פלוני נ. פלוני

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2078/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד מוטי לוי בשם המשיבה 1: עו"ד גיא ורדי בשם המשיב 2: עו"ד יוסף תמיר פסק-דין השופט א' שטיין: העתירה שלפנינו תוקפת את החלטת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) (להלן: המשנה לפרקליט) מיום 6.2.2024 לדחות את הערר שהגישה העותרת על החלטת פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) (להלן: פרקליטות המחוז) לסגור את תיק החקירה שנפתח בעקבות הגשת תלונתה של העותרת נגד המשיב 2, בה טענה כי ביצע בה מעשה אינוס. ביום 12.2.2022 בשעות הערב נפגשו העותרת והמשיב 2 בבר, לאחר שהכירו באפליקציית היכרויות. בתום הפגישה החליטו השניים להמשיך את הפגישה בדירתו של המשיב 2, שם קיימו יחסי מין. בבוקר למחרת פנתה העותרת לבית החולים איכילוב, והופנתה למרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית במרכז הרפואי וולפסון ("חדר 4"). כמו-כן, במהלך יום 13.2.2022 שלח המשיב 2 לעותרת שלושה מסרונים, שנותרו ללא מענה מצידה. בערבו של יום 13.2.2022 הגישה העותרת תלונה למשטרת ישראל, במסגרתה נטען כי יום קודם לכן נאנסה על-ידי המשיב 2. בעקבות תלונה זו, נקטה משטרת ישראל מספר פעולות חקירה. בין היתר, ביום 16.2.2022 נעצר המשיב 2 ונחקר באזהרה בחשד לאונס. המשיב 2 הכחיש בתוקף את טענת האינוס, וטען כי הייתה הסכמה הדדית לקיום יחסי המין; נערך עימות בין המשיב 2 לעותרת, בו המשיב 2 הפנה לגרסתו בחקירה וסירב להשיב לשאלות ולטענות מעבר לכך שלא בנוכחות עורך דינו; נערכה חקירה באזהרה נוספת למשיב 2, בה עומת עם ההודעות ששלח לעותרת לאחר האירוע; כמו-כן, נאספו חומרי חקירה וראיות נוספות ובהן: תצלומים של שטפי דם שהציגה העותרת כשבוע לאחר הגשת התלונה וטענה שהם נגרמו על-ידי המשיב 2 ושהיא הבחינה בהם לראשונה כשבוע לאחר התלונה; התייחסות מצד הפסיכותרפיסטית של העותרת, אשר מספרת על הרקע הכללי של העותרת ועל מצבה אחרי האירוע מושא העתירה; הודעות מחבריה של העותרת, אשר לפי גרסתם העותרת סיפרה להם על שאירע בסמוך לאחר האירוע (בנפרד). פרקליטות המחוז קיבלה לידיה את חומרי החקירה ואף קיימה ראיון עם העותרת, כמקובל ביחס לתיקי חקירה כדוגמת זה שבו עסקינן. במהלך הראיון ולאחריו, נוכחה הפרקליטות לגלות שקיימות סתירות מהותיות בגרסאותיה של העותרת אשר ניתנו ביחס לאירוע. ביום 29.6.2023 הודיעה פרקליטות המחוז לעותרת על החלטתה לסגור את תיק החקירה. במכתב זה ציינה פרקליטות המחוז בתמצית את עיקר הנימוקים לסגירת התיק, כדלקמן: "א. סתירות בעניינים בעלי משמעות בגרסאותיה של המתלוננת בחקירות במשטרה, בפגישה בפרקליטות, בגרסתה בהשלמת החקירה ואף בהתבטאויות בתקשורת. ב. בחינת משקלה של גרסת החשוד, בשים לב למכלול נסיבות האירוע וביחס לגרסאותיה הנ"ל של המתלוננת. ג. תלונה קודמת של המתלוננת בגין עבירת מין, אשר נסגרה בשעתו, אף בשל סתירות בגרסת המתלוננת." על ההחלטה בדבר סגירת תיק החקירה הגישה העותרת ערר, ובו טענה כי ישנו סיכוי סביר להרשעה. עיקר טענת העותרת נגע לראיות שלכאורה מחזקות את עדותה והן: הצגת תחתונים קרועים, על-אף שהמשיב 2 טען כי תחתוניה של העותרת לא נקרעו; שטפי הדם שהציגה העותרת; שתיקת המשיב 2 בעימות; ראיות בדבר מצבה הנפשי של העותרת (מכתבה של הפסיכותרפיסטית וכן עדותם של חברי העותרת); מסרוני המשיב 2, שלטענת העותרת מהווים ראשית הודאה; והיעדר סיבה מצד העותרת להעליל עלילת שווא על המשיב 2. בנוגע לטענות בדבר סתירות שנפלו בעדותה של העותרת, נטען בערר כי סתירות אלה אינן מהותיות, וכי ליבת גרסתה של העותרת, לפיה המשיב 2 כפה עליה יחסי מין, נותרה בעינה. יצוין כי העותרת עמדה בעררה גם על טענתה לפיה המשיב 2 הציג עצמו כרופא על-אף שהוא טרם השלים את לימודי הרפואה. לטענת העותרת בעררה, עצם ההצגה של אדם שאינו רופא כרופא יכולה לעלות כדי קבלת דבר במרמה. ביום 6.2.2024 הודיעה מחלקת העררים בפרקליטות המדינה לעותרת, כי המשנה לפרקליט בחן את הערר והחליט שלא להתערב בהחלטה על סגירת תיק החקירה. במכתב זה נאמר, בין היתר, כדלקמן: "עיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי סגירת התיק בנסיבותיו מוצדקות, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטה. כידוע, העמדת אדם לדין והאשמתו בביצוע עבירה פלילית, דורשת ראיות ברמה המבססת סיכוי סביר להרשעה. החלטת הגוף הסוגר התבססה על ניתוח חומר הראיות והערכתו, ובעניין זה התקבלה המסקנה כי מידת הראיות הקיימת אינה מספקת. [...] על פניו, עסקינן בגרסה מול גרסה, וישנו קושי ראייתי מובנה לבכר גרסה אחת על פני רעותה, במיוחד בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש. קושי זה אף מתגבר, חרף החיזוקים, לכאורה, לגרסת העוררת, וזאת נוכח סתירות מהותיות בגרסתה [כאן מובאות ארבע דוגמאות לסתירות מהותיות בגרסאותיה של העותרת ביחס לאירועים שהתרחשו – א.