מדינת ישראל -שירות בתי הסוהר נ. יהודה אוחיון

פסק-דין בתיק רע"ב 2112/13 בבית המשפט העליון רע"ב 2112/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המבקשים: 1. מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר 2. שב"ס - הממונה על עבודות השירות נ ג ד המשיב: יהודה אוחיון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי) בעת"א 44792-02-13 מיום 4.3.13 תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשע"ג (8.5.13) בשם המבקשים: עו"ד עמרי אפשטיין; עו"ד יונתן ציון מוזס בשם המשיב: עו"ד דוד ברהום פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי) בעת"א 44792-02-13 מיום 4.3.13. במוקד הבקשה פרשנותו של סעיף 51י(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו "הפסקה שיפוטית" של עבודות שירות בשל "נסיבות מאסריות" או "נסיבות פליליות" חדשות. רקע והליכים ב. בפתח הדברים ולשם הנוחות נביא את נוסחו של סעיף 51י(א)(1) שבמוקד הבקשה: "הרשיע בית משפט עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת, יחולו הוראות אלה: (1) גזר בית המשפט עונש מאסר בשל העבירה האחרת - וקבע שהנאשם לא ישא אותו בעבודת שירות - לא תחל עבודת השירות או תופסק ביום מתן גזר הדין, לפי העניין, ועובד השירות יישא את עונשו או את יתרת עונשו, לפי העניין, בבית הסוהר מהיום האמור או מיום אחר שקבע, בית המשפט; עובד השירות ישא את תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט, שהרשיעו בשל העבירה האחרת, ציווה ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות; (2) החליט בית המשפט לגזור בשל העבירה האחרת עונש אחר מזה המנוי בפסקה (1) - רשאי הוא לקבוע שעבודת השירות לא תחל או תופסק, לפי העניין, ושעובד השירות ישא את את עונשו או את יתרת עונשו, לפי העניין, בבית הסוהר מהיום שיקבע בית המשפט". ג. הנה תמצית העובדות הנדרשות להכרעה בבקשה בנידון דידן; המשיב, יליד 1968, הורשע בהליך פלילי בגין עבירות של מעשה העלול להפיץ מחלה, שיווק ביצים שלא כדין והובלה והחזקה של ביצי מאכל שאינן מוחתמות וללא תעודת משלוח (ת"פ 5689/07 (השופט מילנוב)) (להלן ההליך המקורי). על המשיב נגזרו ביום 22.11.11, בהתאם להסדר טיעון, 6 חודשי מאסר, אשר נקבע כי ירוצו בעבודות שירות החל מיום 31.1.12; זאת על אף התרשמותו השלילית של שירות המבחן מן המשיב נוכח התנהגותו בעבר, לרבות "הפסקה מינהלית" בשנת 2007 של ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות. בנוסף הוטלו על המשיב עונש מאסר על תנאי בן 3 חודשים, עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים שעמד נגד המשיב לריצוי בחופף, קנס בסך 30,000 ₪ והתחייבות להימנע מעבירות שבהן הורשע. בגזר הדין ציין בית המשפט כך: "מבהיר ומסביר לנאשם כי חוות הדעת של הממונה על עבודות השירות בנוגע אליו היא שלילית ביותר... כדאי שיפנים את הטענות נגדו וישנה את התנהגותו השלילית כפי שהיא מפורטת במסמכים הנ"ל של שב"ס, שאם לא כן, עלולים עבודות השירות להיות מופקעים, והוא עלול להישלח למאסר ממש" (פסקה 7). ד. המשיב לא התייצב לביצוע עבודות השירות ולא החל בביצוען. בחודש מאי 2012 נעצר, והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בזמן פסילה, שיבוש הליכי משפט, התחזות ותקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות (ת"פ 49197-05-12). המשיב נעצר עד תום ההליכים (החלטה מיום 14.6.12(השופט רומנוב)). כנגד המשיב תלויים ועומדים שני הליכים פליליים נוספים (ת"פ 18806-11-11; ת"פ 38537-04-12). בעקבות מעצרו של המשיב הורה נציב בתי הסוהר ביום 26.6.12 על "הפסקה מינהלית" של עונש עבודות השירות בהליך המקורי, וקבע כי המשיב ירצה את העונש שנגזר עליו במאסר. במועד זה כבר היה המשיב אסיר וריצה