אגבאריה זאהי נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה

פסק-דין בתיק עע"ם 2109/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליי עע"ם 2109/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: זאהי אגבאריה נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה 2. יוסף משלב הממונה על מחוז חיפה 3. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עירון 4. המועצה המקומית מעלה עירון זלפה 5. עיסאם אגבאריה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בתיק עת"מ 1904-01-11 שניתן ביום 5.2.2012 על-ידי כב' השופט אברהם אליקים תאריך הישיבה: י"ז בחשן התשע"ד (21.10.2013) בשם המערער: עו"ד ותד סיף-אלדין בשם המשיבים 2-1: עו"ד נטע אורן בשם המשיבה 3: בשם המשיבים 5-4: פטורה מהתייצבות אין התיצבות פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו מיום 5.2.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' אליקים) בעת"מ 1904-01-11, בגדרו נדחתה עתירת המערער (ועותר נוסף, המשיב 5 בערעור זה) נגד דחיית התנגדותו לתכנית מתאר וההחלטה שלא לאפשר לו להגיש ערר למועצה הארצית. רקע 1. עניינו של הערעור שלפנינו הוא בתכנית מתאר ענ/960 ליישובי המועצה המקומית מעלה עירון – מוסמוס, מושירפה, וביאדה (להלן: תכנית המתאר). מטרותיה של תכנית המתאר היו בין היתר: "הרחבת הישובים מוסמוס, מושירפה, וביאדה כך שיתאימו לצרכי האוכלוסייה החזויה לשנת 2020" וכן "יצירת בסיס לפיתוח מאוזן של היישובים ע"י קביעת ייעודי קרקע לשימושים השונים ביניהם: שטחי מגורים, שטחי ציבור ומיקומם". לא נעמוד כאן על כל גלגוליה של תכנית המתאר ודי בכך שנציין כמה מן השלבים החשובים להכרעה בענייננו: כפי שעולה מדברי ההסבר לתכנית המתאר, גיבושה כלל הכנת תכנית אב לפיתוח יישובי מעלה עירון, שדגשה היה פיתוח ארבעה יישובים: מוסמוס, מושירפה, ביאדה וסאלם. תכנית האב דנה בצרכיהם של היישובים בהתחשב בגידול העתידי של האוכלוסייה, תוך ראיה אזורית ובחינת הקשר בין היישובים השונים באזור. תכנית האב קבעה עקרון מנחה שבגדרו נקבע היקף השטח לפיתוח (860 דונם). אך כפי שיובהר בהמשך, בהחלטה שאימצה את תכנית האב הוחלט שתכנית המתאר תתכנס לשטח מצומצם יותר של כ-770 דונם. ביום 27.12.2005 התקיים דיון בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה (היא המשיבה 1, להלן: הוועדה), שעניינו אימוץ תכנית האב לפיתוח יישובי מעלה עירון. באותו דיון, החליטה הוועדה כי היא מקבלת את העיקרון המנחה של תכנית האב, ובנוסף לכך קבעה כי האפשרות לכלול מבנים ללא היתר שנבנו מחוץ לשטח הבנוי, תיבחן במסגרת תכנית המתאר. בישיבה שהתקיימה ביום 5.9.2006, דנה ועדת ההיגוי במשרד הפנים (מינהל התכנון – האגף לתכניות מתאר מקומיות ומפורטות) בתכנית המתאר. מפרוטוקול הישיבה עולה כי ועדת ההיגוי הציעה ש"מבני מגורים קיימים בשטח חקלאי הסמוכים לתחום הפיתוח, ומופיעים ברקע התשריט, לא יסומנו להריסה ובהוראות ייקבע כי הם יישארו במתכונתם הנוכחית ולא תותר בהם כל תוספת בניה". כמו כן, ועדת ההיגוי ציינה כי "מסמכי התכנית יתוקנו בהתאם להערות שהושמעו ולהערות שיגיעו בהמשך, ולאחר מכן הם יועברו לועדות התכנון לאישור" [ההדגשות אינן במקור – צ.