פסק-דין בתיק רע"א 2094/04
בבית המשפט העליון
רע"א
2094/04
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. מוחמד
מושלב
2. עזאם פאיז
3. שאהין שאהין
4. עזאם נביל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א
2337/02 מיום 26.1.04 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ג.גינת והשופטים ש. וסרקרוג
וע. גרשון
בשם המבקש:
עו"ד מ. לפלר ועו"ד י. גל-אור
בשם המשיבים:
עו"ד ע. עאסי
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו
בקשת רשות ערעור אשר החלטנו לדון בה כבערעור, ובהסכמת הצדדים קבלנו את הערעור
והורינו על החזרת בירור התביעה לערכאה הדיונית כדי שתדון בה לגופה.
2. עזאם
האני (להלן – "החייב העיקרי") היה חייב עיקרי בהלוואה שקיבל מהמבקש
(להלן – "הבנק"). המשיבים ערבו להלוואה כלפי הבנק. החייב העיקרי
והמשיבים נתבעו על ידי הבנק בשנת 1991 בגין חוב פיגורים שנצבר בהלוואה, לאחר
שהחייב העיקרי לא עמד בפרעון התשלומים החודשיים של ההלוואה שחלו עליו. לאחר קבלת
פסק דין באותה תביעה ונקיטת הליכי הוצאה לפועל, פרעו החייב העיקרי והמשיבים את
החוב נשוא אותה תביעה (להלן – "התביעה הראשונה").
בשנת
1994, לאחר שהחייב העיקרי לא עמד בפרעון יתר תשלומי ההלוואה שחלו עליו, הגיש הבנק
תביעה נגדו לפרעון מלוא חוב ההלוואה, וקיבל פסק דין כנגד החייב העיקרי, אולם
נסיונותיו לאכוף נגדו את הפסק לא עלו יפה. עקב כך, בשנת 2001 הגיש הבנק תביעה כנגד
המשיבים – הערבים לפרעון חוב החייב העיקרי על פי ההלוואה. המשיבים בקשו לסלק על
הסף את התביעה בטענת "מעשה בית דין" שקם לדבריהם עם מתן פסק הדין בתביעה
הראשונה.
3. בית
משפט השלום (כב' הנשיא קיטאי) קבע בפסק דינו כי "בחינה מדוקדקת של כתב
התביעה, תוך חישוב הכולל מועדי הלוואה, ריבית, מדד והצמדה רלבנטיים משנת 91, מעלה
כי בתביעה הנ"ל תבע המשיב (הבנק) את מלוא החוב המגיע לו
מכח ההלוואה נשוא תיק זה". לאור זאת פסק כי הבנק אינו יכול לתבוע שנית את
אותו חוב, המבוסס על אותו הסכם הלוואה, ולפיכך החליט לדחות את התובענה על הסף.
4. הבנק
ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען הבנק כי התובענה הראשונה שהגיש
ב-1991 התייחסה רק לסילוק חוב הפיגורים שעמד אותה עת ולא ליתרת החוב הכוללת בגין
ההלוואה כולה, ואילו התביעה בגין יתרת חוב ההלוואה הוגשה ב-1994 כנגד החייב העיקרי
בלבד והתייחסה לסכומי חוב ההלוואה שלא שימשו נשוא התביעה הראשונה. בגין סכומים אלה
שלא נפרעו מהחייב העיקרי, עומדת זכותו כיום לתבוע את הערבים, ויש לראות בעילת
התביעה עילה שונה ונפרדת מזו שהיוותה יסוד לתביעה הראשונה.
5. בית
המשפט המחוזי בדעת הרוב (כב' השופטים גינת וגרשון) העמיד את השאלה – האם עומדות
לבנק עילות תביעה נפרדות בגין סילוק חוב פיגורים נשוא התביעה הראשונה ובגין היתרה
לסילוק החוב כולו נשוא התביעה הנוכחית. גישתו היא כי, לצורך "מעשה בית דין"
יש ליתן פירוש רחב למושג "עילת תביעה". יש לראות את שתי התביעות כנובעות
מחוזה ההלוואה כמקור משפטי אחד, ולכן כמשתייכות לעילת תביעה אחת. לפיכך חל על
התביעה השניה מעשה בית דין. את עיסקת ההלוואה, המהווה "יחידת התדיינות
אחת" כלשון בית המשפט, אין לפצל. גם על פי מבחן "זהות העסקה" אין
להצדיק הגשת שתי תובענות על ידי הבנק בגין אותה הלוואה, על החיובים הנובעים ממנה,
וזאת רק משום שהבנק בחר שלא לדרוש את הסעד במלואו בתביעה הראשונה. עוד נפסק כי
ניתן לדחות את הערעור גם על יסוד תקנת סדר הדין הקובעת כי סעד שלא נכלל בתביעה לא
תוגש בגינו תובענה נוספת, אלא אם ניתן אישור בית המשפט לפיצול סעדים, והבנק לא עמד
בתנאים אלה. מוסיף בית המשפט בנתחו את סעיף 27(ג) לחוזה ההלוואה, כי גם מקום
שניתנה לבנק זכות חוזית להגיש תביעה לפרעון כל החוב או לפצל את תביעותיו לחלקים מן
החוב הרי יש לפרש זכות זו בכפוף להסדר התקנות בענין איסור פיצול הסעדים, הגובר על
הזכות החוזית, כאמור. ועוד נקבע כי לבנק עומדת זכות להעמיד את מלוא חוב ההלוואה
לפרעון מיידי בכל שלב ושלב, ולכן אין הוא רשאי, מצד אחד, לרכוש זכות מיידית לפרעון
כלל ההלוואה בכל שלב, ובד בבד לטעון בעת התביעה הראשונה בגין חוב הפיגורים כי טרם
התגבשה בידיו עילת תביעה בגין יתרת חוב ההלוואה. דעת הרוב מסכמת וקובעת כי כתבי
התביעה משנת 1991 ו-2001 מנוסחים באותה לשון ומנוסח זהה זה נראה כי ביחס לתביעה
הנוכחית לא צמחו לבנק זכויות מהותיות חדשות שטרם נתגבשו בעת התביעה הראשונה .
לפיכך הערעור נדחה.
דעת
המיעוט (כב' השופטת וסרקרוג) נקטה גישה שונה, ולגישתה, מדובר בשתי תביעות העוסקות
בשתי עילות תביעה נפרדות, וכל שיש לבדוק הוא האם קימת כפילות כלשהי בסכומי החוב הנדרש
בשתיהן. לענין זה היא קובעת כי התביעה הראשונה מתייחסת לחוב פיגורים שעמד לפרעון
נכון לזמן התביעה בלבד ולכאורה, התביעה הנוכחית הינה ליתרת החוב הבלתי נפרע של
ההלוואה כולה, שלא היוותה נשוא התביעה הראשונה. לדבריה, המדובר, איפוא, בשתי עילות
תביעה נפרדות שאינן חופפות זו לזו ואינן מוציאות זו את זו, וזאת גם אם עמדה לבנק
הזכות להעמיד לפרעון את מלוא חוב ההלוואה כבר בתביעה הראשונה, וכל עוד לא ניצל
זכות זו. על פי דעת המיעוט, יש לבטל את החלטת הדחייה על הסף של התביעה, ולאפשר
לבנק להוכיח את תביעתו בנתון לכך שלא קימת כפילות בסכומי החוב נשוא שתי התביעות.
6. על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו. לאחר בחינת טיעוני
הצדדים בכתב, קיימנו דיון בעל פה אשר במסגרתו הושגה, בהמלצת בית המשפט, הסכמה בין
הצדדים כי יש ליתן רשות ערעור, לקבל את הערעור, לבטל את פסקי הדין של בית משפט
השלום ובית המשפט המחוזי, ולהחזיר את הענין לבית משפט השלום לדיון בגופה של
התביעה, תוך הותרה בעינה של השאלה העובדתית האם קימת
חפיפה כלשהי בסכומי החוב הנתבעים בתביעה הנוכחית לעומת התביעה הראשונה - שאלה
שלגביה יהיו הצדדים רשאים להעלות טיעונים ולהביא ראיות.
7. נבהיר
את המצב המשפטי החל על הענין:
עילת תביעה אשר
שימשה בסיס לפסק דין נבלעת בו, ושוב לא יוכל בעל דין לבסס עליה תביעה משפטית
נוספת. כלל ההבלעה (merger) הינו כלל יסוד בתורת "מעשה בית דין". הוא מונע בעד תובע
שניתן בעניינו פסק דין מלתבוע פעם נוספת בעילת תובענה ששימשה יסוד לפסק הדין. אולם
מקום שאותו מעשה או אותה עיסקה חוזית מצמיחים עילות תביעה נפרדות, רשאי תובע להגיש
בגינן תביעות נפרדות אם בחר לעשות כן, וכלל השתק-עילה לא יחול, אף שיתכן שמכח השתק
פלוגתא הוא יהא מנוע מלכפור בממצא כלשהו שנקבע בהתדיינות הקודמת בינו לבין בעל
הדין שכנגד. השאלה אימתי מוליד מקור משפטי נתון עילת תביעה אחת או מספר עילות תביעה
נבחנת על פי נסיבותיו של המקרה, ועל פי טיבו של אותו מקור (נ. זלצמן, מעשה בית דין
בהליך אזרחי, 1991 עמ' 74). התחייבות לווה לפרוע
הלוואה שנטל מהמלווה בתשלומים עיתיים קבועים מראש מקימה דרך כלל מספר עילות תביעה
כמספר התשלומים שנקבעו. טיבה של התחייבות מסוג זה מקימה עילה חדשה בגין כל שיעור
תשלום, ואין פסק דין שניתן לגבי שיעור אחד מונע את התובע מלממש את זכותו לתבוע בעתיד
בגין אי פרעונם של שיעורים נוספים. שהרי לא יתכן למנוע מתובע אשר תבע בגין אי
פרעון תשלום שעבר זמנו ולא נפרע מהגשת תביעה נוספת בגין אי פרעון תשלום נוסף אשר
מועד פרעונו טרם חל בעת הגשת התביעה הראשונה, וברי כי תביעתו האחרת אינה חסומה על
ידי פסק הדין בתביעה הראשונה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ'
167 (סעיף 132); ע"א 649/69 רכטמן נ' טכניכון, מרכז השתלמות
טכנית ותיכונית, פד"י כד(2) 60, 63; ע"א 367/83 שושן, חברה
לבנין ופיתוח נ' רמות גזית, פד"י לט(1) 633, 638; ע"א
68/55 תעשיות א"י לנחושת נחושתן בע"מ נ' לובן בע"מ,
פד"י י' 1298, 1301). ראוי להדגיש לענין זה כי שיעורי תשלום שכבר הגיע מועד
פרעונם ערב הגשת התביעה רואים אותם כמתמזגים לעילת תביעה אחת לצורך כללי השתק
עילה, ויש לכלול אותם בתביעה, בעוד שאלו שטרם הגיע מועד פרעונם אותה עת, מצמיחים
עילות תביעה נפרדות הניתנות להיתבע בעתיד. מכאן, שעל תובע לכלול בתביעתו את כל
שיעורי התשלום שמועדם הבשיל עובר להגשת התביעה, אך אין הוא מנוע מלתבוע בעתיד את
התשלומים הנוספים שפרעונם טרם חל אותה עת (זלצמן שם, עמ' 76-7).
תקנות
44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי עוסקות בחובתו של תובע לכלול את כל הסעדים
העומדים לרשותו בגין עילת התביעה שביסוד תובענה שהגיש, אלא אם כן קיבל היתר מבית המשפט
לפצל את סעדיו. אין תקנות אלה גורעות מהכללים שפורטו לעיל באשר להשתק עילה ביחס
לעיסקה חוזית הכוללת חיובים חוזיים נפרדים המקימים עילות תביעה עצמאיות.
עוד
נוסיף, כי הזכות החוזית העומדת לבנק בהסכם ההלוואה, להעמיד את סכום יתרת ההלוואה
הבלתי משולמת לפרעון מיידי בהתקיים הפרה של הלווה הנוגעת לתשלום עיתי כלשהו, אף
היא אינה גורעת מן הכללים שפורטו לעיל. הזכות האמורה נתונה כאופציה בידי הבנק: רצה
– יממש אותה במקרה של הפרה כאמור ויתבע את הלווה על מלוא סכום ההלוואה שלא נפרעה,
גם אם טרם הגיע מועד פרעונם של חלק מהתשלומים העיתיים. במקרה זה תתמצה עילת תביעתו
ביחס לכל יתרת ההלוואה שטרם נפרעה, ולא תיוותר בידו עילת תביעה נוספת בגין תשלום
זה או אחר. רצה – לא יממש אופציה זו ויתבע את הלווה רק בגין התשלומים העיתיים
שמועדם חלף ולא נפרעו, ויניח ללווה לקיים את חיוביו החוזיים לגבי שאר התשלומים
שמועדם טרם הגיע. במקרה זה לא יחול כלל השתק העילה לגבי אותם תשלומים, ואם לא
ייפרעו, יוכל המלווה לתבוע בגינם בעתיד. רצה – לא יתבע המלווה את הלווה במקרה של
הפרה אלא בהגיע מועד הפרעון של התשלום העיתי האחרון, ואזי כל סכום ההלוואה שלא
נפרע יתגבש למסגרת עילת תביעה אחת שתעמוד בידי המלווה כלפי הלווה.
8. טוען
הבנק בענייננו כי התביעה הראשונה כנגד החייב העיקרי והערבים התייחסה אך ורק לחוב
פיגורים שעמד אותה עת לפרעון ולא נפרע, ואילו התביעה הנוכחית כנגד המשיבים הינה
לתשלום יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת, שאיננה כוללת את חוב
הפיגורים נשוא התביעה הראשונה, אשר בינתיים נפרע בעבר. אם טענה זו נכונה, כי אז
אין התביעה הנוכחית כלפי הערבים נחסמת מחמת השתק-עילה בשל פסק הדין שניתן בתביעה
הראשונה. אם, לעומת זאת, התביעה הנוכחית כוללת הן את חוב הפיגורים נשוא התביעה
הראשונה והן את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת, כי אז ככל שהתביעה נשוא ענייננו נוגעת
לסכום הראשון, חל עליה מעשה בית דין, ויש לבררה ביחס לסכום הנותר בלבד. אלה הן
שאלות שבעובדה שיש לבררן בפני הערכאה הדיונית במסגרת טיעוני הצדדים וראיות שיובאו,
וכך אכן הוסכם על הצדדים בדיון בפנינו.
9. נוכח
האמור, החלטנו לקבל את הערעור, לבטל את פסקי דינם של הערכאות הקודמות, ולהחזיר את
הענין לבית משפט השלום על מנת שידון בתביעת הבנק לגופה, תוך בירור השאלות
העובדתיות שפורטו לעיל.
אין
צו להוצאות.
ניתן
היום, ה' בחשון תשס"ה (20.10.04).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04020940_R04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il