עונש מאסר, שכן ביום 8.7.12 התקבל ערעור המבקשת (עפ"ג 15540-04-12 (סגן הנשיאה- כתארו אז- צבן, השופטת מזרחי והשופט כרמל)) על גזר דין מיום 26.2.12 בהליכים פליליים נוספים (ת"פ 7611-12-10 (השופט לי-רן)), ונקבע כי בין היתר ירצה המשיב 100 ימי מאסר בפועל. בעקבות עתירת אסיר שהגיש המשיב (עת"א 233/12) נקבע, בהסכמת המבקשת, כי תבוטל "ההפסקה המינהלית", וכי ירצה עונשו בעבודות שירות (החלטה מיום 6.11.12 (השופט רומנוב)). המועד לתחילתן נקבע ליום 31.1.13. ביום 9.1.13 נעצר המשיב בגין תקיפת קשיש והואשם בעבירות נוספות שעניינן איומים, תקיפה והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין (להלן ההליך השני- ת"פ 22480-01-13). המשיב נעצר ביום 14.2.13 עד לתום ההליכים (השופטת טייב). ביום 19.2.13 (השופטת כהן-לקח) הורשע בהתאם להודאתו בעבירות של איומים ותקיפה. בגזר דין חלקי הוטלו על המשיב בהתאם להסכמת הצדדים עונש מאסר בן חודשיים שירוצה החל מיום המעצר (9.1.13) ו-3 חודשי מאסר על תנאי. נקבע, כי לעניין עונש מאסר נוסף ופיצויים תיבחן התאמתו של המשיב לריצוי העונש הנוסף בעבודות שירות לאחר קבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות. ביום 21.2.13 נמסרה למשיב הודעה בדבר "הפסקה שיפוטית" של עונש עבודות השירות בהליך המקורי, ונאמר לו כי עליו לרצותו במאסר. ביום 22.2.13 הוגשה עתירת האסיר נושא הליך זה (עת"א 44792-02-13) (להלן העתירה) ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. ה. בהחלטת בית המשפט מיום 22.2.13 (סגן הנשיא דרורי) נקבע, כי המשיב יישאר במאסר עד לשחרורו כדין, וכי לא יחל בעבודות שירות לאחר סיום ריצוי עונשו, וזאת עד למתן החלטה של בית המשפט. בהתאם להחלטת בית המשפט שוחרר המשיב (שחרור מינהלי) מריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בהליך השני. ביום 4.3.13 נערך דיון בעתירה וניתן פסק דין. נקבע, כי סעיף 51י(א)(1) לחוק אינו חל, שכן הוא דורש את התקיימות התנאי העובדתי שלפיו "הרשיע בית משפט עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת". נקבע, כי משהמשיב לא היה "עובד שירות" עקב נסיבה אובייקטיבית שעניינה מעצרו, לא חל סעיף 51י(א)(1) לחוק, והוא ירצה את עונשו המקורי בעבודות שירות. נומק, כי ביום 19.2.13 הורשע העותר בעבירת תקיפה, אולם הוא לא היה במסגרת עבודות השירות, שכן אלה צריכות היו להתחיל ביום 31.1.13, ולא החלו עקב מעצרו. צוין, כי אם תתקבל עמדת המבקשת, "ייווצר מצב קצת מוזר: אדם נידון למאסר שישה חודשים בעבודות שירות ואותם ירצה במאסר בפועל, ואילו בעבירה השניה שעליה נידון לשלושה וחצי חודשי מאסר, יבצע מתוכם חודש וחצי בעבירות שירות, על אף שמדובר בעבירה הנוספת". הבקשה ו. המדינה מבקשת רשות ערעור על ההחלטה. תחילה נטען, כי ענייננו בשאלה משפטית בעלת השלכות רוחב ובעלת חשיבות, ועל כן קיימת הצדקה למתן רשות ערעור, מה גם שקיימים פסקי דין סותרים בסוגיה. לגופם של דברים נטען, כי "הפסקה שיפוטית" לפי סעיף 51י(א)(1) לחוק היא מנדטורית ואוטומטית, ובמובן זה שונה מההסדר המנוי בסעיף 51ט לחוק, שעניינו "הפסקה מינהלית", אשר אינה מצריכה החלטה שיפוטית אחרת או נוספת, אלא מתחייבת מהרשעתו של עובד השירות בעבירה נוספת בתקופת עבודתו שבגינה הוטל עליו עונש מאסר. נטען, כי קביעותיו של בית המשפט קמא עומדות בסתירה ללשון סעיף 51י(א)(1) לחוק, שכן לשון הסעיף מתייחסת לשתי סיטואציות שונות של "הפסקה שיפוטית": האחת, שבה נגזר דינו של עובד שירות למאסר בעבירה אחרת שעה שריצה או החל לרצות את עונשו בעבודות שירות, ולפי חלופה זו תופסק עבודת השירות, ועובד השירות ימשיך את ריצוי העונש במאסר; השניה, כאשר נגזר דינו של עובד שירות למאסר בעבירה אחרת לאחר שהיה אמור להתחיל בעבודות השירות, אולם מסיבה מסוימת