ש.] [...] לא זו אף זו, יש קושי לזקוף את מצבה הנפשי של העוררת אך ורק למעשה הנטען על ידה [כאן מוסבר מדוע המשנה לפרקליט מסתייג מטענה זו – א.ש.]. [...] יתר על כן, יש קושי לקשור באופן חד משמעי בין ההמטומות שהציגה העוררת על זרועה כשבועיים [כך במקור – א.ש.] לאחר הארוע, לאונס הנטען, הן נוכח חלוף הזמן והן נוכח טענת הנילון כאמור לעיל בדבר אקט מיני "חזק ועוצמתי". יום לאחר האירוע הנילון שלח לעוררת מסרונים, אשר לגישתה יש לראות בהם ראשית הודיה. ואולם, הנילון, בחקירתו, סיפק הסבר שלא ניתן לשלול על הסף ויש בו מן ההגיון. לבסוף – באשר לטענת המרמה – אין ראייה לאופן בו הנילון הציג את עצמו בפני העוררת, למעט גרסתה. על כל פנים, מהתיק עולה כי במועד הרלבנטי הנילון היה סטודנט לרפואה, קרוב להשלמת הדוקטורט ונמצא בסבב מחלקות בבית חולים [...]. יצוין כי אף אם הנילון הציג עצמו כרופא אין מדובר במרמה קלאסית במהותה, שכן הנילון כפסע מקבלת הדוקטורט ובפועל עוסק ברפואה [...]. יתר על כן, העוררת לא טענה כי נאותה להיפגש עם הנילון (או ללכת לדירתו וכו') בשל עיסוקו או שהסכימה למגע כזה או אחר מסיבה זו. נוכח כל האמור אין ראיות מספיקות לצורך העמדת הנילון לדין פלילי, הליך הדורש "אפשרות סבירה להרשעה"." על החלטה זו של המשנה לפרקליט הוגשה העתירה שלפנינו. לטענת העותרת, על-אף פסיקתו העקבית של בית משפט זה, לפיה בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, עניינה נכלל בחריגים הנדירים לכלל האמור. לגופם של דברים, חזרה העותרת על האמור בערר, לפיו די בראיות שמצויות בידי הפרקליטות על-מנת לקובע כי ישנו סיכוי סביר להרשעת המשיב 2 בעבירת אינוס. בהתאם להחלטתי, הגישו המשיבים את תגובותיהם לעתירה. בתגובותיהם טענו המשיבים כי החלטת רשויות התביעה נוגעת לדיות הראיות ומצויה בליבת סמכותן של רשויות התביעה. כן נטען כי העותרת אינה מצביעה על טעם מבורר להתערבותנו בהחלטה בדבר סגירת תיק החקירה ובהחלטת המשנה לפרקליט לדחות את הערר. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, וכן בתגובות המשיבים, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות, בהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו בהחלטת רשויות התביעה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב 2. מהכתובים עולה כי חומר הראיות בתיק נבחן בקפידה שלוש פעמים על ידי שלושה גורמים שונים: פרקליטות המחוז, המשנה לפרקליט, וכן על ידי פרקליטות המדינה לאחר הגשת העתירה. ניכר הוא כי החלטת רשויות התביעה – לפיה "אין ראיות מספיקות לצורך העמדת הנילון לדין פלילי, הליך הדורש 'אפשרות סבירה להרשעה'", כאמור בהחלטה בערר – הינה מבוססת ונשענת על עיון מעמיק בראיות שנאספו. אוסיף ואדגיש, כי החלטה זו אינה קובעת כי האירוע המתואר על ידי העותרת לא התרחש. רשויות התביעה החליטו כפי שהחליטו מחמת היעדר ראיות מספיקות, בהתחשב ברף ההוכחה של "מעבר לספק סביר" הנהוג במשפטים פליליים. בעניין אחר קבעתי את הדברים הבאים, אשר יפים גם לענייננו: "הלכה היא עמנו כי בהחלטות מסוג זה התערבותו של בג"ץ הינה חריגה ומצומצמת במיוחד, שכן אין באפשרותנו להיכנס בנעלי המדינה ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתנו [...] הכלל האמור בדבר אי-התערבותנו בהחלטות שעניינן העמדה לדין חל ביתר שאת כאשר ההחלטה שלא להעמיד את החשוד לדין פלילי נשענת על היעדר ראיות מספיקות, כמו במקרה שלפנינו – זאת, להבדיל מהחלטות המבוססות על היעדרו של אינטרס ציבורי". (ראו: בג"ץ 6236/20 פלונית נ' פרקליטות המדינה, משרד המשפטים, פסקאות 12-11 (24.11.2020)) סוף דבר – העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ראינו מקום ליתן צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ח בסיון התשפ"ד (‏4.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24020780_F04.docx ימ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1