בנימין עיני נ. מנחם עיני

פסק-דין בתיק רע"א 2114/15 בבית המשפט העליון רע"א 2114/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המבקש: בנימין עיני נ ג ד המשיבים: 1. מנחם עיני 2. עזרא עיני 3. עובדיה עיני 4. רו"ח גבריאל טרבלסי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו מיום 22.2.2015 ברע"א 7731-02-15 שניתנה על ידי כבוד השופטת י' שיצר בשם המבקש: עו"ד רונן סטי; עו"ד יפעת אבני בשם המשיבים 3-1: עו"ד שמואל לביא פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 7731-02-15 (השופטת י' שיצר) מיום 22.2.2015, במסגרתה קבע בית המשפט כי משלא הפקיד בנימין עיני (להלן: המבקש) את שכר הטרחה של הבורר בסכסוך בינו לבין אחיו, מנחם, עזרא ועובדיה עיני (להלן: המשיבים), אין להיעתר לבקשתו לעיכוב ביצוע של פסק דין אשר ביטל את פסק הבוררות. רקע והליכים קודמים 1. במשך השנים, המבקש והמשיבים שיתפו פעולה בעסקים ובמיזמים שונים. ביום 27.2.2007 מונה רו"ח גבריאל טרבלסי כבורר בעניין מחלוקות כספיות שנתגלעו בין הצדדים, וביום 15.6.2009 ניתן פסק בוררות. ביום 8.8.2011 דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ש' גליק) את בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות, ואישר את הפסק במלואו. ביום 13.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין המאשר, תוך שהתיר למשיבים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לביטול פסק בוררות מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בהמשך ישיר לכך, ביום 15.7.2013 קבע בית המשפט כי יש לעכב את ביצוע פסק הבוררות עד להחלטתו בבקשה לביטול הפסק. ביום 4.1.2015 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיבים והורה על ביטול פסק הבוררות. במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט כי המבקש יישא בתשלום שכר הטרחה של הבורר, כנגד קבלות, ובסכום נוסף של 100,000 ש"ח. בעקבות פסק הדין, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ומשהוענקה רשות, הדיון בערעור נקבע ליום 1.7.2015. במקביל, הגיש המבקש בקשה למתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. לאחר שהמשיבים הגישו לבית המשפט את תגובתם לבקשת עיכוב הביצוע, ביקש המבקש להגיש תשובה לתגובה. ביום 11.2.2015 התנה בית המשפט המחוזי את הגשת התשובה בהפקדת מלוא החיוב הכספי בקופת בית המשפט עד ליום 16.2.2015. בד בבד, פנו המשיבים לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה שישום את שכר טרחת הבורר, בהתאם לחשבוניות שצירפו לבקשתם. ביום 12.2.2015 הגיש המבקש, לגרסתו, בקשה להבהרת גובה הסכום שנדרש להפקיד כתנאי לעיכוב הביצוע. בקשה זו, כך נטען, לא קיבלה מענה, ועל כן ביום 16.2.2015 הפקיד המבקש סך של 100,000 ש"ח בקופת בית המשפט המחוזי. ביום 22.2.2015 נתקבלה החלטת בית המשפט בה קבע כי משלא הופקד שכר הטרחה של הבורר, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. עוד באותו היום הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה. ביום 24.2.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי המבקש מבקש הבהרות סרק; בית המשפט אף הביע תמיהה על כך שקיימת מניעה כלשהי, לכאורה, לברר את גובה שכר הטרחה של הבורר. לבסוף יצוין כי לשיטתו של המבקש, היקף החיוב הכספי לעניין שכר הטרחה של הבורר נקבע רק ביום 19.3.2015, עת קיבל בית המשפט לענייני משפחה (הרשמת נ' רוסמן גליס) החלטה בבקשתו של המבקש לשומת הוצאות. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. טענות המבקש 2. המבקש – באמצעות באי כוחו, עו"ד רונן סטי ועו"ד יפעת אבני – טוען כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 4.1.2015. נקודת המוצא עליה מסתמך המבקש היא כי בהחלטתו מיום 16.7.2013 הורה בית המשפט לענייני משפחה על עיכוב ביצוע פסק הדין שאישר את פסק הבוררות – ואילו כאן מדובר בדיוק באותן נסיבות, אותם הצדדים, ואותו פסק הבורות. שנית נטען כי לפי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2015, הייתה זו הגשת התשובה שהותנתה בהפקדת שכר הטרחה של הבורר, ולא עצם ההחלטה בעיכוב הביצוע. בכך, טוען המבקש, פעל בית המשפט המחוזי תוך שהוא מתעלם מבקשות הבהרה מצד המבקש ומיקומה של מחלוקת סביב שאלת שכר הטרחה – והתעלמות זו עולה לכדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי. שלישית טוען המבקש כי פסק הבוררות עסק במישרין בזכויות הצדדים במספר נכסי מקרקעין, וכי נוכח החשש שהמשיבים יבצעו דיספוזיציות בנכסים הללו, עיכוב הביצוע הינו חיוני לשמירת המצב הקיים. לבסוף טוען המבקש כי בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי סיכויי הערעור על פסק הדין מיום 4.1.2015 הינם גדולים. 3. המשיבים – באמצעות בא כוחם, עו"ד שמואל לביא – טוענים מספר טענות. ראשית נטען כי פסק הדין מיום 4.1.2015 כולל גם חיובים כספיים, ועל פי ההלכה פסק דין כספי אינו מעוכב. שנית נטען כי המבקש כלל לא ביצע את הפעולות הנדרשות ממנו לצורך קבל צו עיכוב ביצוע ארעי, ובכך יש להעיד כי עיכוב הביצוע איננו עניין דחוף מבחינתו. שלישית נטען כי במסגרת מאזן הנוחות בין הצדדים, בנסיבות העניין דווקא צו עיכוב ביצוע פועל לשינוי המצב הקיים. במקרה הזה, כך נטען, היה על המבקש לפעול לקבל צו מניעה זמני ולא עיכוב ביצוע. רביעית נטען כי נוכח השתלשלות האירועים – בדגש על העובדה כי פסק הבוררות בוטל לאחר שאושר בעבר נוכח הצגת ראיות חדשות – מצביעה על כך שסיכוייו של הערעור הינם נמוכים מאוד. דיון והכרעה 4. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבים, אציע לחברַי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. אוסיף כבר עתה כי אציע לחברַי כי נקבל את הערעור בחלקו. 5. שתי הערות מקדמיות תחילה. ראשית, עיון במערכת "ניהול תיקים" של בית המשפט מצביע על כך שהמבקש קיים את התנאים שבהם הותנה הצו הארעי כבר ביום 28.4.2015, כך שאין מקום להיזקק לטענות המשיבים בעניין זה. שנית, אינני מוצא ממש בטענת המשיבים כי בנסיבות העניין היה על המבקש לבקש צו מניעה זמני ולא עיכוב ביצוע של פסק הדין כולו. סבורני כי במקרה דנן אין חשיבות מעשית לשאלה האם היה על המבקש להכתיר את בקשתו כבקשה לעיכוב ביצוע או שמא כבקשה לצו מניעה זמני. ברי כי שני האפיקים הללו הינם זמניים במהותם ואף תכליתם זהה: לשמר את תמונת נכסי המקרקעין מושא המחלוקת כפי שהיא, דהיינו, שימור המצב הקיים. אכן, כפי שעולה מן המקרה דנן, הגבול בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערעור עשוי להיות דק לעיתים [השוו: ע"א 3497/13 אימפריה יאסין להשקעות ומימון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ פסקה 16 (19.6.2013)]. על כל פנים, בין אם יש לסווג את הבקשה, מבחינת מהותה, כעיכוב ביצוע ובין אם יש לסווגה כבקשה לצו מניעה זמני, נדרש המבקש לעבור משוכה זהה: בשני המקרים עליו להוכיח כי שני השיקולים הנבחנים במסגרתן של בקשות מסוג זה – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – נוטים לטובתו [ראו: תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), בנוסחה החדש בעקבות התיקון האחרון משנת התשע"ג-2013]. 6. כידוע, בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים. התערבות שכזו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד [ראו למשל: רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ פסקה 14 (3.7.2013) (להלן: עניין ד.