אסף שפירא חקלאות נ. מכורה כפר שיתופי בע"מ

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 21063-11-24 לפני: כבוד השופט נֹעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט חאלד כבוב המערער: אסף שפירא נגד המשיבות: 1. מכורה - כפר שיתופי בע"מ 2. היועצת המשפטית לממשלה ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הרשמת פ' נויבירט) בת"א 37697-07-24 מיום 25.07.2024 בשם המערער: בעצמו פסק-דין השופט חאלד כבוב: פלוני הגיש תביעה אך נמנע מתשלום אגרת בית המשפט בה הוא חייב. בהתאם, בית המשפט (שופטת או רשם) מוחק את תביעתו של פלוני. מהי דרך התקיפה הנכונה של קביעה זו? שאלה זו עולה מהערעור שלפנינו, שהוגש על פסק דינה של רשמת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת) פ' נויבירט בת"א 37697-07-24, שניתן ביום 25.07.2024. בגדרו, הורתה הרשמת על מחיקת תביעתו של המערער, שאינו מיוצג, מחמת אי תשלום אגרה. לא אדרש למחלוקת בין הצדדים גופה, שהיא מסועפת ורבת הליכים, וזאת מכיוון שסבורני כי דין הערעור להימחק בהתאם לתקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א), משלא היה מקום להגישו לבית משפט זה. בנתון לאמור, אפנה אפוא להצגת המסגרת הנורמטיבית והכרעתי. מסגרת נורמטיבית הצורך להבחין בין החלטה ובין פסק דין, במנותק מכותרתו של המסמך, הוא דיוני ומהותי כאחד. סיווג כאמור משפיע על זכויותיהם של בעלי הדין ועל עבודת מערכת המשפט באופן ממשי, הן ביחס לערכאת הערעור והמותב הן להיות הליך ההשגה בזכות או ברשות (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 100-99 (מהדורה שלישית, 2012)). בבסיסה, ההבחנה נעוצה בשאלת סופיות ההליך, כלומר בשאלה אם הכרעת בית המשפט סותמת את הגולל על ההליך במתכונתו הנוכחית. לצד זאת, וכפי שיוסבר להלן, בכך לא סגי. שהרי, ההבחנה נגזרת גם מבחינה מהותית של השאלה האם, ביחס לאותו עניין, הקביעה נכון לה שתסווג כפסק דין או כהחלטה אחרת (ראו למשל: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 157 (1993) (להלן: עניין מימון); וכן בפירוט אצל יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 766-753 (מהדורה שביעית, 1995)). זאת ועוד, כפי שיתואר להלן שאלת תפקידו של הגורם השיפוטי, קרי היותו שופט או רשם (לרבות שופט שמכריע בכובעו כרשם – כבענייננו; וראו: רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 427 (2004)) – רלוונטית במבט צופה פני עתיד להליך ההשגה. מכיוון שמדובר בכללים ידועים אעמוד על הדברים בתמצית, כסדרם. כאמור, המבחן הבסיסי להבחנה מושא ענייננו הוא האם הקביעה השיפוטית סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים באופן כולל (עניין מימון; כן ראו, בשינויים הנדרשים: רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811, 813 (1992)). עם הזמן נקבע מבחן עזר, מהותי באופיו, להבחנה זו – הוא מבחן הסעד. בהתאם למבחן זה, שאלת סופיות הדיון נבחנת בראי השאלה האם, חרף כותרת המסמך ואף סגירת ההליך השיפוטי, הקביעה השיפוטית סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים גופה. דהיינו, במובן של הכרעה, לחיוב או לשלילה, בסעד הסופי שהתבקש על ידי אחד מן הצדדים; או שמא הכריעה היא בסוגיה שהינה טפלה למחלוקת גופה ובעטיה, למשל, נמחק