בראבו מיילה נ. משרד הפנים

10 בבית המשפט העליון בר"ם 2084/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המבקשת: בראבו מיילה נגד המשיבה: משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.2.2024 בעמ"ן 31675-01-24 שניתן על-ידי כבוד השופט א' אברבנאל תאריך הישיבה: ג' בכסלו תשפ"ה (04 דצמבר 2024) בשם המבקשת: עו"ד ראובן ליפקין בשם המשיבה: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.2.2024 (עמ"ן 31675-01-24, השופט א' אברבנאל). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישה המשיבה על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: חוק הכניסה לישראל ו-בית הדין לעררים) מיום 5.11.2023 (ערר (י-ם) 2907-21, הדיינת ר' שרם). רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המבקשת היא אזרחית הפיליפינים, ילידת שנת 1969. בשנת 1995, בעת שהייתה בת 26, נכנסה המבקשת לישראל והחלה לעבוד כמטפלת סיעודית ברישיון מסוג ב/1 אצל אזרחית ישראלית שסבלה ממחלת לב (להלן: המטופלת). אין חולק כי המבקשת סעדה במסירות את המטופלת במשך כעשרים וארבע שנים מאז שהגיעה לארץ, וזאת עד למועד פטירתה של האחרונה. כיום המבקשת בת 56 ולמעשה מתגוררת בישראל כשלושים שנים, שהן רוב שנות חייה. המבקשת טוענת כי עניינה מעלה טעמים הומניטריים כבדי משקל שיש בהם כדי להצדיק מתן מעמד בישראל. זאת, בשים לב לקשר העמוק שנרקם בינה לבין משפחתה של המטופלת, ונמשך גם לאחר פטירתה, כמו גם לניתוק הקשר בינה לבין מדינת מוצאה ולכך שישראל הפכה למרכז חייה. 3. כבר בשלב זה יצוין כי המבקשת נכנסה לישראל לבדה, והותירה במדינת מוצאה בן זוג ושני ילדים. במהלך שנותיה הראשונות בישראל המבקשת ובן זוגה נפרדו. בנה של המבקשת לא ביקר אותה במהלך השנים, ולטענתה הם אינם בקשר כלל. ביתה של המבקשת ביקרה אותה בישראל פעמיים בלבד, ובמהלך שהותה הממושכת בישראל יצאה המבקשת מן הארץ חמש פעמים בלבד. לפי רישומי המשיבה, הפעם האחרונה שבה יצאה המבקשת מישראל הייתה בשנת 2010. לטענת המבקשת, לא היה מדובר היה בביקור בארצה, שבה היא הייתה לאחרונה רק בשנת 2005, כלומר לפני כעשרים שנה. הוריה ואחיה של המבקשת מתגוררים באיטליה, ולא במדינת מוצאה. 4. שהותה ארוכת השנים של המבקשת בישראל הייתה בהתאם לדין, ומכוח רישיונות שונים שניתנו לה לצורך כך. תחילה, ועד לחודש יולי 2012, החזיקה המבקשת ברישיון מסוג ב/1, למעט לתקופה של חמישה חודשים שבהם קיבלה רישיון ישיבה מסוג א/5 מסיבות שאינן נדרשות לעניין זה. ביום 14.1.2013 סירבה המשיבה להאריך את אשרתה של המבקשת לאחר שנמצא כי מחודש יולי 2011 ועד לחודש נובמבר 2012 המטופלת לא שהתה בישראל. זאת, בניגוד לדרישה העולה מנוהל משרד הפנים 5.3.0002 "נוהל העסקת עובד זר בענף הסיעוד" (1.9.2022). כבר בשלב זה יצוין כי במהלך בירור ההליך הובהר כי המטופלת יצאה מישראל בתקופה האמורה על מנת לעבור השתלת לב. מבלי לפרט יצוין כי ביום 10.3.2014 העניקה המשיבה למבקשת רישיון מסוג ב/1 בשל טעמים הומניטריים הנוגעים למטופלת. מאז הוארך רישיונה של המבקשת מעת לעת עד ליום 28.11.2019. ביום 20.4.2019 המטופלת הלכה לעולמה, ובהמשך לכך קוצר רישיונה של המבקשת בהתאם. 