כ חנויות) והאסמכתאות שם]. לאחר שעיינתי בנספחי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי מקרה זה ראוי שיימנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות –מצומצמת ומוגבלת אמנם – בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ואבאר. המבקש שוטח בבקשתו מגוון נימוקים המצדיקים לשיטתו התערבות, אך רק אחד מהם מקובל עלי בנסיבות העניין. אינני רואה מקום לקבל את הטענה כי ההחלטה מיום 22.2.2015 דחתה בקשה לעיכוב ביצוע בשל הפרת תנאי שלא היה קשור לעיכוב הביצוע עצמו, אלא הוצב אך לעניין רשות להגשת תשובה לבקשה. זאת מכיוון שניתנו למבקש מספר הזדמנויות מאוחרות יותר – כפי שעולה מההחלטות מיום 24.2.2015 ומיום 5.3.2015 – לפרט לפני בית המשפט את טענותיו לעניין עיכוב הביצוע. כמו כן, בנסיבות העניין אין ממש בטענה בדבר העדר נימוק ובדבר "התעלמות" בית המשפט, משום שבית המשפט נתן מספר החלטות –קצרות אמנם – בהן נימק את החלטתו. יחד עם זאת, אני סבור כי הנימוק עצמו איננו מתיישב עם נסיבות המקרה. בהחלטתו מיום 24.2.2015 קבע בית המשפט, ובצדק, כי "ככלל, אין לעכב ביצוע חיובים כספיים". ברם, פסק הדין איננו מטיל רק חיובים כספיים, אלא קובע קביעות גם לעניין חלוקת נכסים בעין. בנסיבות הללו, בהן הנימוק הבלעדי של בית המשפט התייחס אך לההיבט הכספי של פסק הדין, יש מקום להתערב בהחלטה. אולם, אין די בכך מבחינתו של המבקש, שכן עליו לצלוח את שתי המשוכות שהוזכרו לעיל – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אעבור לדון במשוכות אלה כעת. 7. אשר לסיכויי הערעור; למקרא שני פסקי הדין שיצאו תחת ידו של בית המשפט לענייני משפחה – בהם, כאמור, מגיע אותו המותב למסקנה הפוכה לאחר שינוי במסד הראייתי – אינני רואה מקום לקבוע מסמרות לעניין סיכויי ההצלחה של המערער. כל שניתן לקבוע בעת הזו, על פני הדברים בלבד, הוא כי לא מדובר בערעור "סרק" שנועד אך להטריד את מערכת המשפט ואת הצד שכנגד. על כל פנים, סיכויי ההצלחה של המערער אינם מעלים ואינם מורידים לעניין הבקשה דנן. 8. אשר למאזן הנוחות; במסגרת הבחינה הנוכחית יש חשיבות להבחנה בין חיובים כספיים, אשר ככלל לא יעוכבו, לבין החלטות אחרות [ראו למשל: ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל (לשעבר חלק מעיריית כרמל) נ' סונול ישראל בע"מ פסקה 17 (26.4.2010)]. בנסיבות העניין, אין הצדקה לסטות מהכלל ולהורות על ביצוע החיוב הכספי אותו מטיל פסק הדין. לעניין זה, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי. לעניין חלקו של פסק הדין הנוגע לחלוקת נכסי מקרקעין, טוענים המשיבים כי פסק הדין מיום 4.1.2015 לא שינה הלכה למעשה את המצב שהיה קיים לפני כן, וזאת נוכח עיכוב הביצוע שהיה בתוקף עד למועד מתן פסק הדין. בטענה זו יש טעם, שהרי סעד זמני אשר פועל לשינוי המצב הקיים ייפסק, כידוע, אך במקרים חריגים בהם יש חשש לתוצאה קשה או בלתי הפיכה [השוו: רע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ פסקה 9 (2.4.2015)]. אולם, אני סבור כי פסק הדין מיום 4.1.2015 שינה את פני הדברים – ולוּ ברמה ההצהרתית. בשינוי זה יש כדי להשפיע על מצבת הזכויות של הצדדים בנכסי המקרקעין. אי לכך, התכלית של שימור המצב הקיים תוגשם באופן מיטבי רק במידה ותימנע פגיעה בלתי הפיכה בזכויות הצדדים במקרקעין מושא המחלוקת. 9. לאור האמור לעיל אציע לחברַי כי נקבל את הבקשה באופן חלקי, כמפורט להלן: א. הבקשה לעיכוב ביצוע חלקו הכספי של פסק הדין – נדחית בזאת. ב. ניתן בזאת צו עיכוב ביצוע ביחס לחלקי פסק הדין העוסקים בחלוקת הזכויות במקרקעין, כך ששני הצדדים לא יבצעו בשלב זה כל דיספוזיציה בנכסים מושא פסק הבוררות ומושא פסק דינו של בית משפט השלום בת"ב 39498-04-13 ות"ב 54534-01-13, וזאת עד למתן החלטה אחרת במסגרת הערעור לפני בית המשפט המחוזי. ג. צו עיכוב הביצוע מותנה בכך שהמבקש יפקיד עד ליום 21.5.2015 התחייבות עצמית ללא הגבלת סכום וכן ערבות בנקאית בסך של 100,000 ש"ח לפיצוי המשיבים בגין כל נזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מהענקת סעד זה, כאמור בתקנות 364 ו-467 לתקנות סדר הדין האזרחי. ד. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשע"ה (‏13.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15021140_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il