ההליך מבלי שהדבר יהווה מעשה בית דין (ראו החלטת הרשמת ד' כהן-לקח בע"א 7790/10 MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 וההפניות שם (02.12.2010)). כפי שיתואר בהמשך, אין אנו צועדים על קרקע בתולה בהקשר זה, גם ככל שהדבר נוגע לענייני אגרה. ואולם בטרם אדרש לכך, ישנו, כאמור, נתון נוסף שיש לתת עליו את הדעת, המצדיק (אך לא משפיע) את ההבחנה בין החלטה ובין פסק דין – תפקידו או כובעו של הגורם השיפוטי. ייאמר מיד, כי ככלל, החלטות דיונית, דוגמת בקשה לפטור מאגרה ומחיקת הליך בהקשר זה, מוכרעות על-ידי רשם (וכבר הוער בפסיקת בית משפט זה כי נכון שכך שיהיה; וראו בהקשר זה בעניין עמותת במות, כהגדרתו להלן, בהערה הרביעית של השופט א' גרוניס בפסקה 11). ברם, מן הסתם ישנם מקרים, הגם שאינם רצויים, בהם הכרעה בנדון תתקבל על-ידי שופט. אסביר בתמצית במה הדברים אמורים, ומדוע נכון להוסיף ולהקפיד כי מחיקת הליכים מטעמים מעין אלו ייעשו ככלל על-ידי רשמים. סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע, בסעיף קטן (א), כי "פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם"; ובסעיף קטן (ב) נקבע כי "החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם [...]". הווה אומר, עת ניתנת קביעה שיפוטית מסוימת על-ידי רשם, הרי שסיווגה כהחלטה אחרת יוביל לכך שההשגה תהא על דרך של הגשת ערעור, בזכות, לבית המשפט בו מכהן הרשם (לפי סעיף 96(ב) הנ"ל). לעומת זאת, אם קביעת הרשם תסווג כפסק דין, דרך ההשגה הנכונה תהא באמצעות הגשתו של ערעור לערכאה הגבוהה יותר (לפי סעיף 96(א) הנ"ל). עד כאן לעניין רשמים, ואין זה הדין בכל הנוגע לקביעה שיפוטית שניתנה על-ידי שופט. שכן, כאשר זהו מצב הדברים סיווגה של הקביעה השיפוטית כהחלטה אחרת יוביל לכך, שדרך התקיפה הנכונה תהא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור לערכאה שלמעלה (בהתאם לסעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט, בהתאם לערכאה בה מכהן השופט), ואילו סיווגה כפסק דין יחייב הגשתו של ערעור, בזכות, לערכאה דלמעלה (סעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט, בהתאם לערכאה בה מכהן השופט). לעמדתי, מצב דברים בו אך בשל מיהות כובעו או תפקידו של הגורם השיפוטי, השגה על מחיקת הליך עיקרי או ערעורי בשל אי תשלום אגרה (או החלטות דיוניות דומות, למשל ביחס לערובה), תתברר כבקשת רשות ערעור בפני ערכאת הערעור (משמדובר, כפי שיוסבר להלן, בהחלטה אחרת) בחלק מהמקרים; וכערעור בזכות בפני שופט באותו בית משפט, בחלק האחר של המקרים – איננו מיטבי ויש להימנע ממנו, ככל הניתן, מטעמי אחידות והגינות. כפי שציינתי לעיל, ניתן למצוא, גם אם מזווית מעט אחרת – מתי נראה החלטה אחרת כפסק דין, ולא להיפך – התייחסות בפסיקה לסוגיה מושא ענייננו בגדרי רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795 (2006) (להלן: עניין עמותת במות). באותה פרשה נדונו במאוחד שמונה הליכים שונים, והוכרעה שאלת דרך התקיפה הנכונה של החלטת בית המשפט (שופט או רשם) בבקשת תובע לקבלת פטור מתשלום אגרת בית המשפט המוטלת עליו. זאת, על בסיס הכרעה בשאלה כיצד לסווג הכרעות בנדון, כהחלטה אחרת או כפסק דין. בשים לב למאפיינה הייחודיים של אגרת בית המשפט, הדבר הצריך בחינה שונה ביחס לבעלי