5. ביום 14.11.2019, סמוך למועד המקורי לפקיעת תוקפו של הרישיון שניתן לה, הגישה המבקשת בקשה לקבלת אשרת תייר מסוג ב/2, וזאת על מנת לעבור הליך גיור בישראל. אולם, בו במקום נמסר לה כי נוכח הזמן שחלף מפטירת המטופלת לא ניתן לעשות כן. 6. בהמשך לכך, בחודשים נובמבר 2019 וספטמבר 2020 פנתה המבקשת למשיבה לקבלת מעמד ארעי מטעמים הומניטריים. זאת, בין היתר, בשל הזמן הממושך בו שהתה בישראל כמטפלת סיעודית ובשל הקשר שנרקם לטענתה בינה לבין משפחתה של המטופלת (להלן: בקשת המעמד). בבקשתה ציינה המבקשת כי מרכז חייה מזה כשלושה עשורים הוא בישראל, וכי לא יצאה ממנה מעל ל-15 שנים באותה עת. כמו כן, המבקשת הדגישה כי היא התערתה בחברה הישראלית בכלל, ונקשרה למשפחתה של המטופלת בפרט. בהקשר זה המבקשת טענה כי במהלך השנים התמסרה באופן אבסולוטי לטיפול במטופלת ולקשר עם משפחתה, שעמה העבירה את רוב שנות חייה. המבקשת תיארה כי במהלך השנים הארוכות שבהן סעדה את המטופלת היא למדה ממנה לקיים אורח חיים יהודי דתי, ועל כן היא מבקשת לעבור תהליך גיור. המבקשת ציינה כי אין לה קשרים משמעותיים מחוץ לישראל, וכי כל רכושה נמצא בה. 7. בקשת המעמד אף גובתה בתמונות של המבקשת יחד עם משפחתה של המטופלת. כמו כן, צורפו לה מכתבים מטעם בן זוגה של המטופלת, אחותה, שכנה שהתגוררה בבניין, ובני משפחה נוספים (להלן: המכתבים). במכתבו תאר בן זוגה של המטופלת את המבקשת כמי שהתמסרה למשפחה במשך 25 שנים, והפכה לחלק ממנה. לדבריו, המבקשת "נהגה ב[מטופלת] כמו באם וה[מטופלת] נהגה אליה כבת". כמו כן בן הזוג ציין כי "המסירות והאנושיות של [המבקשת] נתנו ל[מטופלת] כוח להתמודד עם המחלה" ותאר כי אף לאחר פטירתה של המטופלת המבקשת עדיין מוזמנת לארוחות משפחתיות ואף לארוחות חג. במכתבה של האחות צוין כי המבקשת "נכנסה כבת בית בחיק משפחותינו ובלבנו". 8. ביום 8.9.2020 נערך למבקשת ראיון במשרדי המשיבה. בראיון המבקשת התייחסה לנסיבותיה, וציינה בין היתר כי למדה יהדות במכון "רוני" בירושלים. ביום 13.9.2020 דחתה המשיבה את בקשת המעמד של המבקשת על הסף מבלי להעבירה לדיון בוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית). בנימוקי הדחייה ציינה המשיבה כי "אין בשהות ארוכה להוות טעם מיוחד המצדיק הסדרת מעמד בישראל". עוד ציינה המשיבה כי "מירב הזיקות נוטות למדינת מוצאה" של המבקשת, תוך הדגשת הקשר של המבקשת עם ביתה, אשר ביקרה בישראל בשנים 2011 ו-2015 ובשנת 2019 חזרה וביקשה להגיע לביקור נוסף. יצוין כי ביקור זה תוכנן לבקשת המטופלת שרצתה להכיר את בתה של המבקשת, אך לא יצא אל הפועל בשל פטירתה של המטופלת. 9. ביום 15.9.2020 הגישה המבקשת ערר פנימי למשיבה, ובו טענה כי אין לה כל זיקה למדינת מוצאה. בהקשר זה הדגישה המבקשת כי היא מתגוררת בישראל כעשרים וחמש שנים ברציפות, וכי לא יצאה מישראל (באותה עת), במשך כשש עשרה שנים. המבקשת ציינה כי ילדיה אמנם מתגוררים במדינת מוצאה, אך הוסיפה כי עם בנה, שמתגורר עם בן זוגה לשעבר, אין לה כל קשר וכי עם ביתה יש לה קשר מצומצם בלבד. בנוסף, כך נטען, הוריה ואחיה מתגוררים באיטליה. המבקשת הדגישה כי הקדישה את חייה למען המטופלת, וכי משפחתה של המטופלת הפכה לה למשפחה. עוד התייחסה המבקשת לכוונתה להתגייר בשל התקרבותה לדת היהודית בהשפעת המטופלת שהייתה אשה דתייה ואשר ממנה היא למדה על הדת היהודית ומנהגיה. ביום 13.10.2020 דחתה המשיבה את הערר, וקבעה כי "בערר כמו בבקשה, לפי הטעמים שהוצגו, אינם מצדיקים העלאת עניינה [...] לדיון בוועדה בין משרדית". 10. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית הדין לעררים (ערר (ת"א) 3898-21, הדיין ד' ברגמן ). ביום 21.10.2020 הורה בית הדין לעררים על מתן צו ארעי המונע נקיטת הליכי אכיפה כנגד המבקשת. לאחר שהודיעה המשיבה כי החליטה להעביר את בקשת המעמד לבחינה נוספת, ביום 7.12.2020 מחק בית הדין לעררים את הערר. 11. בהמשך לכך, המשיבה החליטה על העברת בקשת המעמד לוועדה הבינמשרדית עצמה, וביום 11.5.2021 קיימה הוועדה הבינמשרדית דיון בנושא. ביום 13.7.2021 הודיע מנכ"ל המשיבה כי הוא החליט, בהתאם להמלצת הוועדה הבינמשרדית, שלא לתת למבקשת מעמד מטעמים הומניטריים, וכי עליה לעזוב את ישראל. ההמלצה של הוועדה הבינמשרדית נשענה גם היא, בדומה להחלטותיהם הקודמות של נציגי המשיבה, בעיקר על זיקתה של המבקשת למשפחתה במדינת מוצאה. 