מדינת ישראל נ. יוסף אבולקיען

פסק-דין בתיק ע"פ 2100/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2100/06 ע"פ 2238/06 - ה' בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת בע"פ 2100/06 והמשיבה בע"פ 2238/06: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 2100/06 והמערער בע"פ 2238/06: יוסף אבולקיען ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 25.1.06, בת.פ. 8258/04, שניתן על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ב' בסיוון תשס"ו (29.5.2006) בשם המערער בע"פ 2100/06 והמשיבה בע"פ 2238/06: עו"ד דפנה ברלינר בשם המשיב בע"פ 2100/06 והמערער בע"פ 2238/06: עו"ד משה שרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה היו אלו: בתאריך 28.10.04, בשעת לילה, נהג המערער כשלצידו יושב אחר, בכביש בין-עירוני, מכיוון צומת קסטינה צפונה. בדיעבד התברר, כי אותו רכב הורד מהכביש ולא נתקבל אישור לחזור ולנסוע בו. שוטרים שהבחינו ברכבם של המערערים כשהוא נוסע במהירות מופרזת, דלקו אחריו תוך שהם מפעילים אור כחול מהבהב וסירנה, ואותתו לנהגו לעצור. ברם, המערער המשיך בנסיעה מהירה ומסוכנת, ובנוסח כתב האישום: "כמעט התנגש ברכבים שנסעו בנתיבי נסיעתו, ונהגי רכבים נאלצו לסטות בחדות ממסלול נסיעתם על מנת למנוע התנגשות עם רכבם של הנאשמים ואף לרדת לשולי הכביש" (סעיף 3 לכתב האישום). בצומת ראם פנה המערער חדות ימינה תוך אי-ציות לרמזור אדום, ורכב שהגיע מצפון נאלץ אף הוא לסטות לשוליים ולעצור, כדי להימנע מפגיעה. נהיגה מופקרת זו נמשכה בכביש 3, ובלשון המקור: "הנאשמים, למרות העומס על הכביש, המשיכו לנסוע במהירות גבוהה עוקפים מימין את כלי הרכב שנוסעים בכביש יורדים לשוליים וחוזרים לנתיב וגרמו לרכבים לסטות ממסלולם ולרדת לשולי הכביש ..." (סעיף 6 לכתב האישום). לשיאם הגיעו המערער וחברו כאשר "המשיכו בנסיעה פרועה ועלו על המסלול הנגדי בכביש 3 לכוון צומת יד בנימין ... כשרכב מסוג אופל אסטרה נסע מולם ונהגו נאלץ לבלום בלימת חירום ולסטות מנתיב נסיעתו" (סעיף 7). בסמוך לצומת יד בנימין נעצר הרכב בו נהג המערער, ונוסעיו נעצרו. בגין עובדות אלו בהן, כאמור, הודה המערער, גזר לו בית המשפט המחוזי 30 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים שתחילת מניינן ביום שחרורו מהכלא. 2. שניים הם הערעורים שבפנינו. באחד (2238/06), מלין המערער על חומרת העונש, ובאחר (2100/06) משיגה המדינה (להלן: "המשיבה") על קולתו. המשיבה סבורה כי עניינו של המערער הוא מקרה נוסף של אותה תופעה הנפוצה בדרום הארץ, כאשר נהגים מתירים לעצמם לנהוג בצורה מסוכנת ופרועה שכרוכה בה סכנה לחיי משתמשים אחרים בדרך, ולעיתים תכופות תוך התגרות מכוונת באנשי החוק. לעומתה, סבור בא-כוח המערער, עו"ד שרמן, שטיעונו בפנינו היה קולני, בוטה ומשתלח, ולעיתים חרג מהתנהגות ראויה של פרקליט בפני בית המשפט – כי שולחו לא נמלט מפניהם של אנשי החוק, הואיל ולא הבחין בהם כלל עד כ-1000 מטרים לפני שעצר את רכבו. בא-כוח המערער סבור עוד, כי שולחו חטא למעשה בעבירות תעבורה, ומכך צריך היה להיגזר עונשו. 3. השאלה אם המערער הבחין בשוטרים דולקים אחריו אם לאו, היא בעיני פשוטה, מאחר והתשובה מצויה בעובדות בהן הודה המערער, וכוונתי לאלו: "השוטרים הפעילו אור כחול מהבהב על גג הרכב וסירנה, נסעו בסמוך אחריהם [המערער ושותפו], ואותתו להם לעצור" (סעיף 2 לעובדות). והרי אם לא הבחין המערער באותו "איתות" של השוטרים, מותר להניח כי בא-כוחו היה טורח להשמיט פרט זה מעובדותיו של כתב האישום המתוקן, שבהשוואה לכתב האישום המקורי נעשו בו שינויים רבים ביותר. יתר על כן, עיון בסעיף 7 לעובדות מלמד, כי כאשר החלו המערער וחברו עושים את דרכם לכיוון צומת יד בנימין "כל העת נסעו השוטרים ברכב הטראנו וברכב המשטרתי אחרי הנאשמים ודרשו שייעצרו". ולא נותר לנו אלא לחזור על שאמרנו ביחס לנוסחו של סעיף 2 לעובדות, לאמור, אם המערער לא הבחין בשוטרים, כיצד ידע ואף הודה בכך שהם נסעו בעקבותיו ואף דרשו ממנו לעצור? לסיכום, בטענה זו של המערער לפיה חטא בעבירות תעבורה "שגרתיות" ולא נמלט מאנשי החוק, לא מצאנו ממש, ודינה אפוא להדחות. 4. מזה מספר שנים קנתה לה מציאות חדשה בכבישים בדרום הארץ, כאשר נהגים נוסעים במהירות מופרזת, לעתים קרובות בטבורה של עיר, ותוך זלזול מופגן ומתגרה באנשי החוק. על רקע אותה מציאות התריע בית משפט זה בעבר, על הסכנה הנשקפת לנוסעים תמימים לשרוע מזלם נקלעים לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה, במיוחד נוכח נגע התאונות הגובה, כמעט כמעשה של יום-יום, קורבנות בחיי אדם. כדי לתרום את תרומתנו למלחמה בנגע זה, קבענו כי יש להחמיר בענישה, אף שמטבע הדברים, לא התכוונו לפטור את בית המשפט בערכאה ראשונה מלבחון את עניינו ונסיבותיו המיוחדות של כל נאשם המובא לדין בפניו (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלמאן אבולקיעאן, לא פורסם; ע"פ 3383/05 אלעסם אנוואר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל, לא פורסם). נוכח כל אלה בחנו מה טעם ראה בית המשפט המחוזי להקל עם המערער ולחרוג מרמת הענישה הראויה, וכל שמצאנו היו הדברים שנאמרו בעמוד 3 לגזר הדין, היינו: "המרדף התבצע עקב טעות בזיהוי של השוטרים, שחשדו כי מדובר בביצוע עסקת סמים, ולא עקב ביצוע עבירת תנועה או עבירה אחרת על ידי הנאשם. כמו כן לא נגרם נזק לאדם או לרכוש. מדובר בנסיעה פרועה אך לא בטבורה של עיר." לדאבוננו, איננו סבורים כי בכל אלה היה כדי להצדיק את ההקלה המופלגת לה זכה המערער בעונש שהושת עליו. טעותם של השוטרים אין לה דבר עם חובתו של כל אזרח לציית להוראתם של אנשי החוק לעצור את רכבו, ומכל מקום לא עומדת לו הפריבילגיה לפתוח במנוסה פרועה רק משום שסבר כי לא היתה עילה להורות לו לעצור. יתרה מכך, המרדף אמנם לא נערך בטבורה של עיר, אולם הוא חלף בנתיבי תחבורה בין-עירוניים סואנים. ובאשר להנמקה כי לא נגרם נזק ממעשיו של המערער, כל שנוכל לומר הוא שהיתה זו אך יד המקרה שמעשיו של המערער לא גרמו נזק, ותרמו לכך גם תושייתם של נהגים שנקלעו לדרכו ומיהרו לסטות לשוליים כדי להימנע מפגיעה. 5. הנה כי כן, לא זו בלבד שלא מצאנו עילה להקל עם המערער, אלא שנדמה כי התבקשה בעניינו החמרה יתרה. המערער נושא על גבו מטען כבד של הרשעות קודמות, בגינן נשא גם בעונשי מאסר, אולם כפי שערעור זה מוכיח, נראה כי הוא מתקשה לסגל לעצמו אורח חיים מהוגן. לפיכך, מסקנתנו היא כי יש להחמיר בעונשו של המערער, ואם לא נמצה עמו את הדין כפי שראוי היה לעשות, יהיה זה מחמת כך שאין ערכאת הערעור נוהגת לעשות זאת. אנו דוחים אפוא את הערעור בע"פ 2238/06, ומקבלים את הערעור בע"פ 2100/06, במובן זה שעונש המאסר בו יהיה על המערער לשאת יעמוד על 4 שנים. יתר חלקיו של גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, יישארו על כנם. ניתן היום, י"א בסיוון תשס"ו (7.6.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06021000_O03.doc שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il