לא החל לבצען; במקרה זה לא יחל בעבודת השירות, וירצה עונשו במאסר בפועל. הודגש, כי תימוכין לעמדת המבקשת מצויים בהגדרת "עובד שירות" בסעיף 51א לחוק, שלפיה "עובד שירות" הוא "מי שנידון לעונש מאסר בעבודות שירות מהמועד שנקבע לתחילת ביצוע עבודות השירות". היינו, הגדרת "עובד שירות" מתייחסת למועד שנקבע לתחילת ביצוען של עבודות השירות ולא למועד התחלתן בפועל. ז. עוד נטען, כי פסיקתו של בית המשפט קמא מנוגדת גם לתכליתו של סעיף 51י(א)(1) לחוק; כי ריצוי עונש בעבודות שירות הוא פריבילגיה שתכליתה שיקומית, והמוענקת לנאשם כחלופה לריצוי מאסרו בכלא. נאמר, כי "הקביעה המנדטורית, כי תופסק או לא תחל עבודת השירות של עובד שירות שנגזר עליו עונש מאסר נוסף, מעמידה את עובד השירות על החובה לנצל כראוי את ההזדמנות והפריבילגיה שניתנה לו ולהימנע מלנצלן לרעה" (פסקה 42 לבקשת רשות הערעור- הדגשה במקור). הודגש, כי התכלית החקיקתית של הוראה זו היא להרתיע את מי שנידון למאסר שירוצה בעבודת שירות, מהמשך התנהגות עבריינית, קרי למנוע מצב שבו אדם אשר זכה לענישה מקלה בדמות ריצויו בעבודות שירות, ינצל את האמון שניתן בו. עוד נטען, כי קבלת פרשנותו של בית המשפט אף יוצרת מצב אבסורדי שבו אדם שנקבע לו מועד לתחילת ביצוע עבודות שירות, ושהתייצב לביצוען, ושלאחר מכן הורשע בעבירה אחרת, ונגזר דינו לעונש מאסר, יופסק עונש עבודות השירות "הפסקה שיפוטית" אוטומטית, ואילו במקרה החמור שבו אדם לא התייצב לביצוע עבודת השירות בשל מעצרו בגין חשדות לביצוען של עבירות אחרות שבהן הורשע, לא תופסק עבודתו "הפסקה שיפוטית". ח. הוסף, כי אין לראות את סמכותו של נציב בתי הסוהר להורות על "הפסקה מינהלית" לאחר מעצרו של עובד שירות לפי סעיף 51ט(א)(5), כמוציאה או מאיינת את מסלול "ההפסקה השיפוטית", אשר חל במקרה החמור יותר, שבו עובד השירות הורשע בעבירה נוספת, ונגזר עליו מאסר. לבסוף נטען, כי פסק דינו של בית המשפט קמא אינו יכול לעמוד גם משום שבית המשפט קמא כלל לא היה מוסמך להורות על בטלותה של "ההפסקה השיפוטית" של עונש עבודת השירות; זאת מן הטעם שהמשיב הורשע בעבירה אחרת בתוך תקופת עבודתו, ולכן סעיף 51י(א)(1) חל באופן אוטומטי. לטענת המבקשת כיון ש"ההפסקה השיפוטית" אינה מותנית בקבלת החלטה מינהלית, וכיון שבית המשפט קמא אינו יושב כערכאת ערעור בהליך הפלילי, דין העתירה להידחות על הסף תוך הפניית המשיב להליך הפלילי. ט. בצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בקשת רשות הערעור הועברה לדיון בפני הרכב בהחלטת השופט עמית מיום 3.4.13. ניתן בהסכמה עיכוב ביצוע עד לדיון. טענות המשיב י. לטענת המשיב, הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הפסיקתיים למתן רשות ערעור, משאינה מעלה קושי פרשני לנוכח פסיקתו של בית משפט זה, ומשום שטענותיה של המבקשת נסבו על בירור פרטני של הדין ויישומו במקרה הנדון. עוד נטען, כי הזכות להגיש בקשת רשות ערעור נועדה לאסיר, ולא למדינה, כעולה מתקנה 7 לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), התש"ם-1980. כנטען, למדינה שמורה הזכות לפנות בעתירה לבג"צ. לגופו של עניין נטען, שהמבקשת התנהלה בחוסר נקיון כפיים, היא מתכחשת להסדר הטיעון שנחתם עם המשיב תוך הפרה של התחייבותה כרשות שלטונית, ולמצער כרתה הסדר טיעון מבלי לציין בפני המשיב שהוא מצוי בסכנה של "הפסקה שיפוטית", באופן שיביא למעשה לסיכול ההסדר. נטען, כי לפני "ההפסקה השיפוטית" היה מקום להתריע על אפשרות הפסקתן של עבודות השירות בשלב מעצרו של המשיב, כמו גם לאחר הגשת כתב האישום, ולאפשר לו לטעון בעניין. לטענת המשיב, עובד שירות נחשב ככזה מן המועד שנקבע לתחילת ריצוי העבודות; ועוד, מעצרו של אדם הוא נסיבה אובייקטיבית המונעת ממנו להתחיל את עבודות השירות. הודגש, כי בשעת מעצרו מוחזק אדם