ז]. יובהר כבר בשלב זה, כעולה מתגובת הוועדה לבית משפט זה ובבית משפט קמא, כי המלצותיה של ועדת ההיגוי אינן מחייבות על-פי-דין וועדת ההיגוי אף היא אינה גוף סטטוטורי. בהחלטה להפקיד את תכנית המתאר מיום 7.5.2008, קבעה הוועדה כי מבנים שנבנו ללא היתר על קרקע חקלאית ושיעוד הקרקע שעליה הם בנויים לא שונה על-פי התכנית, יסומנו להריסה, זאת בניגוד להמלצת ועדת ההיגוי. המערער, תושב הכפר מוסמוס, בנה בחלקה 7 בגוש 20301 בית מגורים על קרקע חקלאית, ללא היתר. על-פי תכנית המתאר ייעוד הקרקע האמורה לא שונה, והמבנה אותו בנה המערער סומן, בהתאם להחלטת הוועדה, כמבנה המיועד להריסה. 2. לתכנית המתאר הוגשו כ-240 התנגדויות, ובהן התנגדות המערער. בהתנגדותו, ביקש המערער לצרף את הקרקע עליה בנוי בית מגוריו, שעל-פי תכנית המתאר מיועד להריסה, לשטח המיועד למגורים. התנגדות המערער והתנגדויות נוספות נשמעו על-ידי חוקרת מיוחדת שמונתה לצורך זה והמלצותיה נדונו בוועדת המשנה להתנגדויות. ביום 28.7.2010 דחתה ועדת המשנה להתנגדויות את התנגדות המערער, וקבעה כי לא נמצאה הצדקה תכנונית להרחבת תחום הפיתוח של תכנית המתאר. בעקבות החלטה זו, פנה המערער ליושב-ראש הוועדה (הוא המשיב 2), מכוח סעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בבקשת רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ובניה. בהחלטה מיום 25.11.2010 דחה יושב-ראש הוועדה בקשה זו. בהחלטתו נקבע כי טענות המערער הן בעלות אופי מקומי ופרטני מובהק ואינן מצדיקות מתן רשות לערור. לגופו של עניין, נקבע כי הוועדה לא מצאה הצדקה תכנונית להרחיב באופן משמעותי את תחומי הפיתוח של היישוב כך שיוכשרו המבנים שנמצאים בחלקתו של המערער. זאת מכיוון שמדובר במבנים שנבנו שלא כחוק בחלק הגבוה של הגבעה המרכזית ביישוב, בלב שטח חקלאי פתוח. יושב-ראש הוועדה דחה את טענת המערער כי תכנית המתאר נועדה להכשיר כל בניה בלתי חוקית, וקבע כי לא ניתן להוסיף שטחי מגורים במנותק מהשיקולים התכנוניים הנוגעים בדבר. כנגד ההחלטות הנ"ל הוגשה העתירה המנהלית שביסוד הערעור. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 3. בית משפט קמא דחה, כאמור, את העתירה. בפסק הדין נקבע, כי טענות המערער הן טענות תכנוניות מובהקות, וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט לשים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן. בית המשפט דחה את טענת המערער כי תכנית המתאר אינה תואמת את תכנית האב לפיתוח יישובי מעלה עירון. נקבע כי עיון בהחלטת הוועדה והשוואתה למסמך המסכם של תכנית האב מלמדים כי אין כל פגם בהחלטת הוועדה בכל הנוגע ליישום העקרונות שנקבעו בתכנית האב. אשר להערותיה של ועדת ההיגוי, בית המשפט עמד על כך כי הוועדה אינה מחויבת לאמץ את כל ההערות בעת קבלת החלטה על הפקדת תכנית המתאר, אלא עליה לבחון ולשקול כל הערה. לעניין זה, נקבע כי הוועדה בחנה את המלצות ועדת ההיגוי בנוגע לכל מבנה ומבנה והחליטה לא ליישם את ההערה של ועדת ההיגוי על מבני המגורים של המערער, זאת משום שהותרת מובלעת של "איי מגורים" בתחום השטח החקלאי בעייתית מבחינה תכנונית. בית המשפט קבע כי אין פגם בהחלטה אשר העדיפה שלא ליצור מובלעות מגורים בשטח חקלאי, ומשכך אין גם הצדקה להתערב בקביעתה המקצועית של הוועדה. אשר לטענות המערער בדבר דחיית בקשתו לקבלת רשות ערר, נקבע כי החלטת יושב-ראש הוועדה בהירה וראויה בהתחשב בכך שמדובר בטיעונים פרטניים ונקודתיים, אשר אינם מעלים נושא עקרוני ובעל השלכות רוחב. על פסק הדין האמור הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 4. לטענת המערער, השיקול היחיד שעמד בפני הוועדה בדחיית התנגדותו לתכנית המתאר היה העובדה כי בנה את ביתו ללא היתר. לשיטת המערער אין חולק על החשיבות הרבה של ההגנה על שלטון החוק, אולם כנשאלת השאלה האם "להכשיר" בניה בלתי חוקית, יש להתעלם מאי-החוקיות ולבחון מה נכון מבחינה תכנונית. כמו כן, נטען כי החלטת הוועדה אינה סבירה ואינה מקצועית, שכן מטרת תכנית המתאר הייתה בין היתר להכשיר מבנים בלתי חוקיים שהוקמו באזור. נטען, כי בהחלטת הוועדה יש משום הפליית המערער לרעה, זאת לנוכח העובדה שמרבית המבנים שנבנו ללא היתר הוכשרו, ואילו רק ביתו שלו נותר כמבנה המיועד להריסה, ולא זו אף זו, הוועדה גם הפקיעה חלק מאדמתו לצרכי ציבור. המערער מדגיש כי תכנית המתאר גובשה לאחר שנים שהיישובים סבלו מהיעדר תכנית מתאר על אף הגידול באוכלוסייה, ולכן תושבים רבים, וביניהם המערער, נאלצו לפנות לפתרון של בניה בלתי חוקית. עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי הוועדה אינה מחויבת לאמץ את ההערות של ועדת ההיגוי. לטענת המערער, החלטת הוועדה שלא לאמץ את ההמלצה שלפיה אין להרוס את ביתו, נעשתה משיקולים זרים, בחוסר סבירות וללא תום לב והיא אף מנוגדת לקביעתה שלה כי היא מקבלת את העיקרון המנחה של תכנית האב. לבסוף, מלין המערער על כך שבקשתו למתן רשות לערור נדחתה, וטוען כי להחלטה זו יש חשיבות ציבורית כללית לעניין מעמדה של ועדת ההיגוי והמלצותיה. 5. המשיבים מצידם טוענים כי יש לדחות את הערעור ונסמכים על פסק דינו של בית משפט קמא. כך נטען, כי הערעור נסב כולו על סוגיות תכנוניות מובהקות אשר בית המשפט אינו נוטה להתערב בהן. נטען, כי ההחלטה לדחות את התנגדות המערער התקבלה בהתאם לשיקולים תכנוניים ולאחר שהוועדה שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין וערכה איזון בין האינטרסים הנוגדים. עוד נטען, כי בניגוד לטענת המערער, אין כל חובה כי המלצות ועדת ההיגוי, שאין לה מעמד סטטוטורי, תאומצנה בהחלטה להפקיד את תכנית המתאר. לשיטת המשיבה, תכנית המתאר עולה בקנה אחד עם העקרונות המנחים של תכנית האב אשר אומצה בכפוף לשינויים והשלמות, לאחר שהוועדה הפעילה שיקול דעת עצמאי באימוץ העקרונות בהתאם לחובתה כמוסד תכנון. כך נטען, כי אמנם חלק ניכר מהבניה הבלתי חוקית הקיימת בקרקעות חקלאיות נכללה בשטחים לבניה, אך לא כולה, ובמקרים שבהם הדבר לא היה אפשרי, מבחינה תכנונית או סביבתית, לא שונה הייעוד למגורים. אשר לדחיית בקשת הרשות לערור למועצה הארצית, נטען כי הרציונאל העומד בבסיס הצורך בקבלת רשות לערור מיושב-ראש הוועדה, הוא הצורך לסנן עררים שאינם עוסקים בשאלות בעלות השלכות כלל ארציות או הנוגעות לקביעת מדיניות כלל ארצית. לטענת המשיבים, החלטת יושב-ראש הוועדה במקרה דנן התקבלה לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אשר אוזנו באופן המגשים את תכלית סעיף 110 לחוק התכנון והבניה. המשיבים שבים וטוענים כי טענות המערער הן נקודתיות, בנושאים בעלי אופי מקומי טהור ומשכך אינן מצדיקות מתן רשות לערור. דיון והכרעה 6. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון במסמכים שהוגשו, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בראשית הדברים יש להזכיר כי הלכה היא שבית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת אם היא מודרכת על-ידי שיקולים ענייניים וסבירים (ראו: בג"ץ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד לו(3) 365, 372 (1982)). הדברים אמורים ביתר שאת באשר לביקורת המופעלת על שיקול דעתה של רשות תכנונית (ראו: עע"ם 388/12 כראדי נ' מדינת ישראל – משרד החקלאות, פסקה 9 (30.5.2013)). כלל הוא, כי הסמכות לעסוק בתכנון, לרבות בחינתן של השגות, מסורה לגופי התכנון אשר בידיהם הכלים והידע המקצועי. בהתאם, רשויות התכנון נהנות משיקול דעת נרחב בשאלות שבסמכותן ובית משפט זה אינו מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת המקצועי של אותן רשויות (ראו: עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 9 (24.11.2005); בג"ץ 3459/10 אלעתאימן נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 (14.6.2011)). משכך, התערבות בתי המשפט בפעילותם של גופי התכנון מוגבלת למקרים חריגים, כגון עשייה שלא כחוק, חריגה מסמכות, חוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 446 (1996)). אקדים ואומר, כי סבורני שבמקרה שלפנינו, לא נמצא כי בעבודת הוועדה נפל פגם מנהלי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 7. אכן כפי שטוען המערער, בעע"ם 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.2010), במסגרתו נדון עניינה של תכנית מתאר שביקשה "להכשיר" בניה בלתי חוקית, הציעה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור כי: "כדאי במקרים רבים כשנשקלת השאלה האם 'להכשיר' בניה בלתי חוקית שחברי מוסד התכנון יציגו לעצמם תחילה את השאלה – בהנחה שאין בניה בלתי חוקית שהכשרתה מתבקשת, האם, מבחינה תכנונית היה מקום לאשר את התוכנית אם לאו. בחינה זו רואה כביכול את השטח 'כאילו' לא קיימת בו כל בניה בלתי חוקית. על בחינה זו אמונים חברי מוסדות התכנון" (שם, פסקה 30). לענייננו, רשויות התכנון סברו כי מבחינה תכנונית המבנים הבלתי חוקיים שלא נכללו בתכנית המתאר בשטח מגורים, ובכלל זה המבנה של המערער, דינם להיות מסומנים להריסה. כמו כן, עיון בהחלטת הוועדה בדחותה את התנגדות המערער מלמדת כי ההיגיון שעמד מאחוריה הוא הגיון תכנוני, וכלשונה של הוועדה: "לענין תוספת שטח למגורים – לדחות את ההתנגדות ... מלבד במקרה של מוסמוס דרום לא נמצאה הצדקה תכנונית להרחבת תחומי הפיתוח של התוכנית" [ההדגשות אינן במקור – צ.ז.]