הדין השונים. בפסק הדין נקבע, תחילה, ומבלי שהדבר "יעורר קושי מיוחד" כלשון פסק הדין, כי "על פי המבחנים המקובלים לסיווגן של החלטות יש לקבוע, איפוא, כי בכל הנוגע למדינה [כאשר היא אינה בעלת דין בהליך העיקרי – ח' כ'] מהווה החלטה בבקשה לפטור מאגרה משום 'פסק דין', אשר ההשגה עליו מוגשת לערכאת ערעור, בזכות, בסמוך לאחר נתינתו". זאת, מכיוון שההחלטה בסוגית האגרה מסיימת את ההתדיינות, בין בעל הדין והמדינה בנושא זה, גופה ומכריעה בזכויותיה של המדינה בהיותה הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה מאי תשלום האגרה הקבועה בדין (בהקשר אחרון זה ראו: ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506 (1975); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642, 649 (2004)). לאחר מכן, וזה העיקר לענייננו, נבחנה שאלת הסיווג הנכון של החלטות בבקשות למתן פטור מאגרה, בעיקר, מנקודת מבטו של התובע. בהקשר זה הוטעם, כי מצד אחד "ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה מסיימת את ההליך האמור [...] משכך, [ניתן לטעון כי] יש לסווג את ההחלטה כ'פסק דין' אף ביחס לתובע ולנתבע", אך מהצד השני ניצבת עמדה לפיה "ראוי לסווג את ההחלטה בה עסקינן כ'החלטה אחרת', [...] כי מבחינתם של התובע ושל הנתבע אין בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה כדי לסיים את ההליך העיקרי". בסופו של דבר, ותוך מתן בכורה לשיקולים שעניינם יעילות הליכי ההשגה, וכדי שלא "כל השגה של תובע או של נתבע על החלטה בבקשה לפטור מאגרה תידון בפני שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי או של בית המשפט העליון [...]", נקבע כי "ככל שנוגע הדבר לתובע ולנתבע, יש לסווג החלטה בבקשה למתן פטור מאגרה כ'החלטה אחרת'". זאת, תוך שהוזכרה העמדה כי הליך האגרה הוא הליך שטפל במידה רבה מן התובענה העיקרית. בהקשר זה הוטעם, בין היתר, כי הדבר הנעוץ בכך מאחר שהליך האגרה מכריע בזכויותיה של המדינה, שכלל אינה צד להליך העיקרי. בהתאם הוסבר, כי "דרך ההשגה על החלטה כאמור הניתנת על ידי רשם תהא הגשת ערעור לבית המשפט שבו מכהן הרשם, ואילו תקיפת החלטה כאמור הניתנת על ידי שופט תיעשה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור [...] [ו]בשני המקרים תידון ההשגה על ידי דן יחיד". תוך שהוער כי "פתרון זה מתיישב היטב עם שיקולי יעילות, והוא אף עולה בקנה אחד, ולוּ באופן חלקי, עם השאיפה ליצירת כללים בהירים ופשוטים" (שם, בפסקה 9). ומעניין לעניין. בשולי אותם דברים, העיר בית המשפט, באופן אגבי ומבלי שהדבר נדרש להכרעה שעמדה לפתחו, כי "אם יימנע התובע מלשלם את האגרה בעקבות דחיית בקשתו לפטור מאגרה, תימחק תובענתו. המחיקה מהווה, כמובן, פסק דין. בגדר ערעור שיגיש יוכל התובע לתקוף את ההחלטה שדחתה את בקשתו לפטור מאגרה". יוער, כי לשיטתי ניתן לראות הערה זו כמתייחסת ל'כלל הבליעה', וברי כי במצב זה, אין בה אין כדי להכריע בשאלת הסיווג. ברם, משום שבהמשך פסק הדין הוער כי "החלטה המקבלת בקשה למחיקה מחמת תשלום אגרה בלתי מספקת [...] מהווה 'פסק דין' ביחס לתובע ולנתבע, באשר היא מסיימת את ההליך העיקרי ביניהם" – מצאתי צורך לבאר הערות אלו, בראי פסיקה עדכנית של בית משפט זה בנוגע לסיווגה הנכון של קביעה המורה על מחיקת הליך ערעורי מחמת אי תשלום אגרה, במסגרתה אף ניתנה התייחסות לעניין עמותת במות. להצגת פסיקה זו, וטעמיה, אפנה עתה. כאמור, בית משפט זה קבע, במספר מקרים, כי הוראה על מחיקת הליך ערעורי מחמת אי-תשלום אגרה או אי תשלום ערובה, אף אם הוכתרה כפסק דין, היא בבחינת החלטה אחרת שערעור עליה מוגש, ככל שרשם נתנה, לבית המשפט בו מכהן הרשם שנתן את ההחלטה, בהתאם לסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט (ראו: רע"א 3981/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (07.07.2021)). על קביעה זו חזר בית משפט זה בבע"מ 7910/22 פלוני נ' פלונית (18.12.2022): "החלטת רשם אשר מורה על מחיקת הליך מחמת אי-הפקדת ערבון במסגרת ערעור, למרות חזותה כהחלטה המסיימת את הטיפול בתיק וסוגרת אותו, היא בגדר 'החלטה אחרת' – זאת, מאחר שעניינה טפל למחלוקת גופה (ראו: רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(3) 189, 192-191 (2005); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 767 (מהדורה שביעית, 1995)). לזאת אוסיף, כי הפסיקה אשר קבעה כי מחיקת תובענה עקב אי-תשלום אגרה בערכאה הדיונית מהווה 'פסק דין' – איננה נוגעת לענייננו (ראו והשוו: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 810 (2006)), שהוא מחיקת ערעור, להבדיל ממחיקת תובענה. זאת ועוד: כפי שכבר הזדמן לי להסביר, החלטת רשם המורה על מחיקת ערעור מחמת אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת ערבון כנדרש, בנוסף להיותה טפלה למחלוקת גופה, ממילא אינה סוגרת את הליך הערעור אלא מורה על אי-פתיחתו מעיקרו – וגם מסיבה זו לא ניתן לראותה כ'פסק דין' [...]" (שם, פסקה 2; הדגשה בקו תחתון הוספה – ח' כ'; להלן: בע"מ 7910/22. ראו גם: ער"א 5206/24 ברץ נ' עיריית ירושלים, סיפא פסקה 3 לחוות דעתו של חברי, השופט ד' מינץ (09.07.2024); כן ראו החלטת הרשמת מ' יהב בהש"א 35791-1124 קריינדל נ' אוחיון, פסקה 5 (28.12.2024)). חברי, השופט מינץ הוסיף ואישרר קביעה זו עת פסק: "אכן, בהתאם לסעיף 96(א) לחוק בתי המשפט, פסק דין של רשם בית המשפט המחוזי דינו לעניין ערעור כפסק דין של בית המשפט שבו הוא מכהן. עם זאת, החלטת רשם המורה על מחיקת הליך ערעורי מחמת אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת ערובה, אף אם הוכתרה כ'פסק דין, היא בגדר 'החלטה אחרת' שערעור עליה יוגש לבית המשפט אשר בו מכהן הרשם שנתן את ההחלטה בהתאם לסעיף 96(ב) לחוק" (בע"מ 6162/24 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (14.10.2024)). ויוער, כי בהתאם לפסיקה הגיונם של דברים חל גם כאשר מדובר במחיקת הליך ערעורי מחמת איחור בהגשתו (וראו: רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(3) 189, 191 (2005), מפי השופט א' רובינשטיין; וכן: רע"א 1582/24 אהרוני נ' לוזון, פסקה 8 (22.05.2024) ו-בג"ץ 4184/24 אבו דלו נ' אבו דלו, פסקה 6 (09.06.2024), שניהם מפי השופט י' כשר; בע"מ 2068/24 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (30.05.2024), מפי השופטת י' וילנר)). כפי שצוין לעיל, סבורני כי את ההערה בעניין עמותת במות, בקשר לטיב ההשגה על הוראה המוחקת הליך עיקרי מחמת אי תשלום אגרה וכן את ההערה בבע"מ 7910/22 יש להעמיד על דיוקן. מכאן פסק דיני. הכרעה לאחר שנתתי דעתי לפסיקת בית משפט זה בעניין עמותת במות ולפסיקה שתוארה לעיל בקשר למחיקת הליך ערעור מחמת אי תשלום אגרה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בנמצא טעם מבורר להבדיל בין הליך ערעור ובין הליך עיקרי בהקשר זה. אשר על כן אציע לחבריי כי נקבע, באופן ברור, כי הוראה שיפוטית, של רשם או שופט, המוחקת הליך, בין אם הליך עיקרי בין אם הליך ערעור, מחמת אי תשלום אגרה היא בבחינת החלטה אחרת ולא פסק דין לצורך סיווגה. שהרי הגיונם של דברים, קרי שההחלטה טפלה למחלוקת גופה והיא לא סוגרת את הליך אלא מבטלת את פתיחתו בדיעבד, חל ביחס להליך עיקרי והליך ערעורי במידה שווה. בכל הנוגע למחיקה מתקין התקנות למדנו כי היא, כשלעצמה, איננה כה הרת גורל: "המשמעות של מחיקת כתב תביעה היא חזרה לתחילת התור על ידי הגשת תביעה חדשה תוך נשיאה מחדש באגרה המתחייבת מכך [...] אין במחיקת התביעה כדי לשלול את זכויותיו המהותיות מעיקרן" (דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בעמוד 21). לא זו אף זו, גם השיקולים שניצבו בבסיס עניין עמותת במות מצדיקים תוצאה זו. ראשית, בהיבט של השיקול העוסק ביעילותם של הליכי ההשגה, על רקע העומס הרב המוטל על בתי המשפט והיות הזמן השיפוטי משאב יקר ביותר, ככל שעולים בסולם הערכאות (ומשכך נכון כי החלטות בהקשר זה ייעשו, ככלל, על-ידי רשמים); והדברים נכוחים גם ביחס לשיקול שעניינו מידת פשטותם ובהירותם של כללים דיוניים. שיקול מכריע זה, הנובע מהשאיפה שכללים דיוניים יהיו ידידותיים למשתמש ככל הניתן, באופן שבעלי הדין יוכלו להתמצא בהם בקלות יחסית, מחייב לשיטתי האחדה וזהות הקביעה בין מחיקת הליך עיקרי והליך ערעור. אחר דברים אלו יובהר, למען הסר ספק, כי אין באמור משום פיחות בחשיבות של תשלום אגרה. נקודת המוצא בדין היא כי "המביא הליך לבית משפט ישלם עם הבאתו לראשונה, את האגרה הקבועה בתוספת, והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין" וכי "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה" (תקנות 2(א) ו-(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, בהתאמה). לא זו אף זו, בית משפט זה עמד, זה מכבר, על הטעמים המונחים ביסוד החיוב בתשלום אגרה ובתוך כך נקבע, כי אגרת בית המשפט מסמלת השתתפות, אמנם חלקית, בעלות ההליך המשפטי ובשירות המתקבל ממערכת המשפט (ראו החלטתו המפורטת של הרשם י' מרזל בבש"א 4248/08 מקמלאן נ' מקמילן (07.10.2008); וכן ע"א 155/75 פקיד שומה נ' להד פ"ד כט(2) 505, 506 (1975)); בנוסף תשלום האגרה מהווה סנן להליכי סרק ומגביל, במובן מסוים, תביעות מלהיות מוגשות בסכום מופרז (רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נ"ז(1) 717 (2002)). כל זאת, לצד איזון למול זכות הגישה לערכאות, שאין צורך להוסיף ולהדגיש את מעמדה הרם (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577, 627 – 629 (1997)). סוף דבר: נוכח מסקנתי שלעיל, אציע לחבריי להורות על מחיקת ההליך שלפנינו מכוח סמכותנו שלפי תקנה 147(ב)(2) לתקסד"א, תוך שמירת מלוא זכויות הצדדים להליך הערעור הנכון. כן אציע, כי בנסיבות העולות מן הכתובים ומשעה שהמערער אינו מיוצג, שלא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ' בטבת התשפ"ה (‏20.1.2025). נֹעם סולברג שופט דוד מינץ שופט חאלד כבוב שופט