כחף מפשע, וקשה להלום את מסקנת המבקשת כי עובד שירות שנעצר הוא עובד שהפר את האמון שניתן בו; דבר זה מהוה לשיטת המשיב חריג, על פי הפסיקה, המצדיק אי התיצבות. י"א. לבסוף נטען, כי המשיב היה זכאי לקבל את יומו בגדרי סעיף 51ט(א)(5) לחוק (שעניינו מי ש"נתון במעצר או משוחרר בערובה בתנאים שאינם מאפשרים את התייצבותו להמשך ביצוע עבודת השירות") או סעיף 51י(א2) ("הוגש נגד עובד השירות כתב אישום בשל עבירה אחרת לאחר שנגזר דינו לנשיאת המאסר בעבודת שירות, רשאי השופט או המותב שגזר את הדין, ובהעדרו - שופט או מותב אחר באותו בית משפט, לבקשת הממונה, ולאחר שנתן לנאשם אפשרות לטעון את טענותיו, להורות שעבודת השירות לא תחל או תופסק"...). בהתאם לשני סעיפים אלה, כנטען, נתון לגורם המחליט שיקול דעת אם להפקיע את עבודות השירות. סעיפים אלה מאפשרים לעובד השירות זכות טיעון בעניין זה ומאפשרים לו השגה. לבסוף נטען, כי יתכן מקרה שבו העבירה בתיק המאוחר נעברה לפני גזר הדין בתיק המקורי, ואזי עלול להיוצר מצב אבסורדי שבמסגרתו מופסקות עבודות השירות בגין גזר דין של מאסר המתייחס לעבירה שנעברה זמן רב קודם לכן. הכרעה רשות ערעור י"ב. תחילה – לשאלת האפשרות שבידי המדינה להגיש בקשת רשות ערעור. התקשיתי עד מאוד להלום את טענת המשיב, כי אין באפשרות המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור, וכי עליה לפנות בעתירה לבג"צ. סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1972 קובע, כי "החלטת בית המשפט בעתירה ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון אם נתקבלה רשות לכך מבית המשפט בגוף ההחלטה או מאת שופט בית המשפט העליון". החלטה של גורם שיפוטי ניתנת להשגה על-ידי ערעור או בקשת רשות ערעור. לכל אחד מן הצדדים ניתן יומו בתקיפת ההחלטה. ההצעה כי ינוהלו למעשה שני הליכים שונים ביחס לאותה החלטה ממש: האחד עתירה לבג"צ, השני עתירת אסיר, אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר ועם היעילות הדיונית. לטענת המשיב, תקנה 7(א) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), הקובעת כי "בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט תוגש לבית המשפט העליון תוך חמישה עשר ימים מיום ההחלטה אם ניתנה בפני העותר, או מהיום שהומצאה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו", מתמקדת באסיר אשר הגיש "עתירת אסיר", ומכאן יש ללמוד כי הזכות להגיש בקשת רשות לערער נועדה לשמש כאמור את האסיר בלבד. אין לקבל טענה זאת, ולמען האמת, לא היה מקום להעלאתה. תקנה זו מלמדת על הקפדה על זכויות האסיר, ומבקשת להבטיח כי לאחר שייוודע דבר ההחלטה, יעמוד בפניו פרק זמן מספק להשיג עליה, ויינתן לו יומו הדיוני; אין בכך ללמד כי למדינה אין זכות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. הטלת הדבר לפתחו של בג"ץ אינה נכונה גם מטעמי מדיניות שיפוטית; מקום שהמחוקק קבע פרוצדורת השגה לאסיר, היעלה על הדעת כי ה"שכנגד" יידון בהליך אחר? י"ג. משהוסרה מדרכנו משוכה זו, נידרש לסוגיה העיקרית. אנו סבורים כי לסוגיה שהועלתה השלכות רוחב החורגות מעבר לעניינו של המשיב, וכי יש להעמיד הלכה על מכונה. החלטנו איפוא ליתן רשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, כפי שיוסבר. פרשנות סעיף 51י(א)(1) לחוק י"ד. סעיף 51ב לסימן ב'1 בפרק ו' לחוק שעניינו "דרכי ענישה", מאפשר לבית המשפט שגזר על נאשם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים, להחליט שעונש המאסר ירוצה בעבודות שירות. סעיף 51א – כנוסחו כיום – מגדיר "עובד שירות" מיהו: "מי שנידון לעונש מאסר בעבודות שירות מהמועד שנקבע לתחילת ביצוע עבודות השירות" (הדגשה הוספה – א"ר). לסיפת ההגדרה רלבנטיות ישירה לענייננו. ט"ו. סעיף 51ט באותו פרק עניינו "הפסקה