הפניקס חברה לביטוח נ. ניצה פדן

החלטה בתיק רע"א 2083/12 בבית המשפט העליון רע"א 2083/12 בפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המבקשת: הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבה: ניצה פדן בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 13.2.2012 בע"א 1067-04-11 שניתן על ידי כבוד השופט הבכיר ג' גינת תאריך הישיבה: כ"ט באדר התשע"ג 11.3.2013)) בשם המבקשת: בשם המשיבה: עו"ד אהרון ברזל; עו"ד ארי אריאלי עו"ד יניב מויאל; עו"ד דיאנה הר אבן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט הבכיר ג' גינת) בע"א 1067-04-11 מיום 13.2.2012, במסגרתו התקבל בחלקו ערעורה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' בשן) בת"א 53321/08 מיום 16.6.2009. תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט השלום 1. בן-ציון פדן, בעלה המנוח של המשיבה (להלן: המנוח), רכש פוליסת ביטוח חיים מהמבקשת (להלן: הפוליסה). המשיבה הייתה רשומה כמוטבת בפוליסה. לפי קביעתו של בית משפט השלום סכום הפוליסה עמד על 11,951 ש"ח, ואולם על קביעה זו חולקת המשיבה. על הפוליסה נרשמו 29 עיקולים לטובת נושיו של המנוח ומסיבה זו סירבה המבקשת לשלם למשיבה את תגמולי הביטוח. בשל כך הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום לתשלום תגמולי הביטוח. המבקשת טענה בבית משפט השלום כי אין באפשרותה להעביר למשיבה את תגמולי הביטוח כל עוד הפוליסה כפופה לעיקולים, שכן המשיבה לא פעלה לביטולם וכן לא צירפה את הנושים שעלולים להיפגע כתוצאה מההליך כצדדים לתובענה. המשיבה טענה כי היא אינה מחויבת לצרף את נושי המנוח כצד להליך. בנוסף טענה המשיבה כי זכותם של מוטבים בפוליסת ביטוח חיים גוברת על זכותם של נושי המבוטח המנוח. 2. בית משפט השלום, בהחלטת ביניים מיום 16.6.2009, קבע כי ללא צירופם של הנושים לתביעה אין לקבל את טענתה של המשיבה ולאפשר "הליך עוקף" בו לא תינתן לנושים הזדמנות לטעון טענותיהם. נוסף על כך, קבע בית משפט השלום כי פירוט הנושים ומקורות זכויותיהם בפוליסה הינם עניינים שבעובדה שהיה על המשיבה לפרט במסגרת כתב התביעה. באשר למחלוקת אודות סכום הפוליסה, קצב בית משפט השלום למבקשת 14 יום להודיע אם היא חולקת על הסכומים להם טענה המשיבה וקבע כי אם לא קיימת מחלוקת, יינתן פסק דין לאלתר. בפסק דין מיום 14.2.2011, קבע בית משפט השלום כי הסכום אשר המשיבה זכאית לקבל מהמבקשת עומד על 11,951 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.2004, וכי קביעה זו אין בה כדי להביע דעה באשר ליכולתה של המבקשת להעביר למשיבה את הכספים בפועל כל עוד לא הוסרו העיקולים. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, הן לעניין שיעור הפוליסה והן לעניין צירופם של הנושים. תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה בכל הנוגע לשאלה האם הייתה רשאית המבקשת שלא לשלם לה את כספי הביטוח בשל העיקולים שהטילו נושי המנוח על הפוליסה. בית המשפט המחוזי תמך את החלטתו בסעיף 12 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק), וקבע כי הזכות לתגמולי הביטוח נתונה למוטב הרשום בפוליסה. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 12(א) לחוק מבחין במפורש בין זכותו של המוטב לבין זכותו של המבוטח. נקבע כי על אף שעל זכותו של המבוטח הוטלו עיקולים, הרי שעל זכותו של המוטב – המשיבה בענייננו – לא הוטל כל עיקול וממילא לא היו ניסיונות של הנושים השונים לממש את העיקולים שנרשמו. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה על המשיבה לצרף את הנושים כצד לתובענה שהגישה. מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה ככל שהוא נוגע לקביעת שיעור הפוליסה. בית המשפט חייב את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפנינו. תמצית נימוקי הבקשה 4. לטענת המבקשת, בקשתה מעוררת מספר שאלות משפטיות כלליות שטרם הובהרו די צורכן במסגרת פסיקתו של בית משפט זה. חלקן, לטענתה, אף זכו לתשובות סותרות שונות בפסיקתן של הערכאות השונות. המבקשת מצביעה בראש ובראשונה על השאלה האם עיקולים שהוטלו עוד בחייו של מבוטח על פוליסת ביטוח חיים שערך, פוקעים עם מותו של המבוטח כך שכספי הביטוח מגיעים למוטבים? במסגרת שאלה זו טוענת המבקשת כי עולה גם השאלה האם יש לערוך הבחנה לצורך העניין בין רכיב החיסכון (הכולל כספים להם ייתכן והיה זכאי המבוטח במהלך חייו) לבין רכיב ה"ריסק" (הכולל כספים להם זכאים המוטבים בלבד בקרות מקרה הביטוח)? 5. בנוסף מפנה המבקשת לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולהלכות בית משפט זה לגביה, וטוענת כי לפי ההלכה הנוהגת היה על המשיבה לצרף את הנושים כבעלי דין בתביעתה, וכיוון שלא עשתה כן לא יכול היה בית המשפט המחוזי לקבל את תביעתה. 