רופאים לזכויות אדם - ישראל ע"ר נ' שר הבריאות ואח'

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2082/24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרת: רופאים לזכויות אדם – ישראל נגד המשיבים: 1. שר הבריאות 2. המרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד תמיר בלנק בשם המשיבים: עו"ד מוריה פרימן; עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט אלכס שטיין: העתירה עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרת כי המשיב 2, המרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא (להלן: המשיב), יידע את מטופליו "בעבר, בהווה ובעתיד", על שינוי ההרשאות לעיון פנימי במידע פסיכיאטרי של מטופלים, אשר התרחש אצלו בשנת 2022. זאת, תוך מתן אפשרות למטופלים לסגור את התיק ולמנוע חשיפת מידע. הרקע לעתירה בשנת 2022 ערך המשיב שינוי בהרשאות הצפייה של רופאיו במידע פסיכיאטרי של מטופלים. לאחר השינוי, מאפשר המשיב לרופאיו גישה לתיקים רפואיים של מטופליו הפסיכיאטרים בעת אשפוזם במחלקות השונות לצורך מתן טיפול רפואי (להלן: שינוי ההרשאות). עצם שינוי ההרשאות עמד במרכזה של עתירה אחרת שהגישה העותרת, בג"ץ 2815/22 (להלן: העתירה הקודמת). ביני וביני, ביקשו המשיבים לאחד את הדיון בעתירה דנן עם העתירה הקודמת; וביום 16.5.2024 דחיתי את בקשתם. ביום 5.6.2024 נמחקה העתירה הקודמת בהסכמת הצדדים, תוך שנקבע כי העתירה מיצתה את עצמה. זאת, בין היתר, על רקע הצעדים לצמצום הגישה למידע שנקט המשיב, ובהם שליחת "הודעת הבהרה לצוות הרפואי בבית החולים 'שיבא' ביחס לאופן השימוש במידע הפסיכיאטרי המצוי בתיקים רפואיים של מטופלים פסיכיאטריים בבית החולים", וכן פיתוח "פתרון טכנולוגי אשר מאפשר לגורמים המורשים לצפות ברשומות הפסיכיאטריות של המטופל רק בעת שהייה או ביקור של המטופל בבית החולים" (בג"ץ 2815/22 רופאים לזכויות אדם ישראל נ' שר הבריאות (5.6.2024)). עוד יצוין, כי ברקע הדברים עמד גם פרסומו, במהלך בירור העתירה הקודמת, של חוזר מנכ"ל משרד הבריאות 8/2023 "סיווג מידע בבריאות הנפש" (5.12.2023) (להלן: חוזר המנכ"ל), אשר קבע כי "מידע רפואי בתחום בריאות הנפש אודות מטופל, אשר עד היום סווג בנוהל אבטחת מידע כ'חסוי ביותר', יסווג מעתה כ'חסוי', בדומה לרוב המידע הרפואי הפרטני המזוהה" (סעיף 3 לחוזר המנכ"ל); וכן קבע כי בעקבות שינוי הסיווג האמור "ניתן לתת גישה למידע בריאות הנפש למטפלים לגבי מטופליהם, חוץ מתרשומת פסיכותרפית, וכל זאת בהתאם לצורך הטיפולי ורציפות הטיפול, לפי מדיניות ההרשאות למטפלים בארגון" (סעיף 5.ב. לחוזר המנכ"ל). לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת, הורתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה דנן – אשר, כאמור, עניינה הוא בדרישה ליידוע מטופלי המשיב על שינוי ההרשאות (ואינה נוגעת לעצם השינוי, אשר עניינו נדון בעתירה הקודמת). מכאן העתירה. טענות הצדדים העותרת טוענת כי שינוי ההרשאות, אחרי שבמשך שנים נהג הסדר אחר, מבלי ליידע את כלל המטופלים ולאפשר להם למנוע את הגישה למידע – הוא בבחינת הפרת חובת הסודיות הרפואית על-פי דין וכן הפרה של כללי האתיקה הרפואית. זאת, במיוחד בשים לב לכך שמדובר במידע פסיכיאטרי רגיש. עוד טוענת העותרת, כי המידע הרפואי שיש למסור למטופל פסיכיאטרי בטרם הטיפול, כולל מידע על טיב ההרשאות לצפייה במידע הרפואי אודותיו. לטענתה, שינוי