מינהלית של עבודת שירות". נקבע שם, כי "נציב בתי הסוהר או קצין בדרגת גונדר שהוסמך לכך על ידיו, רשאי, לאחר שנתן לעובד השירות הזדמנות לטעון את טענותיו, להחליט כי עבודתו של עובד השירות לא תחל או תופסק וכי הוא יישא את עונשו או את יתרת עונשו בבית סוהר, לפי העניין", אם ראה כי מתקיימת בעובד השירות אחת מן העילות המנויות בחוק, בין היתר: אי התייצבות לריצוי עבודות השירות (סעיף 51ט(א)(1)), אי מילוי המשימות שהוטלו עליו (סעיף 51ט(א)(2)), או כאמור היותו נתון במעצר או משוחרר בערובה בתנאים שאינם מאפשרים את התייצבותו להמשך ביצוע עבודת השירות (סעיף 51 ט(א)(5)). דבר זה ארע לא אחת, ויש לו סימוכין רבים בפסיקתנו (ראו למשל לאחרונה רע"ב 1084/13 אבו עראר נ' מדינת ישראל (21.5.13) והאסמכתאות שם). ט"ז. סעיף 51י(א)(1), מושא הערעור שבפנינו, נושא את הכותרת "הפסקה שיפוטית של עבודת שירות". נוסחו הובא למעלה (פסקה ב'). כאמור, בית המשפט קמא בא למסקנה כי סעיף 51י(א)(1) לא ייכון בענייננו, שכן המשיב לא היה "בתקופת עבודתו" כאשר נגזר דינו ב"עבירה אחרת". י"ז. בכל הכבוד, חולק אני על פרשנות בית המשפט קמא כי התנאי בדבר "עובד שירות בתקופת עבודתו" בסעיף 51י(א)(1), מחייב תחילת ריצויו של עונש עבודות שירות עובר להרשעה בעבירה הנוספת, כך שבמקרה שבו עובד השירות לא התייצב לביצוע עבודות השירות בשל מעצרו בעבירה והרשעתו בה – ירצה את העונש המקורי בעבודת שירות. י"ח. כפי שהטעימה המבקשת, "הפסקה שיפוטית" לפי סעיף 51י(א)(1) לחוק היא אוטומטית, כך נקבע בפסיקה, אך מלה זו "אוטומטית" אינה חביבה עלי בהקשרים שיפוטיים; מכל מקום, היא אינה נתונה לשיקול דעת (רע"ב 5114/08 מדינת ישראל נ' גלם (לא פורסם; 2008) (להלן עניין גלם); רע"ב 4042/10 קשרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 2010) (להלן עניין קשרי)). היא מתגבשת במישרין נוכח הרשעתו של עובד השירות בעבירה נוספת: "מכאן שעבודת השירות הופסקה אוטומטית ובאופן שיפוטי ביום מתן גזר הדין בעבירה האחרת, ועל כן 'עובד השירות' יישא יתרת עונשו בגין עבודות השירות במצטבר לעונש המאסר הנוסף. זאת, אלא אם בית המשפט שהרשיעו בעבירה האחרת קבע כי עונשי המאסר האמורים ירוצו בחופף. הפסקת עבודות שירות בנסיבות אלה אינה מצריכה החלטה שיפוטית מיוחדת, ואינה כרוכה בהפעלת שיקול דעת מינהלי או שיפוטי כלשהו" (עניין קשרי (השופטת-כתארה אז- נאור), פסקה 18). ראו גם דברי השופטת פרוקצ'יה בעניין גלם, פסקה 15. י"ט. סעיף 51י(א)(1) קובע, כי "עובד שירות" ישא את תקופות המאסר בזו אחר זו אלא אם בית המשפט ציוה ששתי התקופות תהיינה חופפות. תחילה, ניסוח זה משמיענו, כי מובן הוא מאליו, שעבודת השירות שעובד השירות החל בריצויה, או שהוטלה אך טרם החל בה, תרוצה עתה על דרך של מאסר בפועל. לשון אחר, אם הורשע עובד השירות בעבירה נוספת בתקופת עבודתו, ירצה את העונש בתיק המקורי במאסר. יש בכך היגיון מובנה, של מתן ביטוי להחמרה ביחס לעובד השירות, ולכך עוד נשוב. ניצבת איפוא השאלה האם אכן ענייננו ב"עובד שירות", והאם "הפסקה שיפוטית" זו חלה בענייננו. כאמור, סעיף 51י(א)(1) קובע, כי אם "הרשיע בית משפט עובד שירות בתקופת עבודתו בשל עבירה אחרת ...", וככל שנגזר עליו עונש מאסר בגינה, לא תחל עבודת השירות, או שזו תופסק ביום מתן גזר הדין. כ. כנודע, נקודת המוצא בפרשנותו של כל דבר חקיקה היא הלשון שאותה נקט המחוקק. אין לאפשר פירוש אשר הלשון אינה סובלת אותו (רע"א 7287/06 שלמה ובר - כונס הנכסים למכירת הדירה נ' יונה (לא פורסם, 2008), פסקה 16; בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736 (1989)). יפים לעניין זה דבריו של פרופ' א' ברק בספרו פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה (1993) עמ' 84: "הנה כי כן, נקודת המוצא של כל פרשנות חוק היא הלשון בה נקט החוק. 