12. בהחלטתו התייחס מנכ"ל המשיבה, בין היתר, לפסק דין בעל מסד עובדתי דומה אשר ניתן ביום 27.1.2020 (עמ"ן 42184-07-19, השופט א' דראל (להלן: עניין מנדל)). עניין מנדל עסק גם הוא בעניינה של מטפלת מתחום הסיעוד שהגיעה לישראל מהפיליפינים, שהתה בה מכוח רישיון ב/1, ולאחר מות האדם שאותו סעדה במשך שנים ארוכות, הגישה בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. אדרש בהמשך לעובדות נוספות מהליך זה, הנוגעות לעניינה של המבקשת. אולם, אקדים ואומר כי לאחר שהמשיבה דחתה את בקשת המעמד של המטפלת בעניין מנדל, ערעורה התקבל בבית המשפט המחוזי, ובית משפט זה הותיר תוצאה זו על כנה (ראו: בר"ם 1546/20, השופט ע' פוגלמן) (להלן: בר"ם 1546/20). כך, שבעניין מנדל התקבלה בסיכומו של דבר בקשת המעמד של המטפלת מטעמים הומניטריים. 13. בענייננו, מנכ"ל המשיבה עמד בנימוקיו על מספר הבדלים בין עניינה של המטפלת בעניין מנדל לזה של המבקשת. בהקשר זה הוטעם כי בשונה מעניין מנדל, למבקשת יש ילדים במדינת מוצאה (וכן קרובי משפחה שלהם שלחה כספים). כן צוין כי המבקשת שהתה בישראל פרקי זמן שלא כדין, בשונה מהמטפלת בעניין מנדל. 14. ביום 28.7.2021 הגישה המבקשת ערר נוסף על ההחלטה האמורה לצד בקשה לצו ביניים למניעת פעולות אכיפה כלפיה. עיקר נימוקיה של המבקשת נסבו על טענות בדבר הקשר העמוק שנרקם בינה לבין משפחתה של המטופלת (אשר גובו גם זו הפעם בהפניה למכתבים של בני המשפחה ולתמונות של המבקשת עמם). המבקשת הדגישה אף את השתקעותה בישראל במשך למעלה משני עשורים כך שזו הפכה למרכז חייה. כמו כן, המבקשת ציינה את רצונה להתגייר לאחר שלמדה על היהדות, ואת היחלשותו של הקשר בינה לבין מדינת מוצאה ומשפחתה שם. המבקשת טענה כי נסיבותיה משיקות לאלה של המטפלת בעניין מנדל – בין היתר בשים לב לשהייתה הממושכת בישראל ולקשר שנרקם בינה לבין משפחתה של המטופלת. 15. ביום 2.2.2022 התקיים דיון בבית הדין לעררים, ובו העידו מטעמה של המבקשת בן זוגה ואחותה של המטופלת. במסגרת זו תיארו השניים את המבקשת כמי שהפכה ל"חלק מהמשפחה" ו"בת בית". אחותה של המטופלת הבהירה כי אף לאחר פטירתה של המטופלת המבקשת חוגגת יחד עם משפחתה חגים. בנוסף, בן זוגה של המטופלת תיאר את המבקשת כמי שהייתה בשבילו "כמו בת" ותאר את הקשר המיוחד שנרקם בין השניים. בנוסף, בן זוגה של המטופלת תיאר את הנסיבות שבגינן בשנים 2011 עד 2012 שהתה המבקשת בישראל שלא כדין, וציין כי בתקופה הזו הייתה המטופלת בסדרת טיפולים בבלגיה, ולא ניתן היה להסדיר את הצטרפותה של המבקשת אליה. לכן, זו חיכתה בישראל בעוד המטופלת שהתה מחוץ לארץ. כמו כן, ביום 10.8.2021 הורה בית הדין לעררים על מתן צו ביניים, בכפוף להפקדת ערבות מצד המבקשת בסך 10,000 שקלים. 16. ביום 5.11.2023 קיבל בית הדין לעררים את הערר של המבקשת והורה על כך שיינתן לה מעמד מטעמים הומניטריים ובהתאם, רישיון מסוג א/5. בנימוקיו, ציין בית הדין לעררים כי בהחלטת מנכ"ל המשיבה "לא ניתן כל משקל לדמיון הברור והניכר" בין עניינה של המבקשת לעניין מנדל. בית הדין לעררים הטעים כי זיקתה של המבקשת לישראל "מעמיקה אף יותר" מזו של המטפלת שעניינה נדון בעניין מנדל, וזאת במספר היבטים (שם, בפסקה 18). בהיבט הזמן, בית הדין לעררים ציין כי בענייננו המבקשת שהתה בישראל 28 שנים (נכון למועד מתן החלטתו של בית הדין לעררים), ואילו בעניין מנדל שהתה המטפלת בישראל במשך 14 שנים. בית הדין לעררים עמד על כך שבענייננו מדובר בפרק זמן כפול מזה שנדון בעניין מנדל. בהיבט הכלכלי, הוסיף בית הדין לעררים כי זיקתה של המבקשת למדינת מוצאה חלשה מזו שבעניין