שהתקיים בדלתיים סגורות (כל עוד לא התיר בית המשפט לפרסמו), ולא כל שכן כאשר נעשה הסכם שנועד לאפשר לאדם מעורב לשנות את פרטיו האישיים. 9. בסופו של דבר, הנתון המרכזי שהכריע בנסיבות העניין את כף המאזניים היה הסכם עד המדינה שנערך עם המערער ואפשר לו לשנות את שמו ופרטיו המזהים. הסכם זה לא נזכר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וממילא לא קיבל בה משקל. נתון חשוב נוסף, הקשור בקודמו הוא, שבינתיים אף החליף המערער את שמו בהתאם להסכם (לאחר שהתמהמה בכך במשך מספר שנים). הלכה למעשה, הסכם עד המדינה כלל מרכיב של הגנה על האנונימיות של המערער, ובכך הקנה לו זכות – לפחות מסויגת – לאנונימיות בקשר למעורבותו באירועים שעליהם העיד. ההגנה על האנונימיות קשורה בטבורה בהגנה על הפרטיות (ראו פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 4777/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (לא פורסם, 25.3.2010), פסקה 13; וספרו של מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 336-305 (2011)). 10. הסכמים הנערכים עם עדי מדינה כבר תוארו בפסיקתו של בית משפט זה כ"רע הכרחי" (ראו בג"ץ 6679/95 אעמס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(1) 546, 549). הכרה זו שימשה כנקודת המוצא גם של פסק דיננו זה. 11. במקרה זה, המדינה התחייבה בפני המערער לאפשר לו לשנות את שמו ופרטיו המזהים. שומה עלינו לתת משקל לכך, על מנת לשמור על יכולתה של הפרקליטות, במקרים מתאימים, לערוך הסכמים עם עדי מדינה. אכן, הסכמים שנערכים עם עדי מדינה, כמו כל הסכם אחר של רשות מינהלית, כפוף לכלל עקרונות המשפט הציבורי. אילו כלל הסכם זה התחייבות הסותרת את תקנת הציבור לא היה מקום לקיימה. עם זאת, לא נטען בפנינו, כי ההתחייבות היתה פסולה, כשלעצמה. כמו כן, באת-כוחה של המדינה מסרה כי לא ידועה פעילות עבריינית שהמערער מעורב בה, מלבד העבירה משנת 2010 שבגינה הועמד לדין. לא ניתן אפוא לטעון שחל שינוי נסיבות משמעותי המצדיק לבחון מחדש התחייבות זו. 12. כאשר אנו בוחנים את המשמעות שיש לתת לעריכת ההסכם בנושא שינוי השם ניתן להוסיף ולהבחין בין שני טעמים שונים שעשויים לתמוך בהכללתו של הסדר מסוג זה בהסכם. לעתים, הסכם בנושא שינוי שם הינו חלק מן הדאגה לשלומו וביטחונו של העד. במקרים אחרים, הדבר נעשה בשל הרצון לאפשר לעד לפתוח "דף חדש". חשוב אפוא להידרש לשאלת התכלית שעמדה ביסוד ההסדר במקרה הנוכחי. אילו ההתחייבות בנושא שינוי השם נועדה לשמור רק על ביטחונו של העד ניתן היה לומר כי אין לייחס לה משקל רב בנסיבות המקרה שבהן המערער נמנע מלשנות את שמו ובכך גילה דעתו שאינו צפוי לסכנה רק בשל כך ששמו ידוע ברבים. אולם, נסיבות העניין מעידות כי הצדדים להסכם ביקשו לאפשר למערער פתיחת "דף חדש". הא ראייה: בתשובה לשאלותינו נמסר לנו כי הליך שינוי השם התעכב, בעצת הפרקליטות, על מנת להשלימו לאחר סיום ההליך הפלילי הנוסף בעניינו של המערער, כך שההרשעה לא תיוחס לשמו החדש. 13. האיזון שאליו הגענו בהחלטתנו אינו מונע פרסומים אודותיו של המערער, ובכלל זה התייחסות