'הטקסט' הוא הבסיס לכל פרשנות. השאלה הראשונה אותה צריך הפרשן לשאול את עצמו הינה, מהו התחום אותו 'מכסה' לשון החוק; מהן האופציות הלשוניות אשר החוק מעלה; מהו 'מרחב התמרון' הלשוני; מהו מתחם האפשרויות הלשוניות". כ"א. בנדון דידן דומה, כפי שגם הסבירה המבקשת, כי לשון סעיף 51י(א)(1) (כמובן בשילוב עם הגדרת "עובד שירות") מדברת בשני מצבים: האחד, כאשר נגזר דינו של עובד שירות למאסר בעבירה אחרת שעה שהחל לרצות עונשו בעבודות שירות; במקרה כזה תופסק עבודת השירות, ועובד השירות ימשיך ריצוי עונשו במאסר; השני, כאשר נגזר דינו של עובד השירות למאסר בעבירה אחרת לאחר שעובד השירות היה אמור להתחיל בעבודות השירות, אולם מסיבה כלשהי לא החל לבצען; במקרה זה לא יחל בעבודות, והוא ירצה עונשו במאסר בפועל. חוששני כי פרשנות בית המשפט קמא מאיינת חלופה זו, שהוספה במסגרת החוק לתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 102) תש"ע-2009 (להלן תיקון מס' 102), ועלולה לרוקנה מתוכן, שכן לפי בית המשפט קמא, לכאורה, עובד שירות הוא אך מי שכבר החל בעבודות, ועל כן – בכל הכבוד – דעתי שונה. כ"ב. זאת ועוד, יש טעם בטענת המבקשת, כי הגדרת "עובד שירות" בעקבות התיקון כ"מי שנידון לעונש מאסר בעבודות שירות – מהמועד שנקבע לתחילת ביצוע עבודות השירות", מתייחסת באופן ברור, כעולה מלשונה, למועד שנקבע לתחילת עבודות השירות, ולא למועד תחילתן בפועל. ברע"ב 11834/05 אמבאו נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 2006), עלתה השאלה האם מוסמך נציב בתי הסוהר להורות על "הפסקה מינהלית" של ביצוע עבודות שירות, כאשר האדם שנידון לביצוע עבודות השירות כלל לא התייצב לביצוען (ראו גם דנג"צ 3277/06 אמבאו נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 2006) אשר דחה בקשה לקיום דיון נוסף). מצב זה יש בו הקבלה רעיונית לענייננו, בחוות דעתי שם ציינתי: "אנו סבורים, כי מי שלא התייצב לעבודות שירות, סמכותו של שירות בתי הסוהר חופה עליו ביום שנקבע לריצוין של עבודות השירות, אם לא שונה המועד על ידי בית המשפט. אכן, המחוקק (בסעיף 51ג(א) לחוק) לא צפה את האפשרות שאדם שנגזרו עליו עבודות שירות לא יתייצב אליהן מלכתחילה, ובאופן "פורמלי" לא ייכנס למרותו של שב"ס. ואולם, דעתנו היא, כי משעה שנקבע לאדם על-ידי בית המשפט מועד התחלה לעבודות השירות, ולא החל בהן בלא צידוק אובייקטיבי של ממש (ניתן להעלות על הדעת מקרים חריגים של צידוק כזה, למשל מחלה קשה שמנעה מאדם להתייצב) - מועד זה הוא הקובע לצורך תחולת סמכותו של נציב שב"ס להורות על הפסקת עבודות שירות. הנה נמצאנו למדים, כי עובד שירות הוא מי שנידון לעבודות שירות, אף אם טרם החל בהן" (פסקה ד(2)). בעקבות פסק הדין בעניין אמבאו תוקן החוק (תיקון מס' 102 הנזכר). בהצעת החוק – הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 101) (נשיאת מאסר בעבודות שירות) תשס"ח-2008 (הצעות חוק תשס"ח (384), 582, הועלה תיקונה של הגדרת "עובד שירות", כך תחת "מי שנושא עונש" יבוא "מי שנידון לעונש". בדברי ההסבר צוין, כי "לעתים קיים פער זמנים גדול בין מועד מתן גזר הדין ובין תחילת ריצוי עבודות השירות בפועל. בשל כך התעוררה השאלה האם הוראות סימן ב'1 בפרק ו' לחוק, שעניינן 'נשיאת מאסר בעבודת שירות', חלות על עובד שירות שנגזר דינו למאסר בעבודת שירות, אך טרם החל בביצועה. כדי להסיר ספק וכדי להבהיר כי עמדת המחוקק היא כעמדת הפסיקה ברע"ב 11834/03 פלוני (עניין אמבאו – א"ר) נ' מדינת ישראל מוצע לקבוע כי עובד שירות ייחשב ככזה מיום שגזר בית המשפט את דינו לביצוע עבודת השירות". בהתייחס לסעיף 51 י(א)(1) צוין, כי מוצע להבהיר כי הסעיף חל גם במקרה שבו הורשע נידון בעבירה נוספת, לאחר מתן גזר הדין ולפני תחילת ביצוע