6. זאת ועוד, משיגה המבקשת על כך שבית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, שכן לטענתה הוא הוגש באיחור ניכר. טוענת המבקשת בהקשר זה כי החלטת הביניים של בית משפט השלום מיום 16.6.2009 היוותה פסק דין חלקי ובשל כך היה על המשיבה לערער על פסק הדין החלקי במועד הקבוע בתקנות, ולא ביום 3.4.2011, כשנתיים לאחר מכן. עוד טוענת המבקשת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היה עליה לנקוט הליך כלשהו לבירור עמדתם של הנושים, נבעה מהרחבת חזית אסורה של המשיבה ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו בהקשר זה. לחלופין, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כשנזקק לטענה לפיה היה עליה לפעול להסרת העיקולים שכן קביעה זו מנוגדת להוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). לסיום, משיגה המבקשת גם על ההוצאות שנפסקו נגדה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. תגובת המשיבה 7. ראשית, טוענת המשיבה כי המבקשת מציגה בבקשתה תמונה עובדתית מסולפת. לטענת המשיבה אין מדובר בפוליסת ביטוח חיים אחת, כי אם בשתי פוליסות שונות. לטענתה, הפוליסה אותה מתארת המבקשת היא פוליסה שהפכה למסולקת בשנת 1992 ולגבי הסכומים בה אין מחלוקת בין הצדדים (להלן: פוליסת 1992). עם זאת, לטענת המשיבה הייתה קיימת למנוח פוליסה נוספת אצל המבקשת משנת 2004 ובה נצברו סכומים בסך 47,110 ש"ח (להלן: פוליסת 2004). ממשיכה וטוענת המשיבה כי בשלב מסוים בהליך בבית משפט השלום טענה המבקשת בכזב כי מקור הסכום בפוליסת 2004 בטעות הקלדה, וכי מדובר בכספים שהועברו מפוליסת 1992 עקב סגירתה ביום 1.5.2004 שהוא גם יום פתיחתה של פוליסת 2004. בכך, משיגה המשיבה על קביעותיהם העובדתיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. 8. לגופה של השאלה המרכזית שבמחלוקת, טוענת המשיבה כי למבקשת אין כל זכות עמידה ב"סכסוך" שבין המשיבה לבין הנושים המעקלים ולכן אינה יכולה למנוע ממנה את קבלת הכספים להם היא זכאית. בקשר לכך מוסיפה המשיבה כי לאור טענת המבקשת שסגרה את פוליסת 1992 בשנת 2004 ופתחה אותה מחדש, הרי שהפוליסה החדשה נקייה מעיקולים שכן למבקשת אין את הכוח המשפטי לרשום עיקולים מחדש על פוליסה חדשה ללא הסכמת המבוטח והנושים. לעניין שאלת היחסים בין מוטב בפוליסת ביטוח לבין נושה מעקל של הפוליסה לאחר פטירת המבוטח, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן על פסיקה נוספת הקובעת כי ידו של המוטב על העליונה, תוך הדגשת סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח וסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). באשר לשאלת ההבחנה בין רכיב החיסכון לרכיב ה"ריסק", סומכת המשיבה את ידיה על פסיקת בתי המשפט השונים לפיה המחלוקת בשאלה זו נובעת מהסתירה בין סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח לבין סעיף 147 לחוק הירושה, ולשיטתה חוק הירושה גובר ומעמיד את שני הרכיבים לזכות המוטב. 9. במענה לטענת המבקשת לפיה החלטת הביניים של בית משפט השלום הינה פסק דין ולא החלטה אחרת, טוענת המשיבה כי תביעתה בבית משפט השלום הייתה לסעד כספי, וכי כל עוד לא הסתיים בירור מלוא המחלוקות בעניין לא ניתן לומר כי מדובר בפסק דין. לעניין זה מוסיפה המשיבה כי אין מדובר בשאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים והמצדיקה עיון ב"גלגול שלישי". לעניין הטענה הנוגעת להרחבת חזית, גורסת המשיבה כי טענתה לכך שעל המבקשת היה לפעול בהליך של טען ביניים באה במענה לכתב ההגנה של המבקשת ואינה בגדר הרחבת חזית אסורה. אשר לשאלת ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה בבית המשפט המחוזי, טוענת המשיבה כי מדובר בסוגיה המסורה לשיקול דעת הערכאה שפסקה את ההוצאות וכי לא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבותו של בית משפט זה. מכל מקום, טוענת המשיבה, כי ההוצאות שנפסקו היו על הצד הנמוך ולא כיסו את הוצאותיה הריאליות. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה על נספחיה, ולאחר שהתקיים לפנינו דיון במסגרתו השלימו הצדדים טיעוניהם, סבורני כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ולפיכך מצדיקה מתן רשות ערעור, וזאת אך ביחס לשאלת עדיפותו של מוטב על פי פוליסת ביטוח חיים ביחס לעיקולים שהטילו נושי המבוטח על הפוליסה בחייו. יחד עם זאת, לגופו של עניין הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי שנעשה. ה"התנגשות" בין סעיף 147 לחוק הירושה לבין סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח 11. סעיף 147 לחוק הירושה קובע כי: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון." בעבר התעוררה השאלה מהם אותם סכומים שיש לשלם "עקב מותו" של אדם, אשר לא יהיו חלק מעזבונו? זאת, בין היתר בשל ההבדל שבין מקורות התגמולים השונים המנויים בסעיף 147 לחוק הירושה אשר מאפייניהם אינם בהכרח זהים, שכן חלקם ניתנים לפדיון עוד בחייו של אותו אדם. בשאלה זו ניתנה הכרעה בע"א 477/79 עזבון בכר נ' בכר (לא פורסם, 27.7.1981) (להלן: עניין בכר), במסגרתו קבע השופט (כתוארו אז) מ' שמגר כי לעניין סעיף 147 אין להבחין בין כספים שהסיבה היחידה לשלמם היא פטירתו של המנוח לבין