פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2101/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2101/05 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק פח 1004/04 שניתן ביום 20.1.06 על-ידי השופטת – כתארה אז - סביונה רוטלוי, אב"ד, השופט אברהם טל והשופטת עפרה סלומון צ'רניאק תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשס"ז (21.12.06) בשם המערער: עו"ד אהוד בן יהודה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער. ביום 2.5.04 הורשע המערער על פי הודאתו בגדרי הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירות של מעשה מגונה בכוח (סעיף 348(ב) יחד עם סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין תשל"ז-1977), ותקיפה בנסיבות מחמירות (סעיף 382(ג) לחוק). הוא נדון ביום 20.1.05 לשש שנות מאסר, מהן ארבע לריצוי בפועל, בניכוי תקופות מעצר. זאת, על מעשים שאירעו ביום 4.1.04, שעה שהסיע את אשתו (המתלוננת) בניגוד לרצונה לאיזור כפרי, משך אותה אל מחוץ לרכב, השכיבה בכוח והרים את חולצתה תוך אחיזה בידיה בחזקה, נישוק וחיבוק. המערער השכיב את המתלוננת על הקרקע, קרע את חזייתה והוריד את מכנסיה ותחתוניה וביקש ממנה לגעת באבר מינו כדי לגרום לו לזקפה, והמתלוננת הסכימה, מתוך פחד, לקיים עמו יחסי מין. היא ניסתה להדוף את המערער, אך הוא נשך אותה בחזה, בפנים ובירך, היכה אותה באגרופים בפנים ובישבן, אחז בידיה וסתם פיה בידו. משהבחין באנשים הצופים ממרחק עזב את המתלוננת ונסע. למתלוננת נגרמו המטומות מתחת לעיניה ובידיה, וסימני נשיכה בשדיים, בפטמות ובירך. יצוין כי בכתב האישום המקורי הואשם המערער בנסיון אינוס, והעבירה הומרה במסגרת כתב האישום המתוקן בהסדר. ב. (1) בית המשפט קמא עיין בתסקיר שירות המבחן למבוגרים מיום 9.12.04, שעל פיו תואר המערער – נשוי ואב לשתי בנות – כמי שנתון במעקב פסיכיאטרי בשל תסמינים דכאוניים, אך ללא טיפול תרופתי. אירוע העבירה הוצג כמפתיע ולא מאפיין, שלא אירע כדוגמתו בעבר; המערער נתפס כאב ובעל טוב, שחוה מצוקה על רקע רצון רעייתו להיפרד ממנו. נמסר כי האשה מבקשת לסייע למערער אף שהיה בכוונתה להתגרש. שירות המבחן סבר כי לעת הגשת התסקיר היה מצבו הנפשי של המערער יציב; הוא הביע חרטה וביקש להשתלב בטיפול. בסופו של יום, הומלץ על הערכה פסיכיאטרית, גם כדי לבדוק את מצבו הנפשי של המערער לעת העבירות, וכן הומלץ על טיפול בכלא. (2) המתלוננת העידה בפני בית המשפט ברוח האמור בתסקיר, כי המדובר במקרה חריג בשל מתח נפשי בעקבות גילוי מערכת יחסים שלה עם גבר אחר. (3) בית המשפט קמא גזר – כאמור – ביום 20.1.05 את דינו של המערער למאסר, בתארו את מכלול השיקולים שעמדו ביסוד הכרעתו. בין השאר הביע בית המשפט חשש כי אף שהמדובר באירוע חד פעמי, אין ביטחון כי המערער אינו מסכן עוד את המתלוננת, גם נוכח אמביוולנטיות בעדותה שלפיה – כדברי גזר הדין – "שאמנם באה להגן על הנאשם אך בו זמנית מבקשת להיפרד ממנו". עוד נאמר בגזר הדין: "החבלות שנגרמו לה היו אכזריות וקשות. פניה נופחו ומקומות אינטימיים בגופה ננשכו באופן ברוטלי. אנו סבורים שאף אם מדובר באירוע חד פעמי, שלמזלה של המתלוננת לא הסתיים באסון גדול יותר עקב הזדמנותם למקום של צופים לא קרואים, אין מנוס מנקיטה בצעד עונשי מחמיר כלפי סוג זה של עבירות, שאף המחוקק ראה לנכון להגביל את שיקול הדעת השיפוטי בקבעו ענשי מינימום". ג. (1) בערעור נטען כי העונש מחמיר יתר על המידה, נוכח הנורמטיביות שבחיי המערער עד לאירוע העבירה, ונוכח תיאוריה ועמדתה של המתלוננת באשר לחיים המשותפים, הודיית המערער וחרטתו. צוין כי המערערת מיוזמתה ביקשה להמיר את עבירת האינוס במעשה מגונה, וכי אין מקום לקביעת אמביוולנטיות בעמדתה כפי שקבע בית המשפט קמא. לשיטת המערער נענש מעל לרף המקובל והראוי. (2) לקראת דיון ראשון בבית משפט זה, שנערך ביום 5.1.06, הוגש תסקיר משלים של שירות המבחן למבוגרים, לפיו שולב המערער בטיפול קבוצתי בכלא צלמון כהכנה לשילוב במחלקה טיפולית בכלא חרמון, ולאחר מכן עבר לכלא חרמון, וכן נמסר בו כי המתלוננת עומדת בקשר עם המערער, מביאה את בנותיהם לפגישות ומבקשת לחדש את הזוגיות, אף כי שירות המבחן התרשם מאמביוולנטיות כאמור. נתבקשה דחיה במחצית שנה, וניתנה. (3) בתסקיר מעדכן מיום 24.7.06 נמסר כי המערער ניסה אך לא הצליח להשתלב בתכנית הטיפולית בכלא חרמון, וחזר לכלא צלמון; נאמר כי "הפסקת הטיפול בו נבעה מקשייו לעמוד מבחינה רגשית, באינטנסיביות ובלחץ המאפיינים את הטיפול במקום, וזאת בשל משאבים נפשיים דלים... יתכן וקיימת מצוקה נפשית... הוצע (למערער) להיפגש עם פסיכיאטר ולבחון אפשרות לקבל טיפול תרופתי מתאים, אך הוא סירב". נמסר עם זאת, כי המערער אכן עשה מאמצים להשתלב בטיפול, אף שהללו לא צלחו, וכן נטל כאמור אחריות על העבירה, וגם המתלוננת אינה מעוניינת עוד להתגרש. (4) לקראת הדיון הנוכחי נמסר תסקיר משלים מיום 18.12.06. נאמר כי נבדקה אפשרות לחידוש הטיפול בכלא חרמון או לטיפול נוסף בכלא צלמון אך הוחלט שלא לעשות כן, כיוון שהנסיון בכלא חרמון לא עלה יפה כפי שדווח מעלה, ובכלא צלמון מוצו המסגרות הטיפוליות. הצעה לתרופות בעקבות פניה לטיפול פסיכיאטרי לא נתקבלה על דעת המערער. לא ניתנה המלצה. (5) בדיון בפנינו טען בא כוחו המלומד של המערער כי שולחו מעד ביום האירוע ואיבד שליטה, והוא מסרב לפסיכיאטר בטענה כי הוא זקוק לפסיכולוג ולא לפסיכיאטר ואינו רוצה להרעיל עצמו בתרופות, וזאת אף שבזמנו ביקש להיעצר בגלל לחץ נפשי וצורך בטיפול. לשיטת הסניגור יש מקום להקל ולוא במעט בעונשו של המערער, לאחר שתהליך הגירושין הופסק; ראוי – כנטען - לעודד את המשפחה. המערער ביטל את הופעתו בפני ועדת השחרורים, אף שהמועד הגיע, מחשש שלא יקבל שחרור על תנאי בהיעדר חוות דעת חיובית. (6) עם זאת הוצגו תעודות טובות מקורסים אחדים שעבר המערער בכלא. כן הוצג מכתב מיום 18.12.06 מאת המתלוננת, בו ביקשה למצער להעביר את בעלה למרכז טיפול באלימות במשפחה באיזור השרון, מהיעדר טיפול בכלא; כן הביעה רצון לשיקום המשפחה. באת כוחו של שירות המבחן ציינה כי הועדה לאלימות במשפחה התכנסה בספטמבר ולא המליצה על שחרור מוקדם מתוך הערכה שקיים עדיין סיכון, נוכח אי השלמת הטיפול. עם זאת, לשאלתנו השיבה כי אם תהא פניה מצד המערער יתכן שיחודש הטיפול. (7) באת כוח המדינה ציינה כי נוכח אי התגייסותו של המערער לטיפול וסירובו לקבל תרופות, אין לקבל את הערעור, גם מתוך המשמעות ההרתעתית של ענישה במקרים כאלה. ד. (1) לאחר העיון אין בידינו לקבל את הערעור. הנימוקים הם חומרת העבירה והצורך בהרתעה, וגם אי הבהירות האופפת את מצבו הנוכחי של המערער. נתנו ליבנו לנסיבות המיוחדות של המקרה – אדם בעל אדם בעל עבר נורמטיבי, מעידה חד פעמית, וזוגיות במשבר תוך תקוות לשיקום, ותמיכת האשה המתלוננת, דבר שאינו שכיח באולמות בתי המשפט במקרי אלימות במשפחה; ועם זאת חומרת העבירות מדברת בעדה, ואין צורך להכביר מלים; ומצוות המחוקק היא באשר להחמרה – עונש מינימום לפי סעיף 355 לחוק העונשין, ובאשר לכפל עונש לפי סעיף 382(ג) לחוק, והיא מצרכי המקום והזמן. על כן איננו נעתרים לערעור, בכפוף לאמור להלן. (2) לא יכולנו שלא להעיר, כי המצב שנוצר אינו משביע רצון. משמעו לעת הזאת היא כי המערער שעברו נקי אך נסיבותיו הנפשיות מדאיגות, ייצא מן הכלא – והרי ייצא למירב בתום ריצוי עונשו במלואו – ללא שהתקופה בכלא נוצלה ככל הניתן לשפר את מצבו במבט לעתיד. אין הדברים נאמרים בטרוניה כלפי גורמי שירות המבחן וגורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר, שעשו מאמצים בעבר. אך אנו סבורים כי תולדותיו של המערער – עברו הנורמטיבי גם במשפחה מזה והידרדרותו לעבירות מזה – מצדיקות ניסיון נוסף ומאמץ נוסף לטיפול ולשיקום לקראת שחרור. נתנו ליבנו לכך שתאריך שני שליש חל ביום 15.1.07 (מועד השחרור המינהלי ל-2/3 כבר חלף) ותאריך השחרור בריצוי מלא הוא 13.3.08. והרי המדובר במקרה שבאופן "רגיל", אילו צלח הטיפול, היה מן הסתם זוכה לשחרור על תנאי. (3) בהקשר זה נוכל בנסיבות רק להמליץ, וזו המלצתנו: למערער – כי יפנה בהקדם בבקשה לבדיקה פסיכיאטרית ללא חשש מראש מתרופות; יתכן שייזקק להן וייתכן שלא, אך כן – יש לקוות – יעזור לעצמו, יעזור למשפחתו ואולי אף יקדם את סיכויי שחרורו המוקדם. אם יוחלט מקצועית כי הוא זקוק לפסיכולוג, ודאי יופנה אליו. לשירות בתי הסוהר המלצתנו היא כי תיבדק מחדש בתוך החודש הקרוב האפשרות לחידוש הטיפול במערער, גם תוך בדיקת הצעתה של אשתו; נראה לנו כי האינטרס האישי והאינטרס הציבורי עולים בקנה אחד במקרה דנן, קרי, שיקום המערער והמשפחה, לאחר ששילם במידה רבה את חובו הפלילי, ומשמיעים צורך בטיפול שבעקבותיו תישקל שאלת השחרור; וכמובן איננו קובעים מסמרות באשר לכך. (4) אנו מאחלים למערער ולמשפחתו כי התהליך העתיד יהיה בונה ויצלח, ולשם כך מתבקשים כאמור שיתוף הפעולה של המערער והידרשות נוספת בהקדם של גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר ושירות המבחן למבוגרים, להם אנו מקדימים תודה. ניתן היום, ל' בכסלו תשס"ז (21.12.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05021010_T03.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il