עבודת השירות (עמ' 587). החוק אכן תוקן בתש"ע, כאמור, וכיום הגדרת עובד שירות בסעיף 51א היא כפי שהובא בפסקה י"ד מעלה. הגדרה זו מדברת בעדה ורלבנטית ביותר לענייננו. כ"ג. גם התחקות אחר תכליתו החקיקתית של סעיף 51י(א)(1) לחוק מובילה למסקנה, כי פרשנותו של בית המשפט קמא להוראה זו אינה עולה בקנה אחד, כך חוששני, עם הרציונל שביסודן של עבודות שירות. התכלית שביסוד ריצויו של מאסר בעבודות שירות היא שיקומית בעיקרה. אף שהעונש שנגזר מוכתר כעונש מאסר בפועל. החברה מבקשת ליתן לנידון הזדמנות נוספת לעלות על דרך הישר: "עבודות שירות ניתנות בידי נאשם כפריבילגיה, בתורת חלופה מקלה לעונש מאסר בפועל, שעיקרה קידום תכליות שיקום ומניעת חווייה קשה מנאשם הכרוכה בריצוי מאסר בפועל. עם זאת, מקום שנאשם אינו מבצע את עבודות השירות כראוי, ומראה במעשיו כי הוא אינו מקבל על עצמו את עול האחריות הנילווית לחלופת מאסר זו, כי אז הוא עלול לאבד את הפריבילגיה המיוחדת שניתנה לו, ולהתחייב לרצות את יתרת עונשו במאסר ממש" (רע"ב 4973/06 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 2008), פסקה 7 (השופטת פרוקצ'יה); רע"ב 9271/08 אלבאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ובעניין קשרי נאמר (פסקה 20) כי "... מי שנגזר עליו עונש מאסר בעבודת שירות, זוכה לפריבילגיה עונשית-שיקומית מיוחדת, שאיפשרה לו לשנות דרכו הרעה. מכאן, שיש שניצול פריבילגיה זו לרעה יגרור התיחסות עונשית מחמירה ומרתיעה". ועוד: "פתיחת חקירה פלילית כנגד נאשם בעודו מרצה את עונשו על דרך עבודות שירות מקימה חשש מהותי כי הפריבילגיה של ריצוי מאסר בעבודות שירות שוב איננה הולמת אדם שבמהלך ריצוי עונש שיקומי מסתבך בביצוע עבירות נוספות. קיומו של חשש כזה עלול להוציא נאשם כזה מקטגוריית העבריינים אשר ענישה שיקומית מתאימה לנסיבותיהם האישיות. מאסר בעבודות שירות הוא חלופה הולמת אשר נועדה להיטיב עם עבריינים שהפשע אינו מאפיין את דרך חייהם, ולאפשר להם לרצות את עונשם במסגרת המיטיבה עימם. אולם מקום שאדם הנהנה מריצוי עונש שיקומי, מצביע בהתנהגותו על כך שבחר בדרך עבריינית, יש בכך כדי לקעקע את הבסיס עליו נשענה" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם; 2007) (השופטת פרוקצ'יה), פסקה 11). דברים אלה יפים לענייננו: ה"שידוך" בין קיומן של עבודות שירות לבין עבירות נוספות אינו זיווג מן השמים. עבודות שירות לא רק שאינן "תכנית כבקשתך" כפי שצוין לא אחת (למשל, עניין אבו עראר הנזכר בפסקה י"ח למעלה) – הן גם אינן "בנות זוג" לעבירות אחרות. המבקש שיקום, פותחין לו פתח. אך כאשר הפה פה שיקום והידיים ידי עבירה – ננעל, לעת הזאת, שער עבודות השירות ונפתחים שערי בית האסורים. כ"ד. ואכן, דעת לנבון נקל, כי סעיף 51י(א)(1) לחוק נועד בראש וראשונה לכוון התנהגותו של עובד השירות ולהתרות בו כי עליו להישמר מביצוע עבירות נוספות. בסופו של יום מדובר בשאלה של אמון, כפי שגם הטעימה המבקשת. משניתנה הזדמנות נוספת, אך עובד השירות מעל באמון שניתן בו והפנה עורף לאפשרות הנוחה שניתנה לו, ופשיטא כי אין השוואה בין עבודות שירות, גם אם הן קרויות ונחשבות מאסר בפועל, לבין מאסר מאחורי סורג ובריח, כרחוק מזרח ממערב ולילה מיום, ומי שבעט בהזדמנות הנוחה שניתנה לו לשוב ערב ערב לביתו, ולבלות בסופי שבוע בביתו שלא כאסיר אלא כבן חורין (כמעט) – אין לו כי ילין אלא על עצמו. אין עוד מקום כי יזכה להקלה. "מי שנגזר עליו עונש מאסר בעבודות שירות זכה לפריבילגיה עונשית-שיקומית מיוחדת, שפתחה בפניו צוהר להיטיב את דרכיו. ניצולה לרעה של פריבילגיה זו גורר התייחסות עונשית מחמירה ומרתיעה ... בהטלת ענישה שיקומית נותן בית המשפט אמון בנאשם - אמון שעל הפרתו יש להטיל עונש אפקטיבי ומרתיע. הפרת האמון של הנאשם כלפי מערכת אכיפת