כספים שיכול היה לפדות עוד בחייו אך בסופו של דבר משולמים עקב פטירתו [ראו: דודי שוורץ "כספי ביטוח-חיים, קופות-גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון" עיוני משפט יח 236, 244-243 (1993)]. כנגד קביעה זו נשמעה ביקורת מצד מלומדים שגרסו כי על אף שהיא מקדמת מדיניות סוציאלית המגשימה את התכלית שבבסיס המקורות הכספיים מהם משולמים הכספים, הרי שיש בה כדי לפגוע בנושי המנוח (שאינם בהכרח נושים מחוץ למשפחה) והיא עומדת בסתירה לתפיסה הירושתית בדבר נכסיו של אדם לאחר פטירתו [ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך שלישי 400-399, 405-402 (2002) (להלן: שילה)]. עם זאת, ובייחוד בשל העובדה שאין כל מתח בין הוראת סעיף 147 לחוק הירושה לבין הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח כפי שיבואר בהמשך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לסטות במקרה דנא מן ההלכה שנקבעה בעניין בכר, וזאת כל עוד לא שונה נוסחו של סעיף 147 לחוק הירושה (במאמר מוסגר, אציין כי במסגרת סעיף 816(ב)(1) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ס"ח 712, מוצע למעשה לסייג את ההלכה שנקבעה בעניין בכר). יוצא מכך, שכספים שיש לשלם על פי חוזה ביטוח עקב מותו של אדם, אינם חלק מעזבונו של אותו אדם ובהתאם לכך לא ניתן לגבות מהם את חובות העזבון (שילה, עמ' 400). 12. סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח מתייחס באופן מפורש ליכולתם של נושי מבוטח לעקל את זכויותיו על פי חוזה הביטוח. סעיף 13(א) מציין כך: "קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מהמבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח; אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה." 13. מלשון הסעיף עולה כי כל עוד לא קבע המבוטח מוטב באופן בלתי חוזר, וכל עוד לא אירע מקרה הביטוח, נושיו יכולים להטיל עיקול על זכויותיו על פי חוזה הביטוח. בפסיקת בתי המשפט המחוזיים והשלום וכן בספרות התעוררה השאלה כיצד ניתן ליישב את הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח עם הוראת סעיף 147 לחוק הירושה שהובאה לעיל, במקרים בהם הוטלו בחייו של מבוטח עיקולים על פוליסת ביטוח החיים שערך ולאחר מותו תובע המוטב על פי הפוליסה את תגמולי הביטוח מהמבטח. מחד, לכאורה, כמצוות סעיף 147 לחוק הירושה, הכספים המגיעים על פי פוליסת הביטוח שייכים למוטב ואין הם מגיעים לעזבון, ולפיכך גם לא ניתן לגבות מהם את חובותיו של המנוח. מנגד, סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח מאפשר באופן מפורש לנושי המבוטח להטיל עיקול על זכויותיו על פי החוזה. בספרו דיני ביטוח מציג ירון אליאס שלוש גישות לעניין ה"התנגשות" בין סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח לבין סעיף 147 לחוק הירושה [ראו: ירון אליאס דיני ביטוח 630-629 (מהדורה שנייה, 2009)]: לפי הגישה הראשונה, הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח היא הוראה ספציפית ומאוחרת ביחס לסעיף 147 לחוק הירושה שכן היא עוסקת בחוזי ביטוח במפורש. לפי גישה זו, במקרים בהם המוטב לא נקבע באופן בלתי חוזר, יכולתם של נושי המבוטח לעקל את זכויותיו לכספי הפוליסה נובעת מזכותו של המבוטח לשנות את המוטב כל אימת שיחפוץ בכך. לכן, ניתן לעקל את הכספים המגיעים על פי פוליסת ביטוח חיים ועם מות המבוטח יוכלו נושיו למנוע את העברת הכספים [ראו גם: בר"ע (מחוזי ת"א) 200842/98 קורן נ' כהן (17.9.1997); ה"פ (שלום ת"א) 175092/02 ניזרי נ' ראש ההוצאה לפועל בחדרה (6.1.2003); ה"פ (שלום ת"א) 200104/03 גבריאלי נ' גבריאל (28.4.2003)]. לפי הגישה השנייה, דווקא סעיף 147 לחוק הירושה הוא שגובר, כיוון שבעוד שסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח עוסק בכל סוגי הביטוח ובכל מקרי הביטוח, סעיף 147 לחוק הירושה עוסק אך בכספים שיש לשלם לפי חוזה ביטוח עקב מותו של אדם, כלומר, מתייחס באופן מפורש לפוליסות ביטוח חיים. לכן, לפי גישה זו, גם אם הוטלו עיקולים על פוליסת ביטוח חיים בחייו של המנוח, עם פטירתו הכספים עוברים למוטב על פי הפוליסה ללא תלות בעיקולים שהוטלו, וזאת באופן העולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית בעניינים סוציאליים [ראו למשל: בש"א (שלום י-ם) 8991/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדרוביץ' (16.7.2007)]. לפי הגישה השלישית, המתוארת כגישת ביניים, יש להבחין בין שני הרכיבים המאפיינים את ביטוח החיים, רכיב ה"ריסק" (המתאר את הסיכון שמכסה הפוליסה, כאשר את הסכום שנקבע בה יש לשלם רק עם קרות מקרה הביטוח – מות המבוטח) ורכיב החיסכון (המתאר כספים אותם יכול המבוטח לפדות בימי חייו בהגיעו לגיל מסוים או עם תום תקופת הביטוח). לפי גישה זו, כספי ה"ריסק" אינם כפופים לעיקולים שהטילו נושיו של המנוח שכן הם סכומים שיש לשלם עקב מותו בהתאם לסעיף 147, ואילו כספי החיסכון כן נתפסים ברשת העיקולים שכן הם כספים שהמנוח יכול היה לעשות בהם שימוש בחייו [ראו גם: בר"ע (מחוזי חי') 1341/05 קיפניס נ' בנק הפועלים (13.2.2006); בש"א (מחוזי ת"א) 9217/09 גמר נ' עו"ד תורג'מן (18.8.2009); ה"פ (שלום הרצ') 1887-07-07 ברלר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (30.12.2007)]. 