הרב מתתיהו כהן נ. השר לשירותי דת

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 21/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב העותר: הרב מתתיהו כהן נ ג ד המשיבים: 1. השר לשירותי דת 2. הרבנות הראשית לישראל משיבים 4-3 פורמליים: 3. ארגון OU Union of Orthodox Jewish Congregations of America 4. המועצה הדתית נהריה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד אייל נון בשם המשיבים 2-1: עו"ד דניאל מארקס; עו"ד קובי עבאדי פסק-דין השופט נ' סולברג: בעתירה שלפנינו התבקשנו על-ידי העותר, הרב מתתיהו כהן, להורות למשיבים לבוא וליתן טעם "מדוע לא תשונה הנחייתם הגורפת האוסרת על העותר ואחרים כמותו לעסוק בענייני כשרות עבור מפעלים שמייצרים מוצרים ליצוא בלבד, ולעבוד במקביל בשירות הציבורי בתפקיד בתחום הכשרות". עוד התבקשנו להורות, "עד לפרסומם של תנאים והוראות מכוח סעיף 2ד(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, כי אין מניעה לעבוד במקביל בשירות הציבורי ובמתן שירותי כשרות עבור מפעלים המייצרים מוצרים לייצוא בלבד". העובדות הדרושות להכרעה העותר שימש כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית נהריה, בין השנים 2017-2000. במקביל לעבודתו זו, החל העותר, מאז שנת 2010, לעבוד בעבודה נוספת, כספק שירותי יעוץ ופיקוח כשרות עבור המשיבה 3 OU Union of Orthodox Jewish Congregations of America (להלן: ארגון OU) – גוף כשרות אמריקאי פרטי, הפועל גם בתחומי ישראל. במסגרת עבודתו בארגון OU, העניק העותר שירותי יעוץ ופיקוח לכמה מפעלים המייצרים מזון בישראל. בחלוף כמה שנים, במהלך שנת 2017, פנה הממונה על המועצה הדתית בנהריה לעותר, וביקש הבהרות לגבי עיסוקו הנוסף במסגרת ארגון OU. העותר השיב לפניות הממונה בכתב, והבהיר כי מזה מספר שנים, במקביל לעבודתו במועצה הדתית, הוא משמש גם כעובד עצמאי, המעניק שירותי יעוץ ופיקוח לארגון OU, בידיעת רב העיר נהריה. עוד הבהיר העותר, כי אם לא תינתן לו אפשרות להמשיך בעבודתו בארגון OU, יהא עליו לשקול, בלית ברירה, פרישה מעבודתו במועצה הדתית נהריה. ביום 25.4.2017, פנו היועצים המשפטיים של המשרד לשירותי דת והרבנות הראשית לישראל (להלן: היועצים המשפטיים), לממונה על המועצה הדתית בנהריה, בטענה כי עבודתו הנוספת של העותר בארגון OU, לצד עבודתו כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית, מעמידה אותו במצב של ניגוד עניינים. לטענתם, מצב דברים זה, עומד בסתירה לאמור בסעיף 11(ג) לחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת תש"ע/1 (אוקטובר 2010) (להלן: חוזר המנכ"ל), הקובע כך: "כל אדם המכהן כיושב ראש מועצה או כמזכיר מועצה המשמש מורשה חתימה במועצה או כמנהל מחלקת כשרות או כמזכיר מחלקת כשרות או כרב עיר או כרב ממונה על הכשרות או כמפקח כשרות – לא יהיה רשאי לעסוק בעבודה נוספת בגוף השגחה פרטי" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). נוכח זאת, התבקש הממונה להודיע לעותר, כי עליו לחדול מאחד משני תפקידיו – לאלתר. ביום 7.5.2017, לאחר שהממונה עדכן את העותר על אודות האמור במכתבם של היועצים המשפטיים, הגיש העותר מכתב התפטרות מתפקידו כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית. בתוך כך ציין העותר, כי הוא משוכנע "כי לא דבק פסול" במעשיו, וכי "אין בהם ניגוד עניינים". ביום 18.4.2019, בחלוף כשנתיים-ימים, שיגר העותר מכתב ליועצים המשפטיים, באמצעות בא-כוחו, ובו העלה שורה של טענות עקרוניות כלפי ההסדר המעוגן בסעיף 11(ג) לחוזר המנכ"ל. בין היתר נטען, כי ההסדר לקוי בכמה וכמה היבטים; וכי פעילותו של העותר בארגון OU נוגעת אך ורק למוצרים המיוצאים לחו"ל, כך שממילא לא נוצר מצב של ניגוד עניינים, מחמת עבודתו בארגון OU, לצד תפקידו כמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית. ביום 30.6.2019 השיבו היועצים המשפטיים לפניית העותר, כי מוצרי המזון שבהשגחת ארגון OU, נמכרים גם בשוק הישראלי, ולפיכך התפקידים השונים יוצרים מצב של ניגוד עניינים. בהקשר זה צוין, כי מצב זה מעורר חשש, שמא העותר "ינצל את תפקידו כמנהל במערך בכשרות המקומי-מוסדי כדי לקדם את ענייניו של גוף הכשרות הפרטי בתחום עירו". בתשובת היועצים המשפטיים הוטעם עוד, כי החשש לניגוד עניינים מקבל משנה תוקף במקרה שלפנינו, שכן לגבי אחד מהמפעלים – מפעל זוגלובק – הממוקם בשטחה של העיר נהריה, משמש העותר הן כמשגיח כשרות מטעם ארגון OU, הן כאחראי על מתן תעודות כשרות מטעם המועצה הדתית נהריה. נטען אפוא, כי במצב דברים זה, לא היה די בעריכת הסדר ניגוד עניינים, ועל כן, ההחלטה שלפיה העותר נדרש לחדול מאחד משני עיסוקיו "הייתה בלתי נמנעת וממילא היא עומדת בעקרון המידתיות". ביום 15.1.2021, בחלוף כשנה וחצי, פנה העותר פעם נוספת למשיבים. משפנייתו לא נענתה, שב העותר ופנה למשיבים, ביום 26.4.2021. בפניותיו אלה, שב העותר על עיקרי טענותיו, והוסיף טענות כלליות נגד ההסדר שנקבע בחוזר המנכ"ל. ביום 24.6.2021 באה תשובת היועצים המשפטיים לפניותיו האחרונות של העותר. בתשובתם הבהירו, כי לא חל כל שינוי בעמדתם, כפי שהוצגה במענה הראשון שנמסר מטעמם. לכך הוסיפו היועצים המשפטיים והדגישו, כי בדיקה שנערכה העלתה, כי העותר עבד, במסגרת העסקתו בארגון OU, ב-3 מפעלים שונים: מפעל זוגלובק ומפעל מעדני יחיעם, המצויים תחת פיקוח הרבנות המקומית נהריה; ומפעל טוב הגליל, המצוי תחת פיקוח רבנות העיר קריית שמונה. בהקשר זה צוין, כי אמנם, הפיקוח של ארגון OU במפעלים האמורים, ניתן לתוצרת המשווקת לחו"ל, אך אלה משווקים גם תוצרת בישראל, תחת תעודת כשרות הניתנת על-ידי הרבנות המקומית נהריה ורבנות קריית שמונה, ובנוסף להן גם תעודת כשרות מהודרת מאת גוף כשרות פרטי (בד"ץ). במצב דברים זה, נטען כי קיים חשש של ממש לכך ש"מנהל מחלקת הכשרות המועצה הדתית נהריה – יקל עם המפעלים בכל הנוגע לדרישות לקבלת תעודות הכשר מהמועצה הדתית נהריה (על המוצרים המשווקים בישראל) וזאת לנוכח זיקתו העסקית לארגון 'OU' ולמפעלים. במילים אחרות, כאשר מדובר במפעל אחד, לא ניתן לבצע אבחנה בין התוצרת המיוצאת לחו"ל ובין התוצרת המיועדת להפצה בארץ, ומשכך לטעמנו מתקיים חשש לניגוד עניינים". עוד צוין במכתב זה, כי אין לראות באמור משום טענה אישית או מקצועית כלפי העותר, אשר כביכול "העדיף אינטרס פרטי-מסחרי על פני אינטרס ציבורי, תוך ניגוד עניינים". ואולם, אמות המידה האובייקטיביות, לבחינת חשש לקיומו של ניגוד עניינים, חייבו את המסקנה שלפיה על העותר לחדול מאחד משני עיסוקיו. בהקשר זה נטען עוד, כי אמת המידה המתוארת, היא אמת המידה האחידה הנהוגה אצל המשיבים במקרים כגון דא המובאים לטיפולם, ועל כן, נדחתה גם הטענה לאכיפה בררנית, שהועלתה על-ידי העותר בפניותיו. ביום 16.11.2021, פנה בא-כוח העותר פעם נוספת ליועצים המשפטיים. בפנייה זו נטען, כי שבועיים קודם לכן, ביום 4.11.2021, אושרה בכנסת רפורמה מקיפה לגבי מערך הכשרות בישראל, במסגרת חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו–2022), התשפ"ב-2021 (להלן, בהתאמה: הרפורמה במערך הכשרות ו-חוק התכנית הכלכלית). בתוך כך, נוסף סעיף 2ד לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק איסור הונאה בכשרות), שכותרתו: "ניגוד עניינים בפעילות גוף נותן הכשר, מועצה דתית מוסמכת ובעלי התפקידים בהם". סעיף זה עתיד להיכנס לתוקף ביום 1.1.2023 (ראו: סעיף 90 לחוק התכנית הכלכלית). לטענת העותר, מסעיף 2ד הנ"ל "עולה בבירור, כי במקרה מן הסוג שהועלה על ידי מרשי, אין כלל מקום לפסילת העבודה הפרטית מטעמי ניגוד עניינים". בהמשך לפנייה זו, התכתבו הצדדים בדוא"ל, ובמסגרת זאת הובהר לעותר, כי מאחר שמדובר בדבר חקיקה חדש, שאף טרם נכנס לתוקף, נראה כי ידרֵש זמן עד לגיבוש נהלים סדורים מכוחו, בין היתר בסוגיה זו. מכאן העתירה שלפנינו, אשר הוגשה ביום 2.1.2022. טענות הצדדים לטענת העותר, ההחלטה לחייבו לבחור בין פרישה מתפקידו במועצה הדתית בנהריה, לבין הפסקת עבודתו בארגון OU, מבלי שהמשיבים בחנו אפשרות לקיום שני התפקידים גם יחד, למשל באמצעות הסדר ניגוד עניינים, היא החלטה "פסולה וחסרת הצדקה משפטית". בהקשר זה, עיקר חיצי העותר מופנים כלפי סעיף 11(ג) לחוזר המנכ"ל, שלגביו נטען כי הוא פסול במספר היבטים. ראשית, נטען כי ההסדר פוגע בחופש העיסוק של עובדי המועצות הדתיות, ומשכך, יש להסדירו בחקיקה ראשית, ואין די בעיגונו בחוזר מנכ"ל גרידא; שנית, נטען כי סעיף 11(ג) אוסר באופן גורף על מנהלי מחלקות כשרות במועצות הדתיות לעסוק בעבודה נוספת בגוף השגחה פרטי, אך לא נקבע איסור דומה לגבי דרגים נמוכים יותר ב'שרשרת ההשגחה', דוגמת: משגיחי כשרות ומפקחי כשרות, אשר רשאים לעבוד בגוף השגחה פרטי, בתנאים מסוימים, וזאת חרף העובדה כי החשש מפני ניגוד עניינים בתפקידים אלה – גבוה אף יותר; שלישית, נטען כי ההסדר החוקי הוא גורף ובלתי-מידתי, גם בהשוואה להסדרים דומים, מקבילים, הנהוגים בתחומי עיסוק אחרים בשירות הציבורי. יתרה מכך, הוא אף מחמיר יותר מן הכללים שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 1.555, שעניינה ב"עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות הציבורי", באשר זו מעניקה, ככלל, עדיפות לעריכת הסדרי ניגוד עניינים, על פני פסילה גורפת; רביעית, נטען ליִשום מַפְלֶה של ההסדר החוקי, ולקיומה של אכיפה בררנית פסולה. בנוסף לאמור, טוען