החוק, המשתקפת בהרשעתו בעבירה האחרת לאחר שנגזרו עליו עבודות שירות, מביאה להחמרה במדיניות העונשית שהמחוקק נותן לה ביטוי על דרך צבירת עונשי המאסר בשני ההליכים, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של העניין" (עניין גלם, (השופטת פרוקצ'יה), פסקה 15). כ"ה. לטענת המשיב, היו צריכים לחול בעניינו סעיפים 51ט(א)(5) ו- 51י(א)(2) לחוק. ואולם, סעיף 51ט(א)(5) מדבר במי שנתון במעצר או שוחרר בערובה, דהיינו, במי שטרם הורשע ונגזר דינו; ותכליתו להבטיח כי מי שנבצר ממנו להתייצב לעבודות שירות, לא ייזקף הדבר לחובתו, שכן בשלב זה עדיין עומדת לו חזקת החפות, ועל כן גם שיקול הדעת, הנתון לגורם המינהלי בסוף, למתן זכות טיעון בטרם הודעה על "הפסקה מינהלית". סעיף 51י(א)(2) מדבר, בדומה, במי שהוגש נגדו כתב אישום וטרם נגזר דינו. למול זאת סעיף 51י(א)(1) מדבר במי שכבר הורשע. לפיכך, אף לא היתה נהירה לי בהקשר זה טענתו של המבקש, כי לא ניתן לומר שעובד שירות שנעצר הוא עובד שהפר את האמון שניתן בו, שכן עומדת לו חזקת החפות, ועל כן אין מקום בעניינו ל"הפסקה שיפוטית"; והרי ה"הפסקה השיפוטית" חלה אך לאחר הרשעת עובד השירות בדין. אכן, התשובה לאתגר הלוגי שהוצב, קרי, הכיצד ייחשב לעובד שירות מי שלא מילא בפועל תפקיד זה, היא – כאמור – כי עסקינן אמנם במי שלא החל בתפקיד, אך פרוסה עליו "מטריית עבודות השירות" בהיותו "בדרך", על פי הגדרת "עובד שירות" שבדין. כ"ו. המסקנה המתבקשת היא כי מי שנגזרו עליו עבודות שירות, נעצר (בעבירה אחרת) טרם החל בהן, והורשע בדין – הריהו "עובד שירות" לצורך סעיף 51י(א)(1), וירצה עונשו המקורי במאסר (ראו לאחרונה עת"א 16450-02-13 עוויסי נ' הממונה על עבודות שירות (לא פורסם)). כ"ז. הסניגור המלומד, שהגיש עיקרי טיעון סדורים וראויים, טען כי המשיב עונה לחריג להכרעה בפרשת אמבאו, כיון שמעצר הוא צידוק אובייקטיבי של ממש לאי התייצבות. ואולם, אין בידינו להלום טענה שובת לב זו. הדוגמה לחריג שם היתה "למשל, מחלה קשה שמנעה מאדם להתייצב" (פסקה ד(2)); ואולם, מעצר הוא ככלל מצב שהמיט אדם על עצמו, ואין הנדון דומה לראיה. כ"ח. הערות טרם חתימה: לא נכחד, חשנו אי נוחות על שלא הוטעמו בפני המשיב כנאמר ההשלכות הכרוכות בחתימה על הסכם טיעון בתיק השני, ומשמעותה של "הפסקה שיפוטית". אכן, המשיב היה מיוצג, וחזקה על סניגורו שהעמידו על משמעות ההסדר, אך כבר שנינו כי התביעה אינה בעלת דין רגיל, אלא היא מייצגת בראש וראשונה את האינטרס הציבורי כלפי כולי עלמא (ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 2012)); ראוי היה לוודא גם מצדה, ואולי גם מצד בית המשפט, כי משמעות הדבר נהירה למשיב, אף כי איננו סבורים שיש בכך כדי להפוך את הקערה על פיה. לבסוף, נידרש לטענת המבקשת כי האכסניה המתאימה לדיון בהליך כגון דא היא בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי. מבלי לטעת מסמרות, נציין אך כי אמנם עתירת אסיר מכוונת כנגד החלטה של רשות או של גוף מינהלי, ואילו בענייננו מדובר ב"הפסקה שיפוטית" המתגבשת עם הרשעתו של הנידון בעבירה נוספת; ואולם, כשלעצמי איני רואה קושי בדיון בכך בעתירת אסיר, כיון שהמדובר בנושא הקשור בטבורו למאסר, והדבר משתלב הרמונית במרקם הדין הרלבנטי לכך. ולבסוף אוסיף – אף שבית משפט זה קבע, כאמור, כי הפסקת עבודות שירות בנסיבות כאלה אינה מצריכה החלטה שיפוטית, על גורמי האכיפה להביאה לידיעת בית המשפט שנתן את ההכרעה, למען הסדר הטוב וככל שיעלו שאלות. כ"ט. כללם של דברים: הערעור מתקבל כאמור בפסקה כ"ו מעלה, ופסק דיננו יבוא חלף פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ט"ו בתמוז תשע"ג (23.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13021120_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il