14. דעתי היא כי אין מקום להכריע בין שלוש הגישות, וזאת מכיוון שאינני מוצא כל "התנגשות" בין הוראות סעיף 147 לחוק הירושה לבין הוראות סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח. סעיף 147 לחוק הירושה עוסק בחלוקת משאביו של אדם לאחר מותו וקובע כי חלק מסוים ממסת הנכסים הקשורים בו (ואין זה הכרח כי מדובר בנכסים שהפכו לקניינו במהלך חייו) לא יבוא בגדרי עזבונו אלא יועבר ישירות לזכאי לאותם כספים. אכן, נכון הדבר כי כספים שאינם נכללים בעזבונו של אדם שנפטר לא ניתן לסלק מהם את החובות שהותיר אחריו. ואולם, סעיף 147 לחוק הירושה עוסק במערכת היחסים שבין העזבון לבין מוטבים אחרים ואינו מתייחס כלל לסוגיית עיקולם או שיעבודם של נכסים שהוטלו על נכסי המנוח בעודו בחיים. אמנם לסעיף 147 השפעה גם על נושים בלתי מובטחים או לא רצוניים של המנוח, שכן אלו לא יוכלו להיפרע מנכסים שהסעיף מוציא מגדרי העיזבון, אלא שבמקרה בו הוטלו על נכסים הקשורים במנוח עיקולים או שעבודים, אין נפקות מיוחדת דווקא לסעיף 147 לחוק הירושה. לכן, את תחולתו והיקפו של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח יש לבחון אך ביחס להוראות אחרות בחוק חוזה הביטוח וביחס לדין הכללי בסוגיית העיקול, ובמנותק מהוראות סעיף 147 לחוק הירושה. לכך אפנה כעת. האם ניתן לעקל פוליסת ביטוח חיים בהיותה זכות עתידית? 15. בטרם אפנה לניתוח הוראות חוק חוזה הביטוח, אקדים כמה מילים באשר לדין הכללי בנוגע לעיקול בכלל ועיקול זכות עתידית בפרט. האפשרות להטיל עיקול על נכס מוסדרת בחוק ההוצאה לפועל. המונח "נכס" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל "לרבות זכות קיימת או עתידה". פירושה של הזכות העתידית הורחב עם השנים בפסיקה כאשר ההלכה המרחיבה ביותר היא זו שקבעה השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 577 (2003) (להלן: עניין אלוני). בעניין זה תוארה גישת הפסיקה בעבר ביחס לפרשנות זכות עתידית כך: "ההלכה הפסוקה עשתה הבחנה בין "זכות עתידה" שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו אינה מוטלת בספק, לבין זכות שטרם נולדה או טרם נתגבשה. כך למשל זכות חוזית קיימת הנתונה לאדם לקבל תשלום כסף מהצד האחר לחוזה היא "זכות עתידה" הנכללת בהגדרת "נכס", אף שמועד פירעון התשלום החוזי טרם הגיע, שכן הזכות החוזית לתשלום כבר נתגבשה במישור המשפטי, ומימושה הינו ודאי בהגיע מועד הפירעון בעתיד. הוא הדין לגבי הזכות לשכר עבודה, גם אם תשלום השכר יתרחש לאחר ביצוע העבודה בעתיד והוא כאשר כבר קיים חוזה עבודה מחייב. אחרת הוא לגבי זכויות שעילתן טרם עוגנה בחוזה או בהתקשרות משפטית אחרת שעדיין לא באה לעולם. התקווה או הציפייה להיווצרות זכות כזו בעתיד בעקבות התקשרות משפטית שאולי תתרחש, לא הוכרה כ"זכות עתידה" ולכן לא נכללה בהגדרת "נכס". וכך, עצם קיום סיכוי לקבל כסף בעתיד לא הוכר כנכס בר-עיקול בהוצאה לפועל, כל עוד אין הוא מלווה בעילה משפטית מגובשת ההופכת את קבלתו לוודאית." [עניין אלוני, עמ' 590; ראו גם: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד לז(2) 673, 683 (1983)]. 16. בעניין אלוני סקרה השופטת פרוקצ'יה את מגוון השיקולים העומדים בבסיס התנגדות או תמיכה באפשרותו של אדם לערוך עסקאות בזכויות עתידיות שטרם נתגבשו, לרבות הטלת עיקולים עליהן ושעבודן. השיקולים המנוגדים המרכזיים הם הגנה רחבה על החייב ועל הנושים הפוטנציאליים מפני עריכת עסקאות ביחס לזכויות שאינן ודאיות מחד, והרצון להקל על חיי המסחר ולאפשר לחייבים מגוון רחב יותר של בטוחות שיוכלו לתת בתמורה לקבלת אשראי מנגד (עניין אלוני, בעמ' 592). לבסוף, נפסק כי ניתן להטיל עיקול על ציפייה עתידית לרווח, גם אם זכות זו טרם התגבשה באמצעות חוזה (עניין אלוני, בעמ' 595). עם זאת, צוין במפורש שעיקול על זכות עתידית כאמור יתפוס אותה רק לכשתתגבש בידי החייב (עניין אלוני, בעמ' 592-591, 595). 17. חשיבות פירושה של הזכות העתידית לענייננו נעוצה בכך שזכויותיו של המבוטח בפוליסת ביטוח חיים לתגמולים הינה זכות המותנית בקיומם של אירועים עתידיים ומשכך הינה זכות עתידית. אמנם, דרך כלל, מהותה של פוליסת ביטוח היא כיסוי מקרה ביטוחי שאין ודאות שאכן יתרחש בעתיד. ואולם, בפוליסת ביטוח חיים, כאשר מקרה הביטוח הוא מות המבוטח, זכויותיו של המבוטח בפוליסה תתגבשנה ביום מן הימים ומשכך לאור ההלכה שהובאה לעיל ניתן להטיל עליהן עיקול, שהרי זוהי מצוותו המפורשת של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח [לעניין פרשנותה של זכות עתידית בהקשר של מותו של אדם ראו: מרים בן-פורת "חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" פירוש לחוקי החוזים (גד טדסקי עורך, תשל"ב), עמ' 10]. עיקול מסוג זה יתפוס את זכויותיו של המבוטח רק ככל