ההרשאות בדיעבד, מבלי ליידע את המטופל, כמוהו כהפרה של החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול רפואי, תוך פגיעה ב"ציפייה הסבירה" של המטופל. לטענת העותרת, הדבר אף פוגע בזכות החוקתית לכבוד, בזכות לפרטיות ובזכות לאוטונומיה; וכן מנוגד הוא לחובה המפורשת לשמור על פרטיות מידע רפואי של אנשים עם מוגבלויות (בהתאם ל"אמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות", אשר אושררה בישראל ביום 28.9.2018; סעיף 2.22. לאמנה). מנגד, המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות. לטענת המשיבים, העותרת לא הצביעה על כל מקור משפטי אשר יש בו כדי לחייב את המשיב ביידוע המטופלים על שינוי ההרשאות, וכי ממילא אין כל חובה חוקית לעשות כן. בהקשר זה, מציינים המשיבים כי תקנה 8 לתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), התשע"ז-2017, אשר מסדירה את סוגית ניהול הרשאות הגישה של בעלי מאגרי מידע – גם היא אינה כוללת חובת יידוע על שינוי ההרשאות. חובה כאמור אף לא נקבעה בחוזר המנכ"ל, אשר חולל את השינוי בסיווג המידע הפסיכיאטרי ואפשר את הרחבת הגישה אליו גם למטפלים אחרים. המשיבים טוענים כי העותרת מבקשת להחיל על המידע הפסיכיאטרי דרישה שונה מזו החלה על כל מידע רפואי אחר, וזאת בניגוד לעמדת גורמי המקצוע במשרד הבריאות אשר ביקשו "לאפשר זרימה מיטבית של מידע רפואי למטופל, ובין המטפלים השונים, בין אם המטפלים נמנים על מערך ברה"ן ובין אם מחוצה לו, בהתאם לנוהג ברוב המוחלט של תחומי הרפואה" (סעיף 1 לחוזר המנכ"ל). המשיבים מטעימים כי אינם חולקים על החובה לשמור על סודיות רפואית, ומדגישים כי הם נוקטים באמצעי פיקוח ובקרה שונים כדי להבטיחה – אולם, לטענתם, חובת הסודיות הרפואית אינה מנביעה חובת יידוע בדבר שינוי ההרשאות. כמו כן, לטענת המשיבים, המידע על שינוי בהרשאות אינו מסוג המידע שיש ליידע את המטופל אודותיו במסגרת מתן "הסכמה מדעת" לטיפול רפואי. לבסוף, טוענים המשיבים כי הדרישה ליידע את כל מטופלי המשיב "בעבר, בהווה ובעתיד" אינה מעשית, ועלולה לזרוע בלבול ובהלה בציבור – שלא לצורך. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שהונחו לפנינו, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה משפטית למתן הסעדים שהתבקשו בה. טענות העותרת כפי שנכללו בעתירתה, אשר הוגשה בטרם הוכרעה העתירה הקודמת, שוזרות בהן את ההנחה כי עצם שינוי ההרשאות על-ידי המשיב נעשה שלא כדין. אולם, משתם בירור העתירה הקודמת במחיקתה בהסכמה, מן הטעם שמיצתה עצמה – אין אנו יכולים עוד לבחון את מעשי המשיב תחת אספקלריה זו. נקודת המוצא לדיוננו היא, אפוא, כי בעצם שינוי ההרשאות על-ידי המשיב לא נפל כל פגם. בהינתן הנחה זו, מקובלות עלינו טענות המשיבים כי לא חלה על המשיב כל חובה שבדין ליידע את כלל מטופליו על שינוי ההרשאות אשר חל לפני למעלה משנתיים. פרק ה' לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), עניינו ב"רשומה הרפואית והמידע הרפואי". סעיף 20 לחוק, הכלול בפרק זה, עוסק ב"מסירת מידע רפואי לאחר". הוראות סעיף זה מסדירות את הדרכים בהן מטפל או מוסד רפואי, כדוגמת המשיב, רשאים למסור מידע רפואי לאדם אחר. במסגרת זו, סעיף קטן 20(א)(3) קובע כי ניתן למסור מידע רפואי "למטפל אחר לצורך טיפול במטופל". סעיף זה – כמו גם יתר הוראות החוק – אינו מתנה את מסירת המידע ביידוע המטופל. יתרה מכך: דומה כי מקום בו פועל המוסד הרפואי תחת חלופה זו, ממילא לא נדרשת הסכמת המטופל למסירת המידע (הסכמה שממנה ייתכן שניתן היה להסיק את חובת היידוע) – זאת, מאחר שחלופה עצמאית אחרת שבסעיף 20 לחוק קובעת כי ניתן למסור מידע רפואי גם כאשר "המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע" (ראו: סעיף 20(א)(1) לחוק). זאת ועוד: כפי שטענו המשיבים, גם מקורות נורמטיביים אחרים אשר מסדירים, בין היתר, את הסוגיה הנדונה – אינם קובעים חובת יידוע. כך, למשל, תקנות הגנת הפרטיות אשר מתייחסות במפורש ל"ניהול הרשאות גישה" למאגרי מידע, דוגמת מאגר המידע של המשיב, אינן קובעות חובה לדווח לבעלי המידע על שינוי בהרשאות הגישה למאגר, אלא אך קובעת כי על בעל המאגר לנהל רשימה מתעדכנת של ההרשאות התקפות (ראו: סעיף 8(ב) לתקנות הגנת הפרטיות). גם חוזר המנכ"ל, אשר עוסק בפירוט רב בשינוי הסיווג של המידע הרפואי בתחום בריאות הנפש, לא קבע חובה כזו. לעומת זאת, נקבע בחוזר המנכ"ל כי יש להציג למטופלים בפלטפורמות ה"מידע האישי" הדיגיטלי הודעה על אפשרות בחירה שלא יוצג עבורם בפלטפורמה זו המידע מתחום בריאות הנפש. זאת, תוך שהודגש כי "מדובר בהצגת המידע למטופל באזור האישי, ואין לכך השפעה על שיתוף מידע בין מטפלים" (סעיף 3.ב. לחוזר המנכ"ל; ההדגשה הוספה – א.ש.). נראה, אם כן, כי לא בכדי נעדרה מחוזר המנכ"ל חובת יידוע המטופלים על שינוי ההרשאות. לבסוף, ספק גדול הוא אם ניתן יהיה – באופן יעיל ומבלי להטיל נטל כבד מידי על המשיב – להיענות לדרישת העותרת ליידע את כלל מטופלי המשיב "בעבר, בהווה ובעתיד" על השינוי הנדון; ומכל מקום, קיים ספק באשר לתועלת שיעניק מהלך שכזה לטובתם של מטופלי בריאות הנפש. הפצת הודעה כאמור, שאינה דבר שבשגרה בקשר לכל מידע רפואי אחר, עלולה ליצור חששות בלתי מוצדקים בקרב המטופלים מפני זליגת המידע האישי אודותיהם. חששות אלו אף עלולים לייצר "אפקט מצנן" מפני פנייה לטיפול בנושאי בריאות הנפש בכלל, או לטיפול אחר אצל המשיב. זאת, בניגוד למהלך שביקש משרד הבריאות להוביל במסגרת "הרפורמה בבריאות הנפש" ובאמצעות שינוי הסיווג, אשר באו, בין היתר, על רקע "המציאות החברתית כיום, בה יותר ויותר אנשים הזקוקים לטיפול מתחום בריאות הנפש, מבקשים לראות ולהתייחס לטיפול אותו הם מקבלים כפי שמתייחסים לטיפול בכל תחום בריאות אחר, במובן של יחס החברה אליהם ואופן הטיפול וניהול מצבם הרפואי", וכחלק מ"תהליך הסרת הסטיגמות מתחום זה" (סעיף 1 לחוזר המנכ"ל). בהיעדרה של חובה משפטית, מפורשת או משתמעת, ליידע מטופלים על השינוי בהרשאות, לא מצאנו כי יש מקום להתערבות שיפוטית בהתנהלות המשיב אשר נתמכת בשיקולים מקצועיים ענייניים. בידוע הוא כי בית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתו של הגורם המוסמך בשיקול דעתו שלו, כל אימת שהחלטתו עומדת בכללי המינהל התקין ואינה לוקה בפגם שיורד לשורש העניין (ראו, למשל: בג"ץ 1253/20 ולנשטיין נ' המנהל האזרחי באזור יו"ש – הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, פסקה 9 (24.9.2020); בג"ץ 5787/18 רובינשטיין נ' לשכת הסיוע המשפטי מחוז ת"א, פסקה 6 (21.11.2018)). העתירה נדחית אפוא בזאת על הסף. במכלול הנסיבות, ובשים לב לדאגתה הכנה של העותרת לזכויותיהם של מטופלי בריאות הנפש – לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ' אלול תשפ"ד (23 ספטמבר 2024). יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת