עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2099/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2099/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערערות: 1. עיריית אשקלון 2. הועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון נ ג ד המשיבים: 1. תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ 2. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 1425/96 מיום 23.10.07 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי אור תאריך הישיבה: ד' בתמוז תש"ע (16.6.10) בשם המערערות: עו"ד א' בראף-שניר בשם המשיבה 1: עו"ד ג' נוף, עו"ד ד' יצחק בשם המשיבה 2: עו"ד ל' פלד פסק-דין השופטת ע' ארבל: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן: תשלו"ז) נגד המערערות (להלן תיקראנה יחד: העירייה) והמשיבה 2 (להלן: משרד השיכון), שעניינה השבת אגרות בניה, תיעול, היטל ביב מאסף ואגרות מים שנגבו על-פי הנטען ביתר ושלא כדין. הרקע 1. העובדות כפי שהן עולות מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הן כדלקמן: בעקבות גלי העלייה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, נוצרה בארץ מצוקת דיור קשה אשר חייבה היערכות מיוחדת מצד משרד השיכון. היערכות זו באה לידי ביטוי ביצירת תוכנית לעידוד בניה מהירה במחירים מוגדרים מראש אשר יתאימו לאוכלוסיית היעד ותוך מתן תמריצים שונים מצד המדינה לקבלנים. בין השאר הוקצו לקבלנים קרקעות לבנייה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל וניתנה התחייבות לרכוש את הדירות שתיבנינה. לצורך ההתקשרות בין משרד השיכון ובין הקבלנים השונים הוכן חוזה פרוגרמה. תשלו"ז, שהינה חברה קבלנית, התקשרה ביום 1.9.1991 בחוזה פרוגרמה עם משרד השיכון לשם בניית יחידות דיור בעיר אשקלון, באתר הידוע כ"כוכב הצפון". במסגרת ההסכם נקבע כי תשלו"ז תבנה 1200 יחידות דיור. המדינה התחייבה לרכוש את הדירות אם הן לא תימכרנה בשוק החופשי, ובנוסף ניתנה אפשרות לתשלו"ז לקבל מענקים מן המדינה לזירוז הבניה. בשנת 1992, נוכח גרעון בתקציב, החליטה הממשלה לקצץ קיצוץ משמעותי בתקציב משרד השיכון ולהפסיק את הבניה בהתאם לחוזה הפרוגרמה. המשך הבניה על-ידי תשלו"ז הותנה בביטול התחייבות משרד השיכון לרכישת הדירות. תשלו"ז ביצעה את הפרויקט ובנתה כ-1266 יחידות דיור באתר "כוכב הצפון", בין השנים 1992-1996 (להלן: הפרויקט). ההליך בבית המשפט המחוזי 2. תשלו"ז הגישה תביעה נגד משרד השיכון והעירייה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבמוקדה אגרות והיטלים בהם חויבה במסגרת הפרויקט. משרד השיכון הגיש תביעה שכנגד, שעניינה חילול המחאות שניתנו על-ידי תשלו"ז מכוח הסכם פשרה שנחתם בין תשלו"ז למשרד השיכון וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 21.1.94 (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים על סילוק סופי של כל טענותיהם וכן הוסדרו מחלוקות לגבי השלמת הבנייה בפרויקט והקצאת קרקע לתשלו"ז לשם בניית יחידות דיור. כמו כן עסקה התביעה שכנגד באי-תשלום הוצאות פיתוח בגין יחידות דיור נוספות אשר הוקצו לתשלו"ז אך לא נבנו, וכן בטענה בדבר חוב של תשלו"ז למשרד השיכון בגין עבודות עפר. 3. לתביעתה של תשלו"ז היו ארבעה ראשים עיקריים: הראשון מופנה נגד העירייה ומשרד השיכון ועניינו השבת מחצית האגרות ששולמו בעד היתר הבניה (להלן: אגרות בניה). תביעה זו נדחתה על הסף ככל שהיא נוגעת למשרד השיכון מהטעם שהסכם הפשרה סילק סופית את כל המחלוקות בין תשלו"ז ובין משרד השיכון בהקשר זה והקים מעשה בית-דין. באשר לתביעה בעניין זה נגד העירייה, התקבלה טענתה של תשלו"ז כי היא זכאית לפטור ממחצית אגרות הבניה שהיה עליה לשלם בגין חלקן של הדירות שנמכרו לזכאי משרד השיכון, בהתאם לסעיף 1.22 לתוספת השלישית (תקנה 19) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: תקנת הפטור). סעיף זה מעניק פטור למדינה מתשלום מחצית האגרה בעד היתר בנייה המבוצעת בידיה, מטעמה או ביוזמתה, למטרות המפורטות בגדרה של התקנה. בית המשפט קבע כי נוסח התקנה אינו מחייב פרשנות דווקנית לפיה הפטור יכול להינתן למדינה בלבד. כן קבע כי ביטול התחייבותה של המדינה לרכוש את הדירות לא שינה מהתנאים האחרים ומהתמריצים בחוזה הפרוגרמה, שנקבעו בנוגע לבניית דירות זולות שיועדו לזכאי משרד השיכון. לאור האמור קבע בית המשפט קמא כי תשלו"ז זכאית לפטור בשיעור של 85% - שיעור מכירת הדירות לזכאי משרד השיכון בפרויקט - ממחצית סכום אגרות הבניה. יצוין כי בעקבות תיקון משנת תשס"ז מספרה של תקנת הפטור כיום הוא 1.00.19. 4. ראשי התביעה השני והשלישי עניינם בהשבת אגרות תיעול והיטל ביב מאסף שנגבו מתשלו"ז על-ידי העירייה. התביעה בעניין הביב המאסף הופנתה גם נגד משרד השיכון, אולם נדחתה גם היא על הסף מחמת מעשה בית דין כמפורט לעיל. הטענה העיקרית ביחס לאגרות התיעול והיטל הביב המאסף הייתה כי תשלו"ז חויבה בכפל תשלומים למשרד השיכון ולעירייה. תשלו"ז טענה כי היא זכאית לפטור גבוה מזה שניתן על-ידי העירייה, אשר עמד על 30% מהיטל הביב המאסף ו-70% מאגרת התיעול. העירייה טענה כטענה מקדמית כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בנושא היטל הביוב, שכן הסמכות העניינית בעניין זה נתונה לוועדת הערר בהתאם לסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הערר) שהיה בתוקף באותה עת. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי למרות שלפי הוראות החוק וההלכה שנקבעה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000) (להלן: פרשת יזום) צריך היה להגיש תביעה זו לוועדת הערר, אין למחוק את תביעתה של תשלו"ז ולהפנותה לוועדת הערר. זאת, כיוון שהתביעה הוגשה עובר למתן פסק-הדין בפרשת יזום והושקעו בבירורה מאמצים רבים והעברתה כעת לדיון בפני ועדת הערר חוטאת לרציונל המנחה של פרשת יזום - יעילות ומקצועיות הדיון. עוד הובהר כי אין מקום לפיצול הדיון לאחר שהתקיים דיון ענייני בתביעה. תשלו"ז הציגה חוות דעת מומחה מטעמה, לפיה העירייה לא הייתה זכאית לחייב את תשלו"ז בהיטל ביוב נוסף על התשלומים ששילמה למשרד השיכון. במהלך הדיונים הסכימו הצדדים כי חלק מהעבודות להתקנת הביוב בוצעו על-ידי העירייה ולא רק על-ידי משרד השיכון. חלקה של העירייה בעבודות וכן שיעור האגרות וההיטלים אותם הייתה זכאית לגבות עמדו בלב המחלוקת בין הצדדים, ועל כן החליט בית המשפט קמא למנות מומחה מטעמו, הכלכלן מר ברוך בורוכוב (להלן: המומחה), אשר יבחן את היקף העבודות שבוצעו בפועל על-ידי משרד השיכון והעירייה. לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה, טענה העירייה כי המומחה חרג מסמכותו בכך שבחוות דעתו לא חישב את גובה הפטור לו זכאית תשלו"ז על בסיס התעריפים הקבועים בחוק העזר לאשקלון (ביוב), התשל"ה-1975 (להלן: חוק העזר). בעניין זה קבע בית המשפט כי המומחה היה מוסמך לבחון את גובה התעריפים הקבועים בחוק העזר. המומחה לא התבקש אמנם מפורשות לבחון את סבירות גובה ההיטלים ותעריפי האגרה לפי חוק העזר, אך לאור האופן בו השתלשלו הדברים וטענותיה של תשלו"ז נדרש הוא לעשות כן. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של המומחה, לפיה העירייה גבתה היטל ביב מאסף ביתר וכי עליה להשיב לתשלו"ז סך של 1,020,396 ש"ח. גם ביחס לאגרות התיעול טענה תשלו"ז כי חויבה בכפל תשלומים. בעקבות זאת נדרש המומחה לבחון את השקעתו של משרד השיכון בתיעול. בהתאם לחוות דעתו, ההשקעה הממוצעת של משרד השיכון בתיעול הייתה גבוהה מהחיוב המלא באגרה זו לפי חוק העזר. העירייה לא חלקה על קביעה זו. לפיכך, בית המשפט אימץ את חוות דעתו של המומחה וקבע כי על העירייה להשיב לתשלו"ז סך של 339,770 ₪ בגין אגרת התיעול. 5. ראש התביעה הרביעי נגע לחיובי מים. העירייה הודתה כי חלק מחיובי תשלו"ז בגין אגרות מים מקורם בטעות. המחלוקת בין הצדדים התמקדה באגרת חיבור למפעל מים, היטל פיתוח מפעל מים ואגרות מד מים. בית המשפט קבע כי בוצעו עבודות אשר בגינן הייתה העירייה רשאית לגבות אגרות והיטלי מים. גם בסוגיה זו קיבל בית המשפט קמא את עמדתו של המומחה וקבע כי העירייה חייבה את תשלו"ז בתשלום חסר, דהיינו בסכום קטן מכפי שהייתה זכאית לחייב, ולכן דחה את התביעה בעניין זה. עוד נדחתה טענת הקיזוז שהעלתה העירייה. העירייה טענה בכתב ההגנה המתוקן שהגישה כי יש לקזז מחיוביה סך של 1,081,450 ₪ בגין היטל פיתוח מפעל מים, סכום בו תשלו"ז לא חויבה עקב טעות. בית המשפט קבע כי לא הובהרה הסיבה בעטייה לא חויבה תשלו"ז בתשלום האמור, אך ככל הנראה העירייה סברה כי אין מקום לגבות את ההיטל מתשלו"ז. העירייה מבקשת לחזור בה מהחלטתה זו ללא כל הנמקה ומבלי שהראתה כי קיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון טעותה. לפיכך, קבע בית המשפט, כעת, לאחר שחלפו שנים רבות והקופה הציבורית התאזנה, אין לשוב ולהידרש לעניין זה. בנוסף נקבע כי תביעת הקיזוז עומדת כנגד חיוב העירייה בהחזר אגרת החיבור, ומשתביעתה של תשלו"ז בעניין זה נדחתה, אין מקום לקיזוז. יצוין כי התביעה שכנגד מטעם משרד השיכון נדחתה אף היא, אך כיוון שעניין זה אינו נדרש לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו, אין צורך לפרט את שנקבע בעניין זה. טענות העירייה 6. עמדת העיריה באשר לסוגית אגרות הבניה היא כי מאחר שמדובר בפטור מתשלום אגרה יש להחיל את כללי הפרשנות בצמצום. לשיטתה, לא מתקיימים במקרה זה התנאים המנויים בתקנת הפטור ועל כן לא היה מקום להחילה. כך, מלשון התקנה עולה כי הפטור ניתן למדינה בלבד וכי על העבודות להתבצע בידי המדינה או בידי גורם מטעמה. שני התנאים אינם מתקיימים לשיטתה של העירייה במקרה הנוכחי: תשלו"ז אינה קבלן מבצע עבור המדינה, אלא היא זוכה במכרז לבניה ושיווק של הדירות ודינה ככל יזם אחר. בנוסף, הפיקוח על הבניה על-ידי המדינה אינו הופך את הבניה לבניה המתבצעת מטעמה של המדינה או מיוזמתה. תנאי נוסף שלשיטת העירייה אינו מתקיים עניינו מטרת הבניה. העיריה מסבירה כי הדירות נמכרו בשוק החופשי והעובדה כי רובן נמכרו לעולים, למפונים ולזוגות צעירים אינה מצביעה על מטרת הבניה. עוד היא מטעימה כי בתקנת הפטור הוגדר "שיכון זוגות צעירים" כשיכון המיועד לזוגות צעירים על-פי אישור של הרשות המקומית או משרד השיכון, אלא שאישורים אלה לא התקבלו בענייננו. 7. באשר להיטל ביב מאסף שבה העירייה וטוענת כי הסמכות לדון בטענות תשלו"ז בעניין זה נתונה לוועדת הערר. לשיטתה, גם אם ההליך מצוי בשלב מתקדם והעברתו תגרום לפיצול הדיון בין ערכאות שונות, אין הדבר מצדיק חריגה מהוראות החוק וההלכה הפסוקה בנושא. העירייה מדגישה כי הלכת יזום התקבלה כשנתיים בטרם נערך הדיון הראשון בתביעה, בו העלתה את טענתה בנושא הסמכות העניינית. עוד גורסת העירייה כי המומחה חרג מסמכותו - סמכותו תוחמה על-ידי בית המשפט לבירור גובה הפטור לו הייתה תשלו"ז זכאית בגין עבודות שביצע משרד השיכון. המומחה לא הוסמך לבדוק את סבירות שיעורי ההיטל בחוק העזר או לחשבם מחדש. במצב זה, טוענת העיריה, אין לקבל את המהלך בו נקט בית המשפט, של קביעת סמכות המומחה בדיעבד. העיריה טוענת עוד כי טענות תשלו"ז ביחס לאי סבירותם של תעריפי האגרות וההיטלים שנקבעו בחוק העזר, הועלו רק בשלב הסיכומים, לאחר שהתקבלה חוות הדעת של המומחה, ולכן לא הייתה לעירייה הזדמנות להתגונן בפני טענות אלו. היא משיגה על כך שבית המשפט אימץ את מסקנות המומחה במלואן חרף טעויות בחוות דעתו שעליהן הצביעה. 8. העירייה משיגה על דחיית טענתה כי יש לקזז מהסכומים שבהשבתם חויבה את חיובה של תשלו"ז בגין היטל פיתוח מפעל מים. מדובר בקיזוז סך של 111,259.6 ש"ח, השווה לסכום היטלי ואגרות המים אשר העיריה נמנעה מלחייב את תשלו"ז בו. בנוסף, העירייה טוענת כי בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנותיו בסוגיה זו על טענות חדשות שלא הועלו על-ידי תשלו"ז בפניו. לדבריה, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, היא טענה כי יש לקזז את היטל פיתוח מפעל המים מכל סכום שיושב לתשלו"ז, ולא רק ביחס לאגרת חיבור מפעל מים. 9. לבסוף מלינה העירייה על הקביעה כי הסכומים שיושבו לתשלו"ז על-פי פסק-הדין יישאו ריבית בשיעור של 0.5% לחודש בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות – ריבית והצמדה), וזאת על אף שהתביעה הוגשה בסמוך למועד ההתיישנות. לשיטתה, קביעה זו מעודדת תובעים להשהות את הגשת תביעתם כדי ליהנות משיעור ריבית גבוה, ולכן היה על בית המשפט לפעול על-פי סמכותו מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק ריבית והצמדה) ולפסוק שיעור ריבית שנתית של 4% בלבד. העירייה סבורה כי תימוכין לטענתה זו ניתן למצוא בעדותה של גב' ליאת ליבמן, מנהלת חשבונות שהעידה מטעמה של תשלו"ז. טיעוני תשלו"ז 10. תשלו"ז סבורה כי בדין הוחל עליה הפטור ממחצית אגרות הבניה: לשיטתה, הבניה נעשתה מטעמה של המדינה וביוזמתה ואף ממסמכי העירייה עולה כי משרד השיכון הוא היוזם של הפרויקט; פרשנותה של העירייה לפיה הפטור יכול להינתן למדינה בלבד, אינה מתיישבת עם דרישת התקנה בעניין השגת אישור הרשות המקומית או משרד השיכון להיותה של הבניה "שיכון לזוגות צעירים". שכן, לפי פרשנות זו על המדינה לדרוש אישור מעצמה. עוד טוענת תשלו"ז כי טענות העירייה מנוגדת לעמדתה במכתב מטעמה מיום 19.7.92, לפיה היא הייתה מוכנה לזקוף את הפטור לטובת תשלו"ז אם הדירות תמכרנה למדינה; על העובדה שהדירות יועדו לזכאי משרד השיכון ניתן ללמוד מראיות שונות, דוגמת התב"ע וכן אישור משרד השיכון מיום 11.4.94 לכך שהדירות מיועדות לזוגות צעירים. עוד נטען כי לא ניתן לומר כי הדירות נמכרו בשוק החופשי, שכן מחיריהן הותאמו לזכאי דיור של משרד השיכון בהתאם לתוכנית הפרויקט בראשיתו. יצוין כי משרד השיכון – נגדו לא נתבקש סעד במסגרת ערעור זה – הודיע כי הוא סבור שקביעות בית המשפט קמא, לרבות בעניין הפטור מאגרות הבניה, נכונות. 11. לטענות העירייה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט לדון בסוגיית היטל ביב מאסף משיבה תשלו"ז כי סמכותו העניינית של בית המשפט נבחנת במועד הגשת התביעה וכי הלכת יזום ניתנה בחלוף ארבע שנים מיום הגשת התביעה, ועל כן מסורה לבית המשפט הסמכות לדון בתביעה. כמו כן, מסבירה היא כי פרשת יזום לא סגרה את השער בפני הכרעה בסוגיות מהותיות על-ידי בית המשפט. לדידה, סוגיות שכאלה מתעוררות במקרה דנן. היא מוסיפה כי העירייה לא הגישה מעולם בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם של חוסר סמכות עניינית, ואך העלתה טיעון זה בדיון. 12. תשלו"ז סבורה כי אין להתערב בקביעה כי המומחה אכן היה מוסמך לבחון את סבירות התעריפים הקבועים בחוק העזר. לדבריה, ברי כי שאלת סבירות התעריפים אכן נכללה בין העניינים שהמומחה הוסמך לבחון, שאחרת לא היה צורך בחוות דעת מומחה וניתן היה להסתפק בחישוב אריתמטי פשוט. עוד היא מפרטת כי בפני המומחה התנהל הליך סדור, תוך שהעירייה מודעת לאופי הבדיקה ולסוגיות שיבחן המומחה. היא מבהירה כי טענותיה נגד חוקיות ההיטל וסבירותו הועלו בכתב התביעה המתוקן. 13. תשלו"ז סבורה כי יש לדחות את הטענה כי יש לקזז את היטל פיתוח מפעל המים מן הסכומים שנפסק כי יושבו לה. היא גורסת כי העירייה חזרה בה מהפטור שנתנה לה בפועל מתשלום ההיטל אך משום התביעה שהוגשה נגדה. לדידה, המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם תוכל הרשות לחזור בה מהחלטתה. 14. באשר להשגות העירייה בעניין פסיקת הריבית טוענת תשלו"ז כי הריבית נפסקה על-ידי בית המשפט קמא בהתאם לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות – ריבית והצמדה מאחר שזהו הסדר ספציפי החל על מקרה זה, להבדיל מן ההסדר הכללי שבחוק ריבית והצמדה. לדבריה, בית המשפט קמא לא מצא כי יש לחרוג מהסדר זה לאור הנסיבות בהן פעלה העירייה בחוסר תום לב. דיון והכרעה 15. כאמור, השגותיה של העירייה על פסק-דינו של בית המשפט קמא מתמקדות בארבעה נושאים עיקריים: פטור ממחצית אגרות הבניה; השבת כספים ששולמו בכפל בגין היטל ביב מאסף; קיזוז היטל פיתוח מפעל המים ושיעור הריבית שבה יישאו הסכומים שנפסק כי יושבו לתשלו"ז. אדרש לסוגיות אלו אחת לאחת. פטור מאגרת בנייה 16. כפי שצוין, בית המשפט קמא קבע כי תשלו"ז זכאית לפטור ממחצית אגרות הבניה באופן יחסי לחלקם של רוכשי הדירות בפרויקט שהם זכאי דיור של משרד השיכון. בחנתי את טענת העירייה כי לא היה מקום להחיל על תשלו"ז את תקנת הפטור, אולם אין בידי לקבלה. אבהיר את עמדתי. תקנת הפטור קובעת את התנאים לזכאות המדינה לפטור ממחצית אגרות הבנייה, בגין בניה המבוצעות בידיה, מטעמה או ביוזמתה ומיועדות למטרות המפורטות בתקנה: 1.22 המדינה פטורה מתשלום מחצית האגרה בעד היתר לגבי בניה המבוצעת בידיה, מטעמה או ביזמתה והמיועדת למטרות אלה: (1) שיכוני עולים ומפונים; (2) בניני מסחר, מלאכה ותעשיה לצורכי עולים ומפונים; (3) שיכוני זוגות צעירים; בפרט זה, "שיכון זוגות צעירים" – שיכון המיועד לזוגות צעירים על פי אישור הרשות המקומית הנוגעת בדבר או על פי אישור משרד הבינוי והשיכון. בענייננו ברי כי אין מדובר בבניה שבוצעה בפועל בידי המדינה. השאלה הראשונה העומדת להכרעתנו אפוא היא האם ניתן לפרש את תקנת הפטור כך שהיא חלה גם על מי שפועל מטעמה או מיוזמתה של המדינה, אם לאו? נדרשים אנו לפרשנותה התכליתית של תקנת הפטור. 17. פרשנותה התכליתית של תקנת הפטור ראשיתה בבחינת המשמעויות הלשוניות שמסוגלת לשון התקנה להכיל. על בית המשפט לבודד משמעויות אלה ולהכריע איזו מבין המשמעויות הלשוניות היא אשר מגשימה את תכלית החקיקה ואת מטרותיה מתוך קשת המשמעויות הלשוניות שיכול הטקסט לשאת (ראו: בר"מ 4832/07 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה - מועצה איזורית דרום השרון (לא פורסם, 22.2.10)); בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ. בית-המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 736 (1989)). תכלית החקיקה כוללת הן את זו הסובייקטיבית, שאותה ביקש המחוקק להגשים באמצעות דבר החקיקה בעת חקיקתו, היא "כוונת המחוקק", והן את התכלית האובייקטיבית שבגדרה נכללים המטרות, הערכים, המדיניות והאינטרסים החברתיים שאותם נועד דבר החקיקה להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה 204-201 (כרך ב', 1993) (להלן: ברק); בג"צ 909/08 A.I.M.D LTD נ' המפקח על היהלומים (לא פורסם, 29.12.09); בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 (1993)). בבואנו לבחון את לשון תקנת הפטור, אכן נראה כי המשמעות הלשונית פשיטא של התקנה הינה כי המדינה היא שפטורה מתשלום אגרת הבנייה. יחד עם זאת, ובהינתן שעל-פי רוב אין המדינה עצמה מבצעת את הבניה, לא ניתן לשלול גם משמעות לשונית נוספת, לפיה הדיבור "המדינה פטורה" חל גם על מי שפועל מטעמה או מיוזמתה של המדינה, כפי שתקנת הפטור מאפשרת. דהיינו, הטקסט עשוי לשאת גם משמעות הקוראת את הפטור שניתן למדינה על רקע האפשרות כי הבנייה תבוצע בידי גורם חיצוני. משכך יש לבחון מהי תכלית התקנה ואיזו משמעות לשונית יש לבכר בהתאם לתכליתה? 18. הגם שדברי הסבר לתקנת הפטור אין, תוכנה מעיד על תכליתה. הפטור מתשלום מחצית אגרות הבניה מאפשר הוזלתה של בניה שמקדמת המדינה למען מספר מגזרים: עולים, מפונים וזוגות צעירים. התקנה מחילה את הפטור על בניה המיועדת לאוכלוסיות אלה בשני מישורים: האחד - מציאת פתרונות דיור לאוכלוסיות אלה; השני - בניה שתיועד למקומות תעסוקה בהם יכולים עולים ומפונים להשתלב בתחום המסחר, המלאכה והתעשייה. ברי כי הוזלת עלויות הבניה ביחס לאוכלוסיות אלה מקדמת אינטרסים רחבים: האוכלוסיות בהן מדברת התקנה הן אוכלוסיות המתמודדות עם קושי בתחילתה של דרך חדשה. כך לגבי עולים חדשים, כך לגבי מפונים, כך לגבי זוגות צעירים. קידום בניה לטובת אוכלוסיות אלה יסייע לא רק לפרטים המשתייכים לאוכלוסיות אלה להתקיים ולהתפרנס. בניה כאמור יש בה כדי לתרום גם לצמצום פערים חברתיים ולחתירה לחברה שוויונית; היא יוצרת כר נוח להתפתחות דור העתיד בישראל שנהנה מפתרונות דיור ותעסוקה; היא מתמרצת פעילות כלכלית וייצור, במעגלי תעסוקה בהם יכולים להשתלב גם מי שמתחילים צעדיהם בארץ; בנוסף יש בבניה כאמור לתרום ליצירת מקומות עבודה לעולים ומפונים. אכן, הדעת נותנת כי המחוקק, בהכירו את הקשיים עימן מתמודדות אוכלוסיות אלו במדינת ישראל ונוכח הרצון להקל עימן בראשיתה של דרך חדשה, ביקש ליתן להן מענה באמצעות בניה מוזלת. ניתן על כן לסכם ולומר כי תקנת הפטור באה להקל על המדינה בקידום ומימוש הבניה המוגדרת בתקנה, למען האוכלוסיות המנויות בה, ובעקיפין לקידומם של אינטרסים חברתיים חשובים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לצורך מימוש מטרות אלה היה באפשרותה של המדינה להיעזר בגורמים חיצוניים שיפעלו מטעמה או ביוזמתה, כפי שנעשה פעמים רבות בפועל. במצב דברים זה מובן כי מתן הפטור למי שמבצע בפועל את הבניה ונושא בתשלומי אגרות בגינה, מגשים את התכלית שלשמה הוא נקבע. אכן, במצב בו ככלל המדינה עצמה אינה מבצעת בניה אלא גורמי ביצוע עימם היא מתקשרת בחוזה לשם כך, נראה כי פרשנות זו מחויבת המציאות. פירוש דווקני לפיו ניתן לזקוף את הפטור לטובת המדינה בלבד, כאשר לא היא המבצעת את הבניה ונושאת בתשלום האגרות וההיטלים, ירוקן את הפטור מתוכן. לפיכך מצאתי כי תקנת הפטור מאפשרת את זקיפת הפטור לטובת הגורם הפועל מיוזמתה או מטעמה של המדינה. מוקד הדיון הוא על כן בשאלה האם תשלו"ז אכן פעלה מיוזמתה או מטעמה של המדינה. 19. אציין כי לא נעלמה מעיני הטענה כי פטור ממס יש לפרש בצמצום על רקע עקרון השוויון בפני החוק החל גם על המדינה ולא רק על אזרחיה (ראו: ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, נז (4) 769, עמ' 790-793 (2003)). יחד עם זאת, באותו עניין הודגמה גם זווית אחרת לבחינת טיבו של הפטור ממס: "אי הטלת ארנונה על מקרקעין המוחזקים על ידי המדינה או על מקרקעין המשמשים לצרכי המדינה הוא ביטוי למדיניות כלכלית-פיסקאלית, לפיה אין להכביד בעלויות על פעילות שלטונית המשמשת את הציבור בכללותו, כיוון שאותן העלויות עשויות לייקר או להכביד באופן אחר על ביצוע הפעילות" (ע"א 8558/01 הנ"ל, בעמ' 794). ענייננו שלנו אינו נוגע אמנם בחיוב בארנונה, אך הגיונם של דברים נכון גם למקרה שלפנינו. הפטור ממחצית אגרות הבניה המוענק בענייננו לפי התקנה, מבטא מדיניות המבקשת לתמרץ בניה מטעם המדינה למען אוכלוסיות של עולים, זוגות צעירים ומפונים ובכך לקדם מטרות סוציאליות שחשיבותן ניכרת. הפרשנות שהוצעה לעיל לפיה ניתן להחיל הפטור גם ביחס לבניה שבוצעה מטעמה של המדינה או מיוזמתה תואמת את רוח תקנת הפטור. היא משתלבת עם תכלית הבניה ועם תכלית הפטור. זאת, מקום שהיות הבניה מטעמה של המדינה או מיוזמתה, מתבטאת במעורבות של ממש של המדינה, אותה יש להוכיח בראיות. 20. טיעוני הצדדים ביחס לשאלת פועלה של תשלו"ז, מטעמה או מיוזמתה של המדינה, התמקדו בשאלת טיב היחסים בין משרד השיכון לתשלו"ז. שאלה זו מתחדדת בפרט לאור הסרת התחייבותה של המדינה מכוח חוזה הפרוגרמה לרכוש את הדירות אם לא יעלה בידי תשלו"ז למכרן. כאמור, חוזה הפרוגרמה בין תשלו"ז למשרד השיכון נועד לסייע בפתרון מצוקת דיור בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. חוזה זה הגדיר את מסגרתו של פרויקט הבניה. תשלו"ז התחייבה לבצע בנייה של דירות בגודל ובמחיר שיספק מענה לצורך בדיור זמין. משרד השיכון התחייב לרכוש דירות שלא יעלה בידי תשלו"ז למכור בשוק החופשי. התחייבות זו כמוה כהסכמה כי משרד השיכון יהווה מעין "רשת בטחון" לתשלו"ז. בגדרו של חוזה הפרוגרמה התחייב משרד השיכון לפקח על הבנייה, להמליץ בפני מנהל מקרקעי ישראל להקצות לחברה מקרקעין לצורך הבנייה, לספק מימון חלקי לבניית יחידות הדיור, ולבצע עבודות פיתוח בקשר לפרויקט. כמו כן, תוכנית הבנייה הותאמה לדרישותיה של המדינה וזו האחרונה פקחה על התקדמות הבניה. כל אלה מלמדים על מעורבותה העמוקה של המדינה. לאור התחייבויות אלה סבורה אני כי טרם ביטול התחייבותה של המדינה לרכישת הדירות, פעלה תשלו"ז מיוזמתה של המדינה כמי שמבצעת בנייה שהמדינה ביקשה לקדם ודאגה להסדיר נושאים שונים הכרוכים בה. איני סבורה כי הודעתה של המדינה בדבר הפסקת הבניה בהתאם לחוזה הפרוגרמה וכן ביטול תנית התחייבות הרכישה על-ידי המדינה כתנאי להמשך הבניה, שומטים את זכאותה של תשלו"ז לפטור כמי שפעלה מיוזמתה של המדינה. אכן, "רשת הביטחון" שהמדינה סיפקה היוותה גורם משמעותי בהטיית הכף לעבר ההכרה בפרויקט כפרי יוזמתה של המדינה. נראה כי התחייבות זו נועדה למזער את סיכוניהם של מבצעי הבניה ולסייע "בהתאמת" מחירי הדירות ליכולתם של זכאי דיור של משרד השיכון. במובן זה התחייבות המדינה לרכוש את הדירות יש בה כדי להגשים את תכלית התקנה בדבר הקלה על ביצוע פרויקטים למטרות המוגדרות במסגרת התקנה. יחד עם זאת, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן משרד השיכון פעל גם לאחר ביטול תנית הפטור בתיאום עם תשלו"ז לשיווק הדירות לזכאי דיור והמשיך לפקח על הבניה, וכי כ-85% מן הדירות אכן נמכרו לזכאי דיור של משרד השיכון, מטים את הכף לעבר המסקנה כי תשלו"ז המשיכה לפעול ביוזמתה של המדינה או מטעמה בכל הנוגע לתחולת תקנת הפטור. העובדה שתשלו"ז נשאה בסיכונים הכרוכים בפרויקט, לאחר הסרת התחייבותה של המדינה לרכישת הדירות, לצד האפשרות להפיק רווח מהפרויקט, אין בה, לטעמי, כדי לשנות מהקביעה כי תשלו"ז פעלה ביזמת המדינה או מטעמה. תקנת הפטור מאפשרת כי הבניה תבוצע על-ידי גורם חיצוני למדינה. ניתן רק להניח כי גורם חיצוני שכזה פועל במטרה להפיק רווחים, לצד הסיכונים בהם הוא נושא. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה את קביעת בית המשפט קמא כי בעת שניתנה הודעת המדינה על הסרת התחייבותה לרכוש את הדירות, הייתה בניית הפרויקט בעיצומה ועל כן לא היה ניתן לשנות את תכנון הדירות. עניין זה אף הוא מוביל לדחיית טענת העירייה כי תשלו"ז פעלה למכירת הדירות בשוק החופשי והייתה משוחררת דה פקטו מהמסגרת שהותוותה בחוזה הפרוגרמה. אוסיף כי לא מצאתי ממש גם בטענות באשר להיעדר האישורים הנדרשים לצורך קבלת הפטור. בהקשר זה ראוי להפנות לאישור מטעם המשיבה 2, מיום 11.4.94, לפיו חלק מיחידות הדיור במסגרת הפרויקט מיועדות לזכאי משרד השיכון לרבות לזוגות צעירים, והכל בקשר לתקנת הפטור. לאור האמור איני מוצאת שיש להתערב בקביעת בית המשפט קמא בדבר מתן פטור יחסי לתשלו"ז ממחצית אגרות הבניה בהתאם למספר הדירות שנמכרו בפועל לזכאי דיור של משרד השיכון. היטל ביב מאסף 21. טענות העירייה בסוגיה זו עיקרן היעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי להכריע בנושא וחריגתו של המומחה מסמכותו. סמכות עניינית. סמכותן של ועדות הערר מקורה בסעיף 30 לחוק הערר אשר קבע בנוסחו דאז, בין היתר, כי בעל נכס הרואה עצמו נפגע מדרישת תשלום של היטל לפי סעיף 28 לחוק, רשאי לערור לוועדת הערר: ערר 30. בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך. בית משפט זה נדרש בפרשת יזום לגדר סמכותם של גופי הערר וליחס בינם לבין בתי המשפט הרגילים. נקבע שם כי לוועדות ערר סמכות רחבה המתבטאת, בין השאר, גם בסמכות לדון בנושאים עקרוניים ולא רק בנושאים בעלי אופי עובדתי-טכני. יחד עם זאת, הושאר פתח צר להתדיינות בעניינים שבסמכותה של ועדת הערר בפני בית המשפט, וזאת במקרים חריגים בהם מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני (שם, בעמ' 499). יצוין כי לצד קביעות אלה מפי השופטת פרוקצ'יה ביקש הנשיא ברק להותיר בצריך עיון את השאלה האם סמכותה של ועדת הערר ייחודית או מקבילה (ראו: שם, בעמ' 500-501) מפסק-הדין בפרשת יזום עולה כי אכן, באופן עקרוני תביעתה של תשלו"ז צריכה הייתה להתברר בפני ועדת ערר, שכן לא מתעוררת בענייננו שאלה משפטית המצדיקה את בירור התביעה בפני בית משפט. זוהי דרך המלך. יחד עם זאת, סבורה אני כי אין לקרוא את פסק-הדין בפרשת יזום כאילו סמכות בית המשפט נשללה מעיקרה באופן שבית המשפט נעדר סמכות להידרש לעניינים המצויים תחת סמכות ועדות הערר. במקרה הנוכחי תביעתה של תשלו"ז הוגשה למעלה מארבע שנים עובר למתן פסק-הדין בפרשת יזום ובית המשפט ניהל דיון מלא וענייני בתובענה. על כך יש להוסיף כי פסק הדין בעניין יזום הצהיר למעשה על חלוקת סמכויות קיימת ולא שינה חלוקת סמכויות בין גופים שיפוטיים. בהתחשב בכך שבעניין יזום לא נשללה לחלוטין סמכותו של בית המשפט, ולאור הנסיבות שפורטו לעיל, איני מוצאת שיהיה זה נכון להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא להמשיך ולדון בתיק. זאת, בפרט לאור שיקולי יעילות התומכים בנקודת הזמן הנוכחית בסיום הטיפול בתיק, על פני הפניית תשלו"ז לוועדת הערר והחזרת ההליך לנקודת ההתחלה לאחר שנות התדיינות ארוכות (והשוו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829 (1997)). עוד ראוי להזכיר כי בית המשפט מוסמך לסיים לטפל בתיק גם אם עברה הסמכות העניינית לאחר (ראו: רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52-53 (2004)). קל וחומר שבית המשפט מוסמך לסיים הטיפול בתיק כאשר לא נשללה סמכותו לדון בעניין המצוי בסמכות ועדת הערר. ודוק: באמור לעיל אין כדי לסייג או לשנות כהוא זה משנקבע בפרשת יזום. אלא שבמקרה דנן חברו להן הנסיבות המיוחדות שפורטו, אשר מצדיקות שלא להפנות את תשלו"ז לבירור עניינה מתחילה בנקודת הזמן הנוכחית. במאמר מוסגר יצוין כי העירייה לא הבהירה מדוע לא הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מהטעם של חוסר סמכות, אלא אך העלתה טענה זאת בדיון. לאור האמור אני דוחה את הטענות בנושא הסמכות העניינית. 22. סמכות המומחה – חריגה מסמכות? עמדתי היא כי יש לקבל את טענתה של העירייה כי המומחה חרג מסמכותו בכך שנמנע מלחשב את גובה הפטור לו זכאית תשלו"ז לפי התעריפים הקבועים בחוק העזר, ותחת זאת ערך התחשיב לפי נתונים ששימשו לצורך קביעת התעריפים בחוק העזר. אסביר טעמיי. סמכותו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו מעוגנת בתקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות). המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם. תכליתה של חוות דעת מומחה הממונה מטעם בית המשפט לסייע לבית המשפט ולצדדים להגיע לפתרון יעיל של הסכסוך (אורי גורן ועופר דרורי "עדויות מומחים – היבטים דיוניים ומהותיים" המשפט יב 167, 191 (2007). להלן: גורן ודרורי; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 240 (מהדורה עשירית, 2009). להלן: גורן; ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987). להלן: עניין מרקוביץ). חוות דעת המומחה אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט (עניין מרקוביץ, בעמ' 139; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 – 949 (2002)). יחד עם זאת, והגם שעדות המומחה אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהיעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (לא פורסם, 23.4.90)). היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית, המתבסס על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, מצומצם הוא (ע"א 293/88 הנ"ל; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998)). 23. מפסק-דינו של בית המשפט קמא עולה כי במהלך הדיון בתיק הסכימו הצדדים כי עבודות הפיתוח בוצעו על-ידי העירייה ועל-ידי משרד השיכון, ועל כן המחלוקת הצטמצמה לשאלת חלקה של העירייה בביצוע עבודות אלו, וכפועל יוצא מכך, שיעור האגרות וההיטלים אותם הייתה רשאית לגבות. ביום 14.2.2005 קבע בית המשפט קמא כי הוא ממנה מומחה מטעם בית המשפט: "אני ממנה בזה את מר ברוך בורוכוב כמומחה בית המשפט, על מנת שיקבע על יסוד הנתונים שימסרו לו הצדדים, מה גובה הפטור לו היתה זכאית תשלוז מעירית אשקלון, בגין ביצוע עבודות הפיתוח שהן: תיעול וביוב, על-ידי משהב"ש. כמו-כן יקבע המומחה מה גובה אגרות והיטלי המים שהיה על תשלו"ז לשלם לעיריה, אם בכלל." בהתאם להחלטת בית המשפט קמא ערך המומחה מספר ישיבות בנוכחות הצדדים והגיש חוות דעת. בחוות דעתו לא חישב המומחה את גובה ההיטל, ממנו נגזר הפטור, על בסיס התעריפים הקבועים בחוק העזר. חוות דעתו הושתתה על היחס בין שיעור ההשקעה היחסי בתשתית ביוב הנדרש מתשלו"ז ובין ההשקעה שבוצעה על-ידי משרד השיכון. חישוב ההשקעה בתשתית הביוב התבסס על תוכניות האב לביוב משנת 1975 ותכנית האב לתיעול משנת 1974, ועל נתונים שהוגשו בשעתו למשרד הפנים על-ידי העירייה. המומחה נדרש אפוא בחוות דעתו לבחינת הנתונים והנחות העבודה אשר על בסיסן חושבו תעריפי ההיטל בחוק העזר. יובהר כי על אף שהמומחה נדרש לבחון גם את חיובה של תשלו"ז באגרות והיטלי מים, אין אנו נדרשים לעניין זה עתה. לאחר הגשת חוות הדעת טענה העירייה כי המומחה חרג מסמכותו בכך שלא ביסס החישוב על התעריפים הקבועים בחוק העזר. בית המשפט דחה טענה זו, אימץ את חוות דעת המומחה וקבע כי אומנם סמכות המומחה לבחון את בסיס החיוב לא צוינה במפורש בהחלטה על מינויו, אולם מאחר שתשלו"ז טענה לאי סבירות תעריפי חוק העזר נדרש המומחה לבחון גם עניין זה. 24. האם המומחה חרג מסמכותו באופן חישוב הפטור לו זכאית תשלו"ז בגין היטל ביב מאסף? האם בית המשפט היה רשאי להסתמך על מסקנות אלו? ראשית, הצדדים נחלקו ביניהם באשר למועד בו טענה תשלו"ז לאי-סבירות תעריפיו של היטל ביב מאסף. בעוד העיריה גרסה כי תשלו"ז טענה בעניין זה רק בשלב הסיכומים, לאחר שהתקבלה חוות דעת המומחה, תשלו"ז טענה כי עשתה כן עוד בכתב התביעה. בית המשפט המחוזי נדרש לעניין זה בהתייחסו להחלטה על מינוי המומחה וקבע כי: "אף שהדבר לא צוין בפירוש, הרי שלאור השתלשלות הדיון וטיעונה של תשלו"ז בדבר שאלת גובה האגרות וההיטלים אותם רשאית היתה העיריה לגבות, הרי שהמומחה נדרש לבחון גם את סבירות התעריפים...". עיון בכתב התביעה המתוקן שהגישה תשלו"ז מעלה כי היא ייחדה בכתב התביעה פרק לטענותיה בדבר "חיוב בהיטלי ביוב ותיעול שלא כחוק" בו לא נזכרה הטענה בדבר אי-סבירות ההיטלים. ואולם, פרק אחר בכתב התביעה המתוקן פורס את טענתה של תשלו"ז לחוסר סבירות בגביית היטלים. בפרק זה טוענת תשלו"ז טענה כללית ולפיה "...הסכומים שנדרשו ונגבו על-ידי העיריה והתעריפים שעל פיהם חייבה את התובעת, הם מופרזים ובלתי סבירים". מן האמור בפרק זה אין ספק כי תשלו"ז העלתה טענה זו ביחס להיטלי מים, ביוב ותיעול. בכך נסתם הגולל על טענת העיריה. 