שאלה תתגבשנה ביום מן הימים ובהתאם להיקף הזכות שהתגבשה. אולם בכך לא די. כעת יש לבחון מה היקף זכויותיו של המבוטח שעוקלו על ידי נושיו, שהרי "כלל גדול הוא כי אין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי חייבו" [ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2) 353, 361 (1999)]. זכויות המבוטח על פי פוליסת ביטוח חיים 18. הזכות המרכזית על פי פוליסת ביטוח בכלל, ופוליסת ביטוח חיים בפרט, הינה הזכות לקבלת תגמולי הביטוח בקרות אחד ממקרי הביטוח. הזכות לקבלת תגמולי הביטוח נתונה למוטב על פי הפוליסה, וכל עוד לא נקבע אחרת המוטב הוא המבוטח, כאמור בסעיף 11(א) לחוק חוזה הביטוח. ואולם, משנקבע בפוליסה מוטב שאינו המבוטח, הזכות לתגמולי הביטוח מוקנית למוטב לפי סעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח. הוראת חוק זו הביאה את המלומדים למסקנה לפיה מעת שנקבע מוטב שאינו המבוטח, זכויותיו של המבוטח על פי הפוליסה הינן דלות ביותר ולכן הטלת עיקול עליהן הינה כמעט חסרת משמעות [ראו: אורי ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים 61 (גד טדסקי עורך, תשמ"ד); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך א 406 (2005) (להלן: ולר)]. ואולם, בניגוד לחלק מהדעות שהובאו בספרות, מסקנה זו איננה מרוקנת מתוכן את סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח המאפשר הטלת עיקול על זכויותיו של המבוטח על פי הפוליסה. 19. ראשית, ככל שקביעת המוטב שאינו המבוטח אינה בלתי חוזרת, הרי שרשאי המבוטח לשנות את זהות המוטב בטרם ארע מקרה הביטוח ובכך להפוך את עצמו למוטב ולהיות זכאי לתגמולי הפוליסה. במקרים כאלה, משהוטל עיקול על זכויותיו של המבוטח בפוליסה, הרי שבהתאם לעקרונות שנקבעו לעניין עיקולן של זכויות עתידיות שהובאו לעיל, מרגע שיהיה המבוטח זכאי לכספי התגמולים ייתפסו אלו ברשת העיקול שהוטל. שנית, כאשר מדובר בפוליסת ביטוח חיים, ייתכן שקיימת הפרדה בפוליסת הביטוח בין המוטב במהלך חיי המבוטח לבין המוטב לאחר מותו, כך שבמהלך חייו המבוטח עצמו הוא שיהיה המוטב ולאחר מותו יהיה המוטב אדם אחר. במצב דברים זה, ככל שהמבוטח יהיה זכאי לתגמולי הביטוח במהלך חייו, בשל קרות מקרה ביטוח שאינו מוות, הרי שהעיקול שהוטל על זכותו העתידית יתגבש ויהיה ניתן לפעול למימושו בדרכים המקובלות. שלישית, גם זכויותיו הנלוות של המבוטח כמו הזכות למנות מוטב או הזכות להורות למבטח לשלם את תגמולי הביטוח נשארות בידיו גם אם נקבע מוטב שאינו הוא עצמו. זכויות אלה תהיינה כפופות גם הן לעיקול שהוטל על הפוליסה כך שלא ניתן יהיה להפעילן ללא הסכמת הנושה המעקל. 20. לאור האמור לעיל, נראה כי כאשר נקבע מוטב שאינו המבוטח לתקופה שלאחר מותו של המבוטח, עם פטירתו של המבוטח, הזכות לתגמולי הביטוח היא למוטב כמצוות סעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח, וזאת, גם אם הוטלו עיקולים על זכויותיו של המבוטח לפי הפוליסה שכן הזכות לתגמולי הביטוח איננה זכותו של המבוטח עוד. כל זאת, כמובן, ככל שלא הוטלו עיקולים על זכותו של המוטב, דבר שלא ניתן לעשותו כל עוד המוטב נקבע בקביעה שאינה בלתי חוזרת לפי סעיף 13(ב) לחוק חוזה הביטוח [ראו גם: חנה הרדוף "עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים" הפרקליט מה 211 (2000)]. זאת הייתה גם עמדתו של בית המשפט המחוזי בעניין דנא. עמדה זו הובעה על ידי בית משפט זה ברע"א 4849/11 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ירון (22.11.2012), בו התקבלו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בע"א 2155-09 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ירון (29.5.2011) ככל שהן נוגעות לפוליסות ביטוח חיים ללא מרכיב חיסכון. דין רכיב ה"ריסק" כדין רכיב החיסכון? 21. עתה נשאלת השאלה מה דינם של כספי רכיב החיסכון בפוליסת ביטוח חיים שהיו זמינים לפדיונו של המבוטח עוד בחייו לאחר שהוטלו עיקולים על זכויותיו על פי הפוליסה? שהרי, על פניו, משעה שהפכו כספי רכיב החיסכון בפוליסת ביטוח חיים זמינים לפדיון, יכול המבוטח לפדות אותם ולעשות בהם שימוש כרצונו. אם כך, יטען הטוען, אין כל סיבה שכספים אלו לא יתפסו ברשת העיקולים שהטילו נושי המבוטח על זכויותיו על פי הפוליסה. 22. דעתי היא כי התשובה לשאלה זו טמונה במהותו של העיקול. כידוע, החוק הישראלי אינו מגדיר את המושג "עיקול", אף לא בחוק ההוצאה לפועל העושה במונח שימוש. הפסיקה הגדירה את מאפייניו של העיקול וקבעה כי מדובר ב"פעולה משפטית המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו" [ע"א 533/87 ארגון מושבים הפועל המזרחי נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 873 (1989). ראו גם: דוד בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות 534 (מהדורה שביעית, עדכון מס' 5, 2012) (להלן: בר-אופיר); פבלו לרנר נכסים פטורים מעיקול 18 (2013) (להלן: לרנר)]. לגבי אופיו של העיקול כפעולה דיונית נקבע כי, בניגוד למשכון, אין מדובר בזכות מהותית המעניקה לבעליה מעמד קנייני מועדף, אלא ב"שימת יד" דיונית לצורך הבטחת פירעון חוב (עניין אלוני, עמ' 588; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 242 (1999) (להלן: עניין בנק אוצר החייל); לרנר, עמ' 20). מטרותיו של העיקול גם הן נבחנו בפסיקה ונקבע כי העיקול בא לעכב דיספוזיציות בנכס לצורך הפעלת לחץ על החייב לקיים את חיובו (עניין בנק אוצר החייל, עמ' 242). תכונה זו של העיקול מורכבת משני שלבים – רישום העיקול ומימושו (ראו לעניין זה: לרנר, עמ' 20). שלב רישום העיקול מכוון למנוע דיספוזיציות בנכס לצורך הפעלת הלחץ על החייב וכדי למנוע את הברחת הנכס ואילו שלב מימוש הנכס הוא שמאפשר את גביית הכספים המגיעים לנושה בבוא העת. יוצא, אם כן, כי משהוטל עיקול על נכס אך הנכס טרם מומש, אין בכך כדי לשנות את טיב זכויותיו של החייב או של צדדים שלישיים בנכס. 23. במקרה של הטלת עיקול על זכויותיו של מבוטח על פי פוליסת ביטוח חיים, הרי שלאור הניתוח לעיל, העיקול תופס רק זכויות שהתגבשו כבר בידי המבוטח. כך, במצב בו למבוטח זכות לפדות בצורה זו או אחרת כספים המהווים רכיבים כאלו או אחרים בפוליסת הביטוח, וכל עוד לא מומש העיקול, הרי שמשמעותו של העיקול הינה מניעת עשיית פעולות בזכות זו. כך, למשל, לא יוכל המבוטח להפעיל את זכותו למשוך את הכספים לחשבון הבנק שלו, או לחילופין להשתמש בזכותו כדי למנות מוטב אחר לתקופת חייו אם לא עשה כן לפני הטלת העיקול. ואולם, כל עוד לא מומש העיקול בדרכים המקובלות, לא השתנה מצב הזכויות המהותיות של המבוטח וצדדים שלישיים על פי הפוליסה. לכן, הוראות פוליסת הביטוח ממשיכות לחול וכך גם הסיכוי (או הסיכון) כי בקרות מקרה הביטוח של מות המבוטח, ישתנה מצב הזכויות על פי הפוליסה. 24. יוצא מכל זאת, כי כאשר מדובר בפוליסת ביטוח חיים בה נקבע מוטב שאינו המבוטח לתקופה שלאחר מות המבוטח, ואירע מקרה הביטוח של מות המבוטח בטרם מומשו העיקולים שהוטלו על זכויות המבוטח על פי הפוליסה, הרי שלפי הניתוח לעיל הזכות המהותית לתגמולי הביטוח הינה של המוטב. במצב זה נכנס לפעולה הכלל לפיו העיקול שהוטל על זכויות המבוטח על פי הפוליסה אינו תופס עוד את אותם כספים שאין למבוטח כל זכות בהם. ודוק: אין מדובר בדיספוזיציה רצונית שביצע המבוטח בנכס, שהינה כאמור אסורה כאשר מוטל עיקול, שכן זכות הקניין בנכס, שהוא במקרה זה הזכות לתגמולי הביטוח, עוברת למוטב מכוח הוראות חוזה הביטוח שמגבש את הזכויות בהתקיים תנאים מסוימים וכן מכוח חוק חוזה הביטוח. 25. במאמר מוסגר, אציין כי בכל הנוגע לעיקול שהוטל על הזכות לפדות את רכיב החיסכון בפוליסת ביטוח חיים, מתעוררת השאלה האם ניתן לממשו בדרך שנקבעה בחוק ההוצאה לפועל לצורך מימוש נכס של החייב הנמצא בידי צד שלישי. סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל קובע כך: "הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם..." כאשר הנכס הוא הזכות לפדות את כספי רכיב החיסכון בפוליסת ביטוח החיים, הרי שכל עוד לא מימש המבוטח זכות זו ספק אם מדובר בחוב של המבטח שהגיע מועד פרעונו. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן לראות בהעברת הכספים ללשכת ההוצאה לפועל במקרה זה כביצוע פעולה בזכותו של החייב שרשאי לבצעה כונס נכסים לפי סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל, אולם לשם כך יידרש, מטבע הדברים, למנות כונס נכסים. ואולם, במסגרת המקרה דנא אין מקום להכריע בשאלת הדרך הראויה למימוש זכות כאמור וניתן להשאיר את ההכרעה בה לעת מצוא. 26. ניתן לסכם את האמור עד כה כך: נושה של המבוטח רשאי להטיל עיקול על זכויותיו של המבוטח על פי פוליסת ביטוח חיים, שהינן זכויות עתידיות, כאשר העיקול יתגבש רק כשהזכות העתידית תתגבש. זאת, גם אם נקבע מוטב שאינו המבוטח על פי הפוליסה כמצוות סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, וכל עוד לא מדובר בקביעת מוטב בלתי חוזרת. ואולם, כל עוד לא מומש העיקול בדרך המקובלת בחייו של המבוטח, כאשר הפוליסה הייתה ניתנת לפדיון, עם קרות מקרה הביטוח של מות המבוטח הזכות המהותית לתגמולי הביטוח הינה של המוטב על פי הפוליסה, והכל לפי הוראות חוזה הביטוח וכמצוות סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח. 27. יש לציין כי תוצאה זו מתאימה גם לתכליות העומדות בבסיס סעיפי חוק המוציאים ממסת הנכסים של אדם שנפטר נכסים מסוימים, כמו הזכות לפיצויי פיטורים וזכויות בקופת גמל, כך שנושיו לא יוכלו לשים ידם עליהם, וזאת כאשר מדובר בנכסים שתכליתם להבטיח את ביטחונם הסוציאלי של התלויים באותו אדם. כך, סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובע כי לא ניתן להטיל עיקול על סכומים שעתידים לשמש כפיצויי פיטורים של עובד [ראו: בר"ע (מחוזי ב"ש) 736/04 לוסקי נ' דקר (5.6.2005). והשוו: בר"ע (מחוזי ת"א) 2662/04 גל קור בע"מ נ' קרן מקפת (23.12.2008). ראו גם: לרנר, עמ' 469-462]. באופן דומה, קובע סעיף 25(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, כי זכויות של עמית בקופת גמל אינן ניתנות לעיקול אלא לפי הוראות שייקבע השר הממונה, אלא שעד כה לא התקין השר תקנות לפי סעיף זה (ראו גם: לרנר, עמ' 478-477). מן הכלל אל הפרט 28. במקרה דנן רכש המנוח פוליסת ביטוח חיים בה נקבעה המשיבה כמוטב. על אף שנושיו של המנוח הטילו בחייו עיקולים על זכויותיו על פי פוליסת הביטוח, לא נטען על ידי המבקשת כי מי מהנושים פעל למימוש עיקולים אלו. אחד ממקרי הביטוח על פי הפוליסה, כמקובל בפוליסת ביטוח חיים, היה מותו של המנוח. משנפטר המנוח, ולאור האמור לעיל, הזכות לתגמולים על פי הפוליסה שייכת למשיבה בהיותה המוטב הרשום בפוליסה לאחר מותו של המנוח. לכן, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע שהזכות לתגמולי הביטוח אינה נתפסת ברשת העיקולים שהטילו נושי המנוח, שכן עיקולים אלו לא הוטלו על זכויות המשיבה והזכות לתגמולי הביטוח איננה עוד של המנוח. לאור זאת, אין מקום לדרוש מהמשיבה להסיר את העיקולים שנרשמו על זכויותיו של המנוח כתנאי להעברת תגמולי הביטוח אליה. 29. בטרם סיום, אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה שהנושים שהטילו עיקולים על הפוליסה במקרה דנא לא צורפו להליך מתחילתו. ואולם, אף אם ייתכן שהיה רצוי כי אותם נושים ייקחו חלק בהליך, דעתי היא כי, בנסיבות המקרה, אי צירופם לתביעה לא עומד למשיבה לרועץ. לאור מסקנתי לפיה זכויות המשיבה לתגמולי הביטוח לא נתפסו ברשת העיקולים שהוטלו על הפוליסה, הרי שלא נפגעות זכויותיהם של הנושים ואין הם נפגעים מכך שלא לקחו חלק בהליך. נוסף על כך, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקשת יכולה הייתה לנקוט צעדים שיאפשרו לנושים לקחת חלק בהליך, אך לא עשתה כן וממילא לא נטען לפנינו כי מי מהנושים נקט הליך למימוש העיקולים שהוטלו. בנסיבות אלה, ומשבקשת רשות הערעור מעוררת שאלות משפטיות בעלות השלכות רוחב משמעותיות, לא מצאתי כי יש בפגם דיוני לכאורי זה כדי למנוע דיון בבקשה לגופה. בהקשר זה, מורה תקנה 27 לתקנות כי: "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו, אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בענין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה, ומותר ליתן פסק דין, ללא תיקונים, לטובת מקצתם של התובעים שנמצאו זכאים לסעד ולפי זכותם, או כנגד מקצתם של הנתבעים שנמצאו חבים ולפי חבותם." (ההדגשות הוספו – י. ד.) [ראו לעניין זה גם: יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 195-189 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)]. 30. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברותַי כי נדחה את הערעור. הערעור דנן עורר שאלות בעלות משמעות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, ולכן אציע שנזקוף זאת לטובת המבקשת ונחייב אותה לשאת בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח בלבד. 31. לאחר דברים אלו, ולאחר עיון בחוות דעתה של חברתי המשנָה לנשיא מ' נאור, אליה הצטרפה חברתי השופטת ע' ארבל, אבקש לציין כי התוצאה אליה הגיעו חברותַי מוקשית בעיני במידת מה. לשיטתן של חברותַי, אין מקום לקבוע קביעה עקרונית לפיה זכותה של המשיבה בתגמולי הביטוח גוברת על הנושים המעקלים של הפוליסה, מכיוון שבנסיבות העניין לא נשמעו טענותיהם. אלא שהתוצאה אליה הגיעו חברותַי – דחיית הבקשה למתן רשות ערעור והותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו – מנוגדת למסקנתן בכך שהיא מעניקה למשיבה את תגמולי הביטוח מבלי שנשמעה עמדת הנושים שהטילו עיקולים על הפוליסה. לטעמי, אף בהתאם לשיטתן של חברותַי היה מקום, לכל הפחות, לקבל את בקשת רשות הערעור ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית על מנת לשמוע את טענות הנושים המעקלים כדי להכריע במחלוקת המשפטית לגופה. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. חברי השופט י' דנציגר מציע ליתן רשות ערעור, לגבי "שאלת עדיפותו של מוטב על פי פוליסת ביטוח חיים ביחס לעיקולים שהטילו נושי המבוטח על הפוליסה בחייו". גם לדעתי ראוי כי שאלה זו תתברר בבית משפט זה. אולם, למרות שהשאלה ראויה לבירור, הרי שלא כדעתו של חברי, איני סבורה שההליך שלפנינו מתאים לכך. זאת, שכן לדעתי אין זה ראוי להכריע בשאלה האמורה בלא שיתאפשר לנושיו של המבוטח שהטילו את העיקולים להשמיע את קולם. משלא ניתנה לנושי המבוטח הזדמנות להביע עמדתם במקרה דנן, נפל פגם יסודי באופן ניהול ההליך, לגביו גם המבקשת אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. בין אם צדק בית המשפט המחוזי, כפי שקובע חברי, ובין אם לאו – אין לדעתי ליתן למבקשת במקרה זה רשות ערעור. אבאר את עמדתי. 2. המשיבה, ניצה פדן (להלן: המוטבה), דרשה מהמבקשת את דמי הביטוח להם הייתה זכאית, לטענתה, כמוטבה. המבקשת-המבטחת לא כפרה בכך שלכאורה אכן זכאית המוטבה לכספי הביטוח (ואיני רואה צורך לעסוק בשאלת סכום הביטוח(. הסיבה לכך שהמבטחת לא שילמה למוטבה את סכום הביטוח הייתה קיומם של 29 העיקולים שהטילו מעקלים שונים על פוליסת ביטוח החיים של המבוטח במהלך חייו. בשל כך נגררה המוטבה להגיש הליכים משפטיים נגד המבקשת. ואולם, בצדק טענה המוטבה עצמה, כי המבטחת היא "זרה" לסכסוך האמיתי, ככל שהוא קיים. הסכסוך האמיתי, ככל שישנו סכסוך, הוא בין המוטבה לבין המעקלים. עם זאת, כפי שמציין חברי, המעקלים לא נקטו הליכים כדי לממש את העיקולים שהטילו. ייתכן ולמעקלים אין טענה טובה (וזו למעשה עמדת חברי); ייתכן וגובה הסכומים אינו מצדיק לדעתם של המעקלים התדיינות משפטית. מכל מקום, קולם של המעקלים לא נשמע ולא הייתה להם הזדמנות להשמיעו. כפי שקבע – ולדעתי בצדק – שופט בית משפט השלום, צריך היה לאפשר למעקלים להשמיע את קולם, אם רצונם בכך (ראו והשוו למשל להליך שסופו הוא ב-רע"א 4849/11 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ירון (22.11.2012) (להלן: עניין תדמיר)). עוד אציין כי שמיעת עמדת המעקלים חשובה ביתר שאת במקרה הנדון, אף משום שאין זה רצוי לקבוע הלכה בלי שקולם יישמע. 3. לדעתי, ראוי היה שהמבטחת, שיש לה חובת אמון כלפי המבוטח, לא תשב על הגדר כשנדרשה לשלם את דמי הביטוח. היא יכולה הייתה לנקוט בדרך של טען ביניים, או להעביר את המחלוקת להוצאה לפועל. על דרכים אלה הצביע בית משפט זה ב-רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (14.1.2010), שעניינו נורמות ההתנהגות המצופות מצדדים שלישיים בהליכי הוצאה לפועל בפרט ובהליכים משפטיים בכלל (וראו פסקה י"א לפסק דינו של השופט רובינשטיין). מאידך, בהליך בו נקטה המשיבה בסופו של דבר, ובלית ברירה, היה עליה לצרף את המעקלים כמשיבים, וזאת במיוחד בהעדר פסיקה מחייבת של בית משפט זה. אדגיש כאן כי פסק דינה של הערכאה הראשונה במקרה דנן ניתן לפני פסק הדין הקצר שניתן על ידי בית משפט זה בעניין תדמיר המוזכר על ידי חברי, שיש בו הכוונה מסויימת. הכוונה זו נותרת בעינה גם בלי שתינתן רשות ערעור בתיק זה. 4. בא כוח המבקשת הדגיש כי הבקשה שלפנינו הוגשה למרות הסכום הנמוך בו מדובר, וזאת כדי להעמיד הלכה על מכונה. לדבריו, חברות הביטוח נתקלות בשאלה המתעוררת בהליך זה לעתים מזומנות והן זקוקות להכוונה כיצד לנהוג. עם זאת, כפי שעולה מדברי חברי, יש בין הצדדים מחלוקות שבעובדה. לדעתי, העובדות לא לובנו כדבעי בשל האופן בו התברר ההליך. בית משפט השלום לא בירר את העובדות, ולא קבע ממצאים. אשר על כן, אילו סברתי שיש ליתן רשות ערעור וכי יש לדון בבקשה כבערעור, ממילא לא הייתי דנה בשאלה אותה העמיד חברי לדיון, אלא הייתי מציעה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי שיורה על צירוף המעקלים. אם המעקלים היו נמנעים מלנקוט עמדה, הייתה המוטבה זכאית לסעד מול חברת הביטוח בלי שייקבעו הלכות. אילו נקטו עמדה והביעו התנגדות לתשלום תגמולי הביטוח למוטבה – המחלוקת הייתה מתבררת בין הצדדים הנכונים. איני רואה טעם לעשות את כל המהלך הזה בנסיבות ענייננו, כשתכלית הבקשה הינה העמדת הלכה על מכונה. לשיטתי, על ההלכה להתברר ולהיקבע בהליך מתאים, בין הצדדים הנכונים ולאחר ליבון העובדות. אם, כדברי בא כוח המבקשת, חברות הביטוח זקוקות להכוונה משום שמדובר בשאלה המתעוררת לעיתים מזומנות – מן הסתם יימצא בנקל הליך בו ניתן להביא את השאלה להכרעתו של בית משפט זה. אשר על כן, לדעתי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, בלא צו להוצאות. 5. בשולי הדברים, חברי השופט דנציגר ציין כי התוצאה אליה הגענו השופטת ארבל ואנוכי מוקשית בעיניו במידת מה, משום שהיא מעניקה למשיבה את תגמולי הביטוח בלי שנשמעה עמדת הנושים שהטילו עיקולים על הפוליסה. עמדתי שלי היא כי לא בכל דבר ועניין יש חובה למצות את ההליך המשפטי עד תום, ואין הצדקה ליתן רשות ערעור בעניין סכומים זניחים יחסית שהמעקלים מעולם לא התעניינו בהם. המשנָה לנשיא השופטת ע' ארבל: אני מצרפת את דעתי לחוות דעתה של חברתי, המשנה לנשיא נאור. השאלה המשפטית בעניין "עדיפותו של מוטב על פי פוליסת ביטוח חיים ביחס לעיקולים שהטילו נושי המבוטח על הפוליסה בחייו", אותה העמיד לדיון חברי השופט דנציגר בפסק דינו, היא אכן שאלה ראויה לליבון. אולם מסכימה אני לעמדתה של המשנה לנשיא נאור, לפיה בענייננו קיים קושי לדון בשאלה המשפטית האמורה, מאחר שלא נמצאה לפני הערכאות דלמטה, כמו גם לא לפנינו, עמדת הנושים המעקלים. גם לטעמי, יהא זה ראוי להותיר את ההכרעה בשאלה האמורה למקרה המתאים בין הצדדים הנכונים בו יישמע קולם של כל הצדדים המעורבים, כך שהמסכת העובדתית כולה תהיה פרוסה בפני בית המשפט. הדברים נכונים ביתר שאת בהתחשב בתוצאה אליה הגיע חברי, לפיה זכות המוטב במקרים כגון דא תגבר על זכותם של הנושים המעקלים. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות (המשנה לנשיא מ' נאור והשופטת ע' ארבל) בניגוד לדעתו החולקת של השופט י' דנציגר, שלא לתת רשות ערעור, וזאת בלא צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו באלול תשע"ג (1.9.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12020830_W06.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il