נאשד בסול נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 211/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 211/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערער: נאשד בסול נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק פ"ח 12108-10-11 שניתן ביום 29.11.2012 על ידי כב' סג"נ ת' כתילי וכב' השופטים א' קולה וד' צרפתי תאריך הישיבה: י"א באדר ב התשע"ד (13.03.14) בשם המערער: עו"ד ואסים דאהר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד איתמר גלבפיש הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על גזר דינו מיום 29.11.2012 של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי, והשופטים א' קולה ו-ד' צרפתי) בתפ"ח 12108-10-11, בגדרו נגזרו על המערער – אשר הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הריגה וכליאת שווא – מאסר בפועל למשך 16 שנים; ארבע שנות מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע למשך שלוש שנים ממועד שחרורו; פיצוי בסך כולל של 250,000 ש"ח שישולם לנפגעי העבירה; ופסילת רישיון נהיגה למשך שלוש שנים ממועד שחרורו. רקע 2. לפי המפורט בכתב האישום המתוקן, המערער נשוי לאשתו מאז שנת 1976 ולהם ארבעה ילדים. בשנת 1993 הכיר המערער אישה אחרת (להלן: המנוחה), ולשניים נולד ילד משותף (יליד 2001). המנוחה, שהתאסלמה לאחר עלייתה לארץ, התגוררה בדירה שמימן המערער יחד עם בנם המשותף וילד נוסף מקשר קודם (יליד 1994). בכתב האישום נאמר, כי במהלך השנים בהן חיה המנוחה בדירה ועד לחודשיים שקדמו להריגתה, לא התיר לה המערער לצאת מן הדירה במהלך היום או להחזיק מפתח לסורגים שהותקנו בה. עוד נאמר, כי בחודשים שקדמו למותה שרר מתח בין המערער לבינה על רקע רצונה לצאת לעבודה ולהיפרד ממנו. בהקשר זה צוין בכתב האישום, כי המנוחה זנחה את בגדיה המסורתיים והחלה ללכת עם בגדים "מודרניים", וכי המערער דרש ממנה לא לדבר עם גברים זרים ובמקרה אחד אף כינה אותה "שקרנית" במהלך ויכוח ביניהם. ביום 9.9.2011 הזמין המערער את המנוחה לצאת איתו לבית מלון. השניים לקחו עמם כמות גדולה של משקאות אלכוהוליים, ובילו מספר שעות בבית מלון בעפולה. בדרכם חזרה מהמלון, סמוך לשעה 01:00, עצר המערער את הרכב בשביל עפר. המערער יצא מהרכב והצית אותו בשעה שהמנוחה ישבה חגורה במושב שליד הנהג. המערער המתין פרק זמן בעוד שהאש בערה, ורק לאחר מכן הזעיק למקום את כוחות ההצלה. כשכוחות ההצלה הגיעו למקום נמצאה המנוחה ללא רוח חיים כשגופתה חרוכה. כאמור, המערער הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום, ובהתאם לכך ביום 18.6.2012 הורשע המערער בביצוע עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא לחוק. בהסדר הטיעון הוסכם, כי המשיבה תבקש להשית על המערער עונש של 17 שנות מאסר לצד עונשים נלווים, ואילו בא-כוח המערער יוכל לטעון לעונש באופן חופשי. עוד הוסכם, כי המערער יהיה רשאי לטעון כי בחודשיים שקדמו לאירוע היו למנוחה מפתחות לדירה, וכי בעת האירוע הוא פעל כדי להוציאה מתוך הרכב. במאמר מוסגר יוער, כי כתב האישום המקורי שהוגש נגד המערער כלל אישום בעבירת רצח, אך זה הומר במסגרת הסדר הטיעון לעבירת הריגה. 3. ביום 29.11.2012 גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונש המפורט לעיל. בית המשפט המחוזי עמד על הצורך בענישה מחמירה בגין מעשי אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן, לא כל שכן כשלמעשים תוצאה קטלנית כבענייננו. נאמר, כי נסיבות ההריגה הן ברף העליון של החומרה נוכח האכזריות שבמעשה ועצם כך שלא קדמו לו התגרות או קנטור. בנוסף הודגש, כי המערער הורשע גם בעבירה של כליאת שווא, המלמדת על הסבל שגרם למנוחה גם במהלך חייה. בתוך כך ציין בית המשפט, כי יש לזקוף לזכות המערער את הודאתו במסגרת הסדר טיעון ואת העובדה שעברו נקי, ומנגד לזקוף לחובתו בעיקר את היעדר נטילת האחריות המלאה למעשיו. בהקשר זה הודגש, כי הגם שהמערער הביע צער על המקרה בפני בית המשפט ושירות המבחן, הוא לא ביטא כל תחושת אשם, ואף ביקש להציג את הצתת הרכב כ"טעות". מסיבות אלה שירות המבחן לא בא בעניינו בהמלצה טיפולית (יוער כי בתסקיר צוין עוד כי נשקפת מהמערער מסוכנות בגדרם של קשרים אינטימיים). בית המשפט המחוזי התייחס גם לאמור בתסקיר נפגעי עבירה שנערך ביחס לאמה של המנוחה ובניה, לפיו נגרמו לבנים נזקים קשים עקב מעשי המערער והם מצויים בהליך טיפולי. טענות הצדדים 4. המערער משיג על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו. בתחילה הופנה הערעור גם כלפי סכום הפיצוי, אך בהמשך חזר בו המערער מטענותיו בהקשר זה. במסגרת נימוקיו טוען המערער מספר טענות מרכזיות: ראשית, כי לא ניתן משקל ראוי לטענה לפיה היה למנוחה מפתח לבית בחודשיים שקדמו למותה, ובעיקר לטענה כי בעת האירוע ניסה המערער לחלצה מהרכב. שנית, כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו "על יסוד עובדות שלא היה להן בסיס ראייתי". בהקשר זה נטען שדומה כי "בית המשפט לא השתחרר מהרושם של העובדות המקוריות שהופיעו בכתב האישום", ונתן משקל בקביעת העונש לעובדות שהופיעו בכתב האישום המקורי שאינן נכללות בכתב האישום המתוקן. שלישית, כי לא היה מקום לשקול לחומרה את העובדה שהמערער הציג את אירוע ההצתה כ"טעות" ולקבוע כי יש בכך כדי לסתור את הודאתו. לטענתו, בכתב האישום נכתב שהרכב הוצת "מסיבה שאינה ידועה למאשימה" וסיבה כזו יכולה להיות גם "טעות". רביעית, כי בית המשפט המחוזי הסתמך שלא כדין על תסקיר נפגעי העבירה לשם קביעת עובדות שלא היו קיימות בכתב האישום ובכך נוצרה "הרחבת חזית" אסורה. חמישית, המערער מפנה לנסיבותיו האישיות, ומבקש ליתן משקל להודאתו אשר הובילה לחיסכון בזמן שיפוטי, לכך שעברו נקי ולכך שהעונש החמור פוגע בסיכויי שיקומו. בדיון שנערך לפנינו ביום 13.3.2014 שב בא-כוח המערער, עו"ד דאהר, על עיקרי הדברים. 5. המשיבה, באמצעות בא-כוחה עו"ד גלבפיש, טענה לפנינו בדיון כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. המשיבה מזכירה, כי בהסדר הטיעון הוסכם כי היא תטען לעונש של 17 שנים, ובית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להשית על המערער עונש זה, אלא עונש קל יותר. המשיבה הוסיפה וטענה, כי די בעבירת הכליאה כדי להצדיק עונש של מספר שנות מאסר. לצד זאת, העלתה המשיבה ספקות לגבי טענות המערער כי הוא ניסה להציל את המנוחה מהרכב בעת ההצתה, וציינה כי תחילה הואשם המערער ברצח (בשים לב לכך שמדובר בהצתת רכב שבתוכו אדם חגור), ורק נוכח עריכת הסדר טיעון הומר האישום לעבירת הריגה. דיון והכרעה 6. לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ממדיניות הענישה הראויה או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006)). לדברים אלו חשיבות יתרה מקום בו העונש מצוי בתוך הטווח שהוסכם במסגרת הסדר טיעון, שכן הלכה ידועה היא שגדר ההתערבות במקרים כאלו תהא מצומצמת וחריגה אף יותר (ע"פ 6049/12 ברמי נ' מדינת ישראל, פס' 5 (15.11.2012); ע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012), והאסמכתאות המפורטות שם בפסקה 18). במקרה דנא, לא ניכרת סטייה ממדיניות הענישה הראויה, והעונש שנגזר על המערער אף נמוך מתקרת העונש שהמדינה הייתה רשאית לעתור לו כפי שהוסכם בהסדר הטיעון. משכך, אין מקום להתערבותנו. 7. המקרה המתואר בענייננו מצטרף לרשימה, שלדאבון הלב הולכת ומתארכת, של מעשי אלימות במהלכם מותקפות נשים על-ידי בני זוגם, לעיתים עד כדי קיפוח חייהן. בענייננו, חייה של המנוחה קופחו לאחר שהמערער העלה באש את רכבו שעה שהיא ישבה בתוכו, ללא שקדמו למעשיו קנטור או התגרות. מותה של המנוחה הוא שיאה של טרגדיה שנמשכה שנים ארוכות, במהלכן דיכא המערער את המנוחה וכלא אותה בביתה, וגם לכך יש ליתן את הדעת. הגם שבסופו של דבר נשמטה מכתב האישום עבירת הרצח, והמערער הואשם בהריגה "בלבד", ברי כי מעשיו הם מהחמורים הקיימים בספר החוקים, וחומרתם מצדיקה את העונש שהושת עליו (השוו: דנ"פ 2271/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 502, 514 (2000); ע"פ 5424/12 בשתאוי נ' מדינת ישראל (8.1.2014)). אף אם ניתן היה לגזור על המערער עונש קל יותר, ואינני סבור שזה המקרה, ברי כי אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה הראויה, כזה המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. 8. המערער העלה בטיעוניו נימוקים רבים שיש בהם לשיטתו כדי לבסס את ערעורו, אך סבורני כי אין בהם כדי להצדיק את התערבותנו. המערער מתמקד בעיקר בכך שבית משפט קמא לא העניק משקל ראוי לקיומן של נסיבות שונות. דומה כי עיון בגזר הדין מלמד שאין זה מצב הדברים. כך למשל, אין בסיס לטענה כי ניתן משקל יתר לעובדות נטולות בסיס ראייתי אשר הושמטו עם תיקון כתב האישום. בהקשר זה הסתפק המערער באמירה כי "נוצר רושם כי בית המשפט לא השתחרר מהרושם של העובדות המקוריות שהופיעו בכתב האישום". דא עקא, מדובר בטענה עמומה ומעורפלת שלצידה לא הובאה ולו אינדיקציה אחת התומכת בה. קריאת העובדות המפורטות בגזר הדין מלמדת כי לא יוחסו למערער אישומים או עובדות שהושמטו מכתב האישום המקורי. באותו האופן, אין בסיס לטענת המערער כי לא ניתן משקל הולם לשיקולים שנמנו לזכותו בגזר הדין. עיון בגזר הדין מלמד כי הן טענת המערער לפיה הוא ניסה לחלץ את המנוחה מהרכב בשלב מסוים של אירוע ההצתה והן טענתו לפיה למנוחה היה מפתח לביתה עובר למותה, היו מונחות לפני בית המשפט המחוזי בעת גזירת העונש. בהתאם לכך, גם נסיבותיו האישיות של המערער נלקחו בחשבון בגזר הדין כמצוין בו מפורשות (ראו סעיף 16 לגזר הדין), ואין על מה לסמוך את הטענה כי המשקל שניתן להן אינו ראוי. נזכיר, כי בית המשפט המחוזי החליט בסופו של דבר לגזור על המערער עונש נמוך מאשר זה שלו טענה המדינה בגדרי הסדר הטיעון. יש לדחות גם את טענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי הסתמך שלא כדין על תסקיר נפגעי העבירה לשם קביעת עובדות שלא נזכרו בכתב האישום. כאמור, לשיטת המערער בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הוא גרם סבל גם לילדיה של המנוחה וכלא אותם בביתם במשך השנים, מקום שהודאתו ניתנה רק ביחס לכליאתה של המנוחה. אולם, עיון בגזר הדין מלמד כי מדובר באמרת אגב בלבד אשר נועדה אך לשם תיאור האמור בתסקיר נפגעי העבירה בדבר האווירה ששררה במשך השנים בביתה של המנוחה. ודוק: במובחן מעניין ע"פ 7609/06 פלוני נ' מדינת ישראל (13.11.2008) אליו הפנה המערער, מדובר רק בתיאור המצוין בתסקיר, ואין מדובר בשימוש בעובדות שלא פורטו בכתב האישום אשר יש בהן כדי לשנות את התמונה לצורך גזירת הדין. זאת ועוד, בענייננו מדובר בתיאור זניח ושולי המתייחס לסעיף האישום הקל בו הואשם המערער, וגם משכך אין לייחס לו משמעות רבה כטענת המערער. לקראת סיום יצוין, כי קיים קושי גם בטענת המערער לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל לחומרה לגרסתו לפיה האש אחזה ברכב "בטעות". בית המשפט המחוזי ציין כי לטענה זו אין כל אחיזה בעובדות כתב האישום המתוקן והיא מעידה על כך שהנאשם לא נטל אחריות למעשים, ודומני כי אין מדובר בשגגה. אף שבכתב האישום מצוין כי המערער הצית את הרכב בשל סיבה שאינה ידועה למאשימה, ברי כי אין הכוונה לכך שההרג האכזרי בו הודה המערער אירע איפוא "בטעות", משל היה מדובר ביד המקרה בלבד. טענה זו, שהיא בבחינת התנערות המערער מכל אשם והתכחשות מוחלטת לחומרת מעשיו, מה גם שהיא עומדת בסתירה להרשעתו בעבירת ההריגה ולאמור בכתב האישום לפיו המערער "הצית" את הרכב, מעידה על כך שהוא מתקשה ליטול אחריות על מעשיו (וכך עולה גם מתסקיר שירות המבחן שהוגש לעיוננו לקראת הדיון שנערך ביום 13.3.2014). במובן זה, נראה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שזקף את הטענה לחובתו של המערער. 9. נוכח האמור לעיל, ובפרט כאשר נראה כי לגופו של עניין העונש שהושת על המערער הוא סביר ומתיישב עם מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, מה גם שהעונש מצוי במתחם עליו הוסכם בגדר הסדר הטיעון, דין הערעור להדחות כך שהעונש ייוותר על כנו. ניתן היום, ז' באייר התשע"ד (‏7.5.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13002110_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il