. המשיבים הסבירו כי ביתו של המערער ממוקם על גבעה שאינה נמצאת במרכז היישוב, נתון שעולה מעיון במפה שהוצגה בפנינו בדיון. מן האמור עולה, כי ככל שעובדת אי-החוקיות נלקחה בחשבון בהחלטה לדחות את התנגדות המערער, ואיני אומר שכך היה, אין לומר כי היה זה השיקול הבלעדי והמכריע בהחלטת הוועדה. יתרה מכך, העובדה שמבנים רבים אחרים שנבנו שלא כדין הוכשרו, עשויה דווקא להצביע על כך ששיקולים של אי-חוקיות לא עמדו בבסיס קביעת גבולות תכנית המתאר, ובכלל זה ההחלטה כי ביתו של המערער יסומן להריסה. המהלך התכנוני כולו נועד, בין היתר, להכשיר בניה בלתי חוקית שבוצעה לרקע מצוקה תכנונית רבת שנים. במצב דברים זה לא ניתן לומר שעצם העובדה שבית המערער נבנה ללא היתר היא שהכריעה את הכף. 8. טוען המערער, כזכור, כי החלטת הוועדה אינה סבירה ומפלה אותו לרעה שכן המבנה שבבעלותו הוא המבנה היחיד שלא הוכשר על-פי תכנית המתאר. ככלל, על הרשות לנהוג באזרח בשוויון ובהגינות, אף אם נהג שלא כדין (ראו: בג"ץ 10/80 זליכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4) 651, 655 (1980)). ואולם, אין בידי לקבל את טענות המערער בעניין זה. יש לציין, כי אין לאדם זכות קנויה שבניה בלתי חוקית שביצע תוכשר רק בגלל שתכנית המתאר הכשירה מבנים בלתי חוקיים של אחרים (וראו: עע"ם 7245/11 ג'בארין נ' יושב ראש הוועדה המחוזית חיפה, פסקה 21 (30.12.2012); להלן: עניין ג'בארין). איני מתעלם מכך שתכנית המתאר הכשירה מבנים רבים שנבנו שלא כחוק, וכפי שהוצג לנו בדיון, אף מבנים מרוחקים יחסית ממרכז הכפר. כמו כן, איני מתעלם מטענת המערער כי תכנית המתאר אף נועדה להסדיר את הבניה הבלתי חוקית באזור, זאת לאחר שבמשך זמן רב לא הייתה תכנית מתאר. לצד זאת, תכנית המתאר, אמורה לאזן בין הצורך להתחשב במצב הבעייתי שנוצר במהלך השנים, לבין הצורך לשמור על שטחים חקלאיים וציבוריים ועל הגיון תכנוני. בעניינו של המערער, הוועדה מצאה כי יש מקום להבחין בין ביתו לבין בתים אחרים ביישוב, וזאת לאחר שבחנה את מאפייניה הייחודיים של הקרקע עליה נבנה ביתו של המערער, ובעיקר מיקומה. שיקולים אלה, הם שיקולים תכנוניים מובהקים, שכאמור, אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בהם. 9. בדיון שהתקיים בפנינו, הציג בא-כוח המערער את פסק הדין בעניין ג'בארין לתמיכה בטענותיו. באותה פרשה קיבל בית משפט זה את ערעורו של אדם שהתנגדותו לתכנית מתאר ליישוב מושירפה נדחתה. יצוין, כי המערער באותה פרשה בנה את ביתו שלא כדין, ותכנית המתאר הכשירה את כל המבנים הלא חוקיים שהיו קיימים לפני הפקדת תכנית המתאר למעט המבנה אותו בנה. לדידי, אין לגזור גזירה שווה מאותה פרשה לנסיבות המקרה דנא. שכן, בעניין ג'בארין, הדגיש בית המשפט כי בשל טעות בסימון הבית במפה שצורפה לתכנית המתאר, לא נבחנה כדבעי האפשרות להכשיר את ביתו של המערער שם כפי שנעשה ביחס ליתר הבתים שהוכשרו. משכך, סבר בית המשפט כי יש להחזיר את הדיון בהתנגדות המערער לוועדה המחוזית לתכנון ובניה שתבחן את האפשרות להכשיר את הבניה מבחינה תכנונית. במקרה שלפנינו, לא ניתן לייחס לרשויות התכנון טעות בסימון ביתו של המערער שהביאה לכך שלא נבחנה האפשרות להכשיר את ביתו של המערער, אלא, כפי שנטען בפנינו, הרשויות בחנו את מקבצי המגורים השונים ולאחר שנתנו דעתם לשיקולים השונים החליטו כי אין להכשיר את ביתו של המערער. 