העותר, כי בחוקקו את סעיף 2ד לחוק איסור הונאה בכשרות, יצר המחוקק הסדר מאוזן, האוסר על בעלי תפקידים במערך הכשרות להימצא במצב של ניגוד עניינים, במקרים שבהם קיים ממשק או חיכוך בין התפקיד הציבורי לבין העיסוק הפרטי. לצד זאת, הסדר זה אינו קובע, באופן נחרץ וכוללני, כי אין להתיר לבעלי תפקידים כאמור, כל דריסת רגל בעבודה פרטית. אם כן, לטענת העותר, סעיף 2ד הנ"ל, משמיע כי ההסדר הנוכחי – סעיף 11(ג) לחוזר המנכ"ל – הוא הסדר פסול, בהיותו גורף ובלתי-מידתי. המשיבים סבורים מנגד, כי דין העתירה להידחות; הן על הסף, הן לגופה. לטענת המשיבים, ככל שהעתירה מכוונת כלפי ההחלטה הקונקרטית שהתקבלה בעניינו של העותר, הרי שדינה להידחות על הסף, מחמת שיהוי ואי-מיצוי הליכים. לדבריהם, ממועד קבלת ההחלטה בעניינו של העותר, בשנת 2017, חלפו כ-5 שנים, כך שעתירת העותר הוגשה בשיהוי כבד ומשמעותי. מעבר לכך, העותר לא מיצה הליכים, למצער בעת האחרונה, מלבד פניות מקדמת דנא, במה שנוגע להחלטה הפרטנית שניתנה בעניינו, שבה נקבע כי עליו לחדול מאחד משני עיסוקיו, כך שבהיבט זה נגועה העתירה גם באי-מיצוי הליכים. מן העבר השני נטען, כי ככל שהעותר אינו תוקף את ההחלטה הפרטנית שהתקבלה לגביו, ומכוון את עתירתו אך ורק לרובד העקרוני, דהיינו להסדר הקבוע בסעיף 11(ג) לחוזר המנכ"ל – הרי שספק אם יש מקום להידרש לכך כיום, כשבקרוב ממש, ביום 1.1.2023, עתיד להיכנס לתוקף סעיף 2ד לחוק איסור הונאה בכשרות, המתייחס באופן ספציפי לסוגיית ניגוד העניינים, כחלק ממארג השינויים המבניים הכלליים שעתידה להביא עמה הרפורמה במערך הכשרות. בהקשר זה מציינים המשיבים, כי התיקון לחוק עתיד לשנות את "תיחום סמכויותיהם ותפקידיהם של הגופים שבהם עוסקת העתירה – מנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית מחד גיסא, וגוף כשרות פרטי מאידך גיסא", ולפיכך, "נוכח התיקון היסודי האמור [...] ספק בעיני המשיבים כי נותר מקום שבית המשפט הנכבד יבחן את חוזר המנכ"ל המסדיר את כללי ניגוד העניינים החלים על כלל הגורמים כיום במערך הכשרות". לצד זאת נטען, בהתייחס לטענות השונות שהעלה העותר גם בהקשר זה, כי אין כל מקום לכך שבית המשפט יפרש כבר עתה את סעיף 2ד לחוק איסור הונאה בכשרות, עוד קודם לכניסתו לתוקף, ובטרם הוחל על מקרה קונקרטי. מעבר לכך נטען, כאמור, כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהינתן התשובות המנומקות שהוצגו על-ידי היועצים המשפטיים, במענה לפניות העותר, עוד קודם להגשת העתירה. בעיקרו של דבר נטען, לעניין זה, כי כללי ניגוד העניינים שנקבעו בחוזר המנכ"ל, לרבות סעיף 11(ג), יוצרים הסדר מאוזן ומידתי, ונגזרים מהעיקרון הכללי המבקש למנוע אפשרות של כניסה למצב של ניגוד עניינים, כפי שנקבע לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה. כמו כן נטען, כי ישום הכללים האמורים נעשה לאחר בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה, בהתאם לנסיבותיו, ולא באופן קטגורי. ואכן, נטען כי כך נעשה גם בעניינו של העותר, לאחר שנמצא כי קיים חשש ממשי לקיומו של ניגוד עניינים, כתוצאה מתפקידו של העותר כמנהל מחלקת הכשרות, לצד עיסוקו הפרטי בארגון OU. המשיבים נדרשו בתגובתם גם ליתר טענות העותר, אך לנוכח המסקנה שאליה הגעתי, כמפורט להלן, לא ראיתי מקום להרחיב בתיאור הדברים מעבר לכך. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים, מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. העותר הבהיר בעתירתו, חזור והבהר, כי חיציו אינם מופנים כלפי ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעניינו. כבר בפתח העתירה צוין, כי "אין העותר תוקף בעתירתו את ההחלטה הפרטנית בעניינו, אשר חלף זמן רב מאז ניתנה, אלא את מדיניותם של המשיבים [...]". גם בהמשך הדברים צוין, כי "העותר ממקד עתירה זו במדיניות הגורפת, ולא בפגיעתה הרעה הישירה בו, שכן בעניין האילוץ לעזוב את עבודתו במועצה הדתית נהריה הוא שומר על זכויותיו, והליך משפטי בענין זה מקומו בבית הדין לעבודה ולא בבית משפט זה", וכי "הטעם לעתירתו של העותר בבית משפט נכבד זה הוא המדיניות עצמה, שלא רק שאלצה אותו לעזוב ללא הצדקה את עבודתו במועצה הדתית נהריה, אלא היא מונעת ממנו לעבוד בכך גוף אחר במגזר הציבורי בתחום מקצועו [...] העותר מבקש בעתירה זו להורות כי מדיניות זו תשונה או תבחן מחדש [...]". אם כן, מפי העותר עצמו למדנו, כי העתירה אינה מופנית כלפי החלטת המשיבים לאסור עליו לעסוק במקביל בשני העיסוקים, וזאת אף מבלי להידרש לטענות המשיבים, כי תקיפת ההחלטה הקונקרטית בעניינו, לוקה בשיהוי כבד ובאי-מיצוי הליכים. ממילא, אין מקום להידרש לטענותיו הפרטניות של העותר לגופן. נתמקד אפוא בטענות העותר, לגבי ההסדר הנורמטיבי שנקבע בסעיף 11(ג) לחוזר המנכ"ל, שלשונו הובאה לעיל, ובהן בלבד. לעניין זה, כפי שציינו המשיבים, ביום 1.1.2023 עתיד להיכנס לתוקף סעיף 2ד(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, המהווה חלק מן המארג הכולל של הרפורמה במערך הכשרות, שעתידה להביא לשידוד ההסדרים הישנים, והחלפתם בחדשים; "ישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו, י). על עיקרי הרפורמה עמד בית משפט זה, בקווים כלליים, במסגרת פסק דין שניתן בימים אלה ממש (בג"ץ 7091/19 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקאות 23-22 (31.8.2022); 'שלב הביניים' של הרפורמה במערך הכשרות, נכנס לתוקף זה מכבר, ביום 1.1.2022, אך החלק השני של הרפורמה, הרלבנטי לענייננו, עתיד להיכנס לתוקף, כאמור, רק ביום 1.1.2023). בכל הנוגע לעניין דנן, סעיף 2ד לחוק, בסעיף קטן (א) שבו, קובע נורמה כללית בכל הקשור לניגוד עניינים של בעלי תפקידים במערך הכשרות; זו לשונו: "גוף נותן הכשר, בעל שליטה בו או מי שנשלט על ידי מי מהם, מומחה הלכתי ומועצה דתית מוסמכת, וכן משגיח מטעמם של גוף נותן הכשר או מועצה דתית מוסמכת, לא יימצאו במצב של ניגוד עניינים בין תפקידיהם ובין עניין אישי שלהם או תפקיד אחר שלהם או של קרוביהם, וכן לא יתקיימו יחסי תלות בפעילותם העלולים לפגוע באופן שבו הם נותנים שירותי השגחה; הממונה רשאי לפרסם תנאים והוראות לעניין זה". במצב דברים זה, שבו העתירה מכוונת כלפי כללי ניגוד העניינים במערך הכשרות, וכלפי המדיניות הכללית הנוהגת על-ידי המשיבים, בכל הקשור לאופן הפעלתם; ולא כלפי ההחלטה הפרטנית שהתקבלה לגבי העותר – וכאמור, בתגובת המשיבים נטען כי מדיניות זו עתידה לקבל גוון חדש בתקופה הקרובה – ברי כי אין כל מקום לדון בשלב זה, כאן ועכשיו, בסוגיה העקרונית מושא ענייננו, כאשר עומדים אנו על סיפּוֹ של טקס חילופי המשמרות שבין ההסדרים הנורמטיביים השונים, הכוללים גם את ההסדר 'הישן', המצוי בסעיף 11(ג) לחוזר המנכ"ל. נראה כי הוראה זו, שעליה יצא קצפו של העותר, עומדת לכלות ימיה, ובעתיד הקרוב תוחלף בהסדר עדכני, נוכח הרפורמה במערך הכשרות. אין צריך לומר (והדבר אף לא התבקש בעתירה), כי אין לבחון בשלב זה את ההסדר החדש שבסעיף 2ד(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, אשר עדיין לא נכנס לתוקף. מושכלות יסוד הן, כי בית משפט זה אינו נוהג להפעיל ביקורת שיפוטית, באופן א-פריורי, על הסדר נורמטיבי שעדיין לא בא לעולם במובנו המהותי, טרם יוּשׂם בחיי המעשה, ואשר תוצאותיו והיקף פרישׂתו אינם ברורים דיים (ראו למשל: בג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת (17.9.2014)). מעבר לכך, בנסיבות העניין דנן, בחינה נורמטיבית של ההסדר הספציפי החל לגבי ניגוד עניינים, על-פי סעיף 2ד הנ"ל, אינה רצויה גם מטעם נוסף. כפי שציינתי לעיל, הסדר זה אינו עומד לבדו, והוא מהווה חלק מרפורמה מקיפה במערך הכשרות, אשר צפויה להביא לשינוי מִבְנִי בהגדרת בעלי התפקידים בתחום זה, ובתיחום סמכויותיהם. מטבע הדברים, ישׂומו בפועל יושפע במישרין מאופן ישׂום הרפורמה כולה. לפיכך, לא ניתן להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את ההסדר הקונקרטי, העוסק בניגוד עניינים גרידא, במנותק מן הרפורמה המערכתית כולה, משל היה אטוֹם בודד בחלל; יש להמתין אפוא ליישׂום הרפורמה ככל משפטה וחוקתה, על מנת שבית המשפט יוכל, אם הסוגיה תבוא לפניו, ואם תימצא הצדקה משפטית לכך, לעמוד על טיבו של ההסדר החוקי הספציפי שייקבע לגבי ניגוד עניינים, ועל טעמה של מדיניות המשיבים בעניין זה. מטעם דומה, גם אין מקום להעניק לעותר את הסעד הנוסף שהתבקש על-ידו, שלפיו עד לפרסום "תנאים והוראות", כמשמעותם בסעיף 2ד(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, לא יהא עובד ציבור בענף הכשרות מנוע מלעסוק בעבודה פרטית, במפעלים המשווקים מוצרים ליצוא בלבד. כאמור לעיל, העותר הצהיר כי אינו מבקש לתקוף את ההחלטה הקונקרטית שניתנה בעניינו, והוא מפנה את טענותיו אך כלפי מדיניותם הכללית של המשיבים. במצב דברים זה, אין מקום ליתן הוראה כללית, שאינה כרוכה במקרה קונקרטי הדורש מענה לצורך מיידי; בית המשפט לא יתערב שלא לצורך במדיניות המשיבים, בפרט מקום שבו בעתיד הקרוב הנראה לעין, עתידה להיכנס לתוקפה הרפורמה המקיפה במערך הכשרות. אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף. במכלול הנסיבות, לא יֵעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, ‏י' באלול התשפ"ב (‏6.9.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22000210_O07.docx במ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1