לשמו הקודם, ללא פרטים מזהים שיקשרו בין זהותו החדשה לזהותו הקודמת, מבחינה זו, המקרה שבפנינו שונה ממקרים אחרים שבהם בית המשפט מתבקש לאסור על פרסומם של פרטים נוספים הנוגעים לעדים או למעורבים אחרים במשפטים, מעבר לפרטיהם המזהים (השוו ע"פ 6578/12 מדינת ישראל נ' רשת-נגה בע"מ (לא פורסם, 6.8.2012)). ראוי להוסיף כי גם לפי הנחיית פרקליט המדינה 14.18 בנושא הפעלתו של סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, במקרים שבהם יש מקום להוציא צווי איסור פרסום לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות חשוב לצמצם את הפגיעה באמצעים כדוגמת הטלת חיסיון חלקי בלבד, הגבלה על פרסום שם ופרטים מזהים, פרסום חלקי ועוד (סעיף 12(ה) להנחיה). ככל שצודקות המשיבות 2-1 כי המערער מוסיף לעשות שימוש בשמו המקורי בחיי היומיום שלו הרי שגם פרסום כזה יזהיר את הבאים איתו בדברים על עברו. לעומת זאת, אם הצדק אינו עימן בכך – הרי שאין לסכל יסוד זה של הסכם עד המדינה שנערך עמו. 14. טרם סיום, ראיתי לנכון להעיר כי, לאמיתו של דבר, כל הסכם המאפשר לעד מדינה לשנות את שמו פוגע במידה מסוימת ביכולת להביא לידיעת הציבור מידע אודות אדם שהיה מעורב בפעילות עבריינית. ואף-על-פי-כן, הסכמים כאלה נעשים על מנת לקדם במקרים מתאימים את אכיפת המשפט הפלילי, בעיקר כאשר מדובר באכיפתן של עבירות חמורות הנעשות, לא פעם, בחסותם של ארגוני פשיעה מתוחכמים. עובדה זו מחדדת מסקנה כפולה. ראשית, מן הראוי שהפרקליטות תשקול היטב באיזו מידה ראוי להתחייב כלפי עד מדינה לשנות את שמו כאשר הדבר אינו דרוש מטעמים של הגנה על שלומו. גם אם מחיר הפגיעה בזכות הציבור לדעת הוא עתידי, ולעיתים קשה להערכה, על המדינה להעמידו לנגד עיניה כאינטרס כבד משקל עוד בשלב גיבוש הוראות ההסכם במסגרת המשא-ומתן אותו היא מנהלת עם עד המדינה, וזאת לא פחות מאשר מחירים שנראים באותה עת כממשיים ומידיים, כגון אי-העמדתו לדין חרף מעורבותו העבריינית. שנית, ובמקביל לכך, כאשר נעשה הסכם כזה, וכל עוד אינו סותר את תקנת הציבור ואת כללי המשפט המינהלי, על בית המשפט לתת משקל לעריכתו ולאינטרסים שביסודו כאשר מתבקש צו לחשיפת פרטיו האישיים של עד מדינה. 15. לאחר שקראתי את חוות דעתו של חברי השופט ח' מלצר ראיתי לנכון להדגיש כי לשיטתי הטלת החיסיון במקרה שבפנינו נובעת אך ורק מהסכם עד המדינה שנחתם עם המערער, ואף מומש. בהתחשב במעורבותו של המערער באירועים החמורים שעליהם העיד, בנסיבות רגילות, לא היה זכאי להגנה על פרטיותו בקשר לחלקו בפרשה זו; מכל מקום, חשיפת פרטיו האישיים לא היתה נחשבת לפגיעה חמורה ובלתי מוצדקת בפרטיותו. אם כן, מקור ההגנה על פרטיותו של המערער בענייננו נובע מהסכם עד המדינה שנחתם עימו ושלא הועמד לביקורת שיפוטית במועדים הרלוונטיים – הא ותו לא. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן ביום, ז' בתשרי התשע"ג (23.9.2012). תוקן היום, י"ח בכסלו התשע"ג (2.12.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12021170_H10.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il