25. לגופם של דברים, סבורני כי יש ממש בטענת העיריה כי המומחה חרג בחוות דעתו מגדר העניין שלשמו מונה. אבהיר כי איני נדרשת לאופן בו ערך המומחה את תחשיבו ולשאלת נכונותו של תחשיב זה, עניין שהוא מקצועי בעיקרו ועל כן יטה בית המשפט שלא להתערב בו. כאמור, המומחה מונה בכדי לקבוע את גובה הפטור לו היתה זכאית תשלו"ז מעירית אשקלון בגין ביצוע עבודות תיעול וביוב. לשון ההחלטה, מכוחה הוסמך לערוך את חוות הדעת פשוטה וברורה. המומחה מונה "... על מנת שיקבע על יסוד הנתונים שיימסרו לו הצדדים, מה גובה הפטור לו הייתה זכאית תשלו"ז מעיריית אשקלון, בגין ביצוע עבודות הפיתוח שהן: תיעול וביוב...". מן ההחלטה לא עולה כי המומחה הוסמך לבחון את סבירות הנתונים שעל בסיסם אמור היה לערוך את התחשיב שלשמו התבקשה חוות הדעת. במילים אחרות, לצורך הבדיקה שהתבקש לערוך נדרש המומחה לבחון את תעריפי ההיטל בחוק העזר כנתון שהוא בסיס לחוות הדעת. ואולם, המומחה צעד צעד נוסף ובחן את סבירותם של התעריפים שנקבעו בחוק העזר. בחינת סבירותן של הוראות בחוק העזר, לרבות תעריפי ההיטל, הינה עניין נפרד ושונה מכפי שהוסמך לבדוק. זוהי בחינה מורכבת שיש לה מאפיינים נורמטיביים, מה שאין כן בדרישה לחישוב גובה הפטור במקרה קונקרטי, אשר מסתמכת על התעריפים שבחוק כנתון. ודוק: אין אני גורסת כי בית המשפט נדרש לפרט בהחלטתו כל סוגיה או עניין שעשויים להצריך הכרעה לצורך גיבוש חוות דעת המומחה. אלא שבין חישוב גובה הפטור, המצריך לכאורה התבססות על נתונים קיימים, לבין הערכת סבירות ההיטלים, קיים פער שלא ניתן לגשר עליו בלא החלטה שיפוטית מתאימה אשר תסמיך את המומחה לבחון עניין זה. איני שוללת את האפשרות שלשם הכרעה שלמה ומלאה בעניין שלשמו הוסמך, היה על המומחה להידרש גם לנושא סבירות ההיטלים או שהנושא התעורר במהלך הישיבות שקיים. ואולם, לא זה הנושא שהוסמך לבדוק. ההחלטה מכוחה מונה המומחה היא הגודרת את בחינתו ומתווה את גבוליה. גם הרצון לקדם את ההליך ולהביא להכרעה בסכסוך המתברר בפני בית המשפט אינה יכולה להצדיק הרחבה בדיעבד של הנושא לגביו התבקש המומחה לחוות דעה. ברי, כי חוות דעת המומחה נדרשת לעמוד בהגדרת מינויו על-ידי בית המשפט (והשוו: גורן, בעמ' 239. כן ראו: סטיב אדלר "מומחים - יועצים רפואיים בבתי הדין לעבודה המשפט ב 199, 207 (תשנ"ה), הגם שברור כי מדובר בתחום שונה). 26. לטעמי, די בעובדה שסמכות המומחה הוגדרה בדיעבד ושבחוות דעתו בחן נושאים שלא הוסמך להם לכתחילה כדי להצדיק ההתערבות במקרה זה. יחד עם זאת אני סבורה כי למסקנה דומה, בדבר הצורך בהתערבות בשל חריגת המומחה מסמכות, ניתן היה להגיע על דרך של בחינת אופן חישוב הפטור בחוות הדעת. המומחה ערך חישוב של החלק היחסי שעל תשלו"ז לשאת מסך ההשקעה הכוללת בתשתית הביוב בעיר אשקלון. בחישוב זה התבסס על תוכנית האב לביוב שהוכנה על-ידי עיריית אשקלון בשנת 1975 וכן על נתוני השקעות שעמדו בבסיס תחשיב חוק העזר. לאחר שקבע מה סך ההשקעה בביוב בעיר אשקלון, גזר המומחה מנתון זה את חלקה היחסי של תשלו"ז בהתאם לבניה שביצעה בפרויקט וביחס לכלל הבניה שתוכננה בעיר. בנוסף חישב את היקף ההשקעה של משרד השיכון בתשתית הביוב ליחידת דיור. המומחה קבע כי שיעור הפטור לו זכאית תשלו"ז עומד על היחס בין ההשקעה בביב מאסף ליחידת דיור המתוכננת בעיר לבין ההשקעה שהתבצעה על-ידי משרד השיכון. על-פי חישובו מדובר בשיעור פטור של 80%. כאמור, בית המשפט אימץ את חוות דעתו. התשובה לשאלה האם חרג המומחה מסמכותו בכך שלא התבסס על התעריפים הקבועים בחוק העזר נגזרת בעיקרה מאופן קביעת שיעור החיוב על פי שיטת ההיטל. 27. רשות מקומית רשאית להטיל תשלומי חובה לשם מימון פעולות הפיתוח אותן היא מבצעת, מתוקף הסמכויות הקבועות בסעיף 251 לפקודת העיריות [נוסח חדש], וסעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. לעניין מימון התקנת ביוב, רשות מקומית הייתה רשאית לחייב בהיטל על-פי שיעור שנקבע בחוק עזר מכוח סעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הביוב) כנוסחו דאז (יצוין כי סמכות זו, ביחס להתקנת ביוב, שונתה בעקבות תיקונים שנערכו לאור קבלת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. שיטת ההיטל הינה שיטת החיוב העיקרית על פיה נוהגות הרשויות המקומיות כיום בהטילן תשלומי חובה. בהתאם לשיטה זו על רשות מקומית לקבוע בחוק עזר תעריפים שעל פיהם יוטל החיוב בהיטל ביב מאסף. תעריפים אלו מבוססים על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי תשתית ביב מאסף בתחומי הרשות המקומית. דהיינו, התעריפים מגלמים את כלל ההוצאות הנחזות בעתיד בקשר לתשתית ביב מאסף ולכן אין זיקה של מימון בין שיעור ההיטל לבין העלות המיידית של התשתית הספציפית. לצורך יישומה של שיטת ההיטל וקביעת התעריפים נערך תחשיב המושתת על הערכות הצופות פני עתיד והמתייחסות, בין היתר, לעלות העבודות ולהיקפן (ראו: ע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' עיריית חולון, פ"ד נח(5) 933, 940-941 (2004) (להלן: פרשת חולון); ע' שפיר ברשויות המקומיות 114-115 (כרך א', 2005) (להלן: שפיר, אגרות); ע"א 620/82 מועצת עיריית הרצליה נ' רשף, פ"ד לז(4) 57, 66 (1983)). כאמור, המומחה נדרש לחישוב שיעור ההשקעה המתוכננת בביב מאסף, על אף שהשקעה זו מגולמת לכאורה בתעריפים שבחוק העזר. בחינת בסיס החיוב – אופן קביעת התעריפים - היא שאלה נפרדת ורחבה בהרבה שאין לה עקבות בהחלטת בית המשפט. חישוב הבסיס לחיוב בהיטל ובחינת סבירותו מהוות, כאמור, חריגה של המומחה מהנושא שלשמו מונה. 28. מה נפקותה של חריגת המומחה מגדרי הנושא אותו התבקש לבחון? כאמור, בית המשפט אינו קשור בחוות דעת מקצועית המוגשת לו והוא מוסמך להחליט אם לקבלה, בשלמותה או בחלקה, או לדחותה, הגם שההתערבות בחוות דעת אלו מצומצמת. כפי שצוין, סוגיית סבירות התעריפים הקבועים בחוק העזר לא הועמדה לבירור בעת מינויו של המומחה. חוות דעתו של המומחה התמקדה אם כן בעניין שהוא לא הוסמך אליו. אין מדובר בחריגה שולית מסמכות לצורך בחינה אגבית של סוגיות משיקות לאלו שלהן הוסמך המומחה, אלא בחריגה מהותית ומובהקת מגדר סמכותו. במצב זה מתעורר גם חשש לפגיעה בזכויותיה של העיריה. גם אם נושא סבירות התעריפים עלה במהלך הישיבות שקיים המומחה, וגם אם כטענת תשלו"ז היה באפשרות העיריה לטעון בפניו בעניין זה ולהציג חומר רלוונטי, עדיין יש להניח כי העיריה לא סברה שנושא זה יהפוך למרכזי בחוות הדעת דווקא משום שמדובר בנושא שונה מזה שהמומחה התבקש לחוות לגביו את דעתו. העובדה שהיה באפשרותה של העיריה לחקור את המומחה אינה מרפאת פגם זה. לטעמי, במצב דברים זה לא היה מקום לכך שבית המשפט יפרש בדיעבד את הנושא אותו התבקש המומחה לבדוק כך שיכלול גם את סוגיית סבירות התעריפים. דווקא משום המשקל הרב שניתן לחוות דעתו של המומחה אין להשלים עם חריגה מהותית זו (והשוו: רע"א 4482/95 סהר, חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך, פ"ד מט(5) 198, 200-201 (1996); רע"א 8000/04 רשות הנמלים והרכבות נ' עמיקם (לא פורסמה, (4.11.04). כן ראו: אברהם סהר דיני עדות מומחים 140 (2003)). משכך, לטעמי יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בחינת גובה הפטור בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי על מינוי המומחה. קיזוז היטל פיתוח מפעל מים 29. כאמור, העירייה משיגה על דחיית טענתה בדבר קיזוז היטל פיתוח מפעל מים מן הסכומים אותם חויבה להשיב לתשלו"ז. בית המשפט קמא קבע כי העירייה לא הציגה הסבר מספק לכך שתשלו"ז לא חויבה במועד בהיטל זה, ועל כן מתבקשת המסקנה כי העירייה סברה בשעתו כי אין לחייב את תשלו"ז בהיטל. קביעתו מקובלת עליי. בחינת ניסיונה של רשות מנהלית לחזור בה מטעותה מחייבת איזון בין שיקולים שונים. הפסיקה הבחינה לעניין זה, בין היתר, בין טעויות שבשיקול הדעת, לגביהן תהא הרשות בדרך-כלל קשורה בהחלטתה, לבין טעויות טכניות, לגביהן תוכל בדרך-כלל לחזור בה מהחלטתה. כמו כן נקבע כי יש לבחון את אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המנהלית, את מידת ההסתמכות שלו עליה, והאם שינה מצבו לרעה עקב ההחלטה, או שנגרם, או עלול להיגרם לו, נזק בעקבות שינויה. מנגד יש לבחון את מהותו של האינטרס הציבורי אותו מבקשים לקדם (ראו: ע"א 11583/04 מדינת ישראל נ' ברגר, בסעיף 17 (לא פורסם, 16.01.2006) (להלן: פרשת ברגר); י' זמיר הסמכות המינהלית, בעמ' 1004-1007 (כרך ב', 1996); דפנה ברק-ארז המשפט המנהלי, בעמ' 385-400 (כרך א', 2010); ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש, פ"ד לז(1) 337, 350-351 (1983); ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, 448-452 פ"ד נד(2) 433 (2000); ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(3) 177, 190-192 (1995) (להלן: פרשת גיבור סברינה); ע"א 9412/03 חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט(5) 538, 556-557 (2005)). כל מקרה יבחן על-פי נסיבותיו ובהתאם לשיקולים שפורטו לעיל (ראו: פרשת ברגר). 30. בענייננו לא הוצג כאמור הסבר של ממש לאי-חיובה של תשלו"ז בהיטל פיתוח מפעל מים. גם אם בעטיה של טעות לא חויבה תשלו"ז בהיטל האמור ואף אם אניח כי מדובר בטעות טכנית גרידא, אין לקבל את טענת הקיזוז. העירייה לא חייבה את תשלו"ז בהיטל זה משך תקופה של למעלה מחמש שנים. תשלו"ז לא הגישה כתב תשובה בנקודה זו ולכן אין לטעון להסתמכותה על כספים אלה. יחד עם זאת, גם במצב זה עומד לתשלו"ז אינטרס הסופיות לגבי החלטת העירייה שלא לחייבה בהיטל. כידוע, תכליתו של אינטרס הסופיות להגן על הפרט מפני שינויים שרירותיים בעמדת הרשות ולמנוע התדיינויות אין קץ. אומנם, לאינטרס הסופיות של הפרט לגבי החלטתה של רשות מנהלית לא ניתן בכל מקרה משקל מכריע ובלעדי בשינוי החלטת הרשות ויש להעמידו כנגד האינטרס הציבורי (ראו: פרשת גיבור סברינה, בעמ' 192; בגץ 795/79 המועצה האזורית גזר נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ''ד לו(1) 561, 570 (1981)). ואולם, במקרה דנן כף המאזניים נוטה לטובתה של תשלו"ז לאור אי התייחסותה של העירייה לאינטרס הציבורי המצדיק את שינוי החלטתה לאחר תקופה כה ממושכת. יתר על כן, בנסיבות המקרה נראה כי העירייה "שלפה" את החיוב שבנידון אך על רקע תביעתה של תשלו"ז ומטעמים טקטיים בלבד. במצב דברים זה מתחדדת חשיבותו של אינטרס הסופיות של הפרט כי הרשות לא תדון פעם נוספת בעניינו רק בשל פנייתו לערכאות. לפיכך, מצאתי כי יש לדחות את טענתה זו של העירייה. שיעור הריבית 31. העירייה משיגה על קביעת בית המשפט קמא לפיה הסכומים שנפסקו לזכות תשלו"ז יישאו ריבית חודשית של 0.5% בהתאם לחוק הרשויות המקומיות – ריבית והצמדה. לטענתה, יש להעמיד את שיעור הריבית על 4% בהתאם לחוק הריבית וההצמדה. יובהר, כי העירייה אינה חולקת על סמכותו של בית המשפט לפסוק כי הכספים שיושבו יישאו ריבית בהתאם לשיעור הקבוע בחוק הרשויות המקומיות – ריבית והצמדה. טיעונה הוא כי לבית המשפט שיקול דעת שלא לעשות כן לאור השיהוי בהגשת התביעה. אין בידי לקבל טענה זו. מעמדת העירייה עצמה עולה כי החיובים השונים בגינם הגישה תשלו"ז את תביעתה הוטלו בין השנים 1992-1996 (סעיף 84 לסיכומי העירייה), ואילו כתב התביעה המתוקן הוגש בשנת 1998. נוכח סד זמנים זה איני רואה יסוד לטענת העירייה כי תשלו"ז השתהתה שיהוי של ממש בהגשת תביעתה או שיש בפסיקת ריבית לטובת תשלו"ז, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות – ריבית והצמדה, כדי לעודד תובעים להשהות את תביעתם כדי ליהנות משיעור ריבית גבוה יותר. בנוסף, לא מצאתי ממש בטענת העירייה כי תשלו"ז הודתה כי חישוב גובה הסכומים שנתבעו נערך לפי שיעור הריבית של 4%, וכי הדבר מחייב כי סכומים אלה יחושבו לאור שיעור זה. נפקותה של טענה זו אינה ברורה, שכן אין מדובר בשאלה עובדתית שמא יש בסתירות בין הנטען בכתב התביעה לבין עדות מסוימת כדי להעלות ספקות ביחס לנכונות הטענות. ענייננו בטענה משפטית שנטענה – ועל כך אין מחלוקת – במסגרת כתב התביעה המתוקן. לעניין זה יוטעם כי העירייה אינה טוענת, וגם לא הוכיחה, כי הסכומים שנתבעו חושבו דה פקטו לפי שיעור ריבית שונה מזו שקבע בית המשפט - דבר שניתן היה להוכיח לכאורה על נקלה – אלא היא אך נתלית באמירה של עדה בנושא. אני סבורה אפוא כי אין להתערב בקביעות בית המשפט קמא בנקודה זו. 32. אחר הדברים האלה עיינתי בחוות דעתה של חברתי, השופטת א' חיות. כמוה סבורה גם אני כי אין להקל הראש בקופה הציבורית, ואולם, לטעמי, התנהלותה של העירייה היא החוסמת בפניה את הדרך מלטעון לקיזוז היטל פיתוח מפעל מים, מן הסכומים אותם חויבה להשיב לתשלו"ז. שכן, כעולה גם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (פסקאות 54 – 55 לפסק הדין), התנהלותה של העירייה מלמדת כי אי-דרישתה את תשלום היטל פיתוח מפעל המים אינה נובעת מטעות גרידא, אלא שהעירייה סברה בזמן אמת כי אין לגבות את ההיטל מתשלו"ז ושינתה טעמה רק לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים נגדה. העירייה לא סיפקה כל הסבר להתנהלותה זו ובפרט לסיבות שבעטיין החליטה לחזור בה מהחלטתה שלא לדרוש מתשלו"ז את תשלום ההיטל. על רקע זה, ולאור העובדה שהעירייה עמדה על דרישת הקיזוז רק אם היא תחויב בהחזר אגרת החיבור, מצא בית המשפט המחוזי כי אין אחיזה לדרישת הקיזוז. משאלה הם פני הדברים, ובשים לב להתנהלותה של העירייה, כפי שתוארה לעיל, איני סבורה כי מידת הצדק הדיוני מצדיקה בירורה של טענת חבות בהיטל שלא נדרש על ידי הרשות המנהלית קודם לכן. 33. משאלה הם פני הדברים, אמליץ לחברותי לקבל את הערעור אך ורק ביחס לסמכותו של המומחה בעניין היטל ביב מאסף. כאמור, התיק יועבר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת שיעור הפטור לו זכאית תשלו"ז, ובהתאם את הסכומים שיש להשיב לתשלו"ז בגין היטל ביב מאסף, בהתבסס על התעריפים הקבועים בחוק העזר ולפי ממצאיו של המומחה לעניין שיעור ההשקעה של משרד השיכון ליחידת דיור. אבקש להעיר כי במצב דברים זה נראה כי חישוב הפטור לו זכאית תשלו"ז הינו פשוט, ולכן ייטב אם הצדדים יגיעו להסכמה בעניין זה ויחסכו התדיינות מיותרת. יתר הטענות בערעור נדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל ומסכימה לתוצאה אליה הגיעה לפיה יש לקבל את הערעור בחלקו ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב ויתייחס לסכום ההחזר שזכאית לו המשיבה 1 בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק העזר לאשקלון (ביוב), התשל"ה-1975 (להלן: חוק העזר), בגין היטל ביב מאסף. יחד עם זאת וכפי שאפרט להלן, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור בסוגיה נוספת הנוגעת לזכות הקיזוז שטוענת לה המערערת בקשר עם היטל פיתוח מפעל מים ומשכך, אילו נשמעה דעתי היינו מחזירים את הדיון אל בית משפט קמא גם בסוגיה זו. 1. אשר לסכום ההחזר שזכאית לו המשיבה 1 בגין היטל ביב מאסף. כפי שציינה חברתי השופטת ע' ארבל, חרג המומחה ברוך בורוכוב מתנאי ההסמכה אותם קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 9.2.2005, לפיה מונה המומחה על מנת: "שיקבע על יסוד הנתונים שימסרו לו הצדדים מה גובה הפטור לו זכאית [המשיבה 1] מעיריית אשקלון, בגין ביצוע עבודות פיתוח שהן: תיעול וביוב, על-ידי [משרד הבינוי והשיכון]. כמו-כן יקבע המומחה מה גובה אגרות והיטלי המים שהיה על [המשיבה 1] לשלם [למערערת], אם בכלל. המומחה רשאי להיעזר בכלכלן ומהנדס לצורך קביעות אלה. [המערערות] ביחד ימציאו למומחה תשריט מטעמן, על גבו יופיע החלק שביצע[] [משרד הבינוי והשיכון] והחלק שביצעה העירייה בעבודות הפיתוח, מבחינת תיעול וביוב, בקשר לפרויקט נשוא התיק. [המערערות] ימציאו את כל התשריטים. הצדדים רשאים להגיש למומחה את חוות הדעת והתשריטים שבידיהם, באשר לחישוב האגרות". במילים אחרות המומחה הוסמך להעריך את סכום הפטור שזכאית לו המשיבה 1 וזאת היה עליו לעשות, כפשוטו של מקרא, בהתבסס על תעריפי ההיטל שנקבעו בחוק העזר. תחת זאת בחן המומחה את סבירותו של ההיטל הקבוע בחוק העזר וביסס את קביעתו לעניין סכום הפטור על תעריף שאותו קבע בעצמו ושאותו מצא סביר לפי חישובים שערך לצורך כך. בעשותו כן נטל לעצמו המומחה חירות להידרש ל"תקיפה עקיפה" של הוראות חוק העזר ושל תעריפי ההיטל שנקבעו בו בעילה של סבירות, בלא שהוסמך לכך בהחלטת המינוי (על המורכבות הקיימת באופן כללי בתקיפה עקיפה של חקיקת משנה בעילה של סבירות, ראו למשל: רע"א 6567/97 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, 717 (1998); ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-807 (2002)). 2. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים אשר בהם יוכל מומחה להידרש בחוות דעתו לסוגיה מסוימת אף שזו לא צוינה מפורשות בהחלטת המינוי. למשל, כאשר אותה סוגיה מהווה חלק בלתי נפרד מן הסוגיות שלגביהן הוא נדרש לחוות את דעתו המקצועית, עד כי ניתן לומר שההסמכה להתייחס לאותה סוגיה משתמעת מן ההסמכה המקורית, והוא הדין באותם המקרים אשר בהם נראה שבעלי הדין סברו וקיבלו כי קביעותיו של המומחה יחליפו את הנטען בכתבי הטענות בנושא שאליו מתייחסת חוות הדעת ובכך נתנו את הסכמתם להרחבת תפקידו והיקף קביעותיו (ראו ע"א 472/95 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נ(2) 858, 865-866 (1996); ובאשר לאפשרות לקבל חוות דעת של מומחה מקום שאין חשש לעיוות דין ראו ע"א 821/88 א. לוי קבלני בע"מ נ' שמי את סמי אבו חמוד, פ"ד מד(2) 771 (1990); כן ראו סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). אולם, המקרה שלפנינו אינו נמנה עם איזה מן המקרים הללו. בענייננו, נדרש המומחה לגזור את הסכום שעל המשיבה 1 לשלם, בין היתר, בגין היטל ביב מאסף על פי התעריפים הקבועים בחוק העזר. זאת, כפועל יוצא מעבודות הפיתוח אותן ביצעה המערערת בפרויקט (להבדיל מעבודות פיתוח שבוצעו במימון משרד הבינוי והשיכון, בגינן זכאית המשיבה 1 לפטור). בקובעו לצורך חישוב הפטור שזכאית לו המשיבה 1 תעריף שונה מזה שנקבע בחוק העזר (שהיה בעיניו סביר יותר), ביצע המומחה אקט בעל אופי נורמטיבי אותו לא הוסמך כלל לבצע ולא ניתן לייחס למערערת הסכמה לכך. כמו כן, לא ניתן לומר כי סוגיית סבירות תעריפי ההיטל הקבועים בחוק העזר נכללת במשתמע בהסמכתו של המומחה. למעשה, המשיבה 1 עצמה לא צפתה התפתחות כזו והא ראיה שחוות דעת המומחה אותה הגישה היא עצמה טרם מינויו של המומחה מטעם בית המשפט, היתה מבוססת על תעריפי ההיטל הקבועים בחוק העזר. זאת ועוד, שלילת תעריפי ההיטל הקבועים בחוק העזר והחלפתם בתעריפים אחרים, סבירים יותר בעיניי המומחה, שקולה כנגד "תקיפה עקיפה" של חוק העזר ואימוץ חוות דעתו של המומחה בהקשר זה כמוה על כן, כקביעה שהתעריפים הקבועים בחוק העזר בטלים. מסקנה כה מרחיקת לכת ראוי לה בעיניי כי תתבסס על תשתית משפטית רחבה מזו שנפרשה בהקשר זה בפני בית משפט קמא ומקובלת עליי, אפוא, מסקנתה של חברתי השופטת ע' ארבל כי שגה בית משפט קמא בכך שקיבל בעניין זה את חוות דעת המומחה. משכך, תמימת דעים אני עימה כי יש להחזיר את הדיון אל בית משפט קמא על מנת שיקבע את שיעור הפטור שזכאית לו המשיבה 1 ואת הסכומים שיש להשיב לה בגין היטל ביב מאסף, בהתבסס על התעריפים הקבועים לעניין זה בחוק העזר. 3. חברתי השופטת ע' ארבל הוסיפה וקבעה כי האינטרס שבסופיות מעשה המינהל חוסם את דרכה של המערערת מלהעלות כלפי המשיבה 1 טענה נוספת הנוגעת לקיזוז חוב בגין היטל פיתוח מפעל מים. בכך אימצה חברתי את מסקנתו של בית משפט קמא בנדון. דעתי בעניין זה שונה ונראה לי כי יש לאפשר למערערת להעלות את טענת הקיזוז האמורה וכי לצורך כך מן הראוי להחזיר את הדיון לבית משפט קמא גם בסוגיה זו. בפסק דינה מציינת חברתי השופטת ע' ארבל כי חלף פרק זמן של חמש שנים בין המועד שבו היה על המערערת לדרוש את היטל פיתוח מפעל מים ובין המועד שבו העלתה את טענת הקיזוז בהקשר זה, ועוד היא מציינת כי המערערת לא סיפקה הסבר של ממש לאי חיובה של המשיבה 1 באותו היטל במועד שבו הוצא היתר הבניה לפרויקט. על כן, כך סבורה חברתי "בנסיבות המקרה נראה כי העירייה "שלפה" את החיוב שבנידון אך על רקע תביעתה של תשלו"ז ומטעמים טקטיים בלבד". דעתי, כאמור, שונה. גם אם נכון הדבר כי המערערת העלתה לראשונה את דרישתה לתשלום היטל פיתוח מפעל מים במכתבה מיום 29.12.1997, דהיינו כחמש שנים לאחר שהיה עליה לדרוש את אותו ההיטל, וגם אם בחלוף פרק הזמן האמור היתה המערערת נתקלת בקושי לגבות היטל זה "בדרך המלך" (כתובעת או בהליכי גביה מנהליים), אינני סבורה כי יש לחסום בפניה את הדרך מלהעלות את דרישתה בהקשר זה במסגרת טענת קיזוז. כזכור המשיבה 1 היא זו שנקטה בהליך דנן ובכך יצרה פלטפורמה להתחשבנות כוללת בינה ובין המערערת באשר לאגרות, להיטלים ולתשלומי החובה המגיעים בגין הפרויקט, לרבות על דרך של קיזוז חובותיה שלה למערערת, ככל שיש כאלה. בהקשר זה יש לזכור כי ככלל אינטרס הסופיות אינו מושל בכיפה מקום שבטענת קיזוז עסקינן והא ראיה – טענת ההתיישנות נדחית מפניה אף היא (ראו סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובניין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 9-11 (2003); רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד ס(2) 211 (2004); רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב (טרם פורסם, 25.5.2008)). גישה זו יפה בעיניי ביתר שאת מקום שבקופה ציבורית עסקינן וכזו היא קופתה של המערערת. אשר על כן, אילו נשמעה דעתי, היינו מורים כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא גם בכל הנוגע לטענת הקיזוז שהעלתה המערערת וזאת, כמובן, מבלי להביע דעה כלשהי לגבי סיכויי הטענה לגופה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ' בחשון תשע"א (28.10.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08020990_B09.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il