מנדל. זאת, בשים לב לכך שבעניין מנדל המבקשת שלחה את כל משכורתה למשפחתה ואף ניהלה חשבון בנק במדינת מוצאה, ואילו בענייננו כל כספיה של המבקשת מנוהלים בחשבונות בנק בישראל ובפועל היא שלחה למדינת מוצאה רק סכומים מצומצמים. בהיבט נוסף, שניתן לכנותו תרבותי, ציין בית הדין לעררים כי המבקשת בענייננו למדה על היהדות ובכוונתה לעבור הליך גיור, שיקול שכלל לא נזכר בעניין מנדל. באופן כללי יותר, בית הדין לעררים הדגיש כי המשותף למקרים הוא שבשניהם ישנן עדויות מובהקות לקשר ייחודי ויוצא דופן שנרקם בין בני המשפחה של המטופל או המטופלת לבין מבקשת המעמד. 17. כמו כן, התייחס בית הדין לעררים לנקודות השוני בין המקרים כפי שאלה עלו מהחלטת מנכ"ל המשיבה. בנוגע לזמן שהותה של המבקשת בישראל שלא כדין, נקבע שאין מקום לזקוף זאת לחובתה בשל הנסיבות שבהן נשארה בארץ כמו גם את פרק הזמן שהמתינה מתום העסקתה ועד להגשת בקשת המעמד. בנוגע למשפחתה של המבקשת בארץ מוצאה, קבע בית הדין לעררים כי על אף שלמבקשת יש ילדים שם, נראה כי "משפחתה האמיתית", כלשונו, היא משפחת המטופלת, בשים לב לעדויותיהם של קרובי המטופלת ולמכתבים. בשל כך, קבע בית הדין לעררים כי החלטתו של המנכ"ל לוקה בתשתית העובדתית שלה. 18. ביום 14.1.2024 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים. בערעורה טענה המשיבה כי בית הדין לעררים שגה באופן שבו יישם עניין מנדל וכי נסיבותיה של המבקשת "שונות באופן מהותי" ממנו. עוד טענה, כי גם אם היה מקום לקבל את הערר, היה על בית הדין לעררים להשיב את ההליך לבחינתה של המשיבה ולא להורות בפסק הדין על מתן רישיון מסוג א/5. ביום 22.1.2024 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי ובו חזרו הצדדים על טענותיהם. 19. ביום 26.2.2024 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, הורה על השבת החלטת מנכ"ל המשיבה על כנה, וכן על יציאתה מהארץ של המבקשת עד ליום 1.4.2024 תוך חיובה בהוצאות משפט בסך 3,000 שקלים. בית המשפט המחוזי קבע כי "שהייה רבה שנים בישראל אינה מקימה כשלעצמה טעם הומניטרי". עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי עניין מנדל מבוסס על "קביעות עובדתיות ייחודית לעניין, ולהתרשמות יוצאת דופן של בית המשפט המחוזי מעומק היחסים שנרקמו בין העובדת לבני משפחת המנוח" (פסקה 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כן הוטעם כי עניינה של המבקשת רחוק מזה של המטפלת בעניין מנדל וכי אין בסיס להשוואה ביניהם כפי שזו נעשתה על ידי בית הדין לעררים. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי שלא היה בסיס לקביעה כי מנכ"ל המשיבה לא שקל את כל העובדות הנדרשות כאשר הכריע בעניינה של המבקשת, וכי "עיון בהחלטה מעלה כי לא נפל בה פגם" (פסקה 12 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בקשת רשות הערעור 20. ביום 11.3.2024 הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני, אשר מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת בבקשה על עיקר טיעוניה כפי שאלה הוצגו בבית המשפט המחוזי ובית הדין לעררים, תוך שהיא נסמכת על קביעותיו של האחרון ביחס לזיקתה לישראל ועל שאר נימוקיו. לצד בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה למתן צו ארעי שלפיו לא יינקטו כנגדה הליכי הרחקה עד להכרעה בבקשתה. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי כאמור עד למתן החלטה אחרת. עוד הוריתי על הגשת תשובה מטעם המשיבה. 21. לאחר שניתנו מספר ארכות, ביום 5.6.2024 המשיבה הגישה את תשובתה לבקשת רשות הערעור. בעיקרו של דבר, עמדת המשיבה היא כי דין הבקשה להידחות. המשיבה טוענת כי המקרה דנן אינו עומד באמות המידה לקבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וכי השאלות המשפטיות נטועות בעניינים הקונקרטיים של הצדדים. עוד מוסיפה המשיבה כי אף לגוף הדברים לא נפל פגם לגישתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה סבורה כי יש להבחין בין עניין מנדל שבו התקיימו "נסיבות ייחודיות", הנוגעות לקשר שבין המטפלת ומשפחתה של המטופלת – לבין עניינה של המבקשת בענייננו. עוד הטעימה המשיבה כי, בשל הייחודיות המאפיינת את המקרה שנדון בעניין מנדל, אין לראות בו הלכה מחייבת לעניינה של המבקשת. 22. ביום 13.6.2024 הוריתי על העברת התיק לדיון בפני הרכב, ודיון זה התקיים בפנינו ביום 4.12.2024. להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת הגיעה לדיון מלווה בבני משפחתה של המטופלת. 23. בעיקרו של דבר, הצדדים חזרו במהלך הדיון על טענותיהם כפי שהועלו בכתובים, תוך התמקדות – כל אחד מהם מנקודת מבטו – בהשוואה לעניין מנדל. בין השאר, בא-כוחה של המבקשת הדגיש את האמור בהחלטתו של בית הדין לעררים ביחס לייחודיותו של המקרה דנן, בהדגישו את משך הזמן בו שוהה המבקשת בישראל. מנגד, בא-כוח המשיבה סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בציינו כי מדובר בפסק דין מנומק אשר אינו דורש את התערבותו של בית משפט זה. כן הוסיף בא-כוח המשיבה כי שהותה הממושכת של המבקשת בישראל אינה יוצרת, כשלעצמה, זיקה המקנה מעמד בישראל. 24. במהלך הדיון הצגנו בפני הצדדים את האפשרות לחתור לפתרון מוסכם ביחס לעניינה הקונקרטי של המבקשת, בשים לב לנסיבותיה הייחודיות. חרף שיג ושיח שהתקיים ביניהם, הדבר לא הסתייע. עם זאת, בא-כוח המשיבה ביקש לשוב ולעדכן בעניין לאחר שהות נוספת לבחינת הנושא עם הגורמים הרלוונטיים במשיבה. בסופו של הדיון נעתרנו לבקשתה של המשיבה והורינו לה להגיש הודעה מעדכנת בנושא. 25. ביום 24.12.2024 הוגשה ההודעה מטעם המשיבה שבה נמסר כי גם לאחר שהפעילה שיקול דעת נוסף בעניין הוחלט שלא לתת מעמד למבקשת, בשל חשש מהשלכות רוחב על מעמדם של עובדי סיעוד נוספים השוהים בישראל פרקי זמן ארוכים. ההודעה אף כללה נתונים ביחס למספרם של עובדי הסיעוד השוהים אצל מעסיקיהם פרקי זמן ארוכים יחסית. לבסוף, המשיבה חזרה על הטעמים שבגינם לשיטתה יש לדחות את בקשת רשות הערעור לגופה, תוך השוואה לעניין מנדל. 26. ביום 2.1.2025 ניתנה למבקשת האפשרות להגיש תגובה מטעמה להודעת המשיבה, וזו הוגשה ביום 8.1.2025. בעיקרו של דבר, התגובה כללה התייחסות לנתונים המספריים תוך תוך שהמבקשת הטעימה כי יש להשוות אותה לקבוצת העובדים השוהים פרק זמן ארוך במיוחד בישראל (למעלה מ-25 שנה), וכי אלה מהווים לפי נתוניה של המשיבה עצמה רק 0.038% מכלל העובדים הסיעודיים. המבקשת אף הדגישה כי היא שוהה בישראל בשלב זה כבר קרוב ל-30 שנים, ועל כן מספר עובדי הסיעוד במצבה נמוך אף יותר מזה שהוצג בהודעתה של המשיבה. דיון והכרעה 27. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, כפי שהובאו בדיון ובכתובים, עמדתי היא שבמקרה זה יש הצדקה לכך שנעשה שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בעניין זה מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשפ"א-2000, ונדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, וכך אציע לחבריי. זאת, מאחר שלשיטתי, הבקשה נופלת בגדריה של אמת המידה למתן רשות ערעור בהליכים שיסודם בבית הדין לעררים, לשם מניעת עיוות דין שייגרם למבקשת נוכח הנסיבות הייחודיות העולות מעניינה (ראו והשוו: בר"ם 8615/21 פלונית נ' משרד הפנים, פסקה 22 (30.8.2023); בר"ם 3441/22 פלוני נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול – משרד הפנים, פסקה 20 לפסק דיני (30.11.2023)). בהתאם לכך, המבקשת תכונה להלן המערערת. 28. לגופם של דברים, אציע שנקבל את הערעור, במובן זה שנקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל והחלטתו של בית הדין לעררים תעמוד על כנה. בהתאם לכך, יינתן למערערת רישיון מסוג א/5 למשך שנה אשר יוארך מעת לעת, כפי שהורה בית הדין לעררים. זוהי המסקנה המתחייבת בשים לב לנסיבותיו החריגות והייחודיות של המקרה שבפנינו, כפי שיוצגו להלן. 29. ראשיתו של הדיון בסעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל המעניק לשר הפנים סמכות למתן רישיון לישיבת ארעי. בהמשך לכך, תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, מגדירה כי אדם אשר ברצונו לשהות בישראל למטרה שאינה מוגדרת בתקנות האמורות, רשאי להגיש בקשה לקבלת "אשרה ורישיון לישיבת ארעי כללי (א/5)". סוגי המקרים בהם ניתן רישיון מסוג זה מוסדרים בנהלים שונים של המשיבה, כאשר הנוהל הרלוונטי לענייננו הוא נוהל המשיבה 5.2.0022 "הטיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים" (להלן: הנוהל ההומניטרי), אשר מכוחו פועלת הוועדה הבינמשרדית. 30. כידוע, שיקול הדעת הנוגע לבחינתן של בקשות מעמד מכוח חוק הכניסה לישראל הוא רחב למדי (ראו: עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד סא(1) 211, 224 (2006)). הדברים אמורים ביתר שאת בנוגע לבקשות שעניינן מתן מעמד מטעמים הומניטריים, שלגביהן נקבע שהשיקולים שעומדים לרשותו של שר הפנים בעת שהוא בוחן אותן, ובפרט להגדרת אותם טעמים, הם שיקולים מגוונים (ראו: עע"ם 471/12 מדינת ישראל נ' בוטנג, פסקה 4 (8.7.2012); בר"ם 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 10 (13.9.2018)). לצד זאת, החלטות אלו – כמו כל החלטה מינהלית – כפופות לעקרונות המשפט המינהלי, לרבות החובה לשקול ולאזן את כלל השיקולים הרלוונטיים ביחס לנסיבות המקרה (ראו מיני רבים: עע"ם 4119/15 אלקנבר נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקה 22 (9.12.2018); בר"ם 7762/23 ‏פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 28 (14.8.2024)). 31. עיון בהחלטתו של מנכ"ל המשיבה מעלה כי בחינת הנסיבות בעניינה של המערערת חזרה והתמקדה בשיקול – החשוב כשלעצמו – לפיו משך השהות בישראל אינו טעם הומניטרי מספק כשלעצמו (ראו למשל: בר"ם 9125/18 אלביירו נ' מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה‏, פסקה 16 (28.1.2019)). לצד זאת, ההחלטה לא כללה התייחסות מספקת לזיקה הייחודית של המערערת למשפחתה של המטופלת, שהפכה להיות הלכה למעשה משפחתה. וכל זאת, תוך אי-דיוק בהצגת זיקותיה של המערערת למדינת המוצא שלה, כמפורט בהמשך. הזיקה המיוחדת של המערערת למשפחת המטופלת קיבלה ביטוי ייחודי וברור במסמכים שהוגשו מטעם קרובי משפחה ומכרים שונים – הן למשיבה והן לערכאות השונות – שבהם תיארו את טיב הקשר עם המערערת במהלך השנים. כך למשל, בן זוגה של המטופלת ציין במכתב שצורף כי "המשפחה המורחבת מכירה ואוהבת" את המערערת, ואף כיום, לאחר שפסקו יחסי העבודה עמה היא "מוזמנת לארוחות המשפחתיות ולחגים". אחותה של המטופלת הוסיפה כי המערערת "נכנסה כבת בית בחיק משפחותינו ובלבנו. היא טיפלה באחותי במסירות ובאהבה במשך 25 שנה". עוד היא ציינה כי במהלך שהותה בקרבת המשפחה, שהקפידה על קיום אורך חיים מסורתי, המערערת למדה את מנהגי היהדות והמסורת היהודית, והיא בחלוף הזמן "פיתחה הבנה ואהבה לערכי היהדות". בני משפחתה של המטופלת אף התייצבו לדיון בבית הדין לעררים, ושם ציין בן זוגה של המטופלת כי עבורו המערערת "היא כמו בת". גם אחותה של המטופלת ציינה כי המערערת "הפכה לבת בית אצלנו עד היום". קביעתה של המשיבה כי מדובר בקשר מסוג ה"קשרים שנרקמים באופן טבעי עם בני משפחת המטופל" אינה משקפת אפוא נכוחה את מצב הדברים לאשורו. 32. לאמיתו של דבר, התשתית העובדתית שעל-פיה התקבלו ההחלטות המינהליות במקרה זה לא הייתה מדויקת. הזיקה הנטענת של המערערת, ששהתה את מרבית חייה בישראל, למדינת מוצאה נשענה לכאורה על שלושה אדנים – יחסיה של המערערת עם בתה, קיומם של בני משפחה מחוץ לישראל ושליחת כספים למדינת מוצאה. אולם למעשה, בחינה פרטנית שלהם מעלה תמונה שונה. בכל הנוגע לקשר של המערערת עם ביתה, עולה כי השתיים נפגשו פעמים בודדות בלבד במהלך עשרות השנים שבהן היא שוהה בישראל. כמו כן, פגישתן האחרונה נערכה בשנת 2015, היינו לפני כעשור. באשר לבני משפחה אחרים במדינת מוצאה של המערערת, עולה כי בן זוגה לשעבר ובנה הבכור כלל אינם בקשר עמה זה שנים. כמו כן, קרובי משפחה אחרים שפירטה המשיבה אינם מתגוררים עוד במדינת מוצאה של המערערת, אלא חיים באיטליה. אף הקביעה בהחלטתו של מנכ"ל המשיבה לפיה העובדה שהמערערת שלחה כספים בעבר לחו"ל "מחזק[ת] את הסברה כי שומרת על קשר עם משפחתה בחו"ל" הוצגה באופן מנותק מהקשר. למעשה, עיקר כספה של המערערת נותר בישראל, בחשבון בנק מסודר. כמו כן מהתשתית העובדתית שהוצגה עולה כי המערערת חתרה לרכישת נכס בישראל. על כן, ההחלטה בעניין זה התבססה על תשתית עובדתית חלקית בלבד. 33. לא מיותר לציין כי במקרה מיוחד זה דווקא בית הדין לעררים, שבחן את העובדות בערכאה ראשונה קבע ממצאים עובדתיים ברורים בסוגיה, וכן התרשם באופן בלתי אמצעי מהקשר שנרקם בין המערערת למשפחתה של המטופלת לרבות במהלך הדיון בפניו (אשר כאמור התייצבו אף לדיון שנערך בפנינו). לכאורה, לא היה מקום להתערב בהתרשמות זו. כפי שציין בית הדין לעררים, "העדויות שהובאו... בכתובים בעל פה, מלמדות כי [המערערת] קשורה בעבותות הן למדינת ישראל ולמסורת היהודית, והן למשפחתה של [המטופלת]" (בפסקה 26 להחלטתו). עוד הוסיף בית הדין לעררים שהמערערת "הפכה לחלק בלתי נפרד" ממשפחת המטופלת, וכי מדובר במקרה שנסיבותיו "יוצאות דופן באופיין, נסיבות אשר קשה למצוא להן אח ורע בישראל" (שם). 34. המסקנה הברורה העולה מן הדברים היא כי אין בפנינו מקרה "רגיל" של שהות ארוכה בישראל כעילה לקבלת מעמד בה. מדובר באשה אשר לאחר שחיה את רוב חייה בישראל חברו בעניינה שותפות גורל יוצאת דופן עם משפחת המטופלת שלה, והעובדה המצערת שלא נותרו לה בארץ מוצאה קרובי משפחה שעמם יש לה קשר. ההחלטות שהתקבלו בעניינה לא התייחסו למכלול נסיבות זה. 35. למעשה, המשיבה השליכה יהבה במידה רבה על השוואה לעניין מנדל שבו ניתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים למטפלת אחרת שהגיעה לישראל לצורכי עבודה לפני שנים רבות. בעניין מנדל נקבע כי נסיבותיו הן ייחודיות וחריגות, בשים לב לנתונים הבאים: הגעתה של המטפלת שם לישראל בגיל 33, ומגוריה בישראל עד לאחר שעברה את גיל 50; העובדה שבכל שנותיה בישראל עבדה אצל אותו המטופל; אי-קיומם של קרובי משפחה שעמם היא מצויה בקשר במדינת מוצאה; וכן הקשר יוצא הדופן שנרקם עם משפחת המטופל. בשים לב לכלל הנתונים האמורים קבע בית המשפט המחוזי באותו עניין כי יינתן למטפלת שם מעמד הומניטרי בישראל, וכאמור, בית משפט זה נמנע מלהתערב במסקנתו האמורה של בית המשפט המחוזי (בר"ם 1546/20 הנזכר לעיל). 36. אכן, ההשוואה בין שני מקרים חריגים אינה יכוה להיות חזות הכול. עם זאת, ניתוח מעמיק של התשתית העובדתית בעניינו, תוך השוואתה למקרה שנדון בעניין מנדל, מעלה כי ההשוואה תומכת דווקא בקבלת הערעור, ולא להפך. 37. אפתח בקשרים שנרקמו בין המטפלת לבין משפחתו של המטופל, שיקול שעמד במרכז פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מנדל והיה הטעם המרכזי למתן המעמד באותו עניין. בהיבט זה לא מצאתי הצדקה להבחנה בין המקרים. גם בענייננו המערערת רקמה קשרים משמעותיים עם משפחת המטופלת, במהלך השנים הארוכות שבהן סעדה אותה. הקשרים האישיים שיצרה המערערת בענייננו עם משפחתה של המטופלת אינם נופלים מאלו שתוארו בעניין מנדל. בשני המקרים המטפלת מצאה את מקומה במשפחתה של המטופלת, באופן שחורג באופן ברור מיחסי עבודה רגילים. בדומה לעניין מנדל, שבו הדגיש בית המשפט המחוזי כי המטפלת שם עבדה בישראל אצל מטופל אחד בלבד וסעדה אותו משך שנים ארוכות עד לפטירתו, אף בענייננו המערערת סעדה במשך שנים ארוכות מטופלת אחת, וליוותה אותה למעשה עד למועד פטירתה. על כן, בהיבט מרכזי זה, לא מצאתי מקום להבחנה בין עניינה של המערערת לבין עניין מנדל. 38. על כך יש להוסיף כי המערערת בעניינו שהתה בישראל פרק זמן משמעותי בהרבה מהמטפלת בעניין מנדל, ולמעשה כמעט כפול. בעוד המטפלת בעניין מנדל שהתה בישראל במשך כשמונה עשרה שנים, שמתוכן היא סעדה את המטופל במשך שלוש עשרה שנים, המערערת בענייננו שוהה בישראל כבר קרוב לשלושים שנים, ובפועל סעדה את המטופלת במשך כעשרים וארבע שנים. עוד יצוין בהיבט זה כי בדומה לעניין מנדל, המערערת נמנית עם קבוצה מצומצמת במיוחד של עובדים סיעודיים זרים, חריגים בנוף של עשרות האלפים העובדים בישראל בתחום. על כן, הפוטנציאל להשלכות על מקרים אחרים הוא מצומצם ביותר. בנוסף, לתקופת זמן ארוכה זו הייתה השפעה הן על שימור הקשר של המערערת עם מדינת מוצאה וקשריה שם, הן על הפיכת ישראל למרכז חייה, והן על טיב הקשר עם המטופלת ומשפחה (כפי שציינתי לעיל). 39. בשים לב לכך שלא ניתן לזקוף לחובת המערערת את התקופה הקצרה שבה שהתה שלא כדין בישראל, על רקע נסיעתה של המטופלת לקבלת טיפול רפואי מחוץ לישראל, יש לבחון את עניינה כמי ששהתה בישראל כדין. אף בהיבט זה עניינה של המערערת דומה לעניין מנדל שבו בית המשפט המחוזי הדגיש את התנהלותה החוקית של המטפלת. 40. בכל הנוגע לשימור הקשר עם מדינת המוצא, יצוין כי בהשוואה לעניין מנדל המערערת יצאה מישראל מספר פעמים מצומצם יותר, בהתחשב באורך התקופה שבה שהתה בישראל. בנוסף, כפי שציינתי, המערערת חסכה את עיקר כספה בחשבון בנק בישראל, בשונה מהמקרה שנדון בעניין מנדל, שם משכורתה החודשית של המבקשת נשלחה למדינת המוצא. למעשה, נקודת השוני העיקרית שעליה התבססה המשיבה נגעה לכך שלמטפלת בעניין מנדל לא היו ילדים במדינת המוצא שלה. אולם, המשיבה לא התייחסה לכך שהיו לה דווקא קרובי משפחה אחרים במדינת המוצא, שאותם היא ביקרה במהלך שהותה בישראל, בשונה מאשר בענייננו שבו המערערת לא ביקרה במדינת מוצאה בעשרים השנים האחרונות. 41. בשים לב לכל האמור לעיל, ניתן להתרשם כי החלטת המשיבה לוקה בחסר. היא אינה מביאה בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, ומבוססת על הנחות עובדתיות חלקיות. ההבחנות שעליהן היא מבוססת בהשוואה לעניין מנדל הן חלקיות ואינן נדרשות למעשה לנסיבותיה הייחודיות של המערערת. על כן, ובשים לב להתרשמותו הברורה של בית הדין לעררים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מוצא מהתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לו תישמע דעתי, יוענק למערערת רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 למשך שנה אשר יחודש מעת לעת – כאמור בהחלטתו של בית הדין לעררים. 42. סוף דבר: הערעור מתקבל בהתאם לאמור בפסקה 41. בנוסף לכך, במכלול הנסיבות המשיבה תישא בהוצאותיה של המערערת בסך של 15,000 שקלים. דפנה ברק-ארז שופטת השופט ח' כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט השופטת ר' רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ט"ז אייר תשפ"ה (14 מאי 2025). דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת