בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2092/97
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערות: 1.
DSC שיווק בינלאומי בע"מ
2.
ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ
נ
ג ד
המשיב: אבנר
ברנר
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 5.3.97
בת"א 900/92 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז
בשם
המערערות: עו"ד ערן פלס
בשם
המשיב: עו"ד דורון דן
פסק-דין
השופט ת'
אור:
ערעור המערערות הוא על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי, אשר דחה את תביעתן נגד המשיב (להלן: הנתבע).
1. המערערת השניה (להלן: ערד) הינה חברה
ציבורית העוסקת במסחר ובהשקעות בתחומים שונים. המערערת הראשונה (להלן: די)
הינה חברה פרטית הנמצאת בשליטת ערד. בזמנים הרלבנטים לתביעה, היה המשיב דירקטור
ומנהל פעיל של אטלנטיק, חברה לדייג וספנות בע"מ (להלן: אטלנטיק).
סאפומר, חברה לשיווק מזון בע"מ (להלן: סאפומר) היתה חברת בת של
אטלנטיק, אשר נמצאה בשליטתה המלאה ועסקה במכירה ובשיווק של דגה מסוגים שונים.
יודגש כבר כאן, כי נוכח הקשרים והיחסים
המיוחדים בין ערד ודי מצד אחד, לבין אטלנטיק וסאפומר מצד שני, כל מעשי כל אחת
מהחברות השייכות לצד האחד נעשו גם על דעת ובשם החברה אשר עמה באותו צד; וכל טובת
הנאה שניתנה לה, כמוה כאילו ניתנה לרעותה.
2. א. די התקשרה עם אטלנטיק בשלוש עיסקאות
לאספקת דגה. עיסקה ראשונה היתה על פי הסכם מיום 27.6.84 (נ1/); עיסקה שניה היתה על
פי הסכם מיום 10.10.84 (נ2/); עיסקה שלישית נכרתה ב21.2.85- (ת1/). שלוש העיסקאות
היו דומות בתוכנן. העיסקה החשובה לענייננו, היא העיסקה השלישית מיום 22.2.85, שכן
לגבי ביצוע שתי העיסקאות הקודמות אין כל מחלוקת בין הצדדים.
על פי החוזה ת1/ רכשה די דגים במשקל 375 טון
מאטלנטיק במחיר הקבוע בחוזה. מסירת הדגה לדי היתה צריכה להעשות בבתי קירור בארץ,
על ידי המצאת אישור לדי שבבתי קירור אלה מצויים דגים אשר הנם בבעלותה, וכי יש
לפעול לגביהם על פי הנחיותיה. את התמורה עבור הדגה היה על די לשלם לאטלנטיק על פי
קצב מכירת הדגה על ידה. במילים אחרות, די לא היתה חייבת לשלם את תמורת הדגים אלא
מתוך מחיר שיתקבל עבור מכירתם על ידה.
לפי המותנה בחוזה ת1/, המציאה די לאטלנטיק כתב
ערבות של ערד, הניתנת להסבה, בסכום של 400,000 דולר. הערבות נמסרה לבנק לאומי, בו
נוהלו חשבונות של אטלנטיק (להלן: הבנק). על פי ערבות זו, התחייבה ערד לשלם
לבנק, עם דרישתו הראשונה, כל סכום עד 400,000 דולר המגיע לבנק מאטלנטיק. אטלנטיק
מצידה התחייבה להחזיר את הערבות לערד תוך התקופה הקבועה בחוזה, ולשפות את ערד על
כל תשלום שתיאלץ ערד לשלם על פי הערבות. בחוזה ת1/ נזכר כתב ערבות זה כערבות אשר
ניתנה להבטחת תשלום די לאטלנטיק עבור הדגה שאטלנטיק התחייבה לספק לדי.
ב. בצד החוזה בין אטלנטיק לדי היה גם
חוזה בין די לסאפומר. על פי חוזה זה, מסרה די לסאפומר לפעול בשמה בכל הנוגע לדגה
שתרכוש כאמור, באופן שישחרר את די מהצורך לטפל בעצמה בטובין אלה. כנגד פעילותה של
סאפומר עבורה, התחייבה די לשלם לה 9% ממחיר הדגה שנמכרה כעמלה שלה, כשבמחיר זה
נכלל גם תשלום עבור ההוצאות הכרוכות במתן השרותים, כך שדי לא תצטרך לשאת בהוצאה
כלשהי. סאפומר מצידה התחייבה כלפי די, שבגין כל עסקת דגה שתעשה עבור די, תקבל די
רווח בסכום של 80 דולר לכל טון דגה. המצב בפועל היה שסאפומר לא הגישה כל חשבון לדי
בגין הוצאות הכרוכות בהחזקת הדגה ובמכירתה. ההתחשבנות הכספית היחידה בקשר לדגה
היתה תשלום של 80 דולר כרווח המגיע לדי, בגין כל טון דגים בעיסקה שבין די
לאטלנטיק.
3. אם מבקשים לברר את המסתתר, מבחינה מעשית,
מאחורי העסקה אשר עיקריה צויינו לעיל, מצטיירת התמונה שלהלן. אטלנטיק התחייבה לספק
לדי, כנגד תמורה, דגה. באין לה ניסיון לעסוק בדגה, השאירה די את הטיפול בה
לאטלנטיק וסאפומר, מבלי שהיא עצמה התכוונה לעסוק בכך, ובפועל לא עסקה בכך. את
התמורה עבור הדגה היה על די לשלם רק מתוך המחיר שיתקבל עבור הדגה על ידי אטלנטיק
וסאפומר, אשר פעלו בשמה ועבורה. המחיר שיתקבל עבור הדגה לא כל כך עניין את די, שכן
בלאו הכי מחיר זה הגיע ממנה לאטלנטיק. מה שעניין אותה, וכן את ערד, הוא הסכום של
80 דולר שתקבל עבור כל טון דגים ש"תרכוש" לפי ההסכם.
אטלנטיק, מצידה, היתה מוכנה לעסוק ברכישת דגה
ובמכירתה, ולהבטיח מעסקיה אלה 80 דולר רווח לכל טון עד כמות של 375 טון לדי (ובסך
הכל 30,000 דולר). כנגד כך שניתנה לה (על ידי ערד) ערבות של 400,000 דולר למשך
שלושה חודשים. בצד עיסקה זו, שהיתה חשובה לה, היא גם רכשה ומכרה דגים, עיסוק בו
היה לה ניסיון רב, כשהרווח מעיסוק זה, בניכוי הסכום של 80 דולר לטון אשר הועבר
לדי, נשאר בידה.
על רקע זה, דבר נוסף שעניין את די וערד, הוא
שמלאי הדגים שרכשה די מאטלנטיק לפי ההסכם ת1/ ישאר מאוחסן עבורה, כבטוחה לכך שכתב
הערבות יוחזר לערד; ובמקרה שלא יוחזר - יוכלו די וערד להפרע מאטלנטיק מתוך כמות
הדגה אשר בידה.
כך בפועל נוהלו ובוצעו שתי העיסקאות הראשונות.
אכן, בית המשפט המחוזי מתייחס בפסק דינו
לתכליתה הכלכלית של העיסקה בין הצדדים, וקובע כדלקמן:
"מלאי
הדגה היה מיועד למכירה תוך 90 יום. מחיר הדגים היה אמור להיות משולם לאטלנטיק לאחר
מכירת המלאים באמצעות סאפומר, חברת הבת של אטלנטיק, לאחר ניכוי עמלה אצל DSC. התמורה מן המכירה אמורה היתה להשתלם לסאפומר ואטלנטיק, ואילו DSC היתה זוכה לרווח מובטח בגובה של 80 דולר לטון, דהיינו 30,000 דולר
לכל העיסקה השלישית. בא כוח התובעות ציין, כי רווח גבוה מזה היה מועבר לאטלנטיק.
כך שימש המלאי כבטוחה וכך אף התייחסו אליו התובעות ובא כוחן בסיכומיו. אולם הדבר
לא נטען בכתב התביעה ולא בכדי. השימוש במושגים 'מוכרת' ו'העברת הבעלות', בכל אחד
מההסכמים, כוון להשיג לתובעות עדיפות כלפי נושים של אטלנטיק, כך שאם יידרש שיפוי
על מימוש הערבות שקיבלה אטלנטיק מתובעת 2, תהיה בידי התובעת זכות חסינה".
כאן המקום להזכיר, שמצבה הכספי של אטלנטיק
באותה עת לא היה איתן. לפיכך, החשש שנושי חברה זו ישימו ידם על דגה השייכת
לאטלנטיק לא היה חשש שוא. הנתבע עצמו העיד על כך שמצבה של החברה היה קשה בחודשי
ינואר-אוגוסט 1985, תקופה בה נאלצה להתמודד עם אינפלציה של אחוז ליום. אכן, זמן לא
רב לאחר מכן, ב28.3.86-, נכנסה אטלנטיק להליכי פירוק על פי צו בית המשפט המחוזי
בחיפה.
4. ניתן לסכם ולומר, שהעיסקה האמיתית בין הצדדים
היתה שונה מזו המשתקפת מההסכם ת1/. דרך התנהגות הצדדים בהתייחס לשני החוזים
הקודמים ומספר סימנים נוספים מלמדים על כך.
ראשית, מימון עלות הדגה היה על אטלנטיק. כפי
שראינו, די לא היתה חייבת לשלם עבור הדגה אלא בקצב ובגובה התשלומים שתקבל היא עבור
מכירת אותה דגה. למעשה, היא לא היתה מעוניינת במכירתה, אלא בכך שתשאר מאוחסנת עד
שתוחזר הערבות לערד. אכן, משך כל תקופת שלושת ההסכמים לא מכרה די, בין בעצמה ובין
באמצעות אחרים, את מלאי הדגה. בסוף כל אחת משתי העיסקאות הראשונות חזרה הדגה אל
אטלנטיק וזו עשתה בה כרצונה. בתום ביצוע כל אחת מהעיסקאות, עמדה חובת אטלנטיק
להחזיר את ערבות ערד בסך 400,000 דולר, וכנגדה עמדה חובת די להחזיר לה את הדגה אשר
שימשה בטוחה להחזרת כתב הערבות.
שנית, כפי שהוכח בעדות בוקשפן, ערד ולא די היא
שקיבלה בפועל את ה80- דולר בגין כל טונה דגה מהעיסקה בין די ואטלנטיק. עובדה זו
מחזקת את המסקנה, שהרווח בגין העיסקה אשר הובטח בחוזה בין סאפומר לדי שולם תמורת
הערבות ולא כעיסקה אמיתית של רכישת דגה ומכירתה על ידי די.
שלישית, העובדה שלא מדובר בעיסקת מכר אמיתית
של דגה על ידי אטלנטיק לדי נלמדת גם מקביעת "רווח" קבוע בגין העיסקה.
המדובר ברווח מובטח שהיה משולם ללא קשר לשאלה אם היה רווח בשיעור כזה בפועל. יתר
על כן, אם היה רווח נוסף מעל 80 דולר לטון, לדי או לערד לא היה בו חלק. בענייננו,
טובת ההנאה היחידה האפשרית כנגדה ניתן תשלום זה, היא מתן הערבות על ידי ערד
לאטלנטיק.
רביעית, הנתבע העיד שאת חובתה של אטלנטיק הבין
כך, שביחסים עם די וערד הוטל עליו לדאוג שתהיה דגה שיהא בה להבטיח את הערבות שנתנה
ערד. בית המשפט קיבל עדות זו כמשקפת את מה שהובן והוסכם בין הצדדים.
חמישית, עמדה דומה לזו של הנתבע מוצאים אנו גם
מפי אנשי די וערד (להלן: התובעות). ראו למשל, את עדותו של מר דיאמנט,
סמנכ"ל ערד ומנכ"ל די, אשר כדבריו:
"אני
ידעתי באותה עת כי הדגים משמשים ביטחון. סיפרוסט היא מחסן קירור שבו מאוחסנים
הדגים הללו" (בעמוד 28).
דברים דומים אומר העד בוקשפן, אשר היה בתקופה
הרלוונטית מנכ"ל ערד, בהתייחסו לדגה שהיתה צריכה להיות בסיפרוסט:
"הדגה
הזאת היתה ערובה לערבות שנתנה ערד" (בעמוד 24).
הנה כי כן, יש הודאה מפי אנשי התובעות, כי
הדגה נועדה להיות ערובה לערבות וכי לא היה מדובר בעיסקה אמיתית של קניית דגה על
ידי אטלנטיק ומכירתה.
שישית, בכל ההתכתבות בין הצדדים ובכל הטענות
ההדדיות שהועלו, לא נמצאה טענה או תלונה מצד אטלנטיק כלפי די על כך שהדגה אינה
נמכרת על ידה. לכאורה, אטלנטיק היתה מעוניינת לקבל את התמורה המגעת לה מדי עבור
הדגים שהיא סיפקה מכספה. אלא שהחזקת הדגים ואי מכירתם נעשו על יסוד ההבנה שהדגה
צריכה להשמר כביטחון למקרה שהערבות של ערד לא תוחזר וערד תאלץ לשלמה.
סיכום האמור לעיל הוא, ששלד העיסקה בין הצדדים
היה כלהלן: א. ערד תיתן ערבות בסך 400,000 דולר לבנק כערובה לחובות אטלנטיק לבנק;
ב. אטלנטיק תרכוש דגה עבור די, אשר תשמש בטוחה להחזרת הערבות הנ"ל לערד; ג.
אטלנטיק, באמצעות סאפומר, תשלם לדי 80 דולר לכל טון, דהיינו 30,000 דולר. סכום זה
מהווה תמורה למתן הערבות הנ"ל, ועל כן שולם בפועל לערד.
5. כאמור, העיסקה השלישית נחתמה בתקופה בה היתה
אטלנטיק בקשיים. קשיים אלה לא נעלמו מעיני התובעות, כפי שמציין בית המשפט. על רקע
זה מציין בית המשפט, שמתן הערבות הבנקאית על ידי ערד נעשה משיקולים אשר לא נתבררו.
יתכן ותרמו לכך היחסים הקרובים והמיוחדים בין ערד לבין אטלנטיק, יחסים אשר נבעו
מכך שאביו של הנתבע מילא ברנר היה חבר מועצת המנהלים של חברות "רסקו"
ו"ערד", ואחיו של הנתבע, דן ברנר, היה חבר מועצת המנהלים בערד ביחד עם
העד בוקשפן. יתכן שהצלחת שתי העיסקאות הראשונות תרמה לכך גם היא. מכל מקום,
התובעות הגיעו עם אטלנטיק להסכם בידען את קשייה הכספיים.
ידיעתן של התובעות את מצבה של אטלנטיק תרם לכך
שהן חזרו ובקשו שאטלנטיק וסאפומר ידאגו לכך שהדגה שלפי ההסכם נרכשה על ידי אטלנטיק
על מנת למוכרה, ובפועל שימשה כבטוחה, תהיה בחזקת אטלנטיק וסאפומר כשהיא עומדת
לפקודת די. בפועל אמורה היתה הדגה להמצא במחסני הקירור של "סיפרוסט",
אשר היוותה מחלקה של חברת אטלנטיק. ממכתבים שכתבו די וערד לאטלנטיק וסיפרוסט, עולה
הדבר בבירור (ראה המכתבים ת37/ מיום 5.3.85; ת38/ מיום 18.3.85; ת39/ מיום
29.4.84; ת11/ מיום 10.7.85; ת15/ מיום 14.7.85; ת16/ מיום 16.7.85; ת17/ מיום
25.7.85; ת30/ ו-ת31/ מיום 2.8.86; ת32/ מיום 7.8.85).
6. טענתן של התובעות כלפי הנתבע היא, שהוא מכר את
מלאי הדגה שהיה מאוחסן בסיפרוסט, אותו מלאי שלפי ת1/ לא ניתן היה לעשות בו דבר ללא
הוראת די. במעשה זה גזל את רכושה של די והפר את תנאי החוזה בין הצדדים, ואף בצע
כלפיה עוולת מרמה. טענת התובעות היא, שהנתבע אחראי כלפיהן אישית, באשר במעשיו פעל
על דעת עצמו ולא כאורגן של אטלנטיק או סאפומר.
כפי שהוכח, מכר הנתבע את מלאי הדגה שהיה
מאוחסן בסיפרוסט והיווה את הביטחון להחזרת כתב הערבות שנתנה ערד (להלן: המלאי).
הוכח, שהנתבע הוא שהורה למכרו, כשלטענתו, חלקו נמכר בשל איכות ירודה של הדגה.
עובדת מכירת המלאי הובררה לתובעות בתאריך כלשהו בסביבות אמצע חודש אוגוסט 1985.
סמוך למועד בו נודע הדבר לתובעות, הושג הסדר בין די לבין אטלנטיק וסאפומר. על פי
ההסדר אשר הושג ב19.8.85- (ראו ת20/), תסופק לדי כמות דגה חלופית לזו שנמכרה. כמות
דגה זו נמצאה אותה עת על אניה בלב ים והיתה בדרכה ארצה. על פי הסדר נוסף שהושג
ב3.9.85-, המלאי החלופי של הדגה נמכר לתנובה על דעת די ואטלנטיק, והתמורה עבור
מלאי זה היתה מיועדת לדי. בסך הכל סופק, כאמור, מלאי חלופי של דגה בכמות של 308
טון ועוד 100 טון. התמורה היתה מיועדת לדי ולערד, נוכח העובדה שאטלנטיק לא עמדה
בהתחייבותה להחזיר לערד את כתב ההתחייבות, וערד נאלצה לשלם את סכום הערבות לבנק.
אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמכירת הדגים
לתנובה, לאחר ניכוי הוצאות שהגיעו לתנובה, לא הביאה תמורה שהיה בה לכסות את יתרת
חובה של אטלנטיק לערד בשל מימוש כתב הערבות בסך 400,000 דולר. נוצר הפרש ניכר בין
השניים. הפרש זה תובעות התובעות מהנתבע.
7. האם מכירת המלאי על ידי הנתבע מקנה עילת תביעה
לתובעות נגדו?
קביעה חשובה להכרעה בנקודה זו היא קביעת בית
המשפט המחוזי, כי התנהגותם של אטלנטיק והנתבע בשמה, כשמכרו חלק מהמלאי אך דאגו
להחלפתו במלאי חלופי שהיה בלב ים, אינה חורגת מההבנות אשר היו בין הצדדים. הנתבע
ציין בעדותו, שהבין שעל אטלנטיק לדאוג במשך תקופת החוזה לכך שתהיה דגה בכמות
המוסכמת ולאו דווקא דגה פלונית אשר לא ניתן להחליפה. בית המשפט מביא את גירסת
הנתבע מתוך הסכמה לאמור בה, והוא אף מזכיר כי בעבר, בעיסקה השניה, נהגו באותה דרך
ונמסר לדי מלאי דגה חלופי אשר נמצא על אניה בלב ים.
מוכן אני לצאת מהנחה, שמסקנה זו של בית המשפט
היא בעייתית. נוכח דרישותיה החוזרות ונשנות בכתובים של די מאטלנטיק שתשמור על
המלאי בנפרד וכי לא תעשה בו שימוש אלא על פי הוראותיה המפורשות בכתב ומראש, ניתן
היה להבין שהתובעות עומדות על כך שהמלאי לא ימכר ולא ייעשה בו דבר ללא הסכמתן
מראש, והסכמה כזו לא התקבלה עובר למכירת המלאי.
אך בכך עדיין אין תשובה לשאלת אחריותם של
אטלנטיק והנתבע כלפי די וערד, וזאת נוכח קביעה נוספת של בית המשפט המחוזי.
8. הקביעה האחרת היא קביעה אשר יש לה חשיבות
מכרעת לתוצאתו של הליך זה. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, שהצדדים הגיעו להסכם
מאוחר, על פיו הדגה שבלב ים, אשר תמסר לאטלנטיק, תהווה תחליף מספק במקום המלאי אשר
נמכר, ויהיה בכך לרפא את מעשה מכירת המלאי. אומר בעניין זה בית המשפט:
"בפגישה
שהתקיימה ב19.8.85-, בהשתתפות נציגי אטלנטיק, סאפומר ו-DSC, נתנו התובעות
הסכמתן להשלמת המלאי בדגה שבאניה 'מורן', אשר היתה מיועדת מלכתחילה ל'תנובה'
(נ14/). שטר המטען הוסב, חלקית, לטובת תובעת 1. 'תנובה' קיבלה על עצמה את כל
הוצאות שחרור הדגים, ורכשה את מלאי הדגה שהוסב לתובעת 1 באוניות 'עזגד' ו'מורן'.
סאפומר שיחררה את DSC ממחויבותה על פי ההסכם מה27.6.84- - ת3/
(מסמך בנ14/). עולה מהראיות שהחוזים אשר נכרתו בין תובעת 1 לאטלנטיק וסאפומר, שונו
על ידי התנהגות הצדדים. ספק אם מכירת הדגה והעמדת המלאי החלופי בנסיבות שנוצרו,
עלו אף כדי הפרה של החוזה".
בית המשפט מקבל בעניין זה את גירסת הנתבע, על
פיה החלפת המלאי בדגה אחרת היתה בהסכמה מלאה של הנוגעים בדבר, ובכך מילאה אטלנטיק
את המוטל עליה. בעניין זה מדגיש בית המשפט, שהוא מקבל במלואה גם את גירסת דן ברנר,
אחיו של התובע, אשר שימש משנת 1984 כסמנכ"ל של ערד. על פי גירסה זו:
"בסופו
של דבר אטלנטיק סיפקה לתובעות כמות של דגים. סוכם שערד תקבל כמה מאות טונות שהיו
באותו זמן בדרך לישראל, ואלו היו במקומם של דגים אחרים שנמכרו. כולם היו שבעי רצון
מהסיכום" (בעמוד 54 לפרוטוקול).
איני רואה הצדקה להתערב בממצאי המהימנות של
בית המשפט המחוזי ובמסקנתו כי על פי המוסכם בין הצדדים, אספקת דגה אחרת אשר נמצאה
על אניה בלב ים, במקום זו שנמכרה על ידי אטלנטיק, מהווה מילוי של המוסכם בין
הצדדים, על פי הסכמה מפורשת אליה הגיעו.
9. כאמור, מכירת המלאי החלופי שסיפקה אטלנטיק לדי
לא הביאה תמורה שיהיה בה לכסות את הסכומים שנאלצה ערד לשלם על יסוד הערבות.
דהיינו, על אף שהדגה במלאי נועדה לכסות כל עלות בה עלולה ערד לשאת מכוח ערבותה,
נגרם לערד נזק.
מצב זה נגרם כתוצאה ממכירתו של המלאי החלופי
בדחיפות, מכירה אשר נעשתה על דעת התובעות. בית המשפט המחוזי מצטט בהסכמה את דברי
הנתבע, על פיהם היו הצעות גבוהות יותר עבור המלאי, אך מחשש שנושי אטלנטיק עלולים
לשים יד על הדגה, מיהר בוקשפן, מנכ"ל ערד, למכור את המלאי החלופי.
דבריו של הנתבע, בהקשר זה, היו:
"ידענו
ש-DSC לא שילמה על הדגים. DSC חששה שאטלנטיק
תהיה בכינוס נכסים ונושים אחרים ישימו ידיהם על הסחורה. כשבוקשפן קיבל את הדגים
הוא מיהר ורץ למכור אותם" (בעמוד 50).
וכן:
"היו
הצעות גבוהות יותר. אבל בוקשפן חשש שיעקלו לו את הסחורה" (בעמוד 50).
מסקנתו של בית המשפט היתה:
"חשוב
להדגיש, כי ההפסד (קרי - הנזק) לא נגרם עקב מחסור בדגים, אלא מפאת בהילות במכירה.
בגלל חשש מנושים של אטלנטיק. כך נשמט הקשר הסיבתי, שהוא רכיב מרכיבי העילה הנזיקית
בין מכירת חלק מהמלאי לבין הנזק נשוא התובענה".
10. הנה כי כן, אפילו היה מקום לטענה נגד אטלנטיק
ומנהלה הנתבע עקב מכירת המלאי שהיא בסיפרוסט, עובדות והסכמות שבאו לאחר מכן הצדיקו
את דחיית התביעה נגד הנתבע. תחת המלאי שנמכר, נמסר מלאי אחר בכמות שאינה פחותה,
וזאת על דעת התובעות ובהסכמתן. בכך נרפא הנזק שנגרם עקב מכירת המלאי. אם בסופו של
דבר נגרם לתובעות נזק, לא היה זה עקב העדר מלאי דגה מספיק, אלא עקב מצבה הכספי של
אטלנטיק, אשר לא היה בגדר הפתעה. מצב כספי זה, הוא שהביא את התובעות, על פי
החלטתן, אם גם בסיוע אטלנטיק, למכור את המלאי החלופי במחירים אשר הביאו לנזק.
נוכח מסקנה זו, אין צורך להכריע בטענה חילופית
של הנתבע, כי אפילו היתה אטלנטיק אחראית לפצות את התובעות, אין הוא, אישית, חב
כלפיהן. לטענתו, הוא פעל כאורגן של אטלנטיק, בנסיבות שאין להטיל עליו, אישית,
אחריות - בין על פי דיני חוזים ובין על פי דיני הנזיקין.
הערעור נדחה. המערערות ישאו בהוצאות המשיב
בערעור זה בסך 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כט' בטבת התשנ"ט (17.1.99).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
97020920.E02