10. לדידי, דינן של טענות המערער בדבר אימוץ עקרונות תכנית האב והמלצות ועדת ההיגוי – להידחות אף הן. אשר לתכנית האב, הוועדה אכן אימצה את העיקרון המנחה שנקבע בתכנית האב. בהחלטתה מיום 27.12.2005 קבעה הוועדה כי שטחי הפיתוח המסומנים בתכנית האב מהווים "מסגרת תכנונית ומרחב חיפוש", אך לצד זאת הוחלט על צמצום היקף השטחים לפיתוח ונקבע כי זה יעמוד על כ-770 דונם. המשיבים טענו, שכתוצאה מהחלטת הוועדה, חלק ניכר מהבניה הבלתי חוקית הקיימת בקרקעות החקלאיות נכלל בשטחים לבניה, ואולם, לגבי חלק מהבניה הבלתי חוקית לא שונה הייעוד וזאת בשל מניעה תכנונית או סביבתית. אשר להערות ועדת ההיגוי, הדגישה המשיבה, כי לוועדת ההיגוי ולהמלצותיה אין מעמד סטטוטורי. נוכח האמור, נראה כי אין לקבל את הטענה כי חובה על הוועדה לאמץ באופן מוחלט את הערותיה והמלצותיה של ועדת ההיגוי, אלא החובה, ככל שקיימת, היא לבחון את ההמלצות ולשקול את השיקולים הנדרשים לעניין. במקרה דנא, וכפי שקבע בית משפט קמא, במסגרת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, ניתן משקל להערות ועדת ההיגוי, ולאחר שאלו נבחנו הוחלט שלא לאמץ את כולן באופן גורף. בית המשפט קבע עוד כי הוועדה בחנה ואיזנה בין השיקולים השונים ומצאה כי בכל הנוגע לביתו של המערער אין לאמץ את ההערה של ועדת ההיגוי. אינני סבור כי עלה בידי המערער להצביע על עילה שתצדיק את התערבותנו בקביעות אלה. 11. לבסוף, סבורני כי אין לקבל את טענות המערער גם בעניין דחיית בקשתו לערור למועצה הארצית. בפסיקה לא נקבעו אמות מידה נוקשות בשאלה מתי תינתן רשות לערור למועצה הארצית לפי סעיף 110 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט הסתפק באמירה הכללית כי כדי שתינתן רשות, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה הארצית, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה (ראו: עע"ם 3663/02 ועדת שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים, פ"ד נז(2) 882, 892 (2003); עע"ם 5239/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז מרכז, פסקאות 9-8 (16.9.2009)). מקובלת עליי מסקנת בית משפט קמא כי טענותיו של המערער הן בעיקרן טענות פרטניות שאין בהן כדי להצדיק מתן רשות לערור. אמנם בערעורו ניסה המערער לשוות לטענותיו פן עקרוני בכך שטען כי בקשתו מעוררת שאלה בדבר מעמדה של ועדת ההיגוי, אך עיון בטענותיו מעלה כי אלה ממוקדות בעיקר בהשלכות ההחלטה לנסיבות המקרה שלו. מכל מקום, נוכח מעמדה של ועדת ההיגוי, כפי שהובהר לעיל, והעובדה שההמלצות בעניינו של המערער נבחנו על-ידי רשויות התכנון, ההחלטה היא סבירה ואין מקום להתערב בה. 12. נוכח האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 3500 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צבי זילברטל. